ביאור:מ"ג בראשית ב יט
וַיִּצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם[עריכה]
ויצר וגו' מן האדמה. היא יצירה, היא עשייה האמורה למעלה ויעש אלהים את חית הארץ וגו', אלא בא ופירש שהעופות נבראו מן הרקק, לפי שאמר למעלה שמן המים נבראו, וכאן אמר מן האדמה נבראו. ובדברי אגדה, יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו כי תצור אל עיר (דברים כ, יט), שכבשן תחת ידו של אדם (ב"ר):
ופה אמר כי העוף נוצר מהאדמה ולמעלה מהמים. כי משניהם נוצר:
ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה. נתן להם שלמות צורה מרגשת, אשר לזה לא היה מספיק אז הכח השמימיי בלתי כח זרעי שיעזרהו.
מן האדמה. פי' כאן הכתוב מן האדמה. משום דהשמות שנקראו הוא לפי כח הרוחני והיא נפש חיה שבכל בריה ופירש כאן הכתוב דהאדמה שנוצרו ממנה גרמה להם כך. וכל חלק אדמה יש בה כח ספון לגדל זה הכח בבריה שגדל עלי' ונוצר ממנה. וכמו שידע שלמה בחכמתו גידי אדמה שראוי למיני צמחים לפי טבע האדמה כך הוא בבריות שגדל עלי' ששנוי תכונתו תלוי באדמה ולא בחלק המים שבהם:
[מובא בפירושו לפסוק ז'] וייצר. ב'. חד מלא וחד חסר. וייצר ה' אלהים את האדם מלא שיש לו שני יצרים, יצר טוב ויצר הרע. ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה (פסוק יט) חסר, שאין להם אלא יצר אחד.
וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם[עריכה]
ועוד למדך כאן, שבשעת יצירתן מיד בו ביום הביאם אל האדם לקרות להם שם (חולין כז:).
כל חית השדה. ולא פי' כל הבהמה כלשון המקרא הסמוך לכל הבהמה. היינו משום דכתיב ויבא אל האדם. וזה לא נצרך אלא לחיה ועוף שהמה פראים ובדלים מן האדם בטבע. והוצרך ה' באותה שעה להביאם ברצונו. משא"כ בהמות בייתים בכל היו קרבים אצלו. (ועי' מ"ש לעיל א' כ"ד) [אח"כ ראיתי שהגר"א ז"ל פירש כן]:
לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ[עריכה]
ויבא אל האדם. למען יכיר שהיה צריך לנמצא חדש, מבלי אין בין בעלי חיים דבר נאות לעבדו.
[מובא בפירושו לפסוק כ'] וקריאת השמות על דעת המפרשים (רש"י, ורד"ק) כפשוטו, שיהא לכל אחד שם לעצמו, כדי שיהיו ידועים וניכרים לתולדותיו בשמות אשר יקרא להם, כי יהיה שמו לעולם. והנה הקב"ה כשרצה לעשות לו העזר אז הביאם לפניו, כי היה צריך להביאם לו זוגות לקרוא שם גם לנקבותיהם, כי מהם שקראם בשם אחד, ומהם חלוקים, כשור ופרה, ותיש ועז, וכבש ורחל, וזולתם. וכשראה אותם מזווגים זה עם זה נתאוה להם, וכאשר לא מצא בתוכם עזר לעצמו נעצב ויישן. והאלהים הפיל עליו תרדמה שלא ירגיש בהסרת צלע מגופו (פרד"א יב): ולפי דעתי שקריאת השם הוא העזר. והענין, כי הקב"ה הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם, והוא הכיר טבעם וקרא להם שמות, כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם. ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחבירו, כלומר הראוים להוליד זה מזה. ואפילו אם נאמין בשמות שהם בהסכמה, לא טבעיות (מו"נ ב ל), נאמר שקריאת השמות היא הבדלת המינים, כי עברו לפניו זכר ונקבה והתבונן בטבעם, איזה מהם עזר לחבירו, כלומר המוליד ממנו, והודיע זה בשמות, כי הבהמה הדקה קרא בשם אחר, שכולן עזר זה לזה בתולדה שיולידו זה מזה, והגסה בשם אחר, והחיה בשם אחר, שלא יולידו מין זה מזה, וכן כולן. ולא מצא בכולן שתהיה בטבעה עזר לו ותקרא בשמו, כי קריאת השמות היא הבדלת המינים והפרד כחותם זה מזה, כאשר פירשתי למעלה: ואין הענין שיהיה ביד האדם למצא בהם עזר לו, כי בטבעם נבראו, אבל שאם יראה טבעו נאות באחד המינים ויבחר בו, היה הקב"ה מתקן טבעו אליו כאשר עשה בצלע, ולא יצטרך לבנותו בנין חדש. וזה טעם "כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", כלומר הוא יהיה שמו, שהקב"ה יקיים בו השם ההוא על ענין שפירשתי:
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] (...) ומעתה אם לזה היתה סיבת קיחת הנקבה מצד האדם ישנו מציאות אחר שיגזור ה' על אחד מהנבראים ויהיה לו לעזר להועיל ותשאר האשה במקום יצירתה. לזה אמר הכתוב (יט) וייצר וגו' כל חית השדה וגו' ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, כי בבחינת קריאת השם תוכר בחינת המזג ובאמצעות ההכרה יוכל לברר מציאות העזר הישנה. (...)
[מובא בפירושו לפסוק כ'] ולאדם לא מצא עזר כנגדו. בזה שקרא שמות ראה אדם שקשה להשיג עבורו עזר. וביאור הדברים שאדם מתחלה לא הבין בעצמו אם יש לו כל חליפי המדות. שהרי מעולם לא כעס מאין ידע שיש לו מדת הכעס. וכן רחמנות וכדומה. אבל בעת אשר התבונן על כל הברואים ועמד על טבעם מזה התבונן שאצלו כל המדות שבכל מיני ברואים נכללים. דבל"ז לא היה עומד על כתותיהם דמי שאינו יודע רגז לא יאמין ולא יתבונן מה הוא רוגז. ואחר שהתבונן כי כן הוא התבונן שנצרך לו עזר שיהיה גם בה כח להיות עזר כנגדו כמו שביארנו לעיל. ואם אפי' יברא הקב"ה בריאה חדשה שיהא ג"כ מלוקט מכל חלקי עפר מן האדמה ויהא כלול בה ג"כ כל המדות. עדיין לא תהא עזר לאדם. אלא נקבה בפ"ע בשנוי מדות. ולא שתהא דבוקה בו לאהבה אפי' שלא בשעת הזיווג. ושיהא זה גורם שהיא לעזר בניגודה שהוא משונה. שהרי הדעת נותן להיפך אם האיש רגזן והיא אינה כך ראוי לה לעזבו ותלך לה. אבל במה שנבראת ממנו נקבע הטבע שגם בניגודה היא לו לעזר:
וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. אמרו במדרש העביר הקב"ה לפניו כל הבהמות והחיות וקרא להן שמות ואמר לזה נאה לקרותו אריה ולזה נאה לקרותו חמור ולזה סוס וכן כל דבר ודבר, והנה בזה נתפרסמה חכמתו הגדולה כמו שהיה בצלם אלהים ומעשה ידי הש"י: ונראה לי באור המדרש הזה כי האדם הבין בחכמתו ושכלו טבע כל בהמה וחיה וקרא לכל אחת ואחת שם מעין הטבע והמדה שהכיר בה והאותיות שצרף בשמותיהן הכל לפי טבעיהן ומדותיהן, והנה היו שמות מושכלות כאמרך הכיר בחכמתו טבע האריה שהוא גבור גדול ומלך שבחיות עד שהנביאים המשילו בו את ה' יתברך כאמרו (הושע יא) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, והעלה שמו אריה מפני שאותיות אריה רוחניות כי האל"ף והה"א והיו"ד הן אותיות הש"י והרי"ש פירושו רוח, וא"כ עצם השם של אריה מבאר ענינו. וכן נשר הכיר בחכמתו שהנשר מלך שבעופות ועפיפתו גבוה מכל עוף וכמו שידוע מעניניו כי כשישלימו לו עשר שנים יגביה עפיפתו עד מאד עד שהוא מתקרב לגלגל האש ולרוב החמימות מחבט ומפיל עצמו לים והנה הוא נמרט ואחרי כן יתחדש ויעלה אבר כבתחלה, וכן מנהגו כל עשר ועשר שנים עד מאה שנה ובשנת המאה מתקרב ביותר לגלגל האש ומגביה העפיפה כמנהגו ונופל בים ומת, וכ"כ רב סעדיה גאון ז"ל, וע"כ ידע האדם הענין הזה בחכמתו וקרא שמו נשר, כי השי"ן אש. והרי"ש רוח, והנו"ן לשון נפילה, והנה שמו מבאר על מנהגו וטבעו ומה אחריתו, וזהו שאמר לזה נאה לקרותו נשר. ומה שהזכיר לכל אחד ואחד נאה כאלו אמר נאות וראוי. וכן בשם החמור הכיר בחכמתו שהוא פתי וסכל וכבד מכל הבהמות ונמשך אחר התאוות, וע"כ קרא שמו חמור מלשון חומר, ועוד שדרך החמור לטעון משא התבואות כמה מדות מלשון חומר שעורים. וכן בשם הסוס הכיר בחכמתו שהסוס קל התנועה ושמח לקראת המלחמה והעלה שמו סוס מלשון שישה כי הסמכי"ן מתחלפין בשיני"ן וכתיב (איוב לט כה) בדי שופר יאמר האח ומרחוק יריח מלחמה. וכן קרא שמות לכל דבר ודבר. ומסיים המדרש לאחר שקרא לכולן שמות אמר לו ואני מה שמי אמר לו ה', אמר לו למה, שאתה אדון לכל הבריות הוא שכתוב (ישעיה מב ח) אני ה' הוא שמי, הוא שמי שקרא לי אדם הראשון ע"כ. ואם תשאל היכן קרא שמו יו"ד ה"א אם תסלק החי"ת תמצא:
לראות מה יקרא לו. כדי שיראה ויתבונן איזה שם ראוי לכל אחד מהם, כפי הפעלה המיחדת לצורתו.
וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:[עריכה]
וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. מה שיתבונן האדם על נפש חיה של אותה בריה היינו כח הרוחני שלו הוא שמו של גוף הבריה אפילו בשעה שאינו משתמש בזה הכח שהכל תלוי בכח הכמוס שנוצר לזה התכלית בעת הצורך:
[מובא בפירושו לפסוק כ'] וקריאת השמות על דעת המפרשים (רש"י, ורד"ק) כפשוטו, שיהא לכל אחד שם לעצמו, כדי שיהיו ידועים וניכרים לתולדותיו בשמות אשר יקרא להם, כי יהיה שמו לעולם. והנה הקב"ה כשרצה לעשות לו העזר אז הביאם לפניו, כי היה צריך להביאם לו זוגות לקרוא שם גם לנקבותיהם, כי מהם שקראם בשם אחד, ומהם חלוקים, כשור ופרה, ותיש ועז, וכבש ורחל, וזולתם. וכשראה אותם מזווגים זה עם זה נתאוה להם, וכאשר לא מצא בתוכם עזר לעצמו נעצב ויישן. והאלהים הפיל עליו תרדמה שלא ירגיש בהסרת צלע מגופו (פרד"א יב): ולפי דעתי שקריאת השם הוא העזר. והענין, כי הקב"ה הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם, והוא הכיר טבעם וקרא להם שמות, כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם. ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחבירו, כלומר הראוים להוליד זה מזה. ואפילו אם נאמין בשמות שהם בהסכמה, לא טבעיות (מו"נ ב ל), נאמר שקריאת השמות היא הבדלת המינים, כי עברו לפניו זכר ונקבה והתבונן בטבעם, איזה מהם עזר לחבירו, כלומר המוליד ממנו, והודיע זה בשמות, כי הבהמה הדקה קרא בשם אחר, שכולן עזר זה לזה בתולדה שיולידו זה מזה, והגסה בשם אחר, והחיה בשם אחר, שלא יולידו מין זה מזה, וכן כולן. ולא מצא בכולן שתהיה בטבעה עזר לו ותקרא בשמו, כי קריאת השמות היא הבדלת המינים והפרד כחותם זה מזה, כאשר פירשתי למעלה: ואין הענין שיהיה ביד האדם למצא בהם עזר לו, כי בטבעם נבראו, אבל שאם יראה טבעו נאות באחד המינים ויבחר בו, היה הקב"ה מתקן טבעו אליו כאשר עשה בצלע, ולא יצטרך לבנותו בנין חדש. וזה טעם "כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", כלומר הוא יהיה שמו, שהקב"ה יקיים בו השם ההוא על ענין שפירשתי: והנכון בעיני, כי לא היה החפץ לפניו יתברך לקחת צלעו ממנו עד שידע אדם שאין בנבראים עזר לו, ושיתאוה שיהיה לו עזר כמותם. ומפני זה היה צריך לקחת ממנו אחת מצלעותיו. וזה טעם "ולאדם לא מצא עזר כנגדו", כלומר ולשם האדם לא מצא עזר שיהיה ראוי כנגדו ותקרא בשמו שיוליד ממנו. ואין צורך בכאן לדברי המפרשים (ראב"ע בפסוק יח, והרד"ק) שאמרו כי יבא בכאן שם במקום הכנוי, ולו לא מצא עזר כנגדו, כדרך נשי למך (להלן ד כג), ואת יפתח ואת שמואל (ש"א יב יא). וזהו שאמר "זאת הפעם", כלומר הפעם הזאת מצאתי עזר לי, שלא מצאתי עד הנה בשאר המינים, כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי, וראוי שתקרא בשמי ממש, כי נוליד זה מזה.
וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה וגו'. סרסהו ופרשהו, כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם:
ולמ"ד אשר יקרא לו האדם. מושך עצמו ואחר עמו. וכן הוא אשר יקרא לו האדם לנפש חיה כי יש בו תוספת באור. כמו ותפתח ותראהו ורבים כמוהו.
אשר יקרא לו האדם נפש חיה. לשון רש"י סרסהו ופרשהו, וכל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם, הוא שמו לעולם. ורבי אברהם אמר כי למ"ד "אשר יקרא לו" נמשך, וכל אשר יקרא לו האדם לנפש חיה הוא שמו לעולם: ויתכן שיהיה פירושו בענין העזר, והכוונה לומר כי האדם נפש חיה, כמו שאמר: ויהי האדם לנפש חיה (לעיל ב ז), וכמו שפירשתי, והביא לפניו המינין כולן, וכל מין מהם שיקראנו האדם בשמו, ויאמר בו שהוא נפש חיה כמותו, הוא יהיה שמו, ויהיה לו לעזר כנגדו. והוא קרא לכולן ולא מצא לעצמו עזר שיקרא לו "נפש חיה" כשמו:
נפש חיה הוא שמו. הנה שמו הורה על צורת הבעל חי הנקרא בשם ההוא, שהיא נפשו אשר בה הוא נמצא בפעל.