ביאור:מ"ג בראשית ב טז
וַיְצַו יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר[עריכה]
ויצו. מלת צווי עם על מצות לא תעשה וכן על העבים אצוה. אף על פי שהתרתי לך פרי עץ הגן לא תאכל מפרי עץ הדעת:
ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ע"ד הפשט הוזהר אדם בכאן בשתי מצות, מצות עשה ומצות לא תעשה מצות עשה מכל הגן אכל תאכל מצות לא תעשה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו:
ויצו וגו'. לא כתיב ויאמר ה' לאדם אלא יצו. זו היא תורה שבע"פ וכמו שמפרש (ברכות ה') והמצוה זו משנה. וכך הפי' בכ"מ (כמ"ש בס' שמות ל"ד ל"ב ההכרח לזה) וטעם הדבר שזה נקרא צווי משום דצווי משמע זרוז (וכדאי' בת"כ ריש פ' צו ובקדושין כ"ט ע"ע) ותורה שבע"פ בעי זירוז לשמור ולחזור ע"ז שלא ישכח (ועי' מ"ש שם) והנה כאן הי' מלבד המאמר המדובר בפירוש מכל עץ הגן וגו' שהוא תורה שבכתב לימדו הקב"ה לאדם שבע מצות המרומז בדברים אלו כדאי' בפ' ד"מ. ועוד כוונות נסתרות וזה הי' תורה שבע"פ אשר בזה עסק אדם לעבדה ולשמרה שלא יהי' קלקול בגן (כמ"ש בהרחב דבר) ומש"ה כתיב ויצו:
וטעם אומרו ויצו ה' אלהים ולא הספיק באומרו ויצו ה' או ויצו אלהים, כאן רמז רחמים ודין אם יטיב יקיפהו ברחמים ואם לא משפט למולו:
ויצו ה' וגו'. טעם אומרו לאמר וכפל אכול תאכל וכפל מות וגו', יכוין על חוה שצוהו לאמר המצוה לחוה אכול אתה תאכל בת זוגך מות אתה תמות גם היא אם תעבור, ישנה באזהרה וישנה בעונש: ומצאתי שאמרו ז"ל (ש"ר פכ"ח) וז"ל א"ר תחליפא אמר הקב"ה אם נקדים לאנשים כמו שהקדמתי לאדם הראשון ואחר כך נצטוית חוה ועמדה וקלקלה וכו' ע"כ, דקדק לומר נצטוית ולא אמר צויתי לחוה לרמוז דברינו כי לאדם צוה לאמר לה:
וע"ד המדרש נצטווה בכאן בשבע מצות והם שבע מצות שאמרו עליהם רז"ל בכמה מקומות שבע מצות בני נח שנצטוו. ואלו הן, ע"ז, ברכת ה', דינין, שפיכות דמים, גלוי עריות, גזל, אבר מן החי, ויצו, זו ע"ג דכתיב (הושע ה יא) כי הואיל הלך אחרי צו. ה' זו ברכת ה' דכתיב (ויקרא כד טז) ונוקב שם ה' מות יומת אלהים. אלו הדינין שנאמר (שמות כב כז) אלהים לא תקלל. על האדם, זו שפיכות דמים, שנאמר שופך דם אדם וגו', לאמר אלו עריות שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר, מכל עץ הגן אכל תאכל, זה הגזל, כלומר מדבר פלוני ולא מאחר. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, זה אבר מן החי, כלומר מדבר פלוני לא תאכל מקצתו הרי לך שבע מצות של בני נח רמוזות בכאן:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהי לשון "ויצו" כאן, כאשר וכו']
מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:[עריכה]
[מובא בפירושו לפרק ג' פסוק א'] אף כי אמר אלהים. מכל עץ הגן אכל תאכל. מ"מ. לא תאכלו מכל עץ הגן. והכונה כי באמת עדיין לא אכלו אדם וחוה מאומה. והיינו משום שאדם אע"ג שהיה באותה שעה במקום שנצרך להשתמש בחושיו לאכילה ולמשגל כפי צורך הבריאה אשר לשבת יצרה. מ"מ היו כמשה רבינו לאחר שירד מן ההר. שהיה ג"כ משתמש בחושיו באכילה כמו כל ישראל. וגם במשגל לולי שהזהירו הקב"ה ואתה פה עמד עמדי לא פירש עצמו מן האשה. אלא מ"מ היה קרוב מאד להיות דבוק בשכינה בכל עת שרצה. ובשעה שהי' דבוק בשכינה לא תאב לאכול כלל. וכן היה אדם ולא תאב עדיין לאכול. וכמו כן האשה היתה דבוקה באדם חיי רוחה. והיו שבעים מאהבה. ע"כ בא הנחש בפתוי. שהרי לא בחנם נברא העולם ומלואה ואין רצון ה' שלא תהיו נצרכים לתענוגי העולם וא"כ אין ראוי להיות שקוע באהבת ה' ובדבקות שהוא מהביל ומפריע כל תענוגי גשמי. והוא נגד רצון ה' שהרי אומר מכל עץ הגן אכל תאכל. וכזה הוא פתוי היצר בכל דור כידוע. מתחלה משיא את הדבק בתורה ע"י עיזה מצוה או ד"א שהוא ישר באמת לשארי ב"א. ואחר שמושכו מבהמ"ד מוסיף והולך לפתות:
ויצו ה' וגו'. טעם אומרו לאמר וכפל אכול תאכל וכפל מות וגו', יכוין על חוה שצוהו לאמר המצוה לחוה אכול אתה תאכל בת זוגך מות אתה תמות גם היא אם תעבור, ישנה באזהרה וישנה בעונש: ומצאתי שאמרו ז"ל (ש"ר פכ"ח) וז"ל א"ר תחליפא אמר הקב"ה אם נקדים לאנשים כמו שהקדמתי לאדם הראשון ואחר כך נצטוית חוה ועמדה וקלקלה וכו' ע"כ, דקדק לומר נצטוית ולא אמר צויתי לחוה לרמוז דברינו כי לאדם צוה לאמר לה: עוד ירמוז בכפל אכול תאכל מות תמות, לומר כי המתנה נתונה לו ולכל הבאים ממנו שהם כל זרעו עד סוף כל הדורות לאכול מהגן ואם וגו' מות וגו' פי' מות הוא וימותו כל הבאים ממנו עמו, כמו שכן היה שנקנסה מיתה על כל הנבראים עד אשר תאבד זוהמא שנדבקה אז ובלע המות לנצח:
אכל תאכל. הרבה אכילות אפילו שארי הנאות ומש"ה כתיב מכל עץ הגן ולא פרי עץ הגן כדי לכלול גם העצים (ועי' מ"ש להלן ג' ב'):
מכל עץ הגן. כפי חלוף הזמנים במבטי הכוכבים, כאמרו "לחדשיו יבכר" (יחזקאל מז, יב).
אכל תאכל. הרבה אכילות אפילו שארי הנאות ומש"ה כתיב מכל עץ הגן ולא פרי עץ הגן כדי לכלול גם העצים (ועי' מ"ש להלן ג' ב'):