ביאור:מ"ג בראשית ב ב
וַיְכַל אֱלֹהִים[עריכה]
ויכל אלהים. תרגום ירושלמי "וחמד". זהו שאמרו חמדת ימים אותו קראת.
ויכל אלהים וגו'. פשט הכתוב הוא שבא ללמדנו שלא תחשוב שעשה מלאכה אחרת אחר כך ולא הוזכרה בתורה לזה אמר ויכל אלהים פירוש כלה מה שעלה בדעתו יתברך לעשות. וכאן שלל גם כן שלא עשה מלאכה אחר השבת בששה ימים אחרים והבן.
ויכל. גם זה הקדמה וטעם. כמו מי שגומר בנין ביתו אפי' אינו מצוין ביופי מ"מ לב בעליו שמח באותו יום ועושהו יום משתה ונקרא כליל בתי (כ"כ בשאלתות דר"א) כך הקב"ה ביום שכלה עולמו עשה יום טובה ויברך אותו:
ולא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי, לפי שמוסיפין מחול על הקודש.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה מלמדנו? האם יש קשר" וכו']
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי[עריכה]
ויכל אלהים ביום השביעי. ר' שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום.
ויכל אלהים ביום השביעי. יש אומרים כי הימים נבראים ובבריאת יום שביעי שלמה המלאכה וזה הפירוש תפל. ויש אומרים כי יש בי"ת שטעמו קודם כמו לא תחסם שור בדישו. אך ביום הראשון תשביתו שאר. ולמה זאת הצרה וכלוי מעשה איננו מעשה כאילו אמר לא עשה מעשה. וכן פירוש ויכל גם וישבת: וטעם מלאכתו אשר עשה. ביום הששי טרם יום השבת: וטעם וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו. מכל הבריאות שברא:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה מלמדנו? האם יש קשר" וכו']
ויכל אלהים ביום השביעי. ע"ד הפשט אין הכונה בכתוב זה שהש"י כלה מלאכתו ביום השביעי ממש שא"כ יש במשמעות הלשון הזה שבמקצת היום ביום השביעי עשה מלאכה אבל הכונה בפסוק כי מיד שבא יום השביעי כבר כלה כל מלאכתו, ודומה לזה (שמות יב טו) אך ביום הראשון תשביתו שאור, שאין הכונה לבער החמץ ביום ראשון של פסח, אבל הכונה בו כשיגיע יום א' של פסח כבר יהיה החמץ מושבת מבתיכם: וע"ד המדרש ויכל אלהים ביום השביעי רש"א בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקדש, אבל הקב"ה שהוא יודע עתיו ורגעיו אינו צריך להוסיף מחול על הקדש ונכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו בו ביום כלה: וע"ד הקבלה ויכל אלהים ביום השביעי רמז לך כי כל המלאכות תכלינה באלף שביעי, והוא מה שאמרו ז"ל וחד חריב, וישבות ביום השביעי לשון שביתה נופל על מי ששובת היום ועתיד לחזור למלאכתו מחר, ובכאן רמז שתחזור המלאכה אחר האלף השביעי, ולכן סיימה פרשה זו של יום שביעי במלת לעשות לרמוז על מעשה אחר יום השביעי, והבן זה:
ויכל אלהים ביום השביעי. בתחלת היום השביעי, שהוא הרגע בלתי מתחלק, אשר הוא ראשית לזמן העתיד, ואינו חלק ממנו, כאמרם זכרונם לברכה: נכנס בו כחוט השערה (בראשית רבה י, ט).
[מובא בפירושו לשמות פרק י"ב פסוק ט"ו] ודע כי כלוי מעשה אינו מעשה והנה פירוש ויכל אלהים ביום השביעי. כאשר נכנס היום השביעי כבר כלתה מלאכתו. וככה ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. בהכנס היום הראשון כבר נשבת כל השאור מהבתים והנה תחלת יום ראשון סוף יום י"ד בערב ככתוב מיום הראשון עד יום השביעי. והנה פירוש זה כי שבעת ימים שלמים הם מיום י"ד לחדש בערב שהוא סוף יום י"ד עד יום הכ"א לחדש בערב. ועוד אדבר על זה:
[מובא בפירושו לשמות פרק י"ב פסוק ט"ו] אך ביום הראשון. פי' הזהרו שיהא השאור מושבת מבתיכם כבר. ביום הראשון כלומר שתשביתו מכבר ביום י"ד ודומה לו ויכל אלהים ביום השביעי כדפרי' בפרש' בראשית:
דבר אחר, מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה:
[עיין בפירושו לפסוק זה בתיבות "ביום השביעי" בשאלה "האם הסתיימה" וכו'?]
[עיין בפירושו לפסוק זה בתיבות "ביום השביעי" בשאלה "האם הסתיימה" וכו'?]
מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה[עריכה]
בפרשת ויכלו ג' פעמים מלאכתו כנגד מלאכות ששבת בהם שהם שמים וארץ וים.
אלא שיש לתת לב לאומרו אשר עשה שלא היה צריך לומר אלא ויכל אלהים וגו' מלאכתו. עוד יש להעיר אומרו ביום השביעי משמע כי ביום השביעי עשה מלאכה וכלה אותה ואינו כן כי ביום הששי הוא שכלה. והגם שרז"ל הרגישו לתקן זה ואמרו וזה לשונם (ב"ר פ"י) רבי שמעון אומר בשר ודם אינו יודע וכו' ע"כ, עם כל זה תיבת ביום אינה מדוייקת ולפי דבריהם פי' הוא כאילו ביום. ובאמת כי דבריהם דברי אמת אלא עוד יש לאלוה מילין וכפטיש יפוצץ: ונראה שיכוין הכתוב לומר על דרך אומרם ז"ל (חגיגה יב) כי העולם היה רופף ורועד עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה הוא כי ביום שבת ברא ה' נפש העולם והוא סוד אומרו וביום השביעי שבת וינפש. הגם שחז"ל (ביצה טז) דרשו כיון שיצא שבת וי נפש, אין זה אלא דרך דרש שדרשו מאומרו וינפש ולא אמר ונפש דרשו כי נתכוון הכתוב לרמוז כיון שיצא שבת וי שאבדה הנפש אבל משמעות פשט הכתוב אינו יוצא ממנה שנתכוון לומר כיון ששבת פירוש בא שבת וינפש פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים. וכן מצאנו לרז"ל בספר הקדוש זוהר התורה (תזריע מד.) שנתנו טעם למצות ה' למול ביום השמיני ושלא לקרב קרבן לה' עד יום הח' כי הטעם הוא עד עבור עליו יום השבת ויהיה בעל נפש. והוא שאמר הכתוב ויכל אלהים וגו', פירוש שכלה ה' באמצעות יום השביעי מלאכתו וחזר ופירש מה הוא מלאכתו שכלה לא שהיה חסר דבר מעשותו ועליו הוא אומר ויכל אלא הכוונה היא אשר עשה פי' המלאכה שכבר עשה עדיין היתה חסרה דבר המעמיד ובאמצעות יום השביעי בו נגמר הענין. ובזה נתיישב מה שדקדקנו. גם בזה הרווחנו למצוא בתורה בריאת יום השביעי עצמו כדרך שהודיעה אותנו התורה בריאת יום ביומו דכתיב ויהי ערב וגו' הרי זה מגיד הוית הערב והוית הבקר וכאן לא מצינו שהודיע בריאת יום זה, ולדרכנו הרי הוא אמור. ולמה שפירשתי בפסוק ויכלו שהוא לשון תשוקה וחשק יכול להתפרש גם כן אומרו ויכל אלהים וגו' על דרך אומרו (איוב יד) למעשה ידיך תכסוף וכתיב (דברים י) רק באבותיך חשק כי האדון חשק וחפץ בעולמו וזה היה באמצעות יום השביעי שנתקיים העולם כדרך שפירשנו חשק ה' ונתרצה בבריותיו ודבר זה הובא בדבריהם (שה"ש ב') ז"ל ועיין בסמוך:
וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:[עריכה]
וישבות ביום השביעי וגומר. מקרא זה מה בא ללמדנו כי הם הדברים עצמן הנאמרים בסמוך ויכל אלהים: ונראה לומר על דרך מה שאמרו ז"ל (ב"ר פ"ז) כי בריות נבראו ערב שבת עם חשיכה ולא הספיקו לגמור בריאת גופם עד שקדש היום והן הם המזיקים ע"כ. ויש לנו להשכיל זאת איך יוצדק לאמר בערך הבורא יתעלה שמו שלא הספיק לגמור וכו' הלא דבר ידוע לכל כי כהרף עין יכול לברוא עולמות כולם. וצא ולמד מה שכתבנו בתחילת הפרשה ותראה קצת גבורותיו יתעלה שמו: אכן הכונה היא כי רצה ה' להודיע עוצם מעלת יום המכובד כי הלא תדע שישתנה הדבר בין מלאכה שהתחיל בה ואין בה הפסד למלאכה שכבר התחיל בה ותפסד אם לא יגמור אותה. וכאן הודיענו הכתוב כי מלבד שלא התחיל במלאכה אחרת אלא אפילו במלאכה שהתחיל בה כשקדש היום גם כן שבת מלגמור אותה הגם שנפסדה המלאכה שהתחיל בה הפסד שאין אחריו תיקון אף על פי כן לא רצה לעשות עוד. והוא שרמז באומרו וישבות אחר שאמר ויכל כי מלבד שכלה ולא הוסיף עוד עשות בריאה אחרת אלא אפילו מה שהיה בידו להשלימו שבת פירוש בטל גמר הדבר שהיה בידו, ולזה אמר מכל מלאכתו לומר אפילו מלאכה שכבר התחיל בה והוא אומרו אשר עשה והתחיל בה כיון שבא יום השביעי שבת מלהשלימה. וה' עשה כן להראות דבר זה לא לצד מניעת היכולת ח"ו כי פשיטא שבהרף עין בורא כהנה וכהנה רבי רבבות, גם אומר אני כי לטעם זה סדר ה' המלאכות שעשה בסדר הימים דבר יום ביומו כדי שיוכר מעלת השבת כי זולת זה יכול היה ה' לעשות כל המעשה ביום אחד ובזמן מועט:
וישבת ביום השביעי. כל אותו היום נבדל מששת הימים הראשונים בענין השביתה.
וישבת וגו'. גם זה הקדמה וטעם. כמו מי שלקח לעצמו איזה מלאכה ועבודה וגמר משך הימים אפי' עדיין לא נגמר העבודה מ"מ הרי הוא שמח באותו יום שהוא כלה עבודתו. כך הקב"ה שעלה ברצונו לעשות העולם במלואו וגמר ימי מלאכתו כ"י אשר עלה במחשבה ע"כ עשה אותו יום טובה ויברך אותו: