ביאור:יופי
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
בתנ"ך לא מעט פסוקים מתייחסים ליופי. נראה כי היחס ליופי בתנ"ך הינו אמביוולנטי: לצד ההערצה הטבעית שהוא מעורר, בשל האלוהיות שמיוחסת לו, יש גם לא מעט חשש מפניו, כגורם שהאדם לא יכול לעמוד בו ושעלול לעוות את דרכיו של האדם.
מעשיו של אלוהים מתוארים כיפים:
"אֶת-הַכֹּל עָשָׂה, יָפֶה בְעִתּוֹ" (קהלת ג יא). מכאן אפשר להבין את המילים "כי טוב" שמסיימות כל חלק בבריאה במובן של "כי יפה", מכיוון שטוב ויפה הם מילים נרדפות בתנ"ך ("טוב ויפה הדבר"), ואפשר להבין טוב לעיתים במשמעות של יפה[1], במיוחד כאשר התאור מתייחסת לראיה. "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב."
בספר בראשית מתואר שנח מברך את אחד מבניו ביופי "יפת אלוהים ליפת" (בראשית ט כז). אִמות האומה, שרה, רבקה ורחל מתוארות כיפות וטובות מראה[2]. גיבורי תנ"ך נוספים כמו יוסף (בראשית לט ו, שאול ודוד ("עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי"), אף הם מתוארים כיפים. ירושלים מתוארת כעיר שהיא מקור היופי - "מציון מכלל יופי". אף משה גואלם של ישראל מתואר כיפה. (טוב בלשון המקרא) "וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא". וגם אסתר הגואלת של ישראל מתוארת כיפת תואר וטובת מראה. גם עם ישראל נחשב ליפה, "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי-תֹאַר, קָרָא יְהוָה שְׁמֵךְ, לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה, הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ, וְרָעוּ, דָּלִיּוֹתָיו." (ירמיהו יא טז)
עם זאת הבעיתיות הכרוכה ביופי מתוארת כבר בחטא עץ הדעת של אדם וחוה שמתואר שם כעץ יפה - "וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם..." (בראשית ג ו). דבר שהיווה גורם מרכזי במשיכה אליו וכגורם לחטא ולעבירה על ציוויו של האל.
גם יופיין של בנות האדם מתואר כמכשלה, וכדבר שהיווה הקדמה למבול. "וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה". כסיפור ניגודי לסיפור בני האלוהים כבנות האדם, שרה ורבקה נלקחות לארמונו של המלך השולט בשל יופיין, אך התערבות אלוהית מיוחדת מונעת את הסוף הרע של הסיפור.
כאשר שמואל הולך למשוח את המלך הבא ומתפעל ממראהו החיצוני של אליאב, הוא ננזף, "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ", כי האדם יראה לעיניים. (שמואל א טז ז).
בספר שמואל בעייתיות זו מתפרטת במעשה הניאוף של דוד שתחילתו בחמדתה של בת שבע יפת התואר ("והאשה טובת מראה מאוד"). (שמואל ב יא ב). באינוסה של תמר בידי אחיה אמנון המתאהב ביופיה החיצוני וזונח אותה מייד לאחר סיפוקו (שמואל ב יג א), ובהתגאותו של אבשלום ומרידתו התחילה ביופיו הרב, (שמואל ב יא כב). מעניין הוא הקשר ליופי בחטא בת שבע ובעונשו אינוסה של תמר, ומרידתו של אבשלום. ככלל ספר שמואל אף הוא מתייחס בדיאלקטיקה לנושא היופי, מצד אחד הוא מציין את יופיים של שאול, דוד ואף אבישג שמשמשת סוכנת למלך דוד, ומצד שני הוא מראה את הסכנות שבו, עוררות של התאווה ושל הגאוה, במקום שבו אסור לעורר אותם.
בניגוד למגמה האמביוולנטית של רובו של התנ"ך שני ספרים הם יוצאי דופן באופן מובהק:
בשיר השירים ניתן ליופי, ובמיוחד לנשי, מקום גורף בלי כל ביקורת עליו. הרעיה מתוארת בתיאורים רבים של יופי, וניתן להם מקום רב, כמו בפסוקים "יפה את רעייתי כתרצה, נאוה כירושלים, איומה כנדגלות, הסבי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני" (ה', 4-5). "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ:"(ד' 7). המושג יופי חוזר תשעה פעמים בצירופים שונים שמהללים את יופיה של האישה, וקיימים תיאורי יופי פיסיים.
לעומתו ספר משלי במגמה מוסרנית חריפה ובוטה מוביל קו של יחס שלילי ובוז ליופי, "שקר החן והבל היופי" (ל"א 30) "נזם זהב באף חזיר, אישה יפה וסרת טעם" (י"א 22), ולעומת זאת שיבוח של המידות הפנימיות ושימת הדגש עליהן: "אישה יראת ה' היא תתהלל".
ככלל התנ"ך מתייחס בהערצה ליופי, תוך שהוא מראה את הנקודות הבעיתיות שבו: העיוורון שהוא עלול להכות בו את האדם, ההתרשמות מחיצוניות מטעה, וכוח המשיכה החזק שלו שעלול לגרום לעבור על החוק המקראי ועל המוסר ולהענש כתוצאה מכך.
הערות שוליים[עריכה]
- ^ שלוש נשים במקרא תוארו כטובות מראה: רבקה (בראשית כ"ו ז'), בת שבע (שמואל ב', י"א ב') וושתי (מגילת אסתר א' י"א). במגילת אסתר מתואר שמקבצים את כל הנערות טובות המראה למלך אחשווראש. ( מגילת אסתר ב' ג'), וברור שמדובר שם בנערות יפות.
- ^ בראשית יב יא, בראשית כו ז, בראשית כט יז.