ביאור:יהושע טו יד
יהושע טו יד: "וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק: אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמַי, יְלִידֵי הָעֲנָק."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:יהושע טו יד.
וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב[עריכה]
וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק[עריכה]
כלב דרש לקבל את חברון ששם היו בני הענק (ביאור:יהושע יד יב), כפי שאלוהים הבטיח לו (ביאור:במדבר יד כד).
בזמן המלחמה עם חמשת מלכי האמורים נאמר "וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, מֵעֶגְלוֹנָה חֶבְרוֹנָה, וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ. וַיִּלְכְּדוּהָ וַיַּכּוּהָ לְפִי חֶרֶב וְאֶת מַלְכָּהּ וְאֶת כָּל עָרֶיהָ וְאֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ, לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד" (ביאור:יהושע י לז). כיבוש חברון היה בתחילת כיבוש הארץ, וסביר שקרה בשנה הראשונה לכניסה לארץ המובטחת. לפי הכתוב כלב בן יפונה היה בן 85 כאשר הוא ביקש את חברון (ביאור:יהושע יד י), כך שזה קרה כארבע שנים מאוחר יותר. יהושע שב לגלגל, ולא ברור מי נשאר בחברון. כיוון שלא נאמר שיהושע ובני ישראל הרגו את הענקים בכיבוש העיר, קיימת אפשרות שהענקים חזרו לחברון והחזיקו בה.
יהושע לא נתן את חברון לכלב בן יפונה, אלא רק הרשה לו לקחת נחלה בחברון (ביאור:יהושע טו יג), והטיל עליו את התפקיד לנצח את הענקים, כפי שכלב טען בגבורה "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג ל).
למעשה יהושע נתן לאלוהים להחליט האם לתת לכלב בן יפונה, נשיא יהודה, את אזור הדרום. במידה וכלב היה נכשל, יהושע היה טוען שכלב טעה, והיה חצוף, ואלוהים לא הבטיח לו את חברון.
כיוון שהתאור של כיבוש העיר אינו ברור, בהמשך חוזרים על הסיפור בספר שופטים, ונאמר: "וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע, וַיַּכּוּ אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמָי" (שופטים א י), כדי להסיר את הספק שיהודה, לפי הוראת יהושע לכלב בן יפונה, ובפיקודו של כלב בן יפונה עלו על חברון, הכו את הענקים וגרשו אותם, וכך חברון נעשתה לירושה בנחלת יהודה.
וַיֹּרֶשׁ[עריכה]
- "וַיֹּרֶשׁ" - שורש 'ירש' - קיבל רכוש מאדם אחר, בעיקר אדם שמת, לו ולזרעו, קיבל חזקה מתוקף צו אלוהי (מילוג).
- "וַיֹּרֶשׁ" - שורש 'ירש' - לסלק, להוציא, להביש את הבעלים ולקחת בעלות על רכושם, מהם וזרעם, כדי שצאצאי המנצח יהיו היורשים לעתיד, ככתוב: "וְלֹא יָכְלוּ בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְהוֹרִישׁ אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (יהושע יז יב).
לא נאמר שכלב הרג את הענקים, או כבש את העיר. לא נאמר שכלב החרים את העיר. כל שנאמר שכלב בן יפונה ירש את הענקים.
שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק: אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמַי[עריכה]
הענקים האלה הרשימו את בני ישראל, ושינו את גורל העם לנוד במדבר 40 שנה עד שכל הבוגרים בבני ישראל מתו במדבר, ורק הצעירים והנולדים במדבר זכו להכנס לארץ המובטחת ולרשת אותה.
- כך אלוהים הראה לבני ישראל את גדולתו וכוחו פעם נוספת - אלוהים יצר את הענקים, ובני ישראל, בשיתוף פעולה היכו אותם וירשו את ארצם.
- כך אלוהים גרם ששבט יהודה יקבל את דרום הארץ המובטחת, ישרוד את התקפת האשורים, ורק אחר כך יוגלה לבבל לזמן מוגבל.
כאשר שאר השבטים שמעו שכלב בן יפונה יקבל את הזכות להלחם ולכבוש את חברון, הם יכלו להתנגד ולדרוש להפיל גורל מי יקבל את העיר. לפי הכתוב נראה שכל שאר השבטים והנשיאים העדיפו לא להתווכח עם יהושע או כלב, או להסתכן בחוסר כבוד לאלוהים שהעניק נחלה לכלב, או להלחם בענקים, לספוג אבדות כבדות ואולי לא להצליח במלחמה.