תשובות ריב"ש/תצט
הב' אם עשו המוקדמין כדין במה שהכריחו לרבי יהושע להחזיר המעות והמשכונות ללוקחי בשר הפרה בזה שנינו בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ז.) וכן השוחט פרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו והוא יחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו הם יחזירו לו את הבשר והוא יחזיר להם את הדמים מכרוהו לכותי או הטילוהו לכלבים ישלמו לו דמי טרפה זהו מה ששנוי במשנה בכגון זה וכן תניא בברייתא שם המוכר בשר לחברו ונמצא בשר בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכל אכל ויחזור לו את הדמים וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל והרמב"ם זכרונו לברכה באר דדין זה הוא במה שאסורו מן התורה כגון בשר בכור או טבל או טרפה או שהוא מדרבנן ואסור בהנאה אבל בשאר אסורי אכילה מדרבנן בהנהו אם הפירות קיימין מחזיר הפירות ונוטל את דמיו ואם אכלן מה שאכל אכל ואין המוכר מחזיר לו מן הדמים כמו שכתב ז"ל (בפ' י"ו מהלכות מכירה) ונראה דיליף לה ממה שלא הוזכר במשנה ובברייתא אלא אסורי תורה באכילה או אסורי הנאה של דבריהם ובהנהו מחזיר הדמים אע"פ שאכלו אבל אסורי אכילה מדרבנן כיון שאכלו ונהנו לא יחזיר להם כלום ואף על פי שאין לרב ז"ל ראיה ברורה בדין זה לא מצאנו מן הבאים אחריו מי שחלק עליו *(ב"י שם סי' קי"ט בד״ה כתב הרמב״ם. שו״ע שם סי״ג. ב״י ח״מ סי' רל"ד סעי' ב') ונדון זה הרי הוא כאסורין של דבריהם שהרי לא נמצאת טריפה בודאי אלא שאסרוה מפני שלא נבדקה כהוגן והבדיקה אינה אלא מדבריהם כמו שאמרו בירושלמי דמסכת ביצה (פ"ג ה"ד) רבי יודן בעי דמאי מדבריהם וראיית טרפה מדבריהם כמה דאתמר רואין את הטרפה בי"ט דכותה מפרישים את הדמאי בי"ט ובודאי בספק טרפות הריאה קאמר דאי בשאר טרפיות היכא דלא אתיליד ריעותא אין צריך לראות ולבדוק אפילו מדבריהם ואי באתיליד ריעותא מדאורייתא הוא אלא ודאי בבדיקת הריאה היא דבעיא בדיקה מדבריהם על הספק אף על גב דלא אתיליד בה ריעותא וכן נמי משמע בגמרא דילן בפרק אין צדין (ביצה כ"ה.) גבי בהמה מסוכנת *(עי' בארוך מש"ך ביו״ד רס"י ל"ט מש"ש ולא הזכיר לדברי הריב״ש אלו ועי' לעיל (סי' ע"ז קס"ג)) וכיון שפרה זו נאסרה מחמת אסור של דבריהם אם היה שאכלו אותה כבר קודם שנודע להם האסור לא היה מן הדין שיחזיר להם המוכר הדמים אלא מה שאכלו אכלו והוא פטור מלשלם כדינו של הר"ם ז"ל ואם לא אכלו אותה מחזירין לו הבשר אם ירצה אותה והוא מחזיר להם הדמים דמקח טעות הוא אפילו בשל דבריהם וכי תימא כי אמרינן דמקח טעות הוא הני מילי בדבר שאסורו ודאי אי מדאורייתא כגון טרפה ודאית או טבל אי מדרבנן כגון סתם יינן שהוא דבר שנאסר במנין אבל בנדון זה שאסורו מחמת ספק והמוכר מוחזק בדמים לימא להו מוכר ללוקחים אייתו ראיה דטרפה היא ומהדרנא לכו כדאמרינן בפרק הגוזל עצים (בבא קמא צ"ט:) ההיא מגרומתא דאתאי לקמיה דרב וטרפה ופטריה לטבחא מלשלומי ואמרינן דמספקא ליה לרב אי כרבי יוסי ב"ר יהודה אי כרבנן ומצי אמר טבחא אייתי ראיה דמחייבנא לך כרבנן דמשלמנא וה"נ דכותה הא ליתא דהתם א"א לחיוביה אמעשה דידיה אלא אם כן טרפה בודאי אבל הכא אע"ג דמספקא לן אי טרפה אי לא כיון דמספקא פרשי אינשי מינה אין לך מום גדול מזה וכיון שהמום מבטל מקח כ"ש טרפות אע"פ שאינו אלא מחמת ספק דמ"מ מבדל בדילי אינשי מינה ואין לך מום גדול מזה וכן כתבו האחרונים ז"ל ואם כן בנדון זה כיון שראו המוקדמים לאסרה מחמת הספק הנולד להם ראוי היה להם לחייב המוכר להחזיר הדמים ללוקחים לאותן שלא אכלו עדין הבשר והם יחזירו לו הבשר ואם נהנו מן הבשר משלמין לו כפי מה שנהנו *(ב"י ושו״ע ורמ"א יו״ד סי' קי"ט סעי' י"ד וע"ש בט"ז סקי"ד ובש"ך סקכ"ח כ״ט. שו"ע ורמ"א חושן משפט סי' רל"ד ס״ג ועי' ברי"ט אלגזי הלכות בכורות שם מ״ש בזה) ואין למוקדמין להאמינו במה שטוען שהיתה הפרה של הכותי כיון שהוא קבל המשכונות והכותי הוא שכירו וגם שבשעה שבדק נראה שהודה שהיתה שלו ממה שאמר לקצב שהיה שואל לו מן הבשר חנם אני אעשה כרצונך ועל כיוצא בזה אמרו בכתובות פרק הכותב (כתובות פ"ו.) ההוא תולה מעותיו בכותי הוה הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן. ובר מן דין אם בדרך קנם ראו בית דין לקנסו מפני שבסבתו אבדו הלוקחים מעותיהם וגם שרגיל לשחוט ולבדוק שלא ברצון הקהל ונראה שהוא גברא אלמא הרשות בידם לעשות אף שלא מן הדין כדאמרינן בבבא קמא פרק הגוזל עצים (בבא קמא צ"ו:) גבי ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה וכרב בהו כרבא ואהדרינהו למריהו וחייביה רב נחמן לשלומי שבחא ואע"ג דלא דינא הכי ואמר האי גזלנא עתיקא הוא ובעינא למקנסיה וכן בבבא מציעא פרק המפקיד (בבא מציעא ל"ט:) גבי מרי בר איסק אמר ליה דינא הכי המוציא מחברו עליו הראיה אמר ליה הכי דאיננא לך ולכל אלמי חברך וכתב הרב אלפסי ז"ל בההיא דפ' הגוזל ומיהא שמעינן דקנסינן בכהאי גוונא ואפילו בחוצה לארץ דהא רב נחמן בבבל הוה וקא קניס ועוד דגרסינן בפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ו.) אמר ר' אליעזר בן יעקב שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה עד כאן בהלכות. גם הרב רבינו משה בן מיימון ז"ל (בספר שופטים פרק ד') וזה לשונו וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד זכותם כפי מה שיראה לגדור פרצת הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת הזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר ב"ד היה הפקר עכ"ל: