תשובות ריב"ש/תפח
עוד שאלת לבאר מה שכתב הר"ם ז"ל (בהלכות מלוה ולוה פ"ג) אלמנה בין שהיא עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה ולא ע"פ ב"ד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ ואם תודה לו תשלם ואם תכפור תשבע אבד או נשרף קודם שיחזיר לוקה עכ"ל ושאלת אם תודה היאך תשלם אם אין ממשכנין אותה ע"פ ב"ד:
תשובה מה שכתב הר"ם ז"ל בין שהיא עניה בין שהיא עשירה משנה בב"מ פרק המקבל (בבא מציעא קט"ו.) ור"ש פליג התם בגמרא ואמר עניה אין ממשכנין אותה עשירה ממשכנין אותה שאם אתה ממשכנה אתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה דר"ש דריש טעמיה דקרא שאסור החבלה באלמנה אינו אלא בעניה ומפני החשד מפני שהוא משיאה שם רע בשכנותיה בהיותו תמיד נכנס אצלה בחזרה ולזה בעשירה שאין המשכון צריך לה מותר למשכנה שהרי לא יהיה חייב בחזרה ולא קיי"ל כר"ש אלא כסתם מתני'. אבל מה שכתב הרב ז"ל לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה חלקו עליו המפרשים ז"ל שאין נקרא חובל אלא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה מותר וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל. ומה שכתב ואם חבל מחזירין אותו בעל כרחו נראה לי דאתי' כרבא דאמר בפ"ק דתמורה (ד':) דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני אלא שבלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אי עבד מהני שאינו צריך להחזיר לו אלא כסות יום ביום וכסות לילה בלילה משום דגלי ביה קרא השב תשיב את העבוט כבא השמש מעיקרא לא כדאיתא התם בתמורה פ"ק (ו'.) ומה שכתב הרב ז"ל ואם הודת תשלם ואם תכפור תשבע לא בא לומר שלא יוכל לטעון על המשכון עד כדי דמיו במגו דלקוח הוא בידי אם משכן אותו שלא בעדים שהרי באיש דומיא דאלמנה דהיינו בחבל כלים שעושין בהן אוכל נפש יכול לטעון עד כדי דמיהן אי ליכא עדים על החבלה דהכי אמרי' בגמרא התם (קט"ז.) בההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה ואמר ליה אביי זיל אהדריה דהוה ליה דברים שעושין בהן אוכל נפש ותא קום בדינא עליה אמר רבא לא צריך למיקם בדינא עליה יכול הוא לטעון עד כדי דמיו וקיי"ל כרבא ואפילו אביי לא פליג עליה אלא משום דס"ל דסכינא דאשכבתא הוי מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואינו נאמן לומר לקוח הוא בידו וליכא מגו אבל בשאר דברים מודה. אבל דעת הרמב"ם ז"ל בזה לומר אע"פ שאין ממשכנין אותה אם היא מודה שחייבת תשלם כלומר ב"ד כופין אותה לפרוע ומגבין למלוה מנכסיה שלא אמרה תורה אלא שלא למשכן בתורת משכון לבד להבטחת חובו אבל להגבות למלוה את חובו מגבין וכן כתבו האחרונים ז"ל וכן אם תכפור חייבת היא לישבע אע"פ שהיא אלמנה כדרך שאר האנשים. ומש"כ אבד או נשרף קודם שיחזיר לוקה הוא שדעתו ז"ל שלאו זה נתק לעשה ויש לו תקנה בחזרה וכל זמן שהמשכון הוא בעין אפשר להחזירו אינו לוקה ואם נשרף או נאבד שאי אפשר בחזרה אז הוא לוקה כמו שמוזכר ענין זה במס' מכות (ט"ז.) בלאו הנתק לעשה אבל הראב"ד ז"ל השיג עליו בזה לומר שאפי' נאבד או נשרף אינו לוקה שכיון שהוא חייב באונסי המשכון א"כ כשנאבד או נשרף חייב הוא בתשלומיו וא"כ אי אפשר שיתחייב מלקות שאין אדם לוקה ומשלם ובמס' מכות פ' הן הלוקין מוכיח בבאור כדברי הראב"ד ז"ל *(עי' בערוך לנר שם בד״ה כיון מ״ש לישב קושית הה״מ [שהיא ג״כ קושית הריב"ש] על הרמב״ם הנ"ל מהסוגיא שם ולפמ״ש הריב״ש כאן "שלא אמרה תורה אלא שלא למשכן בתורת משכון וכו' אבל להגבות למלוה את חובו מגבין וכו'״ אזיל דברי העל"נ כמבואר למעיין שם ושפיר כתת הריב"ש דבגמ' שם מוכח בביאור כהראב״ד) ושלומך יגדל כנפשך וכנפש נאמן אהבתך יצחק ב"ר ששת זלה"ה: