תשובות ריב"ש/תפב

לדון זכרי אלגרנטי י"א

שאלה לאה נחלצה מן הארוסין מלוי יבמה ואחר שנעשית החליצה הנזכר כדין וכהלכה הלכה ונתקדשה ליהושע וקודם החליצה לוי הנז' בטל כל מודעי ומודעי דמודעי ופסל על עצמו כל עדים שיעידו שמסר שום מודעא על החליצה הנזכרת ועתה אחר שנתקדשה לאה מיהושע הנזכר לוי הנזכר הראה שטר מודעא שמסר על החליצה הנזכרת אם השני הזר שהוא יהושע הנזכר אם יכול לקיימה אם יש לו להוציאה ואם יכול לקיימה אם יכול להכניסה לחופה בשבע ברכות ע"כ לשון השואל:

תשובה מוסכם הוא מן הראשונים והאחרונים ז"ל שהחליצה שוה לגט בדיני מסירת מודעא או בטול וכמו שנראה מסוגיא שבפרק מצות חליצה (יבמות ק"ו.) דאמרינן ^*(עי' מ"ש הגרי"פ שם גיר' השאלתות אמר רבא ולא ת"ר) התם חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצה מעושית כשרה גט מעושה פסול ואקשינן ה"ד אי דאמר רוצה אני אפילו חליצה נמי אי דלא אמר רוצה אני אפילו גט נמי ומתרצינן אלא ה"ק חליצה מוטעת לעולם כשרה גט מוטעה לעולם פסול חליצה מעושת וגט מעושה זמנין כשר וזמנין פסול הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני ומייתינן עלה מתני' דערכין וכן אתה אומר בגטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ועלה דהא מתניתין בערכין פרק האומר משקלי עלי (ערכין כ"א:) אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא וכן נמי אמרינן התם ליתני עד שיתן מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבטל למודעיה אם כן נראה שהחליצה שוה לגט בדין העישוי ומסירת מודעא ובטולה וכמו שבגט מסירת מודעא מבטלת הגט אף בחליצה כן וכמו שבגט בטול המודעא מבטלת המודעא ומקיימת הגט כדאמרינן מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבטל למודעיה כן בחליצה. ובנדון זה אם לא נודע שהיה כאן אונס אלא מתוך דבריו ומסירת מודעתו אע"פ שאם לא בעל המודעא [בשעת החליצה מודעתו מודעא] כדאמרי' בפ' חזקת (בבא בתרא מ':) מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גלויי מילתא בעלמא הוא כלומר אע"פ שלא ידענו שהוא אנוס כיון שהוא אומ' שהוא אנוס יש לנו להאמינו דאם אינו אנוס למה לו ליתנו ולמסור מודעא על נתינתו דבשלמא במכר אפשר שאינו אנוס ומפני שהוא צריך למעות מוכר ומוסר מודעא כדי שיבטל המכר כשיהיה לו מעות ולכן צריך שנדע שהוא אנוס אבל בגט ומתנה שאינו מקבל מעות כל שמוסר מודעא ואומר שהוא אנוס יש לנו להאמינו וכן בחליצה שדיניהן בזה שוין מכל מקום כשבטל המודעא בשעת החליצה נתבטל מודעתו ונתקיימ' החליצה כמו שהסכימו כל הראשונים ז"ל שבטול מודעא מועיל לבטל המודעא מההיא דערכין אלא שאם מסר מודעא על החליצה ועוד מסר מודעא על בטול המודעא אז צריך שיבטל בפירוש בשעת החליצה גם המודעא השנית שמסר על בטול המודעא או שיאמר בלשון כולל שהוא מבטל כל דברים שמסר שגורמין כשיתקיימו אותן דברים לבטל החליצה וכל שאומר כן במאמר כולל כל מה שקדם אף אם אמר קודם לכן הריני מוסר מודעא לכל מה שאומר ואף אם אומר דבר כולל מ"מ דברו האחרון כולל לבטל כל מה שמסר ואמר נגד החליצה ונמצאת החליצה קיימת דלעולם אנו הולכין אחר דברו האחרון וכן כתב הרמב"ם ז"ל גבי גט (פ"י מהלכות גרושין) והוא אמת ונכון אבל הרשב"א ז"ל נסתפק והיה חוכך להחמיר אם מסר מודעא גם על בטול כזה שלא יועיל הבטול ולהוציא מידי כל ספק תקן שיבטל כל מודעא ויפסול ג"כ כל עד שיעיד שמסר מודעא בפניו וא"ת מה יועיל לגבי אסור אם יעידו מ"מ כל שהוא פוסל עדיו אף הוא מבטל המודעא לגמרי אלו דבריו ז"ל. ובנדון זה ג"כ כבר פסל עדים שיעידו על מסירת המודעא וא"כ המודעא בטלה אם לא היתה בלשון כולל ואף אם הבטול לא היה בלשון כולל ואם המודעא היתה בלשון כולל והביטול היה ג"כ בלשון כולל המודעא ג"כ בטלה והחליצה קיימת וכשרה וכ"ש שפסל עדים שאין כאן בית מיחוש לדברי הכל. אמנם אם המודעא היתה בלשון כולל שמוסר מודעא על כל בטול והבטול אינו במאמר כולל שיכנס בכללו בטול כל מה שאמר קודם אז המודעא קיימת והבעול אינו מועיל ונמשך מזה שהחליצה פסולה ולפי שלא בא בשאלה לשון המודעא ולשון הבטול ע"כ הארכתי אמנם יהיו דברי אלה במי שלא ידענו שהוא אנוס אבל אם ידענו שהוא אנוס חליצתו פסולה וזהו שאמרו חליצה מעושית פסולה ואע"פ שבטל המודעא והמודעא כאלו אינה כיון שבעלה מ"מ האונס במקומו עומד ופוסל החליצה ובנדון זה לא בא בשאלה אם היה אנוס אם לאו ואיזה אונס ואם ע"י ישראל ואם ע"י כותים ואם כדין ואם שלא כדין ולכן לא אכניס ראשי בזה ולכשאשאל על דברים אלה בבאור אתחכם להם:

ומה שבא בשאלה אם המקדש יכול לקיימה או אם יש לו להוציאה ואם יכול לקיימה אם יכול להכניסה לחופה בשבע ברכות אם בטול המודעא הוא בענין שמועיל כמו מה שכתבתי למעלה והחליצה כשרה הדבר ברור שמותר לקיימה ולהכניסה לחופה כדת משה וישראל ואם הוא בענין שאינו מועיל והמודעא קיימת והחליצה פסולה אז אסורה לזר אם לא שיחלוץ היבם חליצה שניה וגם זה השני שקדשה אסור לכונסה עד שיחלוץ היבם שנית אבל אחר שחלץ לה שנית מותרת לזה שקדשה לקיימה ולכונסה ואע"ג דאמרי' ביבמות פ' האשה רבה (יבמות צ"ב:) גבי יבמה שנתקדשה לזר דאפליגו רב ושמואל דרב סבר אין קדושין תופסין ביבמה ושמואל אמר בעניותנו צריכה גט משום דמספקא ליה ופסק אמימר הלכתא כשמואל ואמר רב אשי התם השתא דאמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל אם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא ליה כלומר למקדש ואקשינן איתגורי איתגור א"כ מצינו חוטא נשכר אלא אם היה יבמה ישראל נותן לה גט והותרה לו כלומר נותן לה גט המקדש והותרה ליבם ומשמע לכאורה דלמקדש אסורה אע"פ שחלץ לה היבם מדעת משום קנסא כדי שלא יהא חוטא נשכר ההיא כבר תרגמה ר"ת ז"ל דלאו למימרא דלמקדש אסורה דהא אפי' באשה שהלך בעלה למדינת הים ואמר לה מת בעליך ונתקדשה תנן התם שמותרת לחזור לו ולא החמירו עליה להצריכה גט מב' כמו שהחמירו בנשאת משום דבקדושין לא עבד אסורא וכי היכי דמותרת לחזור לראשון בלא גט הוא הדין שמותרת למקדש אחר מיתת הבעל או אם גרשה דלא אסרוה לשני אלא היכא דאסרוה גם לראשון וכ"ש ביבמה שיש לנו לומר דלא מיתסרא למקדש דאין להחמיר בה יותר מבאשת איש וכי מקשי בגמ' איתגורי איתגר לאו לאוסרה על המקדש אלא דמשמע ליה לתלמודא דמאי דאמר אם היה יבמה כהן חולץ לה דבעל כרחו קאמר שכופין אותו לחלוץ דאי לאשמעינן שמותרת למקדש מאי קמשמע לן רב אשי פשיטא דלא חמיר מאשה שהלך בעלה למדינת הים (מ"מ) [משו"ה] פריך עלה אתגורי אתגר דא"כ מצינו חוטא נשכר משום דקדש באסור יחלוץ לה יבם בעל כרחו וכי מתרצינן אם היה יבמה ישראל נותן לה גט והותרה לו ר"ל ג"כ שאם ירצה היבם ליבם כופין המקדש לגרש כדי שלא יהא חוטא נשכר אבל לעולם אם היבם מדעתו רוצה לחלוץ מותרת למקדש. ואף לדעת הגאונים ז"ל שסוברין דלמקדש לעולם אסורה כדי שלא יהא חוטא נשכר אפילו חלץ לה היבם מדעת הכא בנדון זה מותרת שהרי אף הם לא אמרו אלא בנתקדשה במזיד דהתם שייך קנסא דאי לא תקשי להו היכי מחמרינן ביבמה טפי מאשה שהלך בעלה למדינת הים [אלא] ודאי לא אמרו אלא בנתקדשה במזיד ושלא ברשות ובאשה שהלך בעלה למדינת הים מותרת למקדש ולא קנסינן ליה משום דנתקדשה ברשות כדקתני ואמרו לה מת בעליך וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והרא"ש וכל האחרונים ז"ל וכ"ש בנדון זה דלא שייך למקנסיה שהרי נחלצה בפני בית דין כהוגן בבטול מודעא ובפסול עדים ולא הוה ליה למקדש לאסוקי אדעתיה שיש עוד ליבם מלין ושמסר מודעא על הבטול כדי לפסול החליצה וכ"ש שהמוסר מודעא על הגט או על החליצה שעובר על דברי חכמים כדאמרי' בפרקא קמא דקדושין (י"ב:) דרב הוה מנגיד אמאן דהוה מסר מודעא אגיטא אם כן לא הוה ליה לאחזוקי אינשי ברשיעי. ועוד דהתם ביבמה שנתקדשה איכא למקנסיה מפני שאסרה על היבם בקדושיו שאם כהן הוא אסורה לו לעולם ואם ישראל הוא אסרה עליו [עד] שיתן גט דלשמואל קיימי' דאמר בעניותנו צריכה גט אבל בנדון זה לא אסרה על היבם כלל בקדושיו שהרי אסורה היתה לו כבר מפני שחלץ לה ואע"פ שהיא חליצה פסולה מכל מקום פסלתה עליו כדאמר (רב נחמן אמר) שמואל בפ' כל הגט (גיטין כ"ד:) כל מקום ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלת ופרש"י ז"ל פסולה להתירה לשוק אבל פוסל מן האחין שלא תתיבם להם עוד דקמו עלה בלא יבנה דכיון שלא בנה שוב לא יבנה עד כאן לשונו ואע"ג דבגט לא קיימא לן כשמואל דאמוראי טובא פליגי עליה התם והו"ל איהו יחיד לגביהו בחליצה משמע דהלכתא כוותיה ואף אם נאמר דהלכתא כרבי אלעזר דפליג עליה הא לא פליג עליה אלא בקטן ואנפליא ובכולהו אידך מודה לשמואל ואע"ג דנקט נמי במלתיה שמאל ולילה פסולין ופוסלין לאו דוקא הני ולדוגמא נקטינהו דהא בהנהו כשמואל ס"ל אבל בקטן ואנפליא דפליג עליה דשמואל ודאי בדוקא נקט דאי הוו אחריני הוה ליה למנקט להו בהדיהו וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בכולן חליצה פסולה ופוסלת ובקטן ואנפליא כתב שאינה חליצה כלל נראה שפסק כר"א ובקטן ואנפליא דוקא פליג ובנדון זה ודאי אפי' נאמר שהמודעא קיימת מ"מ אין החליצה בטלה לגמרי אלא שהיא פסולה דומיא דחליצה מעושית דקתני עלה התם בפרק מצות חליצה שהיא פסולה וא"כ פסלה על האחין ועוד דבר הלמד מענינו הוא דחליצה מעושית הוי דומיא דחליצה מוטעית כגון שאומרים לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה דאמרינן התם (ק"ו.) דפסולה כדאמר רבי יוחנן לריש לקיש אני שונה בין שנתכוין הוא ולא נתכונה היא בין נתכונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה ואת אמרת וכו' וחליצה מוטעית בכי האי גונא אע"ג דפסולה פסלה מן האחין כדאמרינן התם בההיא דאתאי לקמיה דרבי חייא בר אבא וכו' אמר ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחלץ לה אמר ליה השתא אפסילא מינך זיל חלוץ לה חליצה מעליתא כי היכי דתשתרי לעלמא הנה כאן מבואר דחליצה מוטעית כגון חלוץ לה ובכך אתה כונסה דקתני עלה דפסולה מ"מ פסלה עליו ודכותה נמי אית לן למימר בחליצה מעושית דפסולה ופסלה עליו ואם יחלוק חולק ויאמר זהו בחליצה מעושית שאין שם מודעא אבל המוסר מודעא על החליצה ואומר שכל חליצה שיחלוץ תהיה בטלה לגמרי הנה אם המודעא קיימת החליצה בטלה לגמרי דומיא דגט שכתב הרמב"ם ז"ל (פ' ששי מהלכות גרושין) וזה לשונו וכן מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב אח"כ גט ונתנו לה בפני שנים אחרים הרי זה גט בטל וזו היא מסירת מודעא על הגט עד כאן וכתב הוא ז"ל פי' שכל מקום שהוא כתב בחבורו גט בטל הוא בטל לגמרי ואם היה בעלה כהן לא נאסרה טליו משום גרושה דאפי' ריח הגט אין בו וא"כ במוסר מודעא על החליצה נאמר שהחליצה בטלה לגמרי ולא פסלה עליו. נשיב לו הנה הרמב"ם ז"ל עצמו כתב (פ' רביעי מהלכות יבום וחליצה) שהמוסר מודעא על החליצה חליצתה פסולה ושחליצה מעושית על ידי ישראל שלא כדין או על ידי כותים שאנסוהו מעצמן כדין פסולה וע"י כותים שלא כדין אינה חליצה וכתב שם בסמוך לזה זה לשונו כל מקום שאמרנו אינה חליצה או שלא עשה כלום או אינה כלום הרי אלו כאלו לא נחלצה לו ולא נאסרו עליו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה ומותרת להתיבם וכל מקום שאמרנו חליצה פסולה נאסרה עליו קרובותיה ונפסלה מן הכהונה ונאסר' על האחין ואינה מתיבמ' ואינה מותרת להנש' לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה עד כאן הנה שהרב ז"ל אינו משוה דין החליצה לדין הגט בזה שאף ע"פ שהמוסר מודעא על הגט ורוצה שיבטל הרי הוא בטל ואינו כלום אין כן בחליצה אלא חליצה פסולה היא ומועלת לפוסלה מן האחין ולאוסרו בקרובותי' ולפוסלה מן הכהונה ונראה לי שטעם החלוק שיש בין גט לחליצה בזה לדעתו הוא זה דבגט שיכול לבטלו אחר שנכתב ולומר גט זה בטל כי גט דעתו ז"ל שכשהגט ביד הבעל יכול לבטלו ואינו מגרש בו לעולם וכשהוא ביד השליח אם מבטלו בפירוש מלהיות גט ג"כ אינו מגרש בו לעולם וגריס כגרסת ר"ח ז"ל בההיא דבריש פרק השולח (גיטין ל"ב:) נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה וסבירא ליה לרב ז"ל דהוא הדין נמי קודם שנכתב הגט שיכול לבטלו אפי' בלא אונס והא דאמרינן בפרק חזקת (בבא בתרא מ':) מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גלויי מילתא בעלמא הוא דמשמע דבעינן במודעא דגיטא שיהא אנוס אלא דלא בעינן דידעינן ביה באונסיה דגלויי מילתא בעלמא הוא ומהמנינן ליה דאניס הא אם ידענו בברור שאינו אנוס או שהוא מודה כן אלא שרוצה לבטל הגט קודם כתיבתו אין זו מודעא איכא לתרוצי דלעולם אימא לך שאם אמר קודם כתיבה שהוא רוצה לבטל הגט שהגט בטל והתם מיירי בשאינו אומר שהגט יהיה בטל אלא שאומר ומוסר דבריו לעדים שהוא אנוס ובהא הוא דאמרינן דמהמנינן ליה שהוא אנוס דגלויי מילתא בעלמא הוא וצריכין אנו בזה לנאמנותו שהרי כיון שלא בטל הגט בפירוש אינו מבוטל ואע"פ שנראה מדבריו שדעתו שיבטל הא קיימא לן דגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא ולכן פסלותו הוא מפני שאנו מאמינין אותו שהוא אנוס ובזה הגט פסול ופוסל כמו בגט מעושה ואם ידענו בברור שהוא משקר ואינו אנוס הגט כשר אבל אם בטלו בפירוש אע"פ שאינו אנוס הרי הגט בטל ואם מגרש בו אפי' ריח הגט אין בו אף באומר זה קודם כתיבה כמו במבטל הגט אחר שנכתב והרי הוא כאלו אמר הריני מבטל הגט מעכשיו ולאחר שיכתב אצא שאם בטלו אחר שנכתב אין לו תקנה כלל לגרש בו לעולם מכיון שנתבטל ואם בטלו קודם שנכתב יש לו תקנה בבטול המודעא ההיא קודם כתיבה אבל בחליצה אינו יכול לבטלה קודם חליצה בלא אונס שהרי כשאומר אני רוצה שכל חליצה שאחלוץ תהיה בטלה וידענו שהוא [אינו] אנוס או שהוא מודה בזה אין בדבריו כלום דהא אתי מעשה החליצה ומבעל דבריו הראשונים ואם נאמרה שדעתו לומר שהוא מבטלה מעתה לאחר שתחלץ הרי נאחר חליצה אינו יכול לבעלה שכבר הותרה לשוק אבל מודעת החליצה היא שיאמר שהוא אנוס ואנו מאמינין אותו בזה משום דגלויי מילתא הוא דומיא דגט ומתנה או אף אם לא יאמר שהוא אנוס אלא שהוא מבטל' סתם נאמר שאומר כן מפני שהוא אנוס על החליצה שאם לא כן מה לו לחלוץ ושיצטרך לבטל קודם לא יחלוץ ולא יבטל וכיון שאין מודעת החליצה אלא מחמת אונס אין החליצה בעלם מחמתה אלא שהיא חליצה פסולה ופוסלת כמו בחליצה מעושית ^*(ב״י אה"ע סס״י קס"ט. שו״ע שם סעי' נ״ג וע״ש בב"ש סק״ה) ואפשר לחלק עוד בין גט לחליצה שבגט כשהוא מבטל קודם כתיבה הוא מבטל שליחות הסופר והעדים או שאינו כותבו לשמה ולתורת גרושין ולכן הוא בטל לעולם וכן כשמבטל אחר כתיבה הוא מבטל גט זה מלתתו לעולם בתורת גרושין ולכן הגט בטל שאם לא נכתב לשמה או לא נתנו בתורת גרושין אינו גט כלל אבל בחליצה החליצה עצמה אינו יכול לבטל שתהיה כאלו לא נעשתה אלא שהוא אומר שלא יתכוין לשם חליצה ולהתירה לשוק אם כן לו יהי כדבריו אינה חליצה בטלה אלא חליצה פסולה ופוסלת כדאמרינן התם גבי חלוץ לה ובכך אתה כונסה שאינו מתכוין להתירה דהיא חליצה פסולה ופוסלת מן האחין כמו שכתבתי למעלה. ומ"מ אפי' בגט יש חולקין על הרמב"ם ז"ל שאין יכול לבטל הגט קודם שנכתב אלא אם כן הוא אנוס כמו שמפורש לרמב"ן ז"ל בפ' חזקת בחדושיו ויש סוברין דאף לאחר כתיבת הגט אינו יכול לבטלו שלא יגרש בו לעולם שכיון שנכתב בהכשר מעתה אין דבורו מועיל לבעלו וגרסינן בפ' השולח נהי דבטליה מתורת שליח גיטא גופה מי בטיל כלומר שאינו מבוטל אף אם בטלו בפי' וזה דעת רש"י ז"ל וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל חלא שכתבו שיש לחוש בדבר ולדבריהם מבואר הוא שאין מודעת החליצה מחמת בטול אלא מחמת אונס שאנו מאמינין אותו שהוא אנוס וא"כ היא פסולה ופוסלת אלא אם כן ידענו בברור שהוא אנוס על ידי כותים ושלא כדין שאז אינה חליצה כלל אבל כל שלא ידענו כן אין להאמינו בזה דלהא לא סגי ההוא טעמא דאתמר בגמרא גלויי מילתא בעלמא הוא שהרי אפשר שהוא מוסר מודעא מפני שהוא אנוס כדין או ע"י ישראל ומעתה נתבאר דבנדון זה אף אם המודעא קיימת והחליצה פסולה מ"מ פסלה עליו בחליצתו וכיון שכן אינו מן הדין לקנוס המקדש לאסרה עליו כל שחלץ לה היבם חליצה שניה ועוד שכיון שנפסלה על היבם בחליצתו הדין נותן לכופו לחולצו חליצה שניה להתירה לשוק ^*(ב"י שם רס"י קנ"ט בבד״ה) כי כן כתבו האחרונים ז"ל בההיא דחליצה מוטעית שכל שנפסלה לו כופין אותו לחלוץ לה שלא תהא עגונה (וכדאמרינן) [כדתנן] ביבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה שכופין אותו לחלוץ וכן בשהיה גיטה יוצא מתחת ידה כדאיתא בפרק ב"ש (יבמות קי"א:) ואם כן אין ליבם על המקדש תרעומות כדי שנקנוס אותו ולכן הדבר ברור שאף אם המודעא קיימת שהיא מותרת למקדש לכתחלה להכניסה לחופה כדת משה וישראל אמנם אחר שיחלוץ לה היבם חליצה שניה לרצונו או בכפיה על ידי בית דין עד שיאמר רוצה אני ויבטל כל מודעי בכלל כדין וכהלכה אבל בלא חליצה אסור לו לכונסה שהרי אסורה היא עליו עד שיחלוץ לה חליצה שניה: