תשובות ריב"ש/תפא
מונסון. לרבי יהודה אלשיך י"א
שאלת הגביר י"א. יצחק נתחייב לבנו וזה טופס שטר חובו יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמרו לנו רבקה ובעלת יצחק היו עלינו עדים וקנו ממנו קנין שלם מעכשיו וכתבו וחתמו עלינו בכל לשון של זכות ותנו לבננו יעקב ולמשודכתו שתלקח לו לאשה היום הזה שמה רחל בת אברהם להיות בידם וביד באי כחם לראיה ולזכות מחמת שאנו מודים הודאה גמורה שנטלנו וקבלנו מידם מאה מנה והרי הם עלינו ועל כל אחד ואחד משנינו בחוב גמור ובהלואה דמורה ובנאמנות שלמה וקבלנו עלינו יחד ועל כל אחד ואחד ממנו בפני עצמו לפרעם להם מהיום והלאה לכשיתבעום ממנו בהסכמה אחת הם ובאי כחם בלי שום ערעור וסרוב שבעולם ובלי תביעת נסח שטר חוב זה ובלי תביעת זמן אחר על פרעון הממון הנזכר ואפילו זמן ב"ד ובלי השמטה בשביעית וכך אנו מודים ליעקב ולרחל הנזכר שכל ממון זה הונח בידינו וקבלנוהו מידם לאחריות ממון שטרי כתובה ותוספת ונדוניא ומתנה לחוד שיכתוב היום הזה יעקב הנזכר למשודכתו הנזכרת בעת קחתו אותה לו לאשה וכל זמן ששטר חוב זה יצא מתחת יד יעקב ורחל הנזכרת או מתחת ידי באי כחם בדלא קרוע וכו' הנה עתה נפטר יעקב בעל חוב הנזכר ובאה רחל אלמנותו ושטרי כתובה ותוספת וכולי בידה ותבעה מחמיה לפרוע לה המאה מנה הנז' ויצחק חמיה טען דאדעתא דהכי כתב חוב זה שלא תגבהו ולא תתבעהו כלתו לעולם שלא מדעת בנו ולזה כתב בשטר לכשיתבעום שניהם יחד בהסכמה אחת כי סמך בבנו כפי מה שהיו דברים ביניהם ולזה נתכוון בלשון השטר ואין לנו רק מה שנתפרש בו ונכתב בפירוש ויד בעל השטר על התחתונה כי אין מוציאין ממנו רק בראיה ברורה וכיון שבנו אינו תובעו ואינו מסכים למעשיה בתביעת החוב לאו דינא הוא שתגבה כלום ממנו והאלמנה השיבתו דהא מעשים בכל יום שמתחייב אדם לשנים ותולה גביית חובו בהסכמת שניהם כל שיקבל הממון משניהם וכהא דאמרן ולזה נתכוונו בחיוב זה שכל זמן שיבא א' משניהם לגבות שלא יהא רשאי לעשות כן ויפוי כחה הוא זה לה שבעלה לא יהא רשאי לגבותו שלא מדעתה דא"כ לדעתו של חמיה כיון שמת איזה מלוה בעלמא נפטר לוה מחובו ואין זה בנדון שלפנינו ויצחק השיב דלא דמיא מלתא להא וגדולה מזו דמה שכתב שמאה מנה אלו הונחו בידם לאחריות וכו' כיון דחוב זה קדם בזמן למה שכתב הבן לאשתו שטרי כתובה וכו' הרי זה כאדם המקנה לחברו דבר שאינו ולא בא לעולם והוא כאומר לאשתו נכסי לבני שתלדי ממני דודאי לא קנו ואיהו יצחק תולה הקנאתו בדבר שלא הגיע עדיין בשעת חיובו לא מהני ובטל הוא. ועוד דבשטר זה תחלתו מלוה וסופו פקדון דמלת הונחו מורה על פקדון ולא ראי זה כראי זה ורחל טוענת דלא דמי מילתא לאומר לאשתו וכו' דאין זה אלא במה שאדם נותן ומקנה משלו אבל במה שאדם מודה שקבל ונתחייב לפרעו כל חיובין שהוא עושה קיימין. ועל מה שאמר דשתי משמעיות דשטר שתחלתו מלוה וסופו פקדון הדיין יראה וידון דלשון הונחו אינו מודה על פקדון ואף שאינו נמצא וכך אנו מודים וכו' הונחו וכו' לא גרע כחו של שטר משום דדי לה במה שהודה שקבל המאה מנה ורואין מימרא בתראה כאלו אינה ויתקיים השטר בשאר ובמה שכתוב לעיל בו וגובין בו ומוציאין ב"ד מחמיו ונותנין לה ע"כ דברי הבעלי דינין:
עוד כתבת בעלה האחר שיעקב בא בטענה אחרת שהוא הוציא הוצאות הנשואין ומלבושי החתונה ופרנסתם של שניהם על שולחנו וכל זה עולה יותר מהאלף דינרים ורבקה טוענת שכל מה שהוציא וזן הוציא לכבוד בנו ותבא עליו ברכה ואין לו ליפרע מהחוב הנז'. גדולה מזו דכל שאינו ראובן קיים טוענין לה דאינו נאמן יעקב לומר משלי הוצאתי צרכי הנשואין וכל הכתוב לעיל דחוששין שמא משלו הוצי' הכל ואיהו יעקב שבא להוציא מחבירו עליו להביא ראיה ויעקב טען דאינו צריך להביא ראיה דכל שסמכו בנו וכלתו על שולחנו ובביתו שנים רבות אין ראיה גדולה מזו ואיהו נאמן במה שטען שלא הוציא בנו בחייו הוצאות וכו' דכל שלא גלה דעתו שנתן להם במתנה כל מה שהוציא ופרנס אדעתא דהכי הוציא מה שהוציא שלזמן יגבה מהם אם מהאלף דינרין אם מזולתו ההוצאות וכו' שהוא לא נתכוון לזונם בחנם ולהוציא כל מה שהוציא בכדי ועל זה רבו הטענות ביניהם ע"כ השאלה:
תשובה נראה שהדין עם האלמנה וטענות יצחק חמיה אין בהם ממש תחלה מה שסומך טענתו על מה שאמרו ז"ל יד בעל השטר על התחתונה אין כאן סמך של כלום דלא אמרינן הכי אלא בלשון מסופק שאין מתברר מתוך השטר למה נתכוון כי ההיא דאמרינן במסכת מנחות (ק"ח:) בית בבתי אני מוכר מראהו גרוע נפל מראהו נפל עבד בעבדי אני מוכר לך מראהו קטן מת מראהו מת ואמרי' טעמא התם משום דיד בעל השטר על התחתונה וכגון ההיא דתנן בבבא בתרא בפ' בית כור (בבא בתרא ק"ז:) חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו ואמרינן עלה בגמרא אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לוקח נוטל כחוש וכגון ההיא דאמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"ג.) אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע ואמרינן טעמא התם משום דיד בעל השטר על התחתונה וכגון ההיא דתנן התם בפרק גט פשוט (בבא בתרא קס"ה:) כתב לו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא עשרין זוזין מאה דאינון סלעין תלתין אין לו אלא מנה דכיון שאמרו דאינון הנה נראה שהכל אחד אלא שטעו בחשבון וכיון שלא נודע לנו אם טעו בחשבון הזוזין או בחשבון הסלעין יד בעל השטר על התחתונה וכגון ההיא נמי דתניא בברייתא בפרקא בתרא דכתובות (ק"י:) כתוב בו כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו וטובא נמי דכוותיהו בתלמודא והטעם הוא בכלם לפי שהספק שקול וקרוב לצד האחד כמו לצד האחר ואין מתברר כלל מתוך השטר אבל בנדון זה שמזכיר בשטר שהוא מודה שכל הממון הונח בידו וקבלו מידם לאחריות הכתובה ותוספת ונדוניא הדבר ברור שלא נתכוונו במה שכתוב בשטר לכשיתבעום יחד בהסכמה אחת אלא לומר שלא יתן לבעל חצי החוב בלא רצונה וגם לא יתן לה חצי החוב שלא ברצון בעלה אע"פ שהשטר בשם שניהם והיה מן הדין שיגבה כל אחד חלקו בלא רשות חברו ואפי' חלק חברו היה גובה אם חברו הוא בעיר דשליחותיה קא עביד כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"ד.) וכן לומר שאם יסכימו שניהם בתביעת החוב שיהיה הרשות בידם אף בלא עת גביית הכתובה אבל כל שתבא היא לגבות כתובתה הדבר ברור שיכולה לגבות מן החוב שאם לא כן אין כאן אחריות לכתובתה כלל שהרי אחר מיתת בעלה איננו שיסכים ובחייו אם יגרשנה לא ירצה להסכים וא"כ נפל האחריות בבירא ובכגון זה אין אומרים יד בעל השטר על התחתונה כיון דלאו אורחא דאינשי למשדי זוזיהו בכדי אדרבה מעמידין השטר על חזקתו ואין מגרעין זכותו וראיה לדבר דתניא בברייתא בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"א.) שטר שזמנו בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר ואין אומרים מוקדם הוא ופסול אלא תולין שמאוחר הוא וכשר ואע"פ שיש לדחות בזו דשאני התם שהיינו פוסלין השטר לגמרי עדיין יש ראיה מדאמרי' בפרק קמא דע"ז (י'.) ההיא שטרא דהוה כתיב בה שית שנין יתירתא סבור רבנן קמיה דרב אשי למימר האי שטרא מאוחר הוא ועד דמטי זמניה לא טריף אמר להו רב אשי האי ספרא דוקנא כתביה ושית שנין דמלכו בעילם דאנן לא חשבינן איהו חשיב להו הנה בכאן שלא נגרע כח השטר לומר שהוא מאוחר לפי שאין דרך האנשים לגרע שעבוד שטרם באחור זמנו של שטר אנו תולין שהסופר מנה שלא כדרך שאר הסופרים וראיה עוד מדאמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קס"ו:) ההוא שטרא דהוה כתיב בה שית מאה וזוזא שלחה רב שרביא קמיה דאביי שית מאה איסתירי וזוזא או שית מאה פריטי וזוזא א"ל דל פריטי מהכא דפריטי בשטרא לא כתבי אינשי אסוכי מסכי להו ומשוו להו זוזי וכו' הנה מבואר שאין אומרים יד בעל השטר על התחתונה במה שאין דרך לעשות כן ואפי' שלשון השטר הוא בסתם *(עי' לעיל (סי' ת״פ) וש״נ) כ"ש בנדון זה שמתבאר מתוך השטר שהיו המעות בידו לאחריות הכתובה שיש לנו לקיים לשון זה לזכות האשה ולפרש הלשון הראשון בדרך מסכמת לזה ולא יהיה סתירה בשתי הלשונות ואפי' אם היו שתי הלשונות הכתובים בשטר סותרים זה את זה הדין בזה לומר הכל הולך אחר התחתון ולא לומר דיד בעל השטר על התחתונה כדתנן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קס"ה:) היה מלמעלה מנה ולמטה מאתים למעלה מאתים ולמטה מנה הכל הולך אחר התחתון דאמרינן מהדר הוא דקא הדרי בהו וכ"ש בנדון זה שאפשר לקיים את שתיהם שיש לנו לפרש כן דה"נ אמרינן בגמרא התם (קס"ו:) בבעיא דבעי רב פפא קפל מלמעלה וספל מלמטה מאי מי חיישינן לזבוב או לא ואע"ג דפשיטא ליה בספל מלמעלה וקפל מלמטה שהולכין אחר התחתון מיבעיא ליה בקפל מלמעלה וספל מלמטה אם נקיים את שתיהן ונאמר שקפל הי' כתו' בשניהם אלא שעל ידי זבוב נמחק התחתון לפי שיש לנו להסכים ב' הלשונות אפילו באפשר רחוק כגון חששא דזבוב כ"ש בנדון זה שהלשון בעצמו נראה שמה שכתוב למעלה היה לזכות בעל השטר לומר שתכף שיתבעום שניהם בהסכמה אחת יתחייבו לפרעם אפילו בלא עת גביית כתובה אבל כל שתבא האשה לגבות כתובתה בין בחיי הבעל על ידי גט בין לאחר מותו גובה כתובתה מן החוב ההוא אף בלא הסכמת הבעל *(ד"מ ח״מ סי' ע״ו אות א'. רמ"א שם סס״י ע"ז ועי' בסמ״ע שם. ד״מ ורמ״א אה"ע סי' ק״ב ס"ז וע"ש בח"מ סקכ"ב) וגדולה מזו אני אומר שאף לפי הלשון הראשון הכתוב בשטר האשה גובה כתובתה מן החוב ההוא בין בחייו בין במותו ואפילו בלא הסכמתו ואפילו בעומד וצווח שאינו רוצה שהרי כיון שהאשה גובה בעד כתובתה זכות הבעל בחוב ההוא הרי תביעת האשה כתביעת הבעל הגע עצמך מי שנתחייב לחברו מנה לפורעו כל זמן שיתבענו היעלה על דעת לומר שאין כתובה ובעל חוב של מלוה גובין מחוב זה אלא מרצונו וכן אם מת זכה בו הלוה ואין יורש המלוה קם תחתיו לתובעו הא ודאי לא אם כן בנדון זה מפני שהחוב גם בשם האשה לא יגרע זכותה משאם היה בשם בעלה לבד וזה ברור וכל שכן שכתוב בלשון השטר הם ובאי כחם א"כ הרי האשה באה עתה מכח בעלה מפני שעבוד כתובתה שמוציאין מזה ונותנין לזה מדרבי נתן ואם כן טענת יצחק הראשונה בטלה מעקרה:
הטענה השנית שנסמך עליה מפני שהחוב קדם בזמן לכתובת הבן לאשתו והוה ליה כאדם המקנה לחבירו דבר שאינו ואינו בא לעולם וכיון שתולה הקנאתו בדבר שלא הגיע עדיין בשעת חיובו לא מהני ובטל הוא גם זו הטענה אין בה ממש חדא שאפילו בהקנאה ממש דקיימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולא לדבר שאינו בעולם אעפ"כ אדם יכול להקנות ולהתנות בהקנאה ההיא בדבר שלא בא לעולם כדמשמע מסוגיא דפרק מי שמת (בבא בתרא קמ"א:) דאפי' למ"ד המזכה לעובר לא קנה האומר המבשרני אם תלד אשתי זכר יטול מנה [קנה] דהכי מקשינן התם לר"ה דאמר משנתינו איני יודע מי שנאה ולוקמה במבשרני ועוד דאע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אדם משעבד דבר שלא בא לעולם דהא קיי"ל דאקנה משתעבד כדאיתא בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ז.) וכ"ש שיכול לשעבד ולהתנות בדבר שלא בא לעולם *(רמ״א ח"מ סי' ר"ט ס"ח) ועוד שבנדון זה אין אנו צריכין לשעבודו שכיון שהודה שקבל המעות מעצמו משועבד הוא וכיון שלא נפרעו חייב הוא לפרע' לבעלי השטר או לבאי כחם או לנושים בהם והדבור בזה מותר:
והטענה השלישית שאמר דשתי משמעיות בלשון תחלתו מלוה וסופו פקדון דמלת הונחו מורה על פקדון ואולי אומר כן כדי שיוכל לטעון נאנסו דאם אין זאת כוונתו מה לי הלואה מה לי פקדון דמ"מ הרי קבל המעות וחייב אותם גם בזה אין ממש בטענתו שהרי בפירוש מזכיר בשטר שהם חוב גמור והלואה גמורה וזה בהרבה מקומות בשטר ולשון הונחו אינו מורה על פקדון לבד אלא שאמרו זה לפי שהחוב הוא בידם בעד שניהם לאחריות הכתובה וקודם לכן אין רשאין לפרעו אלא מדעת הבעל והאשה לזה כתוב בשטר הונח בידנו כלשון יהא מונח עד שיבא אליהו ולא היה ראוי להשיב על טענתו זאת לחולשתה:
הטענה הרביעית שנסמך עליה מפני שהוציא הוצאות המלבושים והוצאות החתונה ופרנסתם של שניהם על שולחנו וזה עולה יותר מסך החוב גם בזה לא צדק בדברו דהא קיימא לן (בכתובות ק"ט.) כחנן במי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו דהניח מעותיו על קרן הצבי משום דעל דעת הבעל הוא עושה והוה ליה כפורע חובו של חברו ואם כן אינו נפרע לא מן האשה ולא מן הבעל *(עי' רמ"א ח״מ סי' רמ״ו סי"ז ובפ"ת שם סק״ג) ואף עפ"י שדעת הרשב"א ז"ל דההיא דוקא באומר לה בפירוש הריני מעלה לך מזונות מחמת מה שחייב לך בעליך וכענין פורע חובו של חברו שדמו אותה לו בנדרים ובכתובות אבל על הסתם לא הניח מעותיו על קרן הצבי היינו לומר שמשתלם מן הבעל דומה ליורד לתוך שדה של חברו ונטעה שלא ברשות אבל להשתלם מן האשה דבר פשוט הוא שאינה חייבת לו כלום אלא אם כן לותה ממנו בפירוש וכן הורה הרשב"א ז"ל עצמו שכן כתב בתשובה אף במי שהיה חייב מעות לאשה ודן שלא תקבל לו בחשבון חובה מה שהוציא לה למזונותיה. בנדון זה גם כן אף אם נאמר שהבעל חייב לפרוע לו אלו ההוצאות הנה אין מנכין לו כלום מחוב זה שהיה עומד ומונח לאחריות כתובתה שהרי אף אם פרע החוב בפירוש לבעל לבדו לא עשה כלום לפי מה שנתחייב בשטר. ועוד שכיון שמת הבעל טוענין שמא הוציא הוא הכל משלו ועל יעקב להביא ראיה ועוד שכיון שיש נאמנות בשטר החוב הדבר ברור שאינו נאמן לומר שפרעו ואפילו יביא עדים על הפרעון כדאיתא בשבועות סוף דבר רואה אני טענות האלמנה דין ומשפט יתמוכו וטענות יצחק חמיה אין להם על מה שיסמוכו. יצחק בר רבי ששת זלה"ה: