תשובות ריב"ש/תעה
לדייני קהל אלקוליעא י"א.
האצילים הנכבדים היושבים על המשפט היושב על חוג הארץ ישפות שלום לכם הגיעני כתבכם וקונדרס הטענות שבין שתי הכתות ונפלאתי עליכם איך אתם הדיינין לא קבעתם זמן לכל אחת מהכתות לאמת דבריהם בערים או בראיות אחרות ואחר כן לפי ראיותיהם היה מתברר הדין ויוצא לאמתו כי עתה אין בכל הפרוסי"ש ההוא רק כת אחת טוענת וכת שכנגדה מכחשת והיה לכם להודיעני בכתבכם אם הברורים הראשונים מודים לדברי החזן שהיה תנאי ביניהם שיהיה פטור מן המס או מכחישים אותו וכן אם הוא מנהג קבוע בעיר שיפרעו מס החזנים אם לא ובהיות הפרוסי"ש חסר ובלתי נשלם איך יצא הדין לאמתו והיה מן הראוי להשלים הפרוסי"ש ראשונה ואחר כך אודיעכם דעתי אמנם אחרי שלחתם שליח בא בשכרו לבלתי הרבות בהוצאה שנית גם אני לא אחשוך פי ואודיעכם דעתי כאשר יורוני מן השמים:
תחלה יש לכם לדעת כי מדין תורה אין שליח צבור פטור מן המסים והארנוניות כי לא פטרו חכמינו ז"ל אלא החכמים ומורי הוראות כמו שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא (ח'.) א"ר יוחנן הכל לפסי העיר ואפילו מיתמי אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא וכן אמרו שם לשורא ולפרשא ולטורזינא אפילו מיתמי הנה שלא הוציאו מן הכלל אלא החכמים וכבר כתבו המפרשים ז"ל שהמסים והארנוניות הנתנין למלכים ולמושלים הרי הם כפסי העיר וכשכירות הפרשים ושומרי העיר שהרי הם נתונים לשמירת גופם וממונם ולכן אין פוטרין מהם אפילו היתומים זולתי החכמים וכן בפסוק אף חובב עמים וגו' תני רב יוסף אלו ת"ח וכן בפסוק האחר שבנביאים גם כי יתנו בעובדי כוכבים וגו' אין פוטר רק החכמים ואע"פ שבפסוק שבכתובים כתוב בו כהניא ליואי זמריא תרעיא נתיני ופלחי בית אלהא דנא מנדה בלו והלך לא שליט למירמא עליהון אין להוכיח מכאן שכל משרתי בית הכנסת יהיו פטורין דמשרתי בית המקדש שאני כמו שכתוב בית אלהא דנא אלא שהחכמים נמוקם עמם ותלמודם בידם לעולם ולכבוד תורתם פוטרין אותם בכל זמן ואחרי שמן הדין החזן חייב במסים וארנוניות כשאר האנשים זה החזן הבא לפטור עצמו בטענות אחרות אם מצד התנאי שאומר שהתנה כן עם הברורים הראשונים ששכרוהו אם מצד המנהג עליו להביא ראיה ולברר דבריו אם כנים הם. ומה שטען שמאחר שהפוסקים שפסקו בדרך הלואה לא פסקו אותו כשאר המחוייבים זה ראיה שהוא פטור איני רואה בכאן שום ראיה שהרי הפוסקים ההם לא היו יכולין לפטור ולחייב אלא בדרך הלואה וכבר פטרוהו מלהלוות אבל שיהיה פטור קיים בזה לא היה כח בידם וגם דרך הפוסקים בדרך הלואה שלא לדקדק בפחות ויתר רק לפי אמירות האנשים ולפעמים מחייבין איש אחד להלות יותר מאחר עשיר ממנו כל שיראה להם שמעות בעין מצויין יותר בידו ולפעמים פוטרין מלהלות מי שיראה להם שחיובו מועט וגם אין מעות בעין מצויין אצלו ואין דעתם שיהיה פטור לגמרי ועוד כי מאחר שזה השליח צבור לא היה כתוב עדין בפנקסי הקהל י"א לא רצו לחייבו מחדש בדרך הלואה ולהכניס עצמם במחלוקת. גם הטענה שטען שבשעה שהי' מערער מלהטיל חרם על ההודאות אמרו קצת יחידים מאשר להם יד ושם מה לך לערער שהרי כל אדם בין פטור בין חייב יש לו לתת הודאתו כדי שלא יעלימו ולא יבריחו אחרים עמו ולכן גם אתה יש לך לתת הודאתך ואל תפחד מזה כי באמת פטור אתה גם בזה אין ראיה כי אם הוא היה חייב מן הדין והיה מעכב שלא כדין מלהטיל החרם אולי היחידים ההם הטעוהו ופטמוהו בדברים כדי שלא יעכב כענין שאמרו (ב"מ ע"ה:) שוכר עליהם או מטען אלא שצריך לשאול את פיהם אם אמרו כן מחמת שידעו שהוא פטור באמת אם מצד המנהג אם מצד התנאי או אם אמרו כן לפטומי מילי בעלמא ויקובל עדותם. ובודאי אם התנה כן בפי' עם הברורים הראשונים ויש עדים בדבר או אף אם אין עדים אלא שהם מודים הרי תנאם קיים אע"פ שאין כתוב זה התנאי בשטר השכירות לא הפסיד כיון שהם הבטיחוהו כן על פה וטל דעת כן השכיר עצמו שאין שכירות הפועל צריך שטר ולא קנין אלא כל שעשה הפועל מלאכתו חייב השוכר לתת לו משלם שכרו שהתנו עמו והברורים האחרים ששכרוהו אח"כ על דעת התנאי הראשון שכרוהו *(ד"מ ח"מ סי' קס״ג אות ח' רמ"א שם ס״ה ועי' בב״ש אה"ע סי' קי״ד סקי"ד) אלא אם כן פירשו דומיא דמאי דאמרינן בסוף פרק הכותב בכתובות (צ'.) קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה ואע"ג דאמרינן התם דדוקא מנה מאתים אבל תוספת לא אא"כ חדשו זהו בשתיקה לבד שהדבר שהיה בטל מתחלה כשנעשה אינו מתקיים עתה בשתיקה לבד אבל השכירות הקיים שהעריכוהו כשעבר זמנו על דעת התנאין הראשונים העריכוהו אא"כ פירשו כדאמרינן בתוספתא (קדושין ספ"ב.) המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוקח וכל שכן בנדון זה שכבר הסכימו שניהם שנה ראשונה שבשניה היה דעתם על דעת התנאי הראשון מן הסתם וכמו שכתב רב האיי גאון ז"ל בתשובה שהמשכיר בית לחבירו לשנה לסך ידוע ועמד שם יותר שאינו חייב לפרוע ממה שעמד אלא כמו סך השנה הראשונה כיון ששתקו ואע"פ שהוקר שכירות הבתים ולכן כל שיתברר שהתנאי הראשון היה שיהיה פטור מן המס כמו שהוא אומר יש לקהל לקיים דבר שלוחיהם הברורים ששכרוהו בעדם ואין להם לשאול לו מס רק מיום שעבר זמן שכירותו ואילך ואם זה לא יתברר כדבריו אלא ששכרוהו סתם אז צריך לעיין אל המנהג דבעניני שכירות פועלים ודאי הולכים אתר מנהג המדינה אע"פ שהשכירות נעשה בסתם כדתנן בפ' השוכר את הפועלים (בבא מציעא פ"ג.) מקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק הכל כמנהג המדינה ואמרינן עלה בירושלמי זאת אומרת מנהג מבטל הלכה *(רמ"א ח״מ סי' של"א ססע"י א') ובנדון זה גם כן יש לעיין במנהג העיר ואם יש בעיר מנהג שפורעין גם החזנין גם זה על דעת כן נכנס דאם לא כן הי' לו להתנות ואם מנהג העיר לפטרם גם זה פטור מן הסתם כי השוכרים היה להם להתנות ומ"מ נראה שבכגון זה צריך שיהיה המנהג ברור לפטור אם בהסכמת הקהל או שנהגו כן משנים קדמוניות ונהגו לדון ע"פ המנהג ההוא דהא לא דמי למנהג פועלים שכמה פועלים נשכרים בכל יום ויכול אדם לראות איך נוהגים אבל בפטור החזן שאין בעיר כי אם חזן אחד איך יקרא מנהג מה שלא שאלו מס לחזן אחד או שנים אלא אם כן ידוע ומפורסם בעיר שמחמת מנהג העיר לפטור החזנין פטרום *(עי' מה״פ שם בד"ה השוכר ועי' ברי"ף שם ובהגהת מיימוני (פ"ט מה״ש)) ולמנהג המקומות שבא משם החזן אין להביט כלל דמאי דאמרינן בריש פ' השוכר את הפועלים וליחזי מהיכא אתו דמשמע דבעיר חדשה שאין בה מנהג הולכים אחר מנהג המקום שבאו משם היינו לומר שאם כל בני העיר החדשה באו ממקום אחד כלם הולכין אחר מנהג המקום שבאו משם כיון שזאת העיר חדשה ואין בה מנהג ידוע עדין לפי שדעתם להנהיג העיר כמנהג מקומם הראשון ולהכי מתרצינן בגמרא בלקוטאי ר"ל שהעיר מקובצת מעמים אלה מצפון ואלה מים ולזה אין כאן מנהג שנוכל לילך אחריו אבל לא שנלך אחר המקום שבא הפועל משם כיון שהוא בא להשכיר עצמו בכאן דאי לא תימא הכי עדין הקושיא במקומה עומדת ליחזי פועל מהיכא אתי. ומ"ש בירושלמי (שם ה"א) בני טבריא לא משכימין ולא מעריבים בני בית מעון משכימים ומעריבים בני מעון שבאו לשכור מטבריא נשכרין כבני טבריא אבל אדם מטבריא וכו' זהו כשהשוכר הולך למקום הפועל לשוכרו שיכול הפועל לומר על דעת מנהג מקומי השכרתי עצמי אבל הפועל ההולך להשכיר עצמו במקום אחר על דעת מנהג פועלי המקום שנשכר שם הוא עושה *(ב״י ח"מ סי' של״ב מחו' א' ועי' בב"י שם סי' של״א ס"ה. ומבואר מדברי הריב"ש כאן שפי' להירושלמי דלא כפי' הפ״מ שם. ולפי גי' הריב״ש בהירושלמי דלא גריס מתחילה "בני טבריא שעלו לשכור מבני מעון נשכרין כבני מעון״ א"ש בפשיטות הא דקאמר הירושלמי אח"כ "אבל אדם מטבריא" כו'. ואף לפי גי' הנמק"י המובא בב״י שם (של"א) דגריס ברישא בני טבריא שעלו לשכור כו' ג״כ י"ל דמפ' כהריב״ש והא דקאמר אבל אדם מטבריא כו' הוא נתינת טעם על הא דקאמר ברישא דבנ"ט שעלו לשכור מבנ"מ נשכרין כבנ"מ (לחומרא) ולא כבנ"ט (לקולא). ונעלם מהפ"מ שם דברי הריב״ש אלה) וכ"ש בנדון זה שבא לקבוע דירתו במקום שנשכר שם דעל דעת מנהג המקום ההו' השכיר עצמו ואם אין מנהג ידוע וקבוע במקום ההוא הפסיד אלא אם כן התנה בפירוש מתחלה אבל אם לא התנה כן מתחלה בפירוש וגם אין מנהג קבוע במקום ההוא לפטור החזנין יכולים הקהל לשאול לו המס מיום שקבע שם דירתו דמאי דאמרי' במתניתין (בב"ב ז':) כמה יהיה בעיר ויהי' כאנשי העיר שנים עשר חדש היינו דוקא במי שלא ידענו אם יתעכב לדור בעיר אם לא דכל שעמד שם י"ב חדש מחייבין אותו מכאן ולהבא אף אם הוא עובר ממקום למקום דומיא דההיא דהחמרת והגמלת העוברת ממקום למקום דמייתינן עלה בגמרא (ח'.) אבל כל שנתחייב מתחלה לדור כאן י"ב חדש הרי הוא כאנשי העיר מיד דומיא דמאי דאמרינן במתניתין ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד דמסתמא דעתו להשתקע בכאן וכבר כתבו קצת מן האחרוני' ז"ל דלאו דוקא קנה בה בית דירה דהוא הדין אם שכר בה בית דירה כל ששכרה לי"ב חדש דמיד הוא כאנשי העיר *(ב״י ח"מ סי' קס״ג מחו' ג' למ"א שם ס״ב) וכזה נראה שהוא מנהג קהלות זה המלכות זהו מה שנראה לי בזה לפי שורת הדין ומ"מ אף אם יצא החזן מחויב לפי שורת הדין ראוי לקהל לעשות עמו לפנים משורת הדין אם מצד מה שעובד אותם במלאכת שמים אם מצד מה שלא שאלו לו עד עתה בדרך ההלואה כמו ששאלו לאחרים ובאין עתה להפרע ממנו בבת אחת והיא מדת השונא כאחז"ל (ע"ג ד'.) במשלם היקר אוהבו נפרע ממנו מעט מעט שונאו נפרע ממנו בבת אחת גם רואה אני כי מדברי הברורים עצמם שכתבו בטענותיהם שעתה רוצים רוב אנשי המעמד שיפרע אנמשה מם וכו' נראה שקצת אנשי המעמד רוצים בפטורו נראה שדברים בגו ואם רצו הרוצים בחיובו הזמן גרמא דילפי מקלקלתא ולא ילפי מתקנתא:
ואשר שאלתם מענין ההוצאות שנעשית בזה הריב על מי לפורעם דעו כי הוצאות הסופר לכתוב הטענות על שליהם לפורעם כמו ששנינו בב"ב פרק גט פשוט (בבא בתרא קס"ז:) אין כותבין שטרי ברורין ומעשה ב"ד אלא מדעת שניהם ושניהם נותנין שכר ומפרש בגמרא (קס"ח.) מאי שטרי ברורין הכא תרגימו שטרי טענתא ומעשה ב"ד היינו פסקי דינין וקתני נמי בהו שניהם נותנים שכר ובכלל זה כל הוצאות שצריכין לעשות הדיינין בפסק דינם כגון אם הוצרכו לשאול *(ב"י ח״מ סי' י״ד מחו' י"א) כדאמרינן בפ' זה בורר (סנהדרין ל"א:) שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הועד כופין אותו ודן בעירו ואם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין ושואלין שהרי למ"ד התם כופין אותו והולך לבי' הועד כל אחד עוש' הוצאותיו לעצמו ואין המתחיי' בדין פורע אותם לחברו והיינו דקאמרינן התם אמר לפניו רבי אלעזר מי שנושה בחברו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו והוכיחו מכאן המפרשים ז"ל שאין המתחייב בדין פורע ההוצאות שאם כן מאי קשיא ליה לרבי אלעזר הרי לא יוציא מנה על מנה שהרי אם יתחייב הלוה הוא יפרע ההוצאות אלא שמע מינה שכל אחד מבעלי דינין עושה ההוצאה לעצמו אם הולכים לבית הועד ואם כן למאי דקיי"ל כופין אותו ודן בעירו אם הוצרכו לשאול שכותבין ושולחין ושואלין פורעין בין שניהם שכר השליחות וכמו שאם היו צריכין לפרוע שכר לדיין כגון אם היה בטל ממלאכתו היו פורעים אותו בין שניהם כדאמרינן בכתובות בפרק שני דייני גזרות (ק"ה.) קרנא הוה שקיל איסתרא מזכאי ואיסתרא מחייב ודאין להו דינא הכי נמי אם הדיין צריך לעשות הוצאות כדי להוציא הדין לאמתו פורעין בין שניהם אמנם אם הנתבע מסרב מלבא לדין והוצרך התובע לעשות הוצאות כדי לכופו לבא לדין ויצא הנתבע מחוייב בענין זה חייב לפרוע ההוצאות ההם *(ב"י שם ס"ה שו״ע שם ס"ה) כדאמרינן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ב:) דבעי למיתן זוזא דפתיחא: