תשובות ריב"ש/תז
אחרת לו
שאלת ראובן נשבע על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת שמעון רבו שלא יוכל לצחוק לשום צחוק לשנתים ימים ולא התנה עם רבו שיוכל רבו להרשותו לצחוק אלא נשבע סתם אחרי כן הלך אצל רבו ובקש ממנו שירשהו לצחוק בחול המועד אחרי שנשבע לדעתו וגם שאומר שהוא הרגיש ברבו בשעת השבועה שבטל דעתו בלבו למען לא יהיה ראובן עובר בשבועה אם יצרו תוקפו לצחוק ורבו השיבו שהוא אינו זכור אם בטל בלבו דעתו אצלו בשעת השבועה ועכ"ז מפני שנדר על דעתו היה יכול להתירו שלא ע"פ חכם לולי שהיה ירא פן יקל בשבועות אחרות ונפלאת מאין יצאו דברים אלו דכיון שלא פירש בעת השבועה שיוכל רבו להרשותו איך יתירנו הוא שלא ע"פ חכם ואף אם בטלו רבו בשעת השבועה הוו להו דברים שבלב ואינן דברים ועוד דנשבע ג"כ על דעת המקום ואיך יתירנו רבו לבדו ואפי' לדבר מצוה אם לא ע"י חכם או ג' הדיוטות וכ"ש לדבר אסור דאפי' חכם לא יתיר:
תשובה זה שמעון שאומר שהנשבע או נודר על דעת חברו יכול חברו להתירו לעולם שלא ע"פ חכם יצא לו ממה שנתנה תורה רשות לבעל להפר נדרי אשתו ואמרינן (נדרים ע"ג:) דטעמא מדרב פנחס דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת וא"כ הנודר על דעת חברו בפי' הכי נמי הוא דהוה ליה כמי שנדר על תנאי דלא גרע מפרש בחברו מסתם בבעל וזו סברא קדומה הביאה הרמב"ן ז"ל במשפט החרם ואינה נכונה כי אם יש ללמוד מהפרת הבעל נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון דדוקא ביום שמעו אבל אם שמע ושתק הרי קיים הנדר דמהתם ליכא למילף אלא שהנודר על דעת חברו הרי הוא כחולה נדרו על מנת שלא ימחה פלוני אלא ישתוק וכל ששמע ומיחה הנדר בטל אבל אם שמע ושתק הנדר קיים ובאחר יש לומר דכיון ששמע ושתק ולא מיחה מיד קיים הנדר ואע"פ שנתנה תורה זמן לבעל בשתיקה אותו היום גזרת הכתוב הוא ליתן לו זמן להמלך בעצמו משום שלום הבית ואין הדין הזה נוהג באחר תדע שהרי שנינו (שם פ"ט.) נדרה בו ביום ונתגרשה בו ביום אינו יכול להפר אלמא כיון שיצאת מרשותו נתקיים מיד ואע"פ ששבועתה על דעת בעלה היתה וזו סברת הרמב"ן ז"ל ומטעם זה אפשר שהנודר על דעת חברו בפניו ובטל הנדר מיד שהנדר בטל והוא שיבטלנו בשפתיו אבל בלבו פשיטא דלא מהני דהא בהפרת הבעל נמי הפר בלבו אינו מופר כדתניא בפרק נערה המאורסה (נדרים ע"ט.) בברייתא דחומר בהקם מבהפר ואע"ג דבברייתא אחריתי תניא התם (ע"ז:) וב"ה אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו כבר פירשו ז"ל דקאי אברייתא דלעיל דאמר לה טלי ואכלי דכיון דאמר לה הכי בפירוש בטול שבלב מהני ומיהו אף בזה יש לדון ולומר דהאומר על דעת פלוני אין במשמע שיוכל הוא לבטל נדרו אפילו בשעת שמיעה אם לא התנה כך בפי' דאע"ג דאמרינן בהפרת בעל על דעת בעלה היא נודרת אין רצוננו לומר שהוא כמי שפרשה לשון זה אלא הכי קאמרינן דאין בלבה שיתקיים הנדר אי קפיד ביה בעלה אלא דאנן לא קפדינן אלישנא אבל האומר לשון זה על דעת פלוני אפשר שאין דעתו שיוכל הוא לבטלו אלא שדעתו באמרו כן להוציא מידי הערמה כההיא דתניא בפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כ"ט.) כשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת ב"ד ושקלינן וטרינן אי הוי לאפוקי אי אמר איסקונדרי ואסיק להון שמא זוזי ומסקינן דאמרינן ליה הכי לאפוקי מקניא דרבא ואיתא נמי בפרק ד' נדרים (נדרים כ"ה.) ועוד דאין ללמוד מהפרת הבעל כלומר שהוא כנודר על תנאי זה דא"כ היה לנו לומר בהפרת הבעל שתהא נאמרת בכל לשון ושיהו כל הלשונות שוין בו כל שיגלה דעתו דלא ניחא ליה בההוא נדרא והתם קפדי' טובא בלישנא דהפרה אלא ודאי הפרת הבעל גזרת הכתוב ואין ללמוד ממנה לאחר שהרי אפילו עומדת וצווחת שנודרת על מנת שלא יוכל בעלה להפר אין בדבריה כלום ובטלה דעתה אצל שאר הנשים כמו שכתבו זה בתוספות *(ב"י יו"ד רס"י רל"ד בד"ה הבעל) ומ"מ נראה לי ברור שהנשבע על דעת חברו סתם ועתה אומר שדעתו היה לכך שיוכל אותו פלוני להתיר שלא ע"פ חכם שומעין לו כדתנן בפרק ואלו מותרין (נדרים י"ח:) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ואע"ג דתנן בסיפא (כ'.) ועל כלם אין נשאלין להם ואם נשאלו עונשין אותן ומחמירין עליהן ומפרשינן בגמרא דה"ק אין נשאלין להן אין צריכין שאלה במה דברים אמורין בתלמיד חכם אבל בעם הארץ שבא לישאל עונשין אותו ומחמירין עליו ואפי' לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר ואמרי פותחין לו פתח ממקום אחר מ"מ שאלה בעי בעם הארץ כבר פירשו ז"ל דהאי על כלן אנדרי' דסיפא קאי כגון נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ואותן אחרים השנויין שם שמשמעותן להחמיר טפי מלהקל אבל בהנך דרישא דנדר בבשר מליח אי פריש ואמר דבשל ע"ז נדר וכן נדר בחרם ופירש שכונתו היתה בשל כהנים אפי' בעם הארץ אינו צריך שאלה ונדון זה להנהו דרישא דמי שאין משמעותו להחמיר יותר מלהקל ובכגון זה נראה ג"כ שיכול זה להתירו שלא על פי חכם אע"פ שאמר נמי על דעת המקום יתברך שאין לו הפרה כדאי' בפ' שבועות שתים בתרא (שבועות כ"ט.) על דעת המקום ית' למה לי כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו שאין הקב"ה נסכם להתיר השבועות אם לא לדבר מצוה וכל שכן שאינו נסכם להתיר עבירה כגון שבועת הצחוק שאין ראוי לחכם להתירה כדאיתא בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) עם כל זה כיון שהנשבע אומר שכך היתה דעתו בשעת שבועה שיוכל זה להתירו שלא על פי חכם שומעין לו ומתירו שכרי כך התנה ונאמר מה שאמר על דעת המקום היה כדי שלא יוכל חכם להתירו אבל אם אינו אומר כן הולכין להחמיר כסתם נדרים ואינו יכול להתירו שלא על פי חכם אפילו בשבועות הרשות ובשבועה כגון זו שאמר על דעת המקום יתברך והיא להפריש מאסור אפילו חכם אין יכול להתיר *(עי' לעיל סי' קפ"ה. ב"י יו"ד סי' רכ"ח (ד' קמ"ז ע"ג). ד"מ שם סי' רל"א אות א'. רמ"א שם ס"א):