תשובות ריב"ש/תד
אלקניס. לרבי משה משבראן י"א
שאלת ראובן ושמעון היה ביניהם דין ודברים ובררו להם שני דיינים לפסוק ביניהם הן דין הן פשרה כנהוג והדיינין ההם פסקו שיהיו מוכרחים ראובן ושמעון לעשות מחילה זה לזה תוך ג' ימים ושיתחייב שמעון להשיב לראובן אלף דינרים וישתעבד לו בהם בחוב גמור עם נאמנות ואחריו' ובכל תוקף לפרעם לו לו' חדשים ונעשה הכל ביום א' ובמעמד א' ולא הועל הפסק על ספר כי א' מן העדים הלך לבית עולמו ועתה אחרי ימים ושנים על דבר ריב היה בין ראובן ושמעון הנזכר ורצה ראובן לתבוע החוב הנזכר משמעון קדם שמעון והזמין את ראובן לדין לפני השופט להכריחו ובל ישכן באהלו עולה ובקש ממנו שיחזיר לו שט"ח הנזכר שכבר פרעו ביום שנשתעבד אליו והוציא המחילה הכוללת נעשית ביום נעשה בו החוב בלי שום שיור איך נמחל ממנו מכל צד ומכל פנה עד היום ההוא והיום בכלל א"כ נראה שנכתב זה לכלול במחילה מה שנשתעבד אליו בו ביום בחוב הנז'. והחזיק טענתו עוד כי הוא אינו יודע שום פסק אצלם ואין מי שיוכל להעיד עליו אך על דבר ידוע נשתעבד לראובן בחוב הנזכר ואח"כ נמלך שלא להיות עבד לוה לאיש מלוה ופרעו מיד ונמחל ממנו לגמרי וזאת מחילתו בידו ועוד שאפי' יהיה כדעת ראובן מה שאינו הנה נתעסקו אח"כ שניהם ונשארו ביד ראובן מעות עולים לסך האלף דינ' ולפיכך הן מצד מה שנמחל ממנו הן מצד מה שיש לו בידו לתשלום החוב הנזכר ראוי הוא להשיב לו שטרו לבל יצטרך לשמור מחילתו מן העכברים. ועוד שאם לא שכבר נפרע ראובן מן החוב הנזכר איך שתק מלתבעו כל הזמן הרב ההוא כי לא נסה באלה להניח מעותיו לבטלה וראובן משיב שדברי שמעון הפך האמת שהרי אחד מן העדים ושני הדיינין קיימין שיוכלו להעיד עוד היום ומה שנמחל שמעון בלי שיור החוב הנזכר היה טעות סופר שבשעת קנין המחילה נשתייר בפי' אלא ששכח מלכתבו ומ"ש בשטר המחילה עד היום והיום בכלל מכל צד ומכל פנה אין זה מבטל כח החוב הנזכר כי הוא לשון מורגל במחילות ועוד שאין דרך שמעון לפרוע חובותיו לאחד זמני זמנים ואיך אומר שחוב זה שלא היה זמנו עד ששה חדשים שפרעו מיד ביום שעבודו והוא אין דרכו להקפיד מהיות עבד לוה לאיש מלוה לתועלתו ואם כדבריו היה לו להזכיר בפירוש בשטר המחילה פרעון שטר זה לאפוקי ממאי דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה וכ"ש לשטר חוב זה שיש בו נאמנות וזאת ועוד אחרת שאחרי הגיע זמן פרעון החוב בראותו ראובן כי שמעון היה מתעצל מלפרעו נעשית לו מצד ראובן התפשה בחוב מקהל אחד מאותן שיש לו ואז באו הפשרנים להניחו והוא יעלה לו פירות ידועים בכל שנה ושנה מפירות חובותיו ושישארו האלף דינרין בידו וברשותו ונתנם מיד לאותה שנה ונשבע באמונתו להעלותם בכל שנה אלא שלא קיים ומכל זה יוכלו להעיד אנשי שם אשר על ידם נעשית הפשרה ההיא ואז היה לו לטעון שהיה לו מחילה כמו שטוען עתה. גם מה שטוען שראובן לא היה מניח מעותיו לבטלה אומר ראובן שבזה החוב היה מייחל (ראובן מוס' שמעון) שיפרעהו עם פירותיו כפי מה שנדר בפני אנשים נכבדים כנזכר ועוד שהוא קרובו ומיודעו והיה מיצר להביאו בדינא ודיינא אלה הם תורף טענותיהם אלא שבשאלה כתובים יותר בארוכה:
תשובה תחלה ראוי לבאר אם לא הי' המחילה והחוב נמשכים מהפסק דין היה ביניהם לפי דברי ראובן המלוה וגם שאין מעידים על הפשרה שטוען ראובן שנעשית ביניהם אחר כן בשעת ההתפסה אלא שזה מוציא שטר חובו וזהו מוציא שטר מחילתו ושניהם ביום אחד מה דינו ואח"כ אבאר בנדון זה ואומר שזה תלוי בידיעת מי נעשה ראשון שאם נודע שהחוב נעשה ראשון והמחילה אח"כ בו ביום ודאי הכל נכלל בשטר המחילה דאע"ג דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה וגם לא עביד איניש דפרע ביומיה ר"ל ביום עצמו שנעשית ההלוא' ומטעם זה אמרי' בפ"ק דמציעא (י"ז.) באוקימתא קמייתא דהמוצא שער חוב וכתוב זמנו בו ביום יחזיר למלוה דאי משום פרעון לא עביד איניש דפרע ביומיה ואע"ג דהיכא דנפל איתרע לי' וחיישינן לכל מאי דאפשר ומשו"ה חיישי' לפרעון היכא דלא כתוב זמנו בו ביום אע"פ שהוא תוך זמן הפרעון דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה וכמ"ש המפרשים ז"ל שם במציעא מ"מ יותר רחוק הוא שיפרע אדם ביום עצמו שלוה ולהא חיישי' אע"ג דנפל לפום אוקימתא קמייתא דהתם ואעפ"כ בכאן כיון שמחלו אח"כ מכל חוב שבעולם ומכל תביעה עד היום הרי חוב זה בכלל על כל פנים וכבר אמרו שם מי אמינא דלא פרע כלל דלא שכיח דפרע קאמינא וכ"ש לפום אוקימתא דרב הונא דאוקמא בשחייב מודה הא לאו הכי חיישינן לפרעון אפילו ביומיה כיון דנפל והרב אלפסי והרמב"ם ז"ל פסקו כרב הונא וכ"ש שכתב במחילה עד היום והיום בכלל שנראה שבא לכלול בפי' אף חוב שנעשה ביום זה. ואם נודע שהמחילה נעשית ראשונה והחוב אח"כ ודאי אין החוב נכלל במחילה כיון שנעשה אחריה ואע"פ שנעשה בו ביום כי מה שכתב בשטר המחילה עד היום והיום בכלל והיינו לכלול מה שנעשה ביום ההוא קודם למחילה לאפוקי שלא נאמר עד ולא עד בכלל ושלא נמחל כי אם עד סוף יום שעבר *(עי' שו"ע ח"מ סי' מ"ג סעי' כ"ז ובש"ך שם סקמ"ה) אבל מה שעתיד להיות לא נכלל בלשון זה ואם נכלל לא הועיל דאיך ימחול קודם שיתחייב לו והא אין מחילה אלא היכא דידע דמחיל אבל לא ידע דמחיל לא כדאיתא בפרק הזהב (בבא מציעא נ"א:) בעל מנת שאין לך עלי אונאה וכ"ש במה שלא בא לעולם ולא ידע שיבא ולא עביד דאתי כפירות דקל ואע"ג דאדם יכול להסתלק מפירות נכסי אשתו ומירושתה בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ואעפ"י שלא זכה בהן עדין הא אוקימו לה בפרק הכותב (כתובות פ"ג.) בכותב לה ועודה ארוסה שכבר יש לו שייכות בנכסים והוא מסתלק מאותו זכות שיש לו עליהן אבל קודם שנתארסה שאין לו שייכות כלל בנכסים אין יכול להסתלק מהן וליכא למימר דכיון דאמר מעכשו יועיל דהא רב דאמר בפ"ק דמציעא (ט"ז:) שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשו קנה אמרי' ביבמות פרק האשה רבה (יבמות צ"ג.) דרב כר"מ ס"ל דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולא קיי"ל הכי דהתם אוקמוה בשטר אלמא דלדידן דקיי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אין מעכשו מועיל ובודאי דהכי אית לן למימר דאיך יועיל מעכשו ועכשו אינו בעולם. וכן נמי אין לומר מפני שהיום עצמו נעשה החוב הוי כדבר שבא לעולם כיון שבא בזמן קרוב דהא ליתא דמה שאירש מאבא היום מכור לך מה שתעלה מצודתי היום מכור לך אין דבריו קיימין אלא משום תקלתא דרבנן משום כבוד אביו ומשום כדי חייו ופירשו בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ה) בלוה לתכריכי אביו וכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל כגון שהיה אביו גוסס ולא היו לו תכריכין וכ"כ המפרשים ז"ל דדוקא בכדי תכריכין ולא עוד וכן פי' רב האיי גאון ז"ל משום כדי חייו כדי חיי יום ואם כן בנדון זה אם קלין המחילה קדם לקנין החוב אין החוב נכלל במחילה וליכא למימר דכיון דלא כתבינן שעות הרי הוא כאלו המחילה נכתבה בסוף היום ואין קדימת הקנין כלום כדאמרי' בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"ד:) גבי עובדא דאימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכס' לרמי בר חמא באורתא כתבתינהו לעוקבא בר חמא אתי רמי בר חמא קמיה דרב ששת אוקמיה בנכסי אתא רב עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסיה אתא רב ששת לקמיה דרב נחמן א"ל מאי טעמא עבד מר הכי א"ל ומר מ"ט עבד הכי א"ל דקדים א"ל אטו בירושלם יתבי' דכותבין שעות אלא מר מ"ט עבד הכי א"ל שודא דדייני דמשמע מהכא דכיון דאין כותבין שעות אין הקדמת הכתיבה מבקר לערב ביום אחד עצמו מועיל דהרי הוא כאלו נכתבו שניהם בסוף היום דהא ליתא דהתם לאו בשטרי אקניי' עסקינן אלא בשטרי מכירות ומתנות של קרקע הנקנה בשטר כגון שכותב לו שדי מכורה לך שדי נתונה לך ומוסר לו השטר ואין הקרקע נקנה לזוכה בו בשעת כתיבת השטר כי אם בשעת מסירתו אלא שבשעת מסירתו זוכה בו למפרע משעת כתיבתו לר"מ דאית ליה עדי חתימה כרתי והיה סבור רב ששת אליבא דר"מ שהקודם בכתיבה זוכה בו אע"פ שלא ידענו מתי נמסר לו ולזה החזיק לרמי בר חמא שנודע שהוא קודם בכתיבה אע"פ שלא נודע מי קדם במסירה ולזה א"ל רב לחמן דליתא דלר"מ כיון שאין כותבין שעות הרי הוא כאלו נכתבו כלם בסוף היום דכיון דעדי חתימה כרתי אינו יכול לקנות אלא מן הזמן המבורר בשטר דהיינו סוף היום ולזה היה לו לומר לר"מ חולקין כיון שאין כותבין שעות אבל רב נחמן ס"ל כרבי אליעזר דעדי מסירה כרתי ומי שנמסר לו ראשון הוא קונה אע"פ שהאחר קדם בכתיבה ולזה הוא שודא דדייני אבל בשטרי אקנייתא שהקנין הוא שגומר ולא כתיבת השטר ומסירתו אע"פ שאין כותבין שעות מי שקנו לו ראשון זכה כל שנתברר כן בעדים אע"פ שאין מוכיח מן השטר וכבר כתב זה הרב אלפסי ז"ל בהלכות וכן הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות זכיה ומתנה) והסכימו כן כל המפרשים ז"ל ואם כן במחילה זו ושטר חוב זה שאין כתיבת השטר ומסירתו גומר אלא הקנין הנעשה בהם אע"פ שלא כתבו שעות אם שטר המחילה קדם מיד נתקיימה המחילה מאותה שעה והקנין הנעשה אחר כן על החוב לא נכלל במחילה וגובה ראובן חובו ואם לא נודע אם המחילה קדמה אם החוב קדם אין מקום כלל בכאן לומר שודא דדייני כדקיי"ל התם אלא יד בעל השטר דהיינו המלוה על התחתונה שהרי הוא בא להוציא משמעון בחוב זה ועליו להביא ראי' שקדמה המחילה לשטר חובו כדאמרי' בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"א:) דאמר להו רב ספרא לספריא כי כתביתו תברא אי ידעיתו זמנא דשטרא כתובו ואי לא כתובו סתמא דכל אימת דנפיק לורעיה ר"ל כשכותבין שובר על שטר חוב שאבד שיזכירו בשטר שנפרע משטר שנעשה בזמן פלוני ואם לא ידעו זמן הכתוב בשטר אעפ"י שידעו ההלואה מתי נעשית יש לחוש שמא עדי השטר איחרו זמנו ואם יכתבו זמן בשובר יוציא הלה למחר שטרו המאוחר לשובר ויגבה בו אלא יכתבו השובר סתם בלא זמן וכשיוציא זה שטרו למחר יוציא זה שוברו בלא זמן ועל הספק נאמר שהוא מאוחר לשטר החוב לפי שיד בעל השטר על התחתונה וכן נמי אמרינן התם דהאומר לחברו שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע משום דיד בעל השטר על התחתונה ואע"ג דבפ' הכותב בכתובות (פ"ג:) גבי הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך שהוא כמו מחילה מזכות שיש לו בנכסיה אמרינן על האשה יד בעל השטר על התחתונה התם הוא לפי שהבעל נקרא מוחזק בתקנת חכמים והיא שבאה להפקיע זכותו בשטר זה ידה על התחתונה אבל בעל חוב אינו מוחזק דלא קיי"ל כב"ש דאמרי (יבמות ל"ח:) שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכן נמי תנן התם בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ב.) גבי שני יוסף בן שמעון נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהם פרועים ובאר אביי בגמרא (קע"ג.) דה"ק שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהם פרועים אעפ"י שאם לא היה שובר זה הי' גובה כל אחד מהם חובו ממנו דהא הם מוציאין חוב על אחרי' הנה נתבאר ממ"ש שאם קנין השטר חוב קדם לקנין המחילה שנכלל החוב במחילה ואם קנין המחילה קדם לקנין החוב לא נכלל במחילה וגובה המלוה שטר חובו ואם ספק מי קדם יד בעל השער על התחתונ' דהיינו המלו' ואינו גובה מספק *(עי' ב"י ח"מ סי' מ"ג מחו' ט"ז י"ז ושו"ע שם סעי' כ"ו וש"ך שם ס"ק מ"ד):
ועתה נשאר לבאר בנדון זה על מה שטוען ראובן שיביא עדים שזאת המחילה והשטר חוב נעשו מחמת הפסק דין שנעשה ביניהם שהיה לשניהם למחול זה לזה מחמת הפסק דין ולהשתעבד לו שמעון בחוב האלפים דינרין ושנעשה הכל במעמד אחד על דעת כן שלא יהיה נכלל במחילה ושבזה יעידו שני הדיינים הפוסקים ואחד מעידי הפסק דין שנשאר בחיים ואם כדבריו כן הוא אין ספק שגובה חובו שהרי לא נכלל במחילה ואף אם קדם לה קנין החוב כיון שהכל במעמד א' שהרי כל זמן שעסוקים באותו ענין יכול לחזור בו כדאיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קי"ד.) וכיון שהכל היה נמשך מן הפסק דין הנה לא היה נכלל החוב במחילה אע"פ שהיא כללית שעל דעת כן נעשית אלא שכיון שראובן צריך לעדים אלו בגביית חובו אינו גובה מנכסים משועבדים כי אם מבני חורין ואין ספק שהדיינין עצמם נאמנין בעדות זה אעפ"י שעבר זמן מנוים דההיא דתניא בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע"ד.) נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד"א בזמן שבעלי דינין עומדים לפניו אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו אינו נאמן היינו בדיין א' להאמינו כשנים כגון יחיד מומחה או שקבלוהו עליהם דכל זמן שבעלי דינין לפניו חכמים האמינוהו כשנים דומיא דבעל המקח בשמקחו בידו שנאמן כשני עדים לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ובזולת זה הו"ל כעד אחד דעלמא אבל בשני דיינין פשיטא לעולם נאמנין *(ב"י ח"מ סי' כ"ג סעי' ב' ועי' ב"ח שם ובש"ך שם סק"ג וסק"ז ועי' לעיל ( סי' ש') ועי' בשו"ת פרח מט"א ח"א סי' ס"ד מש"ב וע"ש בסי' ק"ט) דלא גרעי מעדים דעלמא ואדרבא עדיפי מינייהו דדייקי טפי דאי לא תימא הכי אין דיינין כותבין פסק דינם אלא בזמן שבעלי דינין עומדים לפניהם שהרי מעתה אינן נאמנין אלא ודאי לא גריעי מעדים דעלמא והראיה מההיא אודיתא דפרק זה בורר (סנהדרין ל'.) דהוה כתיב בה דוכרן פתגמי וכל לישנא דבי דינא ולא הוה כתיב בה במותב תלתא כחדא הוינא ולפי שלא חתמו בה כי אם שנים והיתה כתובה בלשון ב"ד היו חוששין שמא לא היו ב"ד של ג' שהרי לא כתבו בה במותב תלתא וטעו לומר דשנים הוו ב"ד משמע דאי כתיב בה במותב תלתא אע"ג דלא חתימי ביה כי אם שנים מהני וזה אינו מתורת ב"ד שהרי אינם חותמין בה כי אם שנים ושנים לא הוו ב"ד אלא מתורת עדות שהם מעידים שהודה זה בפניהם בהיותם ב"ד של ג' ובפרק גט פשוט (בבא בתרא קס"ה:) מסיק דב' שהעידו בב"ד זה והעידו אח"כ בב"ד אחר באין אחד מב"ד זה ואחד מב"ד זה ומצטרפין ואפילו לתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה ומכאן מבואר שהב"ד יכולין להעיד פלוני נתחייב בבית דיננו וזה מבואר אין צריך לפנים ואין עד נעשה דיין אמרו ולא אין דיין נעשה עד וכן אחד מן הדיינים ההם יכול להצטרף עם אחד מעדי הפסק דין דאמאי דמסהיד סהדא מסהיד דיינא ואמאי דמסהיד דיינא מסהיד סהדא ותרווייהו סהדי אנון שמעידין על הפסק דין. וכן מה שטוען ראובן שיש עדים שהיו פשרנים ביניהם בשעת ההתפסה שעשה בחוב שמעון שיפרע לו שמעון כך וכך פירות בעד חוב האלף דינרין גם זה אין לך הודאה גדולה מזו שכיון שנתרצה לפרוע לו החוב ההוא הרי הודה שלא נכלל במחילה ולא גרע ממאי דאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ד.) בשני שטרות היוצאין בזה אחר זה דאם שניהם במכר או שניהם במתנה בטל שני את הראשון ואמרינן התם בגמרא מאי טעמא רפרם אמר אימא אודויי אודי ליה רוצה לומר שהלוקח הודה שהשטר הראשון מזוייף היה או שעדיו פסולין ולזה נתרצה לקנות בשטר שני וכ"ש בנדון זה שהדבר ספק אם המחילה קדמה אם החוב קדם דאיכא למימר כשנתרצה על הפשרה הודה שלא נכלל החוב במחילה ואע"ג דההוא טעמא אחרינא דאתמר התם רב אחא אמר אימא אחולי אחליה לשעבודיה לא שייך בנדון זה שאין שמעון מתחייב לראובן במחילה הרי כתב הרמב"ן ז"ל דרב אחא לא פליג לטעמא דאודויי אודי ליה דהא בשניהם במתנה לא שייך טעמא דמחילה וע"כ אצטריכינן לטעמא דאודויי אודי ליה אלא דס"ל לרב אחא דכל היכא דא"ל טעמא דאחולי אחליה לא אמרי' טעמא דאודויי אודי ליה דאורועי סהדי בכדי לא מורעי' ובנדון זה כיון דאיתיה לטעמא דאודויי אודי ליה וגם דלא מורעי סהדי אמרינן ודאי שהודה שלא נכלל החוב במחילה ובכגון זה אין מקום להצריך אתם עדי להוציא מטענת משטה אני בך כיון ששטר החוב ביד ראובן ואין שמעון מודה עתה לכתחלה בהלואה על פה אלא שמודה ומגלה דעתו ששטרו של ראובן אינו נמחל וגם בהודאת הלואה על פה כל שמודה בדרך הודאה גמורה ולא מתוך שיחה כגון בנדון זה שהיו פשרנים ביניהם ודאי א"צ לאתם עדי וכן כתב הר"ם ז"ל (פ"ז מהלכות טוען ונטען) וז"ל המודה בפני ב' שיש לפלוני אצלו מנה וא"ל בדרך הודאה לא בדרך שיחה אע"פ שלא אמר להם אתם עדי ואע"פ שאין התובע עמו הרי זו עדות עכ"ל. כ"ש בנדון זה שנדר לפרוע ולהעלות לו פירות. שאר הטענות שביניהם כגון מה שטוען שמעון איך שתק ראובן מלתבעו כל הזמן הרב וכגון מה שטוען ראובן איך אומר שמעון שפרעו ביומו ואין דרכו לפרוע חובותיו כי אם אחר זמני זמנים טענות של הבל המה ואפס ותהו ואינם כדאי להוסיף בקיום החוב ולא לגרוע ממנו זהו מה שנראה לי בזה וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה: