תשובות ריב"ש/שעא
בלנסיאה לחכם ה"ר עמרם אפרתי נר"ו
ידיד ה' שר צבאו עליו כל היום חופף מסתופף בחצרותיו מבקר בהיכלו כלו אומר כבוד לחזות בנועם מחזה שדי לשמוע אמרי אל בהסכת ושמע אמרות טהורות צרופות מעולפות ספירים היושב בגנים גנות עלי נהר פלגים ישמחו עיר אלהים גן בעדן מקדם מטע ה' להתפאר כפרים עם נרדים שם ירעה ושם ירבץ עם כל פרי מגדים פרדס רמונים הפרדס אשר למלך עייל בלא בר נכנס בשלום ויוצא בשלום חוג שמים יתהלך בתוך אבני אש מגיע אצל אבני שיש טהור בהיר הוא בשחקים כזוהר הרקיע מאחז פני כסא כבוד מרום מראשון פרשז עליו ענן אורו למסך בקרני הדר לו נאחז בסבך עץ החיים ועץ הדעת ולא יזח יורד על פי מדותיו לקצבי הררי ציון המצויינין בהלכה כי שם צוה ה' את הברכה ובחקר תהום בלבב ימים בסוד בהמות ולויתן אזן וחקר מגלה עמוקות ויוציא לאור דברי הספר החתום כל סתום לא עממוהו נגלו לו שערי צדק דבר גדול ודבר קטן לא היתה חכמה אשר שגבה ממנו ותמלא ארצו רוח דעת ויראת ה' מבינתו יהלוך ולעם עליה נותן נשמה ועוד למד דעת את העם מדריכם דרך ישרה למען סור ממוקשי מות מלמדם להועיל ובחרו בחיים כן ה' אלהים יצמיח צדקה ותהלה ישימהו ברכה בקרב הארץ עד נצח דור ודור כירח יכון עולם ונטיעים מגודלים בנעוריהם בניו כשתילי זיתים סביב לנחת שלחנו מלא דשן אמן:
במה שבקש כבודך להודיעך דעתי בענין האיש העובר על תקנת הל' וכתבת אותן הפרקים שבהסכמות ובקבלות שבעבורם מעל בחרם האיש ההוא. הנה לפי דעתי יש פ' אחד מפורש מאלה בחותם אדונינו המלך יר"ה קרוב ראשיתו וזה פתשגן הלעז עוד ששום יחיד לא יוכל להוציא בעדו ולא בעד אחר שום כתב או צווי מאת אדונינו המלך יר"ה או הממונה תחתיו מאי זה דבר בענין המסין וענין חלוקתן בין לצורך עצמו בין לצורך אחרים אא"כ יעשה זה בהרשאה מפורשת מכל הנאמנים הנמצאים בעיר ומן הרשות ההוא שיתנו לו על זה יתחייב להראות שטר מקויים מערכי מפורסם וכן שלא יוכל להעזר ולהועיל ממה שיהיה כתוב באותו כתב או צווי אם לא שהוציאם ברשות הנאמנים כמש"כ למעלה ובכל זה יש קנס אלף זהובים אבל יוכלו להוציא כתב או כתבים לקיום כל אלה הפרקים או הסכמות או כל אחד מהן עד כאן. הנה הפר' הזה מפורש בענין נדון שלפנינו ובקבלת האלה מפורש על כל מי שיעבור על אחת מכל התקונים וההנהגות הכתובות בחותם אדונינו המלך יר"ה. אבל מה שכתבת האדון שאתה נמנע מלהתפלל עם הצבור בעוד האיש ההוא בב"ה הנה זאת חומרא יתרה שלא קבלו עליהם הקהל אלא שלא יצטרף בי' או שלא יתפללו עמו תוך ד' אמות אבל חוץ לד' אמות לא ואין זה אסור לא מדין התלמוד לא במנודה ולא במוחרם וגם לא מקבלת הקהל. ואיברא ודאי שאם הקהל קבלו זה עליהם והיו מחמירים עליו יותר ממה שאסור מדין התלמוד במנודה או במוחרם שיש להם לעשות כקבלתם ויכולין להחמיר ולקבל מה שירצו כדגרסי' במועד קטן (ט"ז.) לדאכיל ושתי בהדיה וקאי בד' אמות דיליה דכתיב יושביה כלומר שב"ד יכולין להחרים מאן דאכיל ושתי בהדיה וקאי בד' אמות דיליה ואע"פ שאם לא החרימו כן לא היה בזה חרם אבל היה אסור לבד. הנה כאן שהם יכולין לקבל החרם באותן חומרות שיראה בעיניהם אבל כאן לא קבלו עליהם זה אבל אתה עושה כן כדי לפרסמו ולמען יתנהגו בו כל הקהל כדין מנודה ומוחרם עד יותר מן הל' הנמצאים בעיר כראוי לפי התקנה הנה זה ראוי לאיש כמוך להסיר מכשול מדרך והדורים לישר. והטוב והישר שבזה מאחר שהקהל מוטעין או שוגגין במכשול עונו לעשות עם האיש ההוא הן באיומין הן בפיוסין ישוב מדרכו ויתקן את אשר עותו ולא יחטא ויחטיא הרבים והל' יתירוהו מתוך משא ומתן כל הנמצאים וכן יתירו כל מי שלא נהג עמו כדין מנודה ומוחרם וכן עשינו אנחנו תוך שנה זו על דבר דומה לזה בקרוב ואם אמנה כי בעונותינו משרבו זחוחי הלב ופורקי עול יראת שמים מעליהם ונותני חתיתם בארץ חיים וגם בשרידי' גברה חנופה הקלו התקנות ההם וחומרתם כבר אבדה ולולי שהם צריכים לרבים הקבוץ הכללי היה מן הדין לבטלם כדאמרינן בפ' השולח (גיטין ל"ה.) דרב לא מגבי כתובה לארמלתא משום דבשניה דרב קילי נדרי ותופשי התורה אין לאל ידם ליסר ולהוכיח והוי עולבנא דדייני:
על אודות האשה הקושי"ת נוראות נפלאת איך יצא משפט לעזרתה להוציא הבית מחזקת הלוקח המחזיק בו בלתי ראיה ברורה וכתבת בקצרה מה שהוקשה לכבודך על המשפט ההוא ולבלתי השיב פני כבודך ריקם גם אני אשיבך מלין בקצרה ובראשי פרקים מה היתה הכוונה כי לחכם כמוך די ברמזים הנותן בים התלמוד דרך נתיבה במים עזים. תחלה אמרת מהיכא תיתי לכון רבנן שיש על המחזיק להביא ראיה על חזקתו שהיה גדול המוכר מוסף על שטרו אלא למי שהוא אלם כעובדא דמרי בר איסק דאתא ליה אחא מבי חוזאי (ב"מ ל"ט:) ואני אומר איברא ודאי שאין על הלוקח להביא ראיה שהיה גדול דחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול ואפילו במוכר בנכסי אביו נאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול מבן כ' דהא מייתי לה להך מימרא דר"ל בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ה.) במעשה דבני ברק שהיה בן שמכר בנכסי אביו ואפי' בגברא אלמא לא קנסינן ליה לאיתויי ראיה ואם אין לו ראיה שיפסיד כמו שאתה מפרש בההיא דמרי בר איסק דא"כ לא שבקת חיי לכל גברא אלמא שכל אחד ואחד ילך ויתבע לו מנה לי בידך ויתחייב לפרוע או להביא עדים שאין לו בידו וזה א"א אבל אנחנו מפרשים כן זיל אייתינהו את להנהו סהדי כי זה שאמר שיש לו עדים שהוא אחיו ומפני אימתו ויראתו של מרי בר איסק לא היו רוצים לבא לבית דין ולהעיד גזר עליו שיביאם הוא לאותן עדים לב"ד ויעידו אם הוא אחיו אם לא דכיון שיבאו לב"ד יעידו האמת ולא ישקרו בעדותן מפני אימתו של מרי בר איסק דתרתי לא עבדי כמו שמפורש בגמ' וקצת ספרים יש שכתוב בהן בפירוש זיל אייתינהו את ואף לאותן ספרים שאין בהם כן ראוי שיפורשו כפירש הזה אבל לעולם המוכר צריך להביא ראיה שהיה קטן אבל בנדון שלפנינו לא נחלקו אלא אם היתה גדולה מבת י"ב או קטנה וכל העדים המעידים או רובם העידו עליה שהיא פחותה מי"ב אבל שלא היו מעידים בעדות ברור בזה כי היו אומרים הן חסר מעט הן יתר מעט וגם זכורני בעד א' שהיה מעיד כנגדה שהיא גדולה כבת י"ד שנה וא"כ כלם מעידים שהיא פחות' מבת כ' דכולי האי לא טעו גם הרופא הנכבד רבי משה פורפוליר י"א כן אמר לנו כי ברור הוא שלא היתה אז בת כ' שנה וגם אתם כן ידעתם אלא שסמכתם על סברת הרמב"ם ז"ל שכתב שאם לא מיחה כשנעשה בן כ' אינו יכול להחזיר שכיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זה לפניו כשהוא בן כ' ולא מיחה נתקיימה ביד הלוקח שהרי רצה בממכרו וכיון שנתברר שהיא פחותה מבת כ' הרי נפסקה הלכה (בגיטין ס"ה.) דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ומה שכתב כבודך דמערער לא טענה ומחזיק לא בעי לאהדורי עלה דאינהו לא אפליגו אלא בב' קטנות ומי שלא בא לכלל י"ב או י"ג לא שייך למימר ביה אם לא בא לכלל כ' וכו' קורא אני עליך המאמר הזה ר' מטונך שהרי כיון שהיא טענה שהיתה פחותה מבת י"ב כבר טענה שהיא פחותה מבת כ' ומה יש לה לזעוק עוד וכי צריכה היא ללמוד הדינין ולערוך משפטים לפני הדיינים הלא אין לבעלי דינין אלא להגיש עצומותיהם ודברי ריבותיהם באמת לפני הדיינים והדיינים ידינו דין אמת לאמתו כפי טענתם וראיותיהם כאשר יראם הנצב בעדתם ועמהם בדבר המשפט. ועוד אני אומר מסברא דההיא דחזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול לא נאמרה אלא בעדים ידועים ומוחזקים כמו סופרי הדיינים שהיו רגילין לכתוב השטרות בזמן חכמי התלמוד והם בקיאים ברוב הדינים כדאמרינן בריש גטין סתם ספרי דדייני מגמר גמירי אבל באותן עדים שחתמו בשטר מכירה זו שלא היו בודאי מוחזקים ולפי הנשמע היו קלי עולם אין לומר בהם האי חזקה כי לא לקלים דעת ותבונה לדעת חק ומשפט וחכמת מה להם ואף אם נאמר בהם חזקה זו בקטן המוכר בנכסי עצמו שדי בזה שלא יהיה קטן גמור וזה אפשר דידעי אבל במוכר בנכסי אביו שאין די שיהיה גדול אבל צריך עוד שיהיה בן כ' הנאמר בזה חזקה שאין עמי הארץ חותמין אא"כ נעשה גדול מבן כ' ודין זה אפי' ממקצת חכמים נעלם והחכמים חולקים בזה בפירש הדבר ובדקדוקי הדינין הנופלים בזה כמו שכתבת אתה האדון. ונ"ל ראיה מדגרסינן בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ט:) ההיא אודיתא דלא הוה כתיב בה אמר לן כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמרי תרווייהו היינו דר"ל דאמר ר"ל חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול מתקיף לה רב פפא ואי תימא רב הונא בריה דרב יהושע מי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי דבי רב ידעי שאלתינהו לספרי דאביי וידעי לספרי דרבא וידעי הנה שלא נאמרה חזקה זו אלא בעדים מובהקים כגון ספרי דאביי וספרי דרבא הבקיאין בדיני השטרות *(בכנה"ג ח"מ סי' מ"ו בהגב"י אות פ"ד הביא דברי הריב"ש אלה ופלפל שם בדעת הרשב"א בזה ובמח"כ נעלם ממנו דברי הרשב"א בתשובה בת"א סי' רל"ז שכ' כן להדיא. ועי' בש"ך ח"מ סי' מ"ד סקי"ט מש"ש ולא זכר לדברי הרשב"א והריב"ש אלה) וכן דנתי לפני מורינו הרב רבינו נסים נר"ו והודה לדברי. ומש"כ כבודך דאיכא רבנן בתראי דס"ל דבת אינה בכלל בן בהאי דינא ומפלגי בהו כי היכי דמפלגי בין נכסים שירש מאביו לנכסים שנתן לו אביו וכן נמי בין נכסים שירש מאביו לנכסים שירש מאמו ואני אומר אלו הם דברי יחיד הרשב"א ז"ל שכתב כן בפרק מי שמת בחדושיו מסברא דנפשיה אבל כל הראשונים ז"ל לא חלקו בזה והרמב"ם ז"נ כתב (בפכ"ט מהלכות מכירה) קטן שהגדיל והביא הזכר ב' שערות אחר י"ג והבת אחר י"ב וכו' בד"א בקרקע שלו אבל קרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו אין ממכרו ממכר עד שיהא בן כ' שנה הנה שדעתו דל"ש בן ול"ש בת דהאי בד"א אתרווייהו קאי דאי לא ה"ל לפרושי וכן דל"ש אביו ול"ש שאר מורישיו וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל דל"ש אביו ול"ש שאר מורישיו שהוא ז"ל כתב בהלכות דהאי דשלח ליה גידל בר מנשי' לאו לזבוני בנכסי אבוה הוא דשלח ליה אלא לזבוני בנכסי דידיה הוא דשלח כגון דזבין ליה אפטרופא דידיה כד הוה קטן נכסי' ובעי איהו השתא לזבונינון ע"כ. ואם היה דעת הרב ז"ל לחלק בין אביו לשאר מורישיו ה"ל למימר לאו לזבוני בנכסי אבוה אלא בנכסי שאר מורישיו דהויא אוקמתא רויחא טפי. והראי' שהבי' הרשב"א ז"ל לסברתו דבן דוקא ולא בת מההיא דפרק מציאת האשה (כתובות ס"ט:) דהמשליש מעות לחתנו ליקח בהן שדה לבתו והיא אומרת ינתנו לבעלי ואמר רבי יוסי לא יהא אלא שדה והיא רוצה למכרה הרי היא מכורה מעכשיו בד"א בגדונה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום אינה ראיה שתמכור הבת מכיון שהיא גדולה בקרקעות שהניח לה אביה דאיכא לאוקומה בנותן לה במתנה ובבת בין הבנים דלאו לשון ירושה הוא. ומה שכתב הוא ז"ל סתמא תני לה ל"ש בת בין הבנים ול"ש בת בין הבנות מדי איריא הא ודאי לאו הכריחא הוא ואפילו לדברי הרב ז"ל אינה ראיה כלל שאין אנו מפרשים לא יהא אלא שדה ולא יהא אלא שהניח לה אביה שדה כמו שנראה שהרב ז"ל מפרש אותו אבל אנחנו מפרשים כן לא יהא אלא שנקח מן המעות שדה כמו שצוה האב הנה יכולה היא למוכרו כל שהיא גדולה ואף אם לא תהא בת כ' שאין זה השדה מירושת אביה כי לא הניח לה אביה אלא מעות אבל אנחנו נקח לה מהם שדה במצות אביה וא"כ השדה הזה נכסי עצמה הם וא"כ אף קודם שנקח השדה יכולה היא שתאמר ינתנו המעות לבעלי ומה לנו להמתין וליקח לה שדה כיון שג"כ תוכל למכרו אלא היא מכורה מעכשו והשתא אתי שפיר לשון מכורה מעכשיו דלפי' הרב קשיא מאי מעכשיו ועל כן אין כאן ראיה לסברתו. ונ"ל ראיה כנגד הרב ז"ל מדשלח ליה גידל בר מנשי' לרבא ילמדנו רבינו תינוקת בת י"ד שנה ויום אחד יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר ומקשי בגמרא ולישלח ליה תינוק מעשה שהיה כך היה (ב"ב קנה:) ואם כדברי הרב ז"ל שיש חלוק בין תינוק לתינוקת בנכסי אביו לישני דמשום הכי שלח ליה תנוקת משום דאיירי בין בנכסי אביה בין בנכסי עצמה משא"כ בתינוק דדוקא בנכסי עצמו ולא בנכסי אביו אלא ודאי תינוק ותינוקת דינן שוה בדין זה והא דגידל בר מנשי' אפי' בתינוקת דוקא בנכסי עצמה ומש"ה אצטריך למימר דה"ה לתינוק ומעשה שהיה כך היה. ועוד נ"ל ראיה אחרת מפשטא דמלתיה דרב נחמן אמר שמואל בודקין לקדושין ולגטין ולחליצה ולמאונין וכו' (שם קנ"ו.) וההיא בין בבן בין בבת היא דהא מאי דקאמר לחליצה מפרשינן בגמ' לאפוקי מדר' יוסי דאמר איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה קא משמע לן דמקשינן אשה לאיש ונמאונין דוקא בבת היא אם כן מאי דקאמר בתר הכי ולמכור בנכסי אביו וכו' שפירושו אבל למכור בנכסי אביו וכו' ליכא למימר בבן דוקא דהא קאי אמאי דקאמר ברישא דלהני מילי בודקין וקאמר אבל למכור בנכסי אביו לא מהני בדיקה דאפי' יהיה לו סימנין צריך שיהי' בן עשרים דכיון דבמילי דקאמר בודקין בין בבן בין בבת ואיכא מינייהו בבת ולא בבן ליכא למימר דמאי דקאמר בתר הכי דקאי עלה להוי בבן דוקא ואע"ג דבמילי דרישא איכא נמי מיניהו בבן דוקא דהיינו לגטין כדמוקי לה בגמרא ביבם ליכא למימר דמאי דקאמר ולמכור בנכסי וכו' קאי עליה ולא אמאי דסמיך ליה דהיינו לחליצה ולמאונין. מכל אלו הראיות נר' שנדחו דברי הרשב"א ז"ל ועוד כי אין זכרון לראשונים ז"ל בחלוק זה ומקצתם כתבו בהפך סברתו כמו שכתבתי למעלה ועליהם ראוי לסמוך. ומה שכתבת עוד דאפי' בבן שהוא פקח ובא לכלל גדלות בשנים ובסימנים מוכר אפילו בנכסים שירש מאביו והיא דעת רבינו האיי ז"ל בספר המקח. אני אומר דעת קונך יש בך אשר אמר אוספה הצולעה והנדחה אקבצה שאתה האדון אספת כל הדעות הדחויות והסברות הנלאות וקבצתם כעמיר גרנה והנה קרני החולקים עליהם ברזל ופרסותיהם נחושה ודקו כחדא לאותן הדעות והוו כעור מן אדרי קיט ונשא המון רוחא וכל אתר לא השתכח להון וכבר דחה הרב אלפסי ז"ל דברי רבינו האיי ז"ל בהלכות בפרק מי שמת בראיות ברורות כלם נכוחים למבין וכל חכמי הצרפתים ז"ל כן מפרשים ההיא דרב נחמן כפירוש הרב אלפסי ז"ל וכן כל הראשונים והאחרונים ז"ל ודברי רבינו האיי ז"ל בטלים ברוב מנין החכמים החולקים עליו אין מספר לגדודם גם הרמב"ן והרשב"א ז"ל לא הזכירוהו כלל בחדושיהן ולא שאר המפרשים כאלו הוא דחוי מעקרו ולא חשו להשיב עליו. גם מה שהבאת סיוע מסברת הרא"ש והר"ם ז"ל שסוברין ואינו כתוב כך בדקדוק לשונך דההיא דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל (ב"מ ל"ט.) היינו בשלא החזיק שלש שנים משהגדיל אבל החזיק שלש שנים משהגדיל חזקתו חזקה אינה ענין לנדון זה כלל דההיא בחזקה שיש עמה טענה שטוען ואומר שלקחה ממנו אחר שהגדיל או מאביו והחזיק אחר כן שלש שנים ואבד השטר חזקתו חזקה אבל זה שמחזיק מחמת שטרו כל שנמצא השטר בטל החזקה בטלה והכי תניא בתוספתא בפרק חזקת (פ"ב ה"א) ובירושלמי דמסכת שבועות (פ"ו ה"ב) וכ"כ הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וכ"כ רבינו האיי ז"ל בספר המקח ור"ח ז"ל ואין חולק אף כי במה שכתב הר"ם ז"ל בההיא דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל כבר השיג עליו הראב"ד ז"ל דכל שירד בה בעודו קטן אפילו החזיק בה כמה שנים אחר שהגדיל לא הוי חזקה דמדרב הונא דשמעינן דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל מדאמר אין מורידין קרוב לנכסי קטן הא אחר מורידין ולא חיישינן שמא יחזיק בנכסיהם וישתכח הדבר שבית דין הורידוהו מההיא גופא שמעי' דאין מחזיקין אפילו כמה שנים אחר שהגדיל שאם לא כן היאך מורידין אחר דלאו קרוב הא איכא למיחש שמא יחזיק בהם שלש שנים אחר שיגדל אלא ודאי כל שירד בעודו קטן שאינה מועלת אז חזקה שוב אין לו חזקה ולזה הסכימה דעת האחרונים ז"ל *(ב"י ח"מ סי' קמ"ט סעי' כ"ג) ועוד דבנדון שלפנינו הא קיי"ל דאין מחזיקין בנכסי אשת איש אלא בשאכלה ג' שנים אחר מיתת הבעל כדאיתא בפ' חזקת (בבא בתרא נ':) ומה שהסכמתם על סברת הרמב"ם ז"ל בפחות מבן כ' ששתק אחר כ' הנה היא הפך דברי רבותיו ז"ל כמו שכתב בספרו וסברתו היא כהלכת' בלא טעמא והבו דלא לוסיף עלה שאף הוא לא אמרה אלא בשקבל הוא המעות וכאן לא קבלה היא המעות אלא שעשתה לבעלה הרשאה למכור ועל הקונה להביא ראיה שבאו המעות לידה ושידעה אחר שהיא בת עשרים שזה מחזיק בה מחמת מכירה ולא מחמת משכונא כאשר היא טוענת שכן היתה סבורה ומעולם לא גלה אליה בעלה שנמכרו הבתים ותכף שידעה בזה בערה אש המריבה והקטטה ביניהם ואין מכבה עד שגרשה והזמינה את זה הלוקח לדין ואין כאן מקום לומר המוציא מחבירו עליו הראיה דלא קיי"ל כרבא בההיא עובדא דשכוני גוואי דבריש פרק חזקת (בבא בתרא כ"ט:) אלא כרב נחמן דהוא רביה דאמר זיל ברור אכילתך ועל הלוקח להביא ראיה שאכלה שני חזקה ושהמוכר היה במקום שהיה יכול למחות ולא מיחה דכותה הכא הלוקח אף ע"פ שהביא ראיה ששתקה לאחר שהיתה בת כ' צריך הוא לברר אכילתו ר"ל שקבלה היא המעות וידעה במכירה ושתקה כ"ש כאן שאין שתיקתה כלום מההיא דאין מחזיקין בנכסי אשת איש לפי שהיא סומכת על בעלה הנה מכל זה נפסק הדין לעזרת האשה ועם כל זה אי הוה מצינן לאשתמוטי מינה ולהסתלק מדינה היינו עושין אבל לא היה בידינו כי מצות המלך היא. ה' אלהיך ירצך וישלים מאוייך וחפצך כנפש דורש שלום תורתך מזומן למצותך וממנה לא יתעלם נרצעך קנוי קנין עולם אני הצעיר יצחק ב"ר ששת זלה"ה. שעל הכתב לרוכב בשמי שמי המעלות ליושב על המשפט משיב מלחמות מדינים להשבית ולכלות למנצח על שושנים דת ודין חקים ועדות שיר ידידות ועל הנחילות העומד על בני עמו לישר הדורים והסיר מכשולות ההולך לפני מחניהם כמלאך האלדים לנחותם הדרך דרכים סלולות החכם הכולל עליו בחכמה וביראת חטא עזרות ננעלות השלם ה"ר עמרם נ"ר ב"ר נתן אפרתי ז"ל: