תשובות ריב"ש/שסג
השאלה השלישית אחר ג' חדשים ששאלה ליבם או לחלוץ אם יש לה מזונות ושתהיה נאמנת בלא שבועה:
תשובה תוך ג' חדשים נזונת משל בעל דכיון שאינה יכולה לינשא מחמתו ומיגד אלמנותיך בביתי קרינא ביה מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם משל בעל לא דכארוסה היא לגבי יבם והרי היא יכולה להנשא לו ומשל יבם לא דארוסה אין לה מזונות עד שתכנס לחופה ואפילו שאלה ליבם ליבם או לחלוץ אין לה מזונות אם לא בעמד בדין וברח דאז נזונת משל יבם וברייתא היא בפרק החולץ (יבמות מ"א:) ופירש"י ז"ל דכיון דברח גלה בדעתו שאין רצונו לחלוץ ולא ליבם ולפיכך אוכלת משל יבם דקנסינן ליה והתוספות הקשו מדגרסינן בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ד) חלה כמי שברח הלך למדינת הים כמי שברח והביא אותו הרי"ף ז"ל בהלכות ואי טעמא משום קנסא ומשום דגלי דעתיה דלא ניחא ליה לא בחליצה ולא ביבום בחלה אמאי קנסינן ליה ועוד האי ברח לא בבורח מחמת שאינו רוצה ליבם ולא לחלוץ אלא אפילו בבורח מחמת מרדין דהוא אנוס והראי' מדגרסי' בפ' ב' דייני גזרות (ק"ז.) אמר שמואל אין פוסקין מזונות לאשת איש משום דחיישי' לצררי ומותבי' לי' מהא עמד בדין וברח נזונת משל יבם ומשני צררי ליבם לא מתפיס ואי ברח היינו שאינו רוצה לחלוץ וליב' מאי מותיב מינה ואיך נחוש לצררי והוא שונא לה ומבקש רעתה ובורח כדי לעגנה ומאי משני צררי ליבמה לא מתפיס כי נמי הוי רגילות להתפיס צררי ליבמה להך לא מתפיס כיון שבורח מחמ' ששונאה אלא ודאי ברח דהתם מחמת מרדין דהוי אנוס ומש"ה אמרינן בירושלמי דהוא הדין לחלה וטעמא דמלתא כתב הרמב"ן ז"ל משום דכיון שעמד בדין כהגיע זמן דמי ואוכלת משלו וכיון שנתחייב במזונות אע"פ שחלה אחר מכן או נאנס מעלה לה מזונות והא דנקט ברח לאו דוקא דה"ה לא ברח ולא רצה דמעלה אלא דנקט ברח לאשמועינן דאפי' ברח באונס כיון שנתחייב במזונות משעת העמדה בדין לא יפטר מפני האונס בבא לו אח"כ. ועוד דאי איתיה הכא כייפינן לחלוץ או ליבם אבל בין כך ובין כך ודאי כופין אותו ומעלה מזונות משעת העמדה בדין ואע"ג דאמרינן בריש פ"ק דכתובות (ב:) בהגיע זמן דאם חלה הוא אינו מעלה לה מזונות דהכי אסיק רב אשי התם כל אונסא לא אכלה התם הוא שבא אליו האונס קודם שהגיע זמן א"כ לא חל עליו חיוב מזונות אבל הכא משעת העמדה בדין חל עליו חיוב מזונות ואין האונס שבא עליו אחר כן פוטרו ממה שנתחייב כבר וכן כתבו בתוספות. ובנדון שלפנינו שנראה שלא עמד בדין אלא ששאלה כן בינה לבינו ולא בב"ד דבר ברור הוא שאין לה שהרי היא כארוסה קודם הגעת זמן *(ב"י אה"ע סי' ק"ס בסד"ה עמדה). ומה שכתוב בשאלה שתהיה נאמנת בלא שבועה אם רצה השואל לשאול אם היא נאמנת בלא שבועה לומר ששאלה ממנו ליבם או לחלוץ הנה אין מקום לשאלה זו לפי מה שכתבתי שאין לה מזונות אלא לאחר העמדה בדין ואם עמדה בדין אין אנו צריכין לנאמנותה דקלא אית לה למלתא ועוד שאם זו היתה השאלה פשיטא שאינה נאמנת ואפילו בשבועה שהרי באה עתה לחייבו במזונות שלא היה חייב בהן מתחלה ע"י טענה זו ולהוציא ממון ממנו וכלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה בעדים. ואם רצה השואל לשאול אם אחר שנתחייב במזונות אם צריכה לישבע שבועת האלמנה בזה ודאי נאמנת בלא שבועה דהא קיי"ל כחנן דלא תשבע אלא בסוף (שם ק"ה.) ואפי' נאמר דבאלמנה משביעין אותה בתחלה ובסוף דע"כ לא פליגי חנן ובני כהנים גדולים אלא באשת איש שהלך בעלה למדינת הים אבל באלמנה משביעין אותה בין בתחלה בין בסוף זו סברת הרמב"ם ז"ל (פי"ח מהלכות אישות) דהא דמוקמינן לה בגמרא בששמעו בו שמת היינו לשמואל אבל כיון דלא קיי"ל כשמואל אלא דפוסקין מזונות לאשת איש מוקמינן למתני' כפשטה דלא שמעו בו שמת אבל בששמעו בו שמת משביעין אותה בין בתחלה בין בסוף דהרי היא באה ליפרע מנכסי יתומים עכ"ז בנדון שלפנינו אינה צריכה שבועה שהרי היבמה אינה נזונת משל בעל שנאמר עליה באה ליפרע מנכסי יתומים אבל היא נזונת משל יבם מפני שהיא כארוסה אחר הגעת זמן וא"כ אין להשביעה על מזונותיה דהוי כמו אשת איש התובעת לבעלה שיזון אותה שאין משביעין אותה אלא בטענת ברי כגון שאומר פרעתי לה מזונות להבא מי' שנים דאז משביעין אותה שבועת היסת כדין שאר תביעות שבין אדם לחבירו ואפי' אם הלך למדינת הים קיי"ל פוסקין מזונות לאשת איש אחר ג' חדשים ואין משביעין אלא לבסוף בשעה שתגבה כתובתה ואף כאן אם היבם טוען בברי שפרע לה מזונות מאי זה זמן להבא משביעין אותה שבועת היסת אבל שבועת האלמנה שהיא באה על הספק מדין הבא ליפרע מנכסי יתומים אין משביעין אותה ליבמה הנזונת משל יבם וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פי"ח מהלכות אישות) שהיבמה נזונת משל יבם בלא שבועה כלל וכ"ש לדעת הראב"ד ז"ל שאף באלמנה לא תשבע אלא בסוף כחנן וכאוקימתא דשמואל דמוקי לה בשמעו בו שמת דאע"ג דלא קיי"ל כשמואל היינו בפלוגת' דפוסקין מזונות לאשת איש אבל במאי דמוקים פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים בשמעו בו שמת בהא אפי' רב מודה אלא דלשמואל דוקא בששמעו בו שמת ולרב בין שמעו בו שמת בין לא שמעו בו שמת ולדברי הרב ז"ל ביבמה דבר פשוט הוא שאין משביעין אותה וכן אם היבם אינו כאן נזונת מנכסיו בלא שבועה כמו שאמרו במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר לא תשבע וקיי"ל כותיה וכל שכן ביבמה דליכא למיחש למידי דאי משום צררי כיון דלאו אשתו היא לא מתפיס לה אי משום מעשה ידיה לא משעבדא ליה כדאיתא בגמרא אליבא דשמואל: