תשובות ריב"ש/שלה
שלמאנקה לה"ר משה בנימין נר"ו
שאלת ראובן מכר סחורה לשמעון בששים זהובים שקבל מיד והתנה לתתה לו לחצי שנה ואם יעבור על זה שיתן בעבורה ק' זהובים וקנו מידו ונשבע להשלים הגיע זמן ולא נתן וראובן הוציא שטרו ותובעו ק' זהובים ושמעון אומר כי אינו חייב כי אם ס' והשאר הוא רבית ואסור ואמר מר שאין כאן אגר נטר לי' וא"כ אין כאן רבית כלל אבל יש כאן דינא דאסמכתא והוי כאוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי דקאמר רבא פרק המקבל (בבא מציעא קד:) דלא קני אלא בב"ד חשוב והכא נמי אסמכת' היא וכיון דנשבע אין לך ב"ד חשוב ככח השבועה וא"כ חיי' להשלים כדאמר גבי הקדש דאין בו דין אסמכתא מטעם דכח החקדש חשיב דאמירתו לגבוה כמסיר' להדיוט כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' ואין לומר שיפרע בכח השבועה ובית דין יצוו להחזיר שהרי גזלה בידו דהא ודאי ליתא דכיון דבב"ד חשוב קנה לגמרי בכח השבועה נמי קנה לגמרי תדע שהרי גבי המקנה לחברו לתת לו מחצית מה שירויח כתב הרא"ש ז"ל בתשובה דאע"ג דאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם אם נשבע להשלים חייב וחברו קנה גם מצאתי לרא"ש ז"ל בתשובה בראובן ששחק באמנה עם שמעון והרויח מנה ואח"כ נתן לו שטעון משכון על מנה זה ולאחר החזיר לו משכונו וזקף המנה במלוה וכתב הרא"ש ז"ל דחייב לשלם שכבר נסתלקה האסמכתא בשעה שנתן לו משכון ומעט הוקשה לך דהא קיי"ל בפרק (האיש מקדש) [האשה ניקנית ח:] מנה אין כאן משכון אין כאן ועוד דבפ' הזהב (בבא מציעא מח:) ובפ' האומנין (בבא מציעא עז:) תניא אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ר' יהודה אומר אסמכתא היא והרמב"ם ז"ל פסק דקנה והראב"ד חלק עליו וכן דעת הרא"ש ז"ל וקשה דא"כ כיון שקבל משכון אמאי לא קנה ותירצת דהת' הערבון לעולם לא הקנהו לו אלא באסמכתא וכיון דלא קניא אלא בב"ד חשוב לא קנה אבל כשהקנה כאסמכתא ואח"כ נתן המשכון או הפרעון הרי נראה כי רצה להקנות לגמרי עכ"ד ושאלת להודיעך דעתי:
תשובה נראה מתוך לשונך שאין הטענה אלא מפני התנאי שקצץ לתת לו מאה זהובים אם יעבור הזמן אבל הפסיקה על הסחורה לקבל עתה דמיה ולתת סחורה לסוף ששה חדשים היה כהתר גמור אם שיצא השער וקנה כפי ערך השער ואע"פ שאין לו למוכר הסחורה ההיא בשעת המכיר' או בשיש לו אע"פ שלא יצא השער וכדתנן (ב"מ עב:) אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ודייקינן עלה הא יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה ותנן נמי (שם) היה הוא תחלה לקוצרים וכו' וכיון שהפסיקה על הסחורה היתה בהתר ואף אם הוקרה הסחורה בסוף הזמן יכול לקבלה ואין כאן רבית כלל א"כ אם בסוף הזמן לא היתה הסחורה ביד המוכר אם נתן לו דמיה במעות כפי היוקר אין כאן רבית כלל דהא קיי"ל (שם סג.) כר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן מההיא דבפרק הגוזל קמא (קנ.) דרב כהנא יהב זוזי אכיתנא משמע דלרבי ינאי דקיי"ל כותיה אפי' דמיהן במעות בעין שרי ולא דמיהן בפירות אחרים דוקא כההיא דרבי הושעיא דבפ' איזהו נשך (שם) וכיון שמפני פסיקה על הסחורה אין כאן רבית כלל אף מה שהתנה שאם לא יתננה לו לאותו זמן הקצוב שיתן לו בעבורה מאה זהובים אין כאן אגר נטר ליה כמו שאמרת גם אתה שהרי אם היה נותן לו סחורתו בסוף הזמן לא היה כאן רבית כלל ואף אם הוקרה ואף אם נתן לו דמיה במעות כמ"ש וברגע אחד בעבור קץ הזמן הוא מתחייב בבת אחת בכל התוספת ואין זה נקרא רבית אלא קנס ומותר אפי' לכתחלה כדתנן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ס"ה:) הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן מכאן ועד ג' שנים כו' וכך היה ביתוס בן זונן עושה על פי חכמים ולא פליגי בגמרא אלא על פירות השלש שנים דאליבא דרבנן דסבירא להו צד אחד ברבית אסור אפי' בדאמר מעכשיו אין הלוקח אוכל פירות אבל השדה בעצמו אף אם היה שוה כמה יותר ממה שהלוהו אין כאן רבית ושרי ואפי' לרבנן דסבירא להו צד אחד ברבית אסור אף בדלא אמר מעכשו למאן דסבירא ליה אסמכתא קני כדאיתא התם ולא תימא דטעמא התם משום דאין אונאה לקרקעות דאפילו הכי אסור ואיכא משום רבית אי מוזיל לגביה כדתנן (שם סד:) המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אע"ג דשכירות קרקע אין בו אונאה דמכירה ליומיה הוא כדאיתא בפ' הזהב (בבא מציעא נו:) וכן נמי אמרינן התם (סה:) משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו כל זמן שתרצה למכרם לא תמכרם אלא לי בדמים אלו אסור בשוויהן מותר דאלמא אע"ג דאין אונאה לקרקעות כיון שהוא מוזיל גביה בשביל ההלואה שהוא עושה לו עתה אסור שהרי הוא מתחייב לו עתה למכור לו בפחות בשביל ההלואה אבל באם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים ליכא אגר נטר ליה שאינו מרויח בהמתנה כלום שאפי' ממתין לו כל הג' שנים אם פרעו בסוף הזמן אינו מרויח כלום וא"כ כשלא פרעו והוחלט לו אין כאן רבית אלא קנס וה"נ משמע מההיא דתנן בפרק אחרון מבבא בתרא (קסח.) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו הגיע זמן ולא נתן רבי יוסי אומר יתן ורבי יהודה אומר לא יתן ואוקימנא לפלוגתייהו התם באסמכתא אי קניא אי לא קניא דאלמא אי לאו משום אסמכתא יחזיר וליכא משוס רבית והטעם הוא לפי שאין זה אגר נטר לי' אלא קנסא בעלמא וכ"כ הרב רבי יוסף הלוי בן מאגש ז"ל בפירושיו ומצאתי תשובה לרשב"א ז"ל שכ' במי שמלוה מעות לחברו וכותב בשטר אם לא נתתי לך לזמן פלוני אתן לך כך וכך שלפי הדין אין בזה משום רבית שאין זה אלא קנס אמנם אמר שדעתו לאסור לעשות כן לכתחלה דלא גרע מרבית מאוחרת שאע"פ שאין כאן אגר נטר לי' כיון שבאה לו הנאה מחמת הלואתו אסור ואמרינן נמי (ב"מ סב:) תני רב ספרא ברבית דבי רבי חייא יש דברים שמותרין ואסור לעשותן משום הערמת רבית כיצד אמר לו הלויני מנה א"ל מנה אין לי חטים במנה יש לי ונתן לו חטים במנה וחזר ולקחם ממנו בכ"ד הרי זה מותר ואסור לעשות כן משום הערמת רבית ולא אמרו במשנתנו במי שפרע מקצת חובו אלא שאם לא יפרע השאר בזמנו הרי הפרעון הראשון מתנה למפרע וכשהוא חוזר וגובה עכשו בשטרו אינו נוטל רבית כלל אבל מה שכבר נטל אינו חייב להחזיר דאינו רבית גמורה ולא אפי' אבק רבית אלא שאסור לעשות כן לכתחלה מפני הערמת רבית ואפי' מ"ד בעלמא אכל שעור זוזיה מסלקינן ליה הכא מודה וכ"ש לרב אשי דאמר (שם סז.) כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ומתניתין דפרק איזהו נשך דכותה היא שהרי שנויה גבי הלוהו על שדהו דקתני דלא מסלקינן לי' כל זה כ' הרשב"א ז"ל בתשובה וכתב בה שאע"פ שיש לדון בדבר כך נראין הדברים ואין מורין בדבר זה להקל וקשה לי על דבריו דההיא דהלוהו על שדהו אפי' לכתחלה מותר לעשות כן דקתני במתניתין וכן היה ביתוס בן זונן עושה ע"פ חכמים אבל י"ל לדבריו דכיון דלא מיתסר אלא מפני הערמת רבית בההיא כיון דלא שקיל זוזי בסוף לא מיחזי הערמה והערמה הוא כשנותן מעות ומקבל מעות יותר ממה שהלוהו ומ"מ נראה שאף הרב ז"ל לא אסר לכתחלה אלא במי שמלוה מעות ומתנה לתת יותר אם לא יפרע בזמנו דהויא הלואה גמורה והוי כהערמה אבל בנדון זה שלא היתה הלואה מתחלה אלא מכירת סחורה ואפי' אם הוקרה בסוף ונתן לו דמיה מותר אפי' לכתחלה ואין כאן משום הערמה כלל ואע"פ שנוטל יותר ממה שנתן לו כיון שלא היה בדרך הלואה אלא בדרך מכירה וא"כ כשהתנה בה בדרך קנס מותר אפילו לכתחלה ומהאי טעמא נמי לא דמי לחכירי נרשאי (שם סח.) דהתם הלואה הכא זביני וכמו שהסכימו האחרונים ז"ל דחכירי נרשאי לא אסיר אלא במשכנתא בנכיתא אבל במשכנתא דסורא חכירותא שריא דאינה אלא שכירות בעלמא וכבר ידעת דאפילו הדברים האסורים משום הערמת רבית דעת הרבה מן המפרשים ז"ל שאינן אסורים אלא לכתחלה אבל אם עבר ועשה בית דין גובין אותו ומוציאין מן הלוה למלוה אע"פ שאין עושין כן באבק רבית שאין מוציאין אותו לא ממלוה ללוה ולא מלוה למלוה וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ה מה' מנוה ולוה) אבל הרמב"ן ז"ל חולק בזה ואומר דאע"ג דמשום הערמה הוא דאסיר דיניה כאבק רבית דהא אביי מוקים ליה למתני' כדר' חייא (שם סב:) אלמא ס"ל דהא רבי חייא רבית דרבנן הוא ולא מגבינן לי' וקאמר נמי בהדיא דאע"פ שעבר ועשה משקל זוזי מיני' אסור ואע"ג דאידחיא לה הך אוקימתא דמתניתין לית לן לאפלוגי עליה דאביי בדיניה ומיהו לא נפקא לן מידי בהא בנדון זה שהרי כתבתי דאפילו לכתחלה נמי שרי משום רבית:
אבל לענין האסמכתא כל דאמר מלתא יתירתא כי הכא ודאי אסמכתא היא ולא מהני ומה שכתבת שאם קנה בב"ד חשוב מהני שיטה אחרת יש בזה לגדולי הראשונים והאחרונים ז"ל שאין בית דין חשוב מעלה ומוריד בתנאי שבין אדם לחברו והא דאמרינן בפ' ד' נדרים (נדרים כז:) והוא דקנו מיניה בב"ד היינו דוקא בההוא גברא דאתפיס זכוותא דשלא מדעתו ומרצונו אמר דאי נא אתי ליבטלן זכוואתיה אלא ב"ד הזקיקוהו לכך שהם קובעים לו זמן וכדי לכפותו דלא לישתמיט קונין מידו ומש"ה בעי ב"ד חשוב דאלימי לאפקועי ממונא ומהני התם אפי' בלא מעכשיו אבל בתנאין שבין אדם לחברו אפי' קנין בב"ד חשוב לא מהני אלא דוקא בקנין ובמעכשו דכל מעכשו מסלק אסמכתא כדאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סו.) ולמניומי קשיא מתניתין ומשני מתני' דאמר מעכשו וכל דאמר מעכשו וקנו מיני' מהני אפילו בלא ב"ד חשוב ואע"ג דכל קנין סודר הוי כמעכשי דאי מעכשו לא קני בתר הכי לא קני דהא הדר סודרא למריה זהו במי שמקנה סתם דכל שקנו מידו לאלתר קנה אבל במי שמתנה אם לא באתי או אם לא אעשה דבר פלוני וקנו מידו לא משמע מעכשו אלא לבתר ההוא יומא אא"כ פי' ואמר מעכשו א"נ בב"ד חשוב כמתפיס זכוותיה ומשום אפקועי ממונא וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק גט פשוט וז"ל וקאמר גאון ז"ל דהאי פסקא ליתא אלא במתפיס זכיותיו בלחוד ומסתברא כותיה ע"כ וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהלכות נדרים שחבר וכן הרמב"ם ז"ל (פי"א מהלכות מכירה) וכן דעת האחרונים ז"ל וא"כ בנדון זה אפי' קנו מיניה בב"ד חשוב הוי אסמכתא אבל אי קנו מיני' במעכשו כמו שדרך הסופרים לכתוב בשטרי אקניאתא בקנין גמור מעכשו אפילו בלא ב"ד חשוב קני ולא הוי אסמכתא וכל זה שלא כדרך ר"ת ז"ל שכתב שאין מעכשו מסלק אסמכתא אלא בההיא דמשכן לו בית משכן לו שדה שמסר לו שדהו אבל היכא שלא מסר ליד מי שהתנה עמו ככלהו אסמכתות דעלמא אין מעכשו מועיל בהן אלא קנין בב"ד חשוב ונראה דמר אזיל לשיטתי' דר"ת ז"ל ואנו אין לנו אלא כדברי הגאונים והאחרונים ז"ל הלכך בנדון זה אי איכא מעכשו מהני ואי ליכא מעכשו לא. ומה שאמרת דמה שנשבע להשלים הוי כמו קנין בב"ד חשוב דומיא דהקדש דאין בו דין אסמכתא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והוי כקנין בב"ד חשוב אפשר שהוא כן לפי שיטתך כר"ת ז"ל דסגי בב"ד חשוב אבל לפי שטת הגאונים ז"ל שכתבתי דבעינן מעכשו אף אם נאמר דבהקדש אין בו קנין אסמכתא דאמירתו הוי כמעכשו כיון דהוי כמסירה אין השבוע' שנשבע להשלים כמעכשו אלא שאף אם מדין הקנין אינו חייב להשלים תנאו מכל מקום כדי לקיים שבועתו חייב להשלים ובית דין כופין אותו להשלים ונפקא מינה שאם מת ולא השלים אין בניו חייבין להשלים מדין התנאי כיון דהוי אסמכתא *(ד"מ ח"מ סי' ר"ז אות ט"ז)וכן נ"מ שאפילו בחייו אין ב"ד יורדין לנכסיו שהרי לא נתחייבו נכסיו רק בכדי שווי הסחורה אבל במותר שווי הסחורה עד המאה זהובים לא אלא שב"ד משמתין אותו אם הוא מתרשל מלקיים שבועתו ואע"פ שאין זמן בקיום שבועתו שהרי לאחר עבור זמן הששה חדשים שהיה לו לתת הסחורה נשבע להשלים המאה זהובי' וכל שיקיים בחייו הוא נפטר בכך משבועתו מכל מקום מיד חל עליו חיוב שבועתו ומיד הוא חייב לקיימה שמא ימות כדאמרינן בריש שמעתא דנדרים (ג:) גבי נזיר דאי אמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר מן ההיא שעתא הוה ליה נזיר ר"ל חייב לקבל עליו נזירות ומדמינן לה התם להאומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי דאסורה לאכול בתרומה מיד *(עי' לעיל (סי' קצח) ועי' ד"מ יו"ד סי' רל"ב סוף אות ז ועי' במח"א ה"ש סי' י"ד) וכן נמי נפקא מינה דאם נשאל על שבועתו והתירוהו שאין עליו להשלים *(ב"י ח"מ סי' נ"ד סעי' י"ב ועי' ד"מ שם סי' רז אות יג) מעתה לדעת ר"ת ז"ל דס"ל דנדר שהוא להנאתו של חברו דאע"פ שאין מתירין לו אלא מדעתו ובי דינא דמזדקיק ליה לא עביד שפיר מכל מקום אם התירוהו בדיעבד מותר וכבר ידעת ראיותיו וראיות החולקים עליו בזה. ומ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה במי שהקנה לתת לחברו מחצית מה שירויח דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע להשלים חייב וחברו קנה דינו אמת שחייב להשלים מכח שבועתו כדי לקיימה וכן שלאחר שהשלים ונתן לחברו חלקו קנה *(ד"מ ח"מ סי' ר"ז אות ז') דהא לא גרע ממוכר פירות דקל דלא קנה ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה דבזביני מחילה בטעות הויא מחילה כדאיתא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ס"ו:) וכ"ש במוחל שלא בטעות אלא מדעת כדי לקיים שבועתו הויא מחילה דאי לא הויא מחילה הרי לא קיים שבועתו אבל לומר שקנה מן הדין והשבועה תקיים הקנין ותעשה מה שלא בא לעולם כאלו בא אין זה נכון ואין ראוי להבין זה מכונתו *(ב"י שם סי' רי"ב ססע"י ה ועי' לעיל סי' שכ"ח ד"מ שם סי' רי"ט אות ו' רמ"א שם ססע"י ד). וכן מה שמצאת להרא"ש ז"ל בתשובה האחרת בראובן ששחק עם שמעון באמנה והרויח לו מנה ואח"כ נתן לו שמעון משכון על מנה זה ואחר כך החזיר לו משכונו וזקף עליו המנה במלוה וכתב הרא"ש ז"ל דמיד שנתן לו המשכון נסתלקה האסמכתא וחייב לשלם והקשית עליו דמנה אין כאן משכון אין כאן וכן מההיא דערבון דאפילו במחול לך איכא אסמכתא לדעת הראב"ד והרא"ש ז"ל אע"פ שיש שם ערבון וכן רש"י ז"ל פירש לא זה יכפול ולא זה ימחול שלא כדברי הר"ם ז"ל דס"ל דלא פליג רבי יהודה אלא באכפול לך כדקאמר דיו שיקנה כנגד ערבונו ותירצת דכשנותן הערבון באסמכת' לא קנה אבל כשקנה באסמכתא ואח"כ נתן המשכון או הפרעון הרי נראה כי רצה להקנו' לגמרי יפה תירצת וחלוק אמיתי הוא אבל לאו מטעמך שנרא' מכונתך שגלה בדעתו שמתחלה רצה להקנות לגמרי ולא מן השם הוא זה אלא משום דמחילה בטעות הויא מחילה בזביני כדאמרינן גבי מוכר פירות דקל וההיא דהלוהו על שדהו דאמרי' הדרא ארעא והדרי פירי היינו משום דהואי הלואה ואיכא משום רבית כמו שפרש"י ז"ל מה שאמרו שם התם הלואה הכא זביני או כפירוש ר"ת ז"ל דהתם הלואה הות מתחלה על תנאי אם יפרענו אם לאו ולא מחל בפירוש על הפירות אבל במוכר פירות דקל שהוא יודע שמכר לו אותן פירות ומוחל אותן מדעת אלא שטועה בדין שחושש שממכרו ממכר ואינו כן מחילה בטעות הויא מחילה ומכאן למד ר"ת ז"ל למוכר שטר חוב לחברו באפי סהדי אע"פ שאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה אי אפיק ממונא מהאיך וגבי ליה לא מצי מוכר למהדר ביה ולמתבע לחד מינייהו דמחילה בטעות שמה מחילה והכי נמי איכא למימר במי שמתחייב לחברו מנה באסמכתא ולאחר כן פרעו או נתן לו משכון על המנה או אפי' זקפן עליו במלוה דהוי כפרעון כדמשמע בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עב:) בההיא ברייתא דתניא התם ישראל שלוה מעות מן העובד כוכבים ברבית וזקפן עליו במלוה אע"פ שהוא היה חושב שיהיה חייב מן הדין ואינו כן הויא מחילה בטעות ושמה מחילה כיון דלא הות הלואה מתחלה: