תשובות ריב"ש/רמח
שאלה' ראובן קנה בתים והחצר פתוח לבית שער שהוא משתמש כניסה ויציאה לחצר הבתים ואותו בית שער פתוח למבוי שראשו אחד סתום וראשו אחר פתוח לדרך הרבים ובאותו בית שער אין שם דלתות לצד המבוי ואין מי שיזכור שהיו שם מקדם אבל יש שם צורת פתח עם פצימין שנראה שהיו שם ויש לשמעון שכנו בתים סמוכים לאלו ומאוצר הבתים של שמעון יש צורת פתח לבית שער הנזכר אבל הוא סתום בלי פריצת פצימין ועתה ראובן רוצה לעשות דלתות לבית שער ההוא וטוען כי כל הבית שער שלו ואין לשמעון שכנו זכות בו ושמעון מוחה בידו ואומר כי יש לו חלק בבית שער ההוא שהרי יש לו צורת פתח מן האוצר שלו ולבית שער ולא נפרצו פצימין וזה ראיה שיש לו חלק בו ושהוא יכול לפתוח הפתח ההוא כל זמן שירצה ועוד שיש לו חזקה מזה כמו עשרים וחמש שנים שהוא שכנו שבזמן הבציר הבהמות הטעונות הבציר שלו נכנסות לבית שער ההוא והוא פורק אותם שם ושלכך לא נעשו דלתות לאותו בית שער ולכן מוחה בעשיית הדלתות וראובן משיב כי אין לשמעון חלק וזכות בבית שער ההוא כי לעולם מי שמכר לו הבתים היה משתמש לבדו בבית שער ההוא כדרך שאדם משתמש במה שהוא שלו לבדו והפתח הסגור של שמעון שלא נפרצו פצימיו אינו ראיה להיות לשמעון זכות בחצר שהרי למעלה באותו כותל המשותף החולק בין שניהם יש הרבה פתחים מחדרי שמעון לחדר ראובן סתומין בלי פריצת פצימין וזה נראה שהיו בתי ראובן ובתי שמעון לאדם אחד וסתם פתחיו כאשר רצה ואח"כ מכר אלו הבתים אלו לעצמן ואלו לעצמן. ומה שטוען שמעון מפריקת הבהמות אינה ראיה כי מה שהניח המוכר שהיה שלו בתי ראובן לפרוק הבהמות בעת הבציר הוא דרך השכנים שלא להקפיד בזה לפי שהמבוי ההוא צר וקטן מהכיל והחמרים היו משימין שם הבהמות לפרוק משאן והוא לא היה מוחה בידם כי היה זה נהנה וזה אינו חסר ושלא מפני שהיה לשמעון שום זכות בחצר ומניעת הדלתות מקדם באותו בית שער אינו לסבה זו אבל כי לא היה רצון אדון הבתים ואין טעם ברצון. אבל הוא שקנאם רוצה לעשות שמירה מעולה בבתים ולעשות שם דלתות שתהיינה נעולות בלילה וכל זמן שיחפוץ:
תשובה לראה שהדין עם ראובן שהרי ראובן לבדו ומי שמכר לו הבתים הם מוחזקים בבית שער ונשתמשו בו לבדם כדרך שכל אדם משתמש בבית שער שאין לאחר חלק בו ואע"פ שיש לשמעון לבית שער ההוא פתח סתום בלי פריצת פצימין אין זו ראיה להיות לו חלק בחצר כי מה ששנינו בפ"ק דב"ב (י"א:) היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו אמר רבה לא שנו אלא שלא פרץ פצימיו אבל פרץ את פצימיו מעכבין עליו שנראה שפתח סתום ולא פרץ פצימיו הוא ראיה שיש לו חלק במבוי ההיא כבר תרגמה הרא"ה ז"ל דדוקא בשיש לו עדים שהיה פתוח מתחלה למבוי ואז אע"פ שסתמו כיון שלא פרץ פצימיו עדיין לשאר זכותו במבוי ואין הסתימה ראיה שמחל זכותו במבוי אבל אם אין לו עדים שהיה פתוח מתחלה למבוי אין זה ראיה להיות לו זכות במבוי ומעכבין עליו *( ב"י ח"מ סי' קס"ב ס"ח:) שהרי אפשר שכשבנה כותלו בלאו כן עם פצימין וצורת פתח סתום ובלי המבוי לא היו אז יכולין לעכב עליו מלבנות כותלו כמו שירצה. ול"ל ראיה לזה מן הלשון שאמר רבא פרץ פצימיו ולא פרץ פצימיו ולא אמר שנפרצו ולא נפרצו כמו ששנו בברייתא היה סתום כי היה נראה שהטעם הוא לפי שהפתח הסתום בלא פריצת פצימין הוא כפתוח והוא ראיה שיש לו זכות במבוי אבל אמר פרץ ולא פרץ להודיענו שמה ששנו בברייתא היה סתום ר"ל שנודע שהיה פתוח והוא סתם אותו ואם פרץ פצימיו הרי מחל זכותו במבוי ואם לא פרץ פצימיו לא מחל שהרי נראה שדעתו לחזור ולפותחו וכן מה ששנו שם (י"ב.) בברייתא גבי חצר בית סתום יש לו ארבע אמות פרץ פצימיו אין לו ארבע אמות בענין זה ג"כ הוא במי שידוע שיש לו חלק בחצר וכשסתם פתח הבית בפריצת פצימין הרי מחל זכות ארבע אמות שיש לו בחצר מפני הפתח מלבד חלקו אבל כשלא פרץ פצימיו לא מחל אותן ארבע אמות לפי שדעתו לחזור ולפתחו ולעולם החלק שיש לו בגוף החצר אינו תלוי בפריצת פצימין כי אינו יוצא מרשותו לעולם ואע"פ שסתם פתחו ופרץ פצימיו עד שימכרנו או יתננו במתנה לאחרים אבל זכות הארבע אמות שיש לו בחצר שאינן שלו לקנין גמור אלא כדי שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעה כמו שמפורש בירושלמי (שם פ"א ה"ה) שהביא בחבורו אדוננו הרב ר' יהודה הנשיא אלברגלוני ז"ל וכן הסכים הרמב"ן ז"ל שאין זכות הארבע אמות קנין גמור אלא לשעה זכות זה הוא נפקע במחילה ובפריצת פצימין נראה שמחל ובלא פריצת פצימין לא מחל ולכן בנדון זה כיון שאין לשמעון ראיה שהיה פתוח ושהיה לו דרך הפתח ההוא כניסה ויציאה בבית שער אין הפתח הסתום ראיה של כלום. אבל לדעת הרשב"א ז"ל וקצת המפרשי' ז"ל שהארבע אמות שיש לכל אחד בחצר לפי פתחים לקנין גמור הם לו ולא לשעה והירושלמי פליג אגמרא דילן ואנן נקיטינן כגמרא דילן. וכן נראה דעת רש"י ז"ל שפירש ההיא דחצר לפי פתחיה מתחלקת במי שיש לו חצר ושני בתים פתוחים לתוכו לזה פתח אחד ולזה שני פתחים וחלק נכסיו על פיו ונתן האחד לבנו האחד והאחר לבנו השני והם באים לחלוק החצר והרב רבי יוסף הלוי בן מגאש ז"ל שפירשה כגון חצרות הכפרים שבא ראובן ובנה בית בחרבה ובא שמעון ובנה סמוך לו ואחר כן הסכימו שניהם והקיפו שניהם וגדרו ונמצא חצר של שניהם. ולפי שדעתם שהארבע אמות הם לו לקנין גמור מפני זה לא פירשוה כפשטה בשני אחין שירשו או קנו בשותפות בתים וחצר וחלקו הבתים ובאו לחלוק עתה החצר כי בענין זה לא היה להם ארבע אמות בחצר לפי פתחים לקנין גמור אבל חולקין אותה בשוה ואע"פ שהם לו לקנין גמור כשסתם פתחו ופרץ פצימיו הרי הוא כמפקיר אותה לשאר בני החצר ואף לדבריהם י"ל דדוקא בארבע אמות הוא שמחל שיש לו מדין הפתח אבל במה שיש לו בחצר מלבד הד' אמות לא הפקיר בסתימת הפתח ואף בפריצת פצימין דהא לא קתני בברייתא אלא אין לו ארבע אמות אבל חלקו הידוע בחצר עדיין הוא שלו. ומ"מ לדברי כלם דוקא בשנודע לו חלק בחצר והם באים לדון על סתימת הפתח אם הוא מחילה או הפקר אם לאו אבל אם לא נודע לו חלק בחצר וזה משתמש בשלו לבדו ודאי אין לומר שפתח סתום יהיה ראיה שיש לו חלק בחצר שהרי אפשר שהיה הכל מקדם לאדם אחד וסתם פתחו וכרצונו בעודו שלו ואח"כ מכר או נתן החצר כלו לאחד ונשאר הפתח כאשר היה ושייר לעצמו הבתים אשר בהם הפתח סתום ואחר כן מכרם ובענין זה אין לבעל הבתים המוכר או נותן דרך על הלוקח ומקבל מתנה ואף אם היה הפתח פתוח ממש דקיי"ל כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר ואין למוכר דרך על הלוקח וכ"ש נותן על המקבל כדאיתא בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ה.). ואף אם נאמר שמכר ראשונה הבתים אשר בהם הפתח סתום ושייר החצר לפניו ואז יש לו דרך עליו דבעין יפה מוכר היינו כשהפתח פתוח ואין לו פתח מצד אחר אלא עליו דומיא דבור ודות או בשני בתים זה לפנים מזה כדקא ס"ד בגמרא לפרושי טעמא דר"ע במכרן לאחר משום דבתר דעתא דלוקח אזלינן ואין דעתו של אדם שיתן מעות ויפרח באויר ואע"ג דבמסקנא אסיקנא דאפילו בעלמא אמר ר"ע מוכר בעין יפה מוכר היינו דמעיקרא קס"ד למימר דלעולם לית ליה לר"ע בעלמא מוכר בעין יפה מוכר כגון גבי מכר ג' אילנות ושייר קרקע לפניו וטעמיה הכא לאו משום עין יפה אלא שאין דעתו של אדם שיתן מעות ויפרח באויר והמוכר היה לו לפרש ובתר הכי אסיקנא דטעמיה משום עין יפה ודעת המוכר למכור כל מה שצריך ללוקח והכא גבי בור ודות מוכר בעין יפה מפני שצריך לו ללוקח כדי שלא יפרח באויר ובעלמא נמי אמרינן דבעין יפה מוכר כל מידי דצריך ליה ללוקח כגון קרקע לאילנות אבל מכל מקום שמעינן מהאי סוגיא דמתני' כגון שצריך לו דרך זה ללוקח ואין לו דרך מצד אחר ואם אין לו דרך על זה יש לו לפרוח באויר אבל אם יש ללוקח דרך מצד אחר בזה לא אמר ר"ע מוכר בעין יפה מוכר שיהיה ללוקח שעבוד על המוכר לעבור דרך עליו במה שלא מכר לו ואין צריך לו *( ב"י שם סי' קע"ב ס"ט. ד"מ רמ"א שם סי' רי"ד ס"ב:) ובנדון זה הרי היה לשמעון דרך מצד אחר כמו שנראה שיש לו עתה ואין צריך לומר כשהפתח האחר פתוח וזה סתום אע"פ שסתום בלא פריצת פצימין:
גם מה שטוען שמעון שהחזיק כמה שנים לפרוק שם בעת הבציר הבהמות שהיו טעונות הבציר שלו נראה שכיון שאין לו ראיה שהיה לו זכות וחלק בחצר אע"פ שהיה ראובן או מי שמכר לו הבתים מניחו לפרוק הבהמות אין זו חזקה שהרי אין דרך בני אדם להקפיד בכל כיוצא בזה אם מפני התשמיש בעצמו שאינו תשמיש של קפידא אם מפני המקום ר"ל הבית שער וכל שאין דרך בני אדם להקפיד אם מפני התשמיש אם מפני המקום אין תשמישו חזקה וזה מתברר מדתנן בפרק חזקת (בבא בתרא נ"ז.) אלו דברים שאין להם חזקה היה מעמיד בהמה בחצר ומעמיד תנור ורחים וכירים ומגדל תרנגולין ונותן זבלו בחצר אינה חזקה אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוה עשרה וכן לתנור וכו' הרי זו חזקה ומוקמינן לה בחד אוקימתא בגמרא (שם:) ברחבה שאחורי הבתים דאהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי *( ב"י שם סי' ק"מ מחו' י"א:) ובנדון זה גם כן בבית שער לא קפדי אינשי לפרוק שם הבהמות וא"כ אינה חזקה כי מה שהעמידוה בגמרא ברחבה שאחורי הבתים זהו לפי שמה ששנו במתני' היה מעמיד בהמה בחצר ומעמיד תנור וכירים ומגדל תרנגולין וכו' רוצה לומר בתמידות בלי הפסק ובזה דרך להקפיד אם לא ברחבה שאחורי הבתים אבל מ"מ למדנו מן האוקימתא ההיא שאם המקום הוא שאין מקפידין עליו בתשמיש ההוא אינה חזקה ובנדון זה שאינו תמיד בלי הפסק אלא מידי שנה בשנה אין דרך להקפיד במקום כזה. ולההיא אוקימתא דאוקמוה בגמ' בחצר השותפין דאהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי דמשמע הא בחצר חבירו אפילו אהעמדה כדי קפדי וכן בתוספתא אמר ר' אלעזר המגדל תרנגולין בחצר שאינה שלו הרי זו חזקה זהו בחזקת שלש שנים בתמידות ובבא מחמת טענה ואפילו למי שמפרש הך מתניתין דהיה מעמיד בהמה בחצר בחזקה שאין עמה טענה ושאינה צריכה ג' שנים כמו שמפרש הרב בן מאגש והר"ם ז"ל והרבה מן המפרשים ז"ל. זהו דוקא משום דמוקמינן לה בחצר השותפין שכל שעשה מחיצה בחצר או שקבע תשמישו בחצר וחברו שהיה בידו למחות שתק מחל ולא שיקנה בגוף החצר כלום אלא שכל זמן שהחצר בשתוף הוא עושה תשמישין הללו שהחזיק בהן ומעכב על חברו מלעשותם וכשבאין לחלוק החצר שניהם שוין כבתחלה וכל שלא קבע תשמישו במחיצה אין שתיקתו של זה מחילה שהרי אין דרך השותפים להקפיד בכך אבל בחצר חברו צריך חזקה של שלש שנים ובא מחמת טענה וכ"כ בפירוש הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות שכנים) שבחצר חברו אפי' העמיד בהמתו ועשה לה מחיצה אינה חזקה שהדבר ידוע שאין זו אלא דרך שאלה וה"ה לכל המעמיד תנור וכירים ומגדל תרנגולין וכיוצא בהן שא"ת החזיק אין לך אדם שמשאיל מקום לחבירו וכתב (בפ' י"ב מהל' טוען ונטען) היה מעמיד בהמה במקום מסוים בחצר חברו או שהיה מגדל שם תרנגולין או מעמיד שם תנור וכירים ורחים או שנתן שם זבלו בין שהעמיד שם מחיצה בין שלא העמיד אם נשתמש בדברים אלו וכיוצא בהן ג' שנים ביום ובלילה וטען על בעל החצר ואמר אתה נתת לי אותו מקום אתה מכרתו לי הרי זו חזקה עכ"ל. הנה לדבריו שבחצר חברו לעולם צריך לחזקת ג' שנים ובא מחמת טענה בין עשה מחיצה בין לא עשה מחיצה אע"פ שדעתו ז"ל בחצר השותפין שא"צ חזקת ג' שנים ובא מחמת טענה אלא הכל תלוי אם עשה מחיצה אם לא עשה וכן הסוגיא שם בפרק חזקת דבחצר חברו אין הפרש בין עשה מחיצה ללא עשה ובחצר השותפין הוא שיש הפרש בזה וכ"ש לדעת רבינו שמואל ז"ל שמפרש ההיא מתני' בחזקת שלש ובא מחמת טענה אפילו בשותפין דבחצר חברו ודאי צריך חזקת שלשה ובא מחמת טענה אלא שאפי' בלא עשיית מחיצה הוי חזקה בחצר חברו מה שאין כן בחצר השותפין וכיון שלדברי הכל בחצר צריך בחזקת שלש ובא מחמת טענה הדבר ברור שצריך רצופות ביום ובלילה ואין חזקתו של שמעון שהחזיק לפריקת הבהמות בימי הבציר חזקה ואפילו היה דבר זה דבר של קפידא שהרי אפשר שהשאיל לו החצר לתשמיש זה. ואפילו החזיק שלש שנים רצופות ביום ובלילה חסר יום אחד אינו כלום וכן אם החזיק כמה שנים מפוזרות שהרי חצר דבר שעושה פירות תדיר הוא דומיא דבתים ומשנה שלמה שנינו (כ"ח.) חזקת הבתים והבורות וכו' וס"ד שעושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום ואמרינן בגמרא (כ"ט.) אמר רב הונא ג' שנים שאמרו והוא שאכלן רצופות מאי קא משמע לן תנינא חזקתן שלש שנים מיום ליום מהו דתימא מיום ליום לאפוקי מקוטעות ולעולם אפי' מפוזרות קמ"ל. אלא שהחנויות של תגרים שאין דרים בהם אלא ביום חזקת הימים תועיל בהם והוו כרצופות ועכ"ז צריך שיחזיק בהן שש שנים כדי שיהיה בין הכל כשעור חזקת שלשה שנים ביום ובלילה כמו שנראה ממה שאמרו בגמרא ומודה רב הונא בחנוותא דמחוזא דליממא עבידן לליליא לא עבידן שנראה שבא לומר שאף רב הונא דאשמעינן דבעי רצופות מודה באלו החנויות שתועיל חזקה בהן אפילו במפוזרות ואם היה שתועיל בהן חזקה של ג' שנים לבד א"כ אין אלו מפוזרות בלבד אלא אפי' מקוטעות הם ולא היה לו לומר ומודה רב הונא וכן דעת הראב"ד ז"ל וכן נראה שהסכי' לזה הרשב"א ז"ל אע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב שבחזקת שלש שנים לבד תועיל בחנויו'. ומ"מ לדברי כלם בחצרו' שרגילות להשתמש בהן בכל יום דבר ברור הוא דבעינן ג' שנים שלמות ורצופות ואע"פ שלא נזכרו חצרות במשנה בפ' חזקת שהרי הוא בכלל דבר שעושה פירות תדיר וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פי"ב מה' טו"נ) שלש שנים שאמרו מיום ליום אפילו היה חסר יום אחד לא החזיק ומסלקין אותו ממנה בד"א בקרקעות שהם עושים פירות תמיד כגון הבתים והחצרות והבורות וכו' וכן בפ' זה במה דברים אמורים בחצרות ובתים וכיוצא בהן שהן עשויות לדור בתוכן ביום ובלילה אבל החנויות של תגרין וכו' ע"כ. ויותר מבואר כתב בפרק זה גבי מעמיד בהמה בחצר חברו שצריך חזקת שלש שנים ביום ובלילה כ"ש בנדון זה שלא היה תשמיש של קפידא ולא בתמידות שאין חזקתו חזקה. ואחר שנתבאר שאין לשמעון דרך על אותו בית שער של ראובן מחמת הפתח הסתום וכן אין יכול לטעון שהחזיק בתשמיש ההוא שהיה רגיל להשתמש בו הדבר פשוט שראובן יכול לעשות דלת לאותו בית שער ואע"פ שלא היה שם דלת מעולם ואע"פ שהיה רגילות לפעמים לבני המבוי להשתמש שם שהרי אף אם זה הבית שער היה לו דין מבוי כיון שאין לשאר בני המבוי דרך עליו הנה יכול לסתום כנגד פתחו ואין בני מבוי מעכבין עליו כמו שפסקו הגאונים ז"ל בפ"ק דבתרא וכפי הפירוש הנכון שפירש רבינו חננאל ז"ל והסכימו בו כל האחרונים ז"ל ודלא כרב הונא דאמר התם (י"א:) בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך דהא אוקימו בגמרא מילתיה דרב הונא כתנאי ואתיא דרב הונא כרשב"א דאמר חמש חצרות הפתוחות למבוי כלן משתמשות במבוי ואנן קיי"ל כרבי דפליג עליה דרשב"א ואמר הפנימית משתמשת עם כלן ומשתמשת לעצמה דהא קיי"ל הלכה כרבי מחברו ואע"ג דרב הונא דהוא אמורא ס"ל כמאן דפליג עליה דרבי אית לן למימר דרב הונא לא שמיע ליה דרבי ואי שמיע ליה הוה מקבל לה דאי שמיע ליה ולא מקבל לה הוה אמר אין הלכה כרבי ולא הוה עביד ממילתיה מימרא באפי נפשה וכיון דרב הונא לא שמיע ליה דרבי הדרינן לכללין בכולא תלמודא הלכה כרבי מחברו וכן פסקו הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל וכל האחרונים ז"ל. ומה שאמרו שם (י"ב.) מבואות המפולשין לרשות הרבים ובקשו בני מבואות להעמיד להן דלתות בני רה"ר מעכבין עליהם אפילו אם רצו להעמידן רחוק יותר מארבע אמות מרה"ר עצמה משום דזמנין דדחקי בני רה"ר ועיילי טובא. הנה דעת כל רבני ספרד ז"ל שזהו במבואות המפולשין משני צדדין לרה"ר אבל במבוי שאינו מפולש כי אם מצד אחד אין מעכבין עליהם ואמת שהראב"ד ז"ל פי' ההיא דמבואו' המפולשין במפולש מצד אחד וסתום משלש רוחותיו דאי במפולש משני צדדין דוקא היכא סבור מינה ה"מ בד' אמות ועוד היכי אמרינן זמנין דדחקי בני רה"ר ועיילי טובא ה"ל למימר משום דחלפי בהו אלא ודאי אפילו במבוי שאינו מפולש כי אם מצד אחד הוא ומצינו שנקרא מבוי מפולש אע"פ שהוא סתום משלש רוחותיו בפרק כל כתבי הקדש (קי"ז:) והדעת מכרעת כדבריו. ולפ"ז צריך לומר כי מ"ש אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו אין בני מבוי מעכבים עליו דוקא במבוי הפתוח למוקצה ולבקעה או לרחבה שאחורי הבתים אבל פתוח לרה"ר בני מבוי ואפילו בני רה"ר מעכבין עליו. מ"מ זהו במבוי פתוח ברחבו לרה"ר שאין בו פתח בדופן רביעית אבל היה בו פתח ברחבו שאינו רחב כרחבו של מבוי ופצימין ומלבן לעכב רגל הרבים ממנו מעמידין להם דלתות ואין מעכבין עליהן שהרי כל שיש בו פתח אינו נקרא מפולש כמ"ש במסכת (עירובין) [שבת שם] שלש דפנות בלא לחי זהו מבוי מפולש ואע"פ שבדין זה אין נראה שיהו לחי וקורה מעכבין פתח גמור ודאי מעכב ואין בני רה"ר מעכבין במבוי כזה מלהעמיד בו דלתות וכ"כ הרמב"ן ז"ל. הנה מכל מה שאמרנו נתבאר שאפילו היה לבית שער זה דין מבוי ראובן שעובר עליו לבדו יכול לסותמו כנגד פתחו ולהכניסו לרשותו ואין שאר בני מבוי שאין עוברין עליו יכולין לעכב אע"פ שלפעמים משתמשין בו כיון שאין מבוי זה מפולש אלא סתום משלש רוחותיו ואפילו ברוח רביעית אינו פתוח לרשות הרבים כי אם למבוי אחר סתום גם כן משלש רוחותיו ועוד שיש לבית שער זה פתח ואינו פתוח במלואו למבוי ההוא: