תשובות ריב"ש/רז

מה שכתבתי בריב רבי ישראל בן ישראל עם בנות אשתו:

ראובן ודינה אשתו היו מתעצמין בדין ובתביעות רבות ובררו להם ערבי א' נכבד לדיין ולפשרן בקומפרומ"ש עשו מזה בגופן של ערבים בקיומין וחזוקין וקנסים לקבל עליהם כל מה שיפסוק ויגזור ביניהם הן דין הן פשרה והדיין ההוא פסק דינו ביניהם דרך פשרה בגופן שלהם ונתפרסם הפסק דין ההוא לכל א' מהכתות והודו בו וקבלוהו וקיימוהו עליהם ובכלל מה שפסק הוא שראובן הנזכר יעשה ויקיים מחדש לדינה אשתו כתובה מסך עשרת אלפים אחר שתמחול לו כל שאר שטרי כתובות שיש לה עליו וכן שעם היות שהבעל יורש את אשתו בדת יהודית שאם תמות דינה בחיי ראובן בעלה שתוכל לסדר ולצוות לפני מותה עד ארבעה אלפים מכתובתה ולא יותר. וזה לשון הפסק דין בדבר זה אי פורקי טרובו קיידי לאיי די גודיאו"ש יש קי שילה מולייר מויירי אנטי קי איל מארידו פינקא אירדירו די לה פורמה או פורמאש די אראש דלה מולייר פור אישטו קיירו אי מאנדו קישי קונטשירה פור וינטורה קי לה דיטה דונה שול מורישי אנטי קי איל דיטו רבי ישראל מרידו שויו קי אילייה פואידה אורדונאר אנטי די שו מואירטי אין קונטיאה די ד' מיל שולדוש אקי אילייא קיירא דילוש י' מיל שואילדוש קילי מנדי פירמאר פוראראש אי אין מנירה די אראש אי נון מאש ע"כ. לימים חלתה דינה וצותה מחמת מיתה ונכתבה צואתה בספר הנוטי"ש מהסופר היהודי אשר היה אחד מעדי הצואה וכן העד השני חתם בה:

וזה לשון הנוסח ההוא צואת דינה דונה שול אשת רבי ישראל בן ישראל מדעת ורצון בעלה הנזכר מאותן ארבעה אלפים די' גק"י שדון דומניקו פלומר פסק כמו ארביטו שהיה בינה ובין ר' ישראל בעלה הנזכר. שבשעת פטירתה שתוכל לסדר ולהניח למי שתרצה כמו שמפורש בשטר הפסק דין הנזכר שנעשה על ידי פרנשישקו דיל אישפיט"ל שזמנו הניחה וצותה מחמת מיתה שיתנו לאסתר ולמורה ולדואינייה בנותיה לכל אחת מהן אלף די' גק"י וכו'. עוד צותה והניח' לאשתרוגה בתה וכו' עוד הניחה לבלידה קרובתה וכו' עוד שרצתה שהת' די' הנשארים לתשלום הארבע אלפים הנזכרים שיעשה מהם מה שיסכימו שלשת חתניה ר' אברהם ור' יעקב ור' חיים אם לקחת בהם קרקע ופרותיו שיחלקו לעליי עולם או לקחת שינשא"ל וכל השינ"ש שיחלקו ג"כ לעניי עולם וכו'. עוד רצתה המצוה הנזכרת שאם תתרפא מחליה שצואתה זו תשאר קיימת עד שתבטלנה בפני שלשת חתניה הנזכרים ר"א ור"ח ור"י או תחדש בה אי זה דבר שתרצה לחדש וזמן פרעון כל ההנחות בסוף ששה חדשים אחר פטירתה והסכימו ביניהם ר' ישראל ודונה שול הנזכרת שאפי' שבפסק שפסק דון דומינגו פלומר הנזכר יהיה יותר זמן לר' ישראל מו' חדשים או פחות מששה חדשים שר' ישראל לא יהיה מחויב לפרוע הסכום הנזכר עד סוף ששה חדשים ואם שמא שול"י הנזכרת תרצה לבטל הצואה הנזכרת או לחדש בה אי זה חדוש לגרוע לזה או להוסיף לזה מעכשו ולאותו זמן ר' ישראל הנזכר נתחייב להשלים ולפרוע כפי הצואה שתעשה או כפי החדוש שתחדש ובלבד שלא יהיה מחוייב לתת יותר מהארבע אלפים הנזכרים בפסק דון דומינגו פלומאר ולקיים כל הכתוב ר' ישראל הנזכר נתחייב בקנין גמור יעקב בר ר' שלמה הכהן זלה"ה בן אדרוט אלעזר בר ר' עזרא ז"ל בן אלעזר ע"כ נוסח הצואה הכתובה בנוט"א הסופר. אחר כן עמדה ונתרפאת דינה הנזכרת וקמה והלכה כשאר הבריאים ולאחר שנה וחצי ויותר חלתה דינה ולא צותה דבר ומתה מתוך חולי זה ועתה בנות דינה מבקשות מראובן בעל דינה הנזכר מה שהניחה וצותה דינה בחלי הראשון מאחר שלא בטלה הצואה הראשונה ורצתה שתהיה קיימת אף אם תתרפא כמו שבא בנוסח הצואה בפי' ומכח מה שנתחייב ראובן ג"כ בקנין גמור לקיים כל הכתוב בשטר הצואה וראובן משיב שתכף שעמדה דינה מן החלי הראשון שצותה בו נתבטלה צואת' וכל דבריה שצותה בצואה ההיא הראשונים והאחרונם כלם בטלים לגמרי בבריאותה והיו כלא היו ואם מפני הקנין שנתחייב ראובן אומר שהוא לא נתחייב להשלים ולפרוע רק כפי הצואה שתחדש כי מה שכתוב בנוט"א ולקיים כל הכתוב נתחייב ראובן וכולי חוזר על מה שכתוב והסכימו ביניהם ראובן ודינה אשתו ומשם ולמטה אבל בשאר צואתה לא נתחייב רק שהיא צותה מדעתו ורצונו ולא שנתחייב בקנין להשלים דבריה ואף אם תאמר שנתחייב לקיים הכל לא היו אלא על דעת שתועיל צואתה ותמות מן החולי ההוא אבל כיון שהצואה שהיא היסוד בטלה מצד עצמה אין הקנין של ראובן הנמשך לה כלום שהרי כל הכתוב בצואתה הוא כאלו אינו כתוב אלו הן עיקרי טענותיהם ועוד יש אחרות אבל אלו הם השרשים והשאר הם ענפים:

ותחלה ראוי לבאר הלשון הבא בפסק דין דומינגו פלומר בענין יכולת דינה לצוות בד' אלפים ההם אם היתה כונתו לעקור ירושת ראובן בעלה אף בלי שתצוה דינה כלל אלא שישארו לשאר קרוביה רק שנתן לה רשות גם כן לצוות ולהניחם לאחר שאם זו היא כונת הלשון ההוא אין ספק שאף אם צואת דינה בטלה וקנין ראובן בטל הנה בנות דינה יורשות כל הד' חלפים מכח הפסק דין כאלו לא צותה דינה ובזה נראה בודאי שמאחר שראובן מן הדין יורש דינה אשתו הוא מוחזק לירש אותה ואין לעקור ממנו דין ירושתו אלא במה שפסק הארבטרי בפי' והוא שתוכל דינה לסדר באותן ד' אלפים אבל בלי שתסדר הנה נשאר הדבר בדין תורה שהבעל יורש את אשתו שאם לא כן היה לו לומר שאע"פ שבדין תורת היהודים הבעל יורש את אשתו הוא פוסק באותן ד' אלפים שלא יהיה ראובן יורש את דינה אשתו והיתה היא זוכה באותן ד' אלפים להורישן ולהניחן למי שתרצה כאשה שאין לה בעל ובלתי צואה היו נשארין לקרוביה אבל מאחר שהארביטרי לא אמר רק שלפי שהוא מוצא שבדין תורת היהודים שאם תמות האשה קודם בעלה שהבעל יורש כתובתה הוא גוזר שאם דינה תמות קודם ראובן שתוכל לסדר וכו' הנה נראה מבואר מדבריו שבלי סדור נשאר הוא יורש בדין תורה ואפי' בפסק דין שבין אדם לחברו היה הדין כן אין צריך לומר בפסק דין שבין הבעל לאשתו שיש לדקדק בלשון לבל נסלק מזכותו דבר כי אם במה שהוא מבואר בפירוש כמו שמתבאר בכתובות ריש פרק הכותב (כתובות פ"ג.) שאף אם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך אינו מסתלק מן הפירות אלא שאם מכרה ונתנה קיים ואם אמר בפירוש ובפירותיהן אינו מסתלק מפרי פירות ואם אמר ובפרי פירותיהן עדיין אינו מסתלק מהפירות הבאים אחריהם עד שיאמר עד עולם כר' יהודה דקיי"ל כוותיה ואף אם אמר כן אינו מסתלק מן הירושה עד שיאמר בפירוש בחייך ובמותיך:

והקשו בגמרא ואימא מכלהו סליק נפשיה ותי' אביי יד בעל השטר על התחתונה ר"ל זכות הבעל חזק עד שאנו אומרים בו יד בעל השטר על התחתונה אפי' בכיוצא בזה שאינו מסתלק מן הזכות שיש לו בנכסיה אלא מאחת מהן הקטן שבהן אע"פ שלא היינו אומרים כן בין אדם לחבירו שהנותן מתנה לחבירו סתם או המסתלק סתם מנכסי חבירו כשמועיל התנאי הכל בכלל גוף ופירות ופירי פירות עד עולם וירושה ואין אומרים בזה יד בעל השטר על התחתונה וכן לטעמא דרב אשי דאמר בנכסיך ולא בפירותיהן בנכסיך ולא לאחר מיתה ^*( עי' תוס' שם ע"ב ד"ה ר"א וכו' ולמ"ש א"ש:) ר"ל שאין אנו צריכין לאותן הטעמים שאמרו בגמ' בוצינא טב מקרא מיתה שכיחא מכירה לא שכיחא לבאר בהן שזכות מכרה ונתנה קטן מזכות הפירות והירושה אלא מן הלשון בעצמו מוכיח כן שנדקדק בנכסיך ולא בפירותיהן בנכסיך ולא לאחר מיתה ואע"פ שהוא ברור שלא נדקדק כן בין אדם לחבירו וכל שיאמר בנכסיך גוף ופירות בחיים ומות הכל בכלל אלא שזכות הבעל בנכסי אשתו חזק מאד עד שנדקדק הרבה במלות הבאות בלשונו כדי שלא יסתלק מזכותו אלא כל הפחות שאפשר:

אין צריך לומר בנדון זה שלא נוסיף בדבריו מה שלא אמר וזה לא היה צריך לכתוב לרוב פשיטותו ואחרי שנתבאר שאין ראובן מסתלק מדין ירושת דינה אשתו אלא א"כ תסדר דינה לפני מיתתה צריך לבאר מהו לשון תסדר אם ר"ל תסדר בסדור מועיל במקום אחר אם בשטר או בקטן או בצואת ש"מ שדבריו ככתובין וכמסורין או אפי' בסדור בדבור לבד שיועיל בכאן ואע"פ שהוא בלתי מועיל במקום אחר כ"א לשון סדור הוא בדבור לבד אף אם הוא בלתי מועיל במקום אחר הנה בנדון זה א"צ לחקור על צואת דינה אם היא בטלה מן הדין אם לא שהרי אפילו לא היו דבריה ככתובין וכמסורין מאחר שקמה מחליה מ"מ הם מועילין בכאן מכח הפסק דין שכתוב בו שתוכל לסדר והרי סדרה. ובזה נראה שהולכין אחר לשון בני אדם כדרך שרגילין לדבר בכיוצא בזה כמו שכתבו המפרשים ז"ל שבכל ענייני שטרות הולכין בהן אחר לשון בני אדם דומיא דנדרים כדמשמע בסוף פ' קונם יין (נדרים ס"ג.) דמדמה שטרות לנדרים לענין שיש לכתוב בשטרות לשון שמשמעותו כן בנדרים וכן נמי בפרק מי שמת (בבא בתרא קמ"ג:) ההוא גברא דאמר נכסי לבני וכו' מי קרו אינשי לבר ברא ברא ואמרינן התם תניא כוותיה דרב אשי הנודר מן הבנים מותר בבני בנים ובכמה מקומות בתלמוד הוא כן בשערות והקנאות וחיובין מיקרו אינשי כך וניחזי היכי קרו אינשי ואף במה שלשון בני אדם מתחלף מלשון תורה הולכין אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון תורה כמו שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם אפי' להקל ולא אחר לשון תורה ואע"פ שהוא להחמיר כדאיתא בריש פרק הנודר מן המבושל (נדרים מ"ט.) שהנודר מן המבושל מותר בצלי ואע"פ שבלשון תורה הצלי נקרא מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח וכן בההוא פרק (נ"א:) הנודר מן הדגה מותר בגדולים ואסור בקטנים אע"ג דבלשון תורה דגה בין גדולים בין קטנים משמע כדכתיב והדגה אשר ביאור מתה אפילו הכי אזלינן לקולא משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם כדאיתא התם ושטרות נמי לעולם הולכין בהם אחר לשון בני אדם אלא שלפעמים כשאין לשון בני אדם ברור בדבר ההוא הולכין אחר לשון תורה כדאמרינן בפ' מי שמת (שם.) גבי ההוא דאמר לדביתהו נכסי ליך ולבריך אמר רב יוסף קנאי פלגא ואמר ר"י מנא אמינא לה דתניא והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו וכן נמי התם מיקרו אינשי לחד ברא בראי ת"ש ובני דן חושים ובני פלוא אליאב ובני איתן עזריה ואחרי שיש לנו ללכת אחר לשון בני אדם בלשון הכתוב בשטרות הדבר ידוע שאין כוונת הלשון ההוא אלא בצואת שכיב מרע ובסדור מועיל לפי שדרך בני אדם בארצות אלו לקרוא לצואה סדור ר"ל בלשון לעז אורדינ"ר ואין קורין כן למתנת בריא וכן אין קורין אורדינ"ר למה שהוא דבר בטל ואינו מועיל רק למה שמועיל מן הדין וטרם שפסק הדין הדיין דון דומינג"ו כבר היה נודע לשון אורדינא"ר הנאמר בלשון בני אדם בענין ההנחלה וההורשה מהו והוא לשון צואה הנעשית בשעת מיתה להנחיל ולתת למי שירצה וכל שאין בדבריו כלום כגון בדבור בלתי מועיל כגון שנותן למי שאינו ראוי לזכות כגון לחמור או למי שאינו בעולם או שמקנה דבר שלא בא לעולם או שאין בו ממש כגון ידור פלוני בבית זה או יאכל פלוני פירות דקל זה אין בדבריו כלום ואין נקרא זה צואת שכיב מרע אלא דברי הבאי וא"כ כשהיא מצוה מחמת מיתה בזמן שאין דבריה כלום באדם דעלמא ולא היינו קורין דבריה צואה ולא אורדינא"ר בלשון בני אדם הדבר ידוע שאין בדבריה כלום שאין לשון הפסק דין מספיק אלא על הדבר המועיל במקום אחר שלשון בני אדם בתנאיהם הוא בדבר מועיל מן הדין כדאמרי' בפ' המגרש (גיטין פד.) גבי הא דתניא ה"ז גיטך על מנת שתנשאי לפלוני מקשי רבא התם לו הוא דלא תנשא הא לאחר תנשא הא בעיא לקיומי' תנאה וכי תימא דאפש' דמגרשה לה למחר ומקיימה לתנאה אטו בדידה קיימא וכו' דאלמא כל שנשאת לאחר אין בידה לקיים התנאי להנשא לאשר עליו התנאי אלא כשיגרשנה הא' לפי שנשואי התנאי אינן נשואין כיון שכבר נשאת לאחר ואע"פ שעושה בה מעשה קדושין ונשואין כיון שאינן קדושין מן הדין אין כוונת התנאי אלא על נשואין מועילין:

וכן בתוספתא (פ"ד ח') תניא הרי זה גיטך על מנת שלא תנשאי לאבא ולאחי הרי זה גט על מנת שלא תבעלי לאבא ולאחי אינו גט חוששין שמא תבעל להן והוכיחו בתוספות (שם פ"ג. בד"ה ועמדה) דכיון דאינו גט דקתני בסיפא לא לומר שאינו גט כלל משום חששא דשמא תבעל להן דהא תניא בגמרא (שם) דלא חיישינן להכי אלא לומר שאינו גט גמור שאפשר להתבטל אם תבעל להם ומינה דרישא דעל מנת שלא תנשאי לאבא ולאחי הרי זה גט ר"ל גט גמור שאי אפשר לו להתבטל שאף אם תנשא להם הרי זה גט מאחר שאין נשואין מועילין ומינה נמי דמאי דאמרי' התם בעל מנת שלא תנשאי לפלוני ועמדה ונשאת לאחר ונתגרשה או נתאלמנה והלכה ונשאת לזה שנאסרה עליו לא נמצא גט פסול ובניה ממזרים היינו בשנשאת לזה אחר מיתת המגרש שאז מותרת לזה ונשואיה נשואין אבל בחייו אי אפשר להבטל הגט מפני נשואיו שאם נתבטל אין כאן נשואין וכמ"ש זה הרשב"א ז"ל בחדושיו. ואע"פ שהרמב"ן ז"ל חלק בזו ואומר דאף בחייו בטל הגט מפני נשואיו היינו מן הטעם שכתב הוא ז"ל דלזה נתכוון מתחלה דמה נפשך אם אין כאן נשואין ולא נתבטל הגט אם כן מותרת היא לכל אדם וגם לזה יש לו בה נשואין כמו לאחר שאין לבטל נשואיו יותר מאחר וחזר הגט להיות בטל וא"א שילך זה הענין בסבוב ולכן נאמר שלזה נתכוון אבל כל שאפשר לתנאו שיחול בדבר מועיל מן הדין אין לומר שיחול בדבר בטל ובלתי מועיל מן הדין הגע עצמך המתנה עם חבירו על מנת שיתן לו בית או שדה היעלה על לב שיתן לו בית שאינו שלו ושבזה קיים תנאו והלא לא נתן לו כלום ואפילו בעל מנת שאראך מאתים זוז אמרינן בפרק האומר בקדושין (ס.) שאם הראה על השלחן אינה מקודשת וכן על מנת שאראך בית כור עפר אם הראה בבקעה אינה מקודשת (שם:) אלא צריך שיראנה משלו. וכי תימא בנדון זה הרי דינה צותה בעת שהיתה חולה והיתה צואתה נקראת סדור וא"כ כבר נתקיים בזה הפסק דין שהרי סדרה בזמן שהיתה צואתה נקראת אז סדור. לא היא שאם מן הדין כשעמדה נתבטל סדורה הרי איגלאי מילתא למפרע שלא היה כאן סדור והוה ליה כההיא דאמרינן בכתובות פרק המדיר (כתובות ע"ב:) גבי המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ותני עלה בגמרא (ע"ד:) הלכה אצל חכם והתירה הרי זו מקודשת ואע"פ שהנדרים היו קיימין בשעת הקדושין כיון שנתבטלו למפרע בהתרת החכם הרי היא כמי שלא היו עליה כלל שכן הוא דרך ולשון בני אדם בתנאיהם ובנדון זה ג"כ אין לשון הפסק דין מספיק אלא לסדור המועיל מן הדין ושלא יתברר בטולו. ועוד שאפילו היה לשון זה מסופק יש לנו לדונו לתועלת ראובן שהוא יורש ודאי בדין תורה בכל נכסי דינה אשתו ובנות דינה באות להוציא מכח ספק לשון השטר ויד בעל השטר על התחתונה. ועוד שראובן מוחזק חזקה דממונא ואלו באין להוציא ממנו והמוציא מחבירו עליו הראיה וכל שכן שנראה יותר מלשון הפסק דין שלא היתה דעתו אלא לומר שאע"פ שהבעל יורש את אשתו בדין תורה שבכאן תוכל היא להוריש למי שתרצה כמו שאחר יכול להוריש למי שירצה אבל לא שיתן לו רשות וכח יותר משאר המורישים לצוות בדרך שאינו מועיל בשאר המורישים וזה נראה ברור:

ומעתה צריך לדקדק ולעיין בצואת דינה אם היא קיימת אם לא כי הכל תלוי בזה ובזה אומר דבר ברור הוא כי צואת שכיב מרע בכל נכסיו או אפילו במקצת במצוה מחמת מיתה אם עמד חוזר ואפילו קנו מידו כמו שמבואר בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"א:) ופירש אם עמד חוזר ר"ל שצואתו בטלה מעצמו והרי היא כאלו אינה אע"פ ששתק ולא חזר בו לא לומר שהיא קיימת בשתיקה אלא שיכול לחזור בו וזה מתבאר מההיא דאמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ג.) ההוא דהוה כתיב בה כד קציר ורמי בערסיה ולא הוה כתיב בה ומגו מרעיה אתפטר לבית עולמיה אמר רבא הרי מת וקברו מוכיח עליו אמר ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן ליאבד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרובן לחיים לא כל שכן והכא ודאי בלא חזרה היה דאם בחזרה אפילו מת וקברו מוכיח עליו הרי הוא חוזר בו וכל שעמד חוזר במתנתו וש"מ שאפי' בלא חזרה הוה חייש אביי שמא עמד ונתבטלה צואתו מאיליה בלא חזרה וכן נמי מוכח במסכת גיטין פרק מי שאחזו (גיטין ע"ג.) דאמרינן התם אמר רבי אלעזר שכיב מרע שנתק מחולי לחולי מתנתו מתנה וסוגיין דהתם דאם עמד בנתיים והלך על משענתו בעי אומדנא והלך בלא משענת אפילו אומדנא לא בעי והתם ודאי כי אמרי' דהלך בלא משענת אין מתנתו מתנה ואפי' בלא חזרה הוא דאמר דאי בחזרה ואפילו נתק מחולי לחולי ואפי' באותו חולי עצמו אין מתנתו מתנה שהרי חוזר במתנתו אלא ודאי ש"מ דכל שעמד מתנתו בטלה אפילו בלא חזרה וזהו ג"כ לשון משנתינו (קמ"ו:) שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת ולא קתני יכול לחזור בו וכן נמי בפ' מי שאחזו (גיטין ע"ב:) אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר וקתני מתניתין התם בהדיא גבי גט אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט משמע דאינו גט כלל ומאי חוזר שהמעשה חוזר ובטל והיינו דלא אמרינן חוזר בו ולא יכול לחזור בו ולישנא דמימרא דשמואל (ב"ב קנ"א.) נמי משמע הכי דקאמר כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו ולא נקט חוזר בחליו משום דלאו בחדא מחתא מחתינהו דבעמד המעשה חוזר ובטל מעצמו וקודם שעמד צריך חזרה לבטל מתנתו כשמת מתוך חליו ולהכי נקט חוזר במתנתו דמשמע שהנותן חוזר במתנתו ומההוא עובדא דפרק מי שמת (שם) דאחתיה דרב דימי בר יוסי דהות לה פיסקא בפרדיסא כל אימת דהות חלשא הות מקניא ליה ניהליה וכי קיימא הדרא בה וכו' ליכא לאיתויי ראיה דבעיא חזרה אפילו בשעמד דאי לא אמאי נקט האי לישנא דהוה הדרה בה דהתם ההוא פרדיסא הוה מחזיק בהרב דימי אחוה אלא שהיה לה בו איזה חלק וכדמשמע לישנא דהות לה פיסקא בפרדיסא וכן הנוסחא ברוב הספרים ובהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן נמי משמע דכי שלח ליה רב נחמן לא אתא עד דשלח ליה אי לא אתית מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא נראה שהוא היה מחזיק במתנתו ומשום הכי אמרינן דהוה הדרה בה שאם לא היתה חוזרת בה אע"פ שצואתה בטלה מאיליה מ"מ היה נשאר הפרדס ביד רב דימי המחזיק בו אבל לעולם כל צואת שכ"מ כשעמד בטלה מאיליה ואין צריך חזרה וכן כתבו כל האחרונים ז"ל ^*( ב"י ח"מ סי' ר"נ ס"ב:) הרמ"ה והרשב"א והרא"ש והרי"ט זכר כלם לברכה וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל (פרק ח' מהלכות זכיה ומתנה) והדבר מוסכם אין חולק בו וא"כ בנדון זה שעמדה דינה והלכה בשוק בלי משענת צואתה בטלה מאיליה אע"פ שלא חזרה בה וכי תימא זהו בסתם צואת שכ"מ משום דאמרינן דהרי הוא כאלו התנה בפירוש אם מתי מחולי זה אבל אם באר בצואתו שהוא רוצה שצואתו תהיה קיימת אף אם יתרפא כל זמן שלא יחזור בו כמו שכתוב בצואת דינה דבריו קיימין לא היא דזה היה אפשר לומר אם היתה הצואה בקנין ובמיפה את כחו אבל בשאין לו קנין שאין ממש בדבריו אלא מדרבנן שאמרו דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי כדי שלא תטרף דעתו עליו והם אמרו שלא תהיה קיימת אלא כשימות המצוה מאותו חולי ובזולת זה נתבטלה מאיליה כמו שהוכחתי למעלה כל שעמד הרי אין כאן צואת שכ"מ ואין דבריו ככתובין וכמסורין והרי הוא כבריא שמצוה מחמת מיתה שאין בדבריו כלום וכל מה שאמר שאף אם יתרפא תהא צואתו קיימת דברים בעלמא נינהו ואין בהם ממש שהרי אין כאן שכיב מרע ואין כאן מקום לקיים דבריו כדי שלא תטרף דעתו שמעתה בריא הוא וכל שמוציא צואתו מכלל שאר צואת שכ"מ אין מקיימים דבריו כדי שלא תטרף דעתו כמו שאין מקיימין מתנת שכ"מ במקצת אפילו כשמת אא"כ קנו מידו דכיון שדעתו להקנות לעולם הרי הוא כבריא אע"פ שהוא שכיב מרע ואין חוששין לטרוף דעתו הכא נמי כיון שהוא רוצה להוציא צואה זו מכלל צואת שכ"מ אין בדבורו זה כלום ואין מקיימין דבריו בלא קנין:

ועוד דכיון שעמד כבר נתבטל טעם שמא תטרף דעתו שהרי יכול לתת עתה לכל מי שירצה ואע"פ שבנדון זה דינה לא היתה יכולה לתת אלו הד' אלפים מכח הפסק דין במתנת בריא אין לומר מפני זה עדיין נשאר טעם שלא תטרף דעתה עליה אם לא יקיימו דבריה כיון שאי אפשר לתת עתה במתנת בריא למי שמפרש כן שמא תטרף דעתו עליו חדא דחכמים תקנו במצוה בחולי שימות בו שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין שמא תטרף דעתו עליו ואם עמד שיבטלו דבריו דהא מסתמא יכול לתת עתה למי שירצה ולא תקנו שאם על המעט ימצא שלא יוכל לתת כשיבריא שיהו דבריו קיימין אף בשעמד דמילתא דלא שכיחא לא עבדו בה רבנן תקנתא כדאמרינן בסוף פ' כל הגט (גיטין ל':) מיתה שכיחא ועבדו בה רבנן תקנתא עשירות לא שכיחא ולא עבדו בה רבנן תקנתא. ועוד שגם בנדון זה הרי אפשר לה לתת במתנת שכ"מ כשתחלה בחלי אחר וכיון שהיא לא נתנה אלא לאחר מיתה והיא יכולה לתת בדרך ההוא בחלי הסמוך למיתתה אין כאן לומר שלא תטרף דעתה. דאי לא תימא הכי בכל צואת שכיב מרע כשעמד ואח"כ חלה ומת נאמר שנקיים דבריו מטעם זה שהרי בבריאותו לא היה יכול לתת מחמת מיתה ואם מפני שהיה יכול לתת בקנין מהיום ולאחר מיתה הוא לא היה רוצה לתת בדרך זה שלא היה יכול לחזור בו אלא ודאי לא אמרו חכמים דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין אלא בשמת מתוך אותו חולי שצוה בו אבל כל שעמד מאותו חולי חזרו דבריו להיות דברי בריא ואינן ככתובין וכמסורין שלא תטרף דעתו כיון שבחלי אחר יכול לתת בצואת שכיב מרע וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל דמצוה מחמת מיתה כל שעמד חזרה מתנתו ממילא ואפילו אמר הוא בפירוש ואפילו אתרפא לגמרי ואחיה כמה ימים תהא צואתי קיימת כל זמן שלא אחזור בי אין בדבריו כלום דמתנת שכ"מ דרבנן היא והם לא אמרו שתהא מתנתו קיימת אלא כדי שלא תטרף דעתו עליו לפיכך קימו דבריו לאחר שימות אבל זה שעמד ונתרפא לגמרי הרי יש לו זמן לחזור וליתן ואין חוששין לו שמא תטרף דעתו מעתה וכשעמד נתבטלה לגמרי מתנתו והרי זה כאלו צוה בבריאותו בלשון מצוה מחמת מיתה שאין בדבריו כלום ^*( ב"י שם מחו' א'. ד"מ שם י"ט. קצוה"ח ו' י':) עכ"ל הרשב"א ז"ל בתשו'. ומ"ש בגמ' (ב"ב קמו:) גבי מתניתין דקתני שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת מאן תנא דאזיל בתר אומדנא אמר רב נחמן רבי שמעון בן מנסיא היא דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכו' לא תטעה לומר דאמדינן לדעתיה דשכיב מרע כדי לקיים כל כונתו אלא לומר דשכיב מרע שנותן סתם ואין אנו יודעין אם דעתו למתנת בריא או למתנת שכ"מ ש"מ שבזה הולכין בתר אומדנא דאם נותן כל נכסיו ודאי לא נתכוון זה לתת כל נכסיו לאחרים במתנת בריא והוא ימות ברעב אם יחיה אלא ודאי במתנת שכ"מ נתנן ולזה אם עמד אין מתנתו קיימת אפילו קנו מידו ואם מת זכה המקבל אף בלא קנין דדבריו ככתובין וכמסורין ואם שייר הרי היא מתנת בריא כיון שלא פירש מחמת מיתה ואם קנו מידו מתנתו קיימת אפילו עמד ואין יכול לחזור בו ובלא קנין אין בדבריו כלום ואפילו מת אבל לא לומר דאמדינן לדעתיה דהיכא שמן הדין אין ממש בדבריו שנקיים אותן מחמת כונתו דאי לא תימא הכי א"כ ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה (שם קמ"ז:) אמאי אין בדבריו כלום והלא אנו רואין שכונתו ודעתו שיקנה זה דירת הבית ופירות הדקל אלא שאין הולכין אחר אומדן דעתו לקיים מה שאינו מועיל שלא תקנו חכמים אלא כשחלה החלי אשר ימות בו וכונתו להקנות מחמת מיתה שלא יהא צריך לדרכי ההקנאות אלא דבריו ככתובין וכמסורין והוא שימות מתוך אותו חולי וכן נמי מאי דבעינן בגמרא (שם קמ"ח:) שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו חלק כל נכסיו לעניים מהו היינו לומר דאע"ג דבנותן כל נכסיו לאחרים איכא אומדנא דמחמת מיתה הוא הכא גבי הקדש והפקר וחלוק עניים איכא למימר דלאו מחמת מיתה עבד אלא כבריא ואינו חוזר ובהקדש ובהפקר אף בבריא דבריו ככתובין וכמסורין וגבי חלוק עניים נמי באמירה בעלמא סגי כדדרשינן (ר"ה ו'.) בפיך זו צדקה אי נמי דמיירי באחת מדרכי ההקנאות דלאחרים אפילו בקנין אם עמד חוזר ובהכי איבעיא לן אבל לא לומר דמה שאינו קונה בבריא יקנה משום אומדנא בשכיב מרע כשנותן במתנת בריא או כשמוציא צואתו מכלל צואת שכ"מ. ועלה בידנו שצואת דינה זו בטלה מאילי' כיון שעמדה. ומה שהתנתה שתהא צואתה קיימת אף אם תתרפא אינו מעלה ולא מוריד ועוד היה אפשר שאף אם נאמר שבשאר צואת שכיב מרע אם התנה בדרך זה דבריו קיימין ואם לא חזר בו מקיימין דבריו כשמת ואע"פ שעמד מחלי שצוה בו בנדון זה צואת דינה בטלה לפי שנראה מלשון פסק דון דומינג"ו שלא נתן לה יכולת לצוות רק בחלי הסמוך למיתתה וזה במה שאמר בלשונו שאם שמא תקרה שתמות דינה בחיי ראובן שתוכל לסדר וכו' נראה שדעתו לומר שיוכר בעת הסדור שהיא תמות בחיי ראובן ר"ל שהיא חולה מן החולי שתמות בו ואז תוכל לסדר שאם לא כן למה הקדים זה הלשון לסדורה והיה לו לומר שתוכל לסדר אם תמות בחייו. ועוד שאמר גם כן בלשונו שתוכל לסדר לפני מיתתה ונראה שלא רצה לומר בלשון זה שתוכל לסדר בחייה שהדבר ידוע שאין אדם מסדר לאחר מיתה ועוד שהיה לומר בחייה ולא להזכיר לשון מיתה כדאמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ג.) דמתנת שכ"מ דכתיב ביה בחיים ובמות הויא כמתנת שכיב מרע ולא אמרינן דמאי דאמר ובמות הוי כאלו אמר מעתה ועד עולם ומסקינן התם אפי' אמר מחיים ובמות נמי וטעמא משום דלא הוה ליה לאדכורי לישנא דמיתה ואע"פ שאין הנדון דומה לגמרי דהתם בדברי השכ"מ עצמו המקפיד בזה מ"מ קצת רמז יש דלישנא דחיי עדיף אם לא על דבר ובנדון זה גם כן שהיה לו לומר בחייה ולא להזכיר לשון מיתה אלא שרצה באמרו בפני מיתתה סמוך למיתתה וגם דינה עצמה בלשון הצואה אומרת כן שכן כתוב בה בראשה צואת פלונית מדעת ורצון בעלה מאותן ארבעה אלפים שדון דומינג"ו וכו':

וכבר כתבתי למעלה דיד בעל השטר על התחתונה בכל אדם ויותר באשה כנגד בעלה ואין צריך לומר במה שיש בלשון קצת הוכחה ונטיה לזכות הבעל וא"כ בנדון זה הרי צותה בעת שלא היה יכולת מכח הפסק דין מאחר שעמדה ואין בדבריה כלום אף אם באדם אחר היתה צואה כזו קיימת אין צריך לומר עתה שבכל אדם אין צואה כזו קיימת כמו שהוכחתי למעלה:

ועתה נשאר לבאר אם נאמר שאף אם הצואה בטלה מ"מ עדיין תזכינה בנות דינה מחמת הקנין שקנו מראובן בשעת הצואה כמו שכתוב בסוף הצואה ולקיים כל הכתוב נתחייב ר' ישראל בק"ג ותבאנה לראובן משני צדדין ותאמרנה לו או קנו מידך להשלים ולפרוע ההנחות או קנו מידך בקיום הצואה אם קנו מידך להשלים ולפרוע ההנחות הרי אתה חייב לנו אף אם הצואה בטלה שהרי קנו מידך ואין אחר קנין כלום ואם קנו מידך בקיום הצואה הרי הצואה קיימת ככתבה וכלשונה מכח קיומך שהרי קיימת אתה בקנין מה שרצתה דינה אמנו שתהא צואתה קיימת אף אם תתרפא. ונראה שלא צדקו בנות דינה בזה שאם מן הצד הראשון מאחר שקנין ראובן היה יחד עם צואת דינה הנה אם נתחייב להשלים ההנחות היינו כל שתהיינה הנחות אבל אם צואת דינה בטלה מצד עצמה ואין כאן הנחות מצד צואת דינה אין קנין של ראובן הבא להשלים אותן כלום דהנחות אין כאן קנין אין כאן ואף אם נתחייב על דעת לפרוע למקבל המתנות אף אם תתרפא דינה היה זה בחשבו שתהיה צואתה קיימת לפי פסק דון דומינגו כמו שנראה בלשון הנאמר בתחלת הצואה שהיתה מן הכח הנתן לה בפסק דון דומינג"ו וכל שנמצאה הצואה בטלה ולא היה לה רשות בזה מכח דון דומינג"ו גם קנין ראובן בטל דהו"ל קנין בטעות וקנין בטעות חוזר אם היה שם מעמד שלשתן וקנין כדאמרינן בפ"ק דגיטין (י"ד.) בעובדא דהנהו גינאי כל שכן בנדון זה שלא היה בו כי אם קנין לבד ואין מקום בו למעמד שלשתן כלל דמעמד שלשתן ליתיה אלא היכא דאמר מנה לי בידך ר"ל שהיה מחוייב לתת לו המנה ועתה אומר לתתו לאחר כמו שהיה חייב לתת לו אם לא היה נותנו לזה אבל בנדון זה שראובן לא היה חייב לדינה אשתו לתת לה דבר אם לא תתנם לאלו אלא היו נשארים לראובן עצמו הדבר ברור שאין כאן מקום למעמד שלשתן וכבר כתבו זה המפרשים ז"ל ר"ת והרמב"ן והרשב"א ז"ל דמטעם זה ליכא בכתובה דינא דמעמד שלשתן כיון דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ואפשר שלא תזכה בהם האשה אם תמות בחיי בעלה ולאו מנה לי בידך הוא ^*( ב"י ח"מ סי' קכ"ו מחו' א':) ומשום הכי לא מקשי' בפ' החובל (בבא קמא פ"ט.) תזבין כתובתה במעמד שלשתן דאינה יכולה למחול לפי שאין דין מעמד שלשתן בכתובה דהלכתא בלא טעמא הוא ואין לך בו אלא חדושו ולא היה צריך להזכיר זה בנדון זה שהרי לא היה כאן מעמד שלשתן שהמקבלי מתנה מנין לנו שהיו שם וגם שלא אמרה דינה לראובן תנם לפלוני אלא שכתבתי זה לבלום פי המזכירים מעמד שלשתן בנדון זה דודאי הוי כשגגה שיוצאה כבודם מונח במקומו. ואם מן הצד השני שראובן קנו מידו בקיום צואת דינה ככתבה וכלשונה הנה גם טענה זו תבטל מן הטעם שכתבתי בסמוך בצד הראשון שהיה על דעת שתועיל צואתה מצד עצמה מכח פסק דין דון דומינג"ו כמו שנראה מלשון התחלת הצואה גם כי בדבר אחד מן הצואה שרצו לעשות כנגד הפסק דין הנזכר בארו כן בפירוש וזהו בנתינת זמן ששה חדשים להנחות שאמרו שאף אם בפסק הנזכר יהיה יותר זמן או פחות שלא יתחייב לפרוע עד סוף ו' חדשים וזה הוכחה שכל כוונתם ומחשבתם היה שיהיה הפסק ההוא יסוד מוסד לכל ענייני צואה וקנין זה. וכי תימא אם הקנין ההוא על פי הפסק לבד מה היינו צריכין לקנינו של ראובן והרי כבר היה מחוייב בזה מכח הפסק וגם שהודה אחרי כן בקוום הפסק ההוא בשעה שפסק אותו הנברר וא"כ יש לנו לומר דלטפויי מילתא קא אתי שאף אם לא תועיל צואתה מכח הפסק שהוא מקיים אותה עתה בקנין זה דקיי"ל כרבי עקיבא דאמר דכל מילתא דאמר ולא צריך לטפויי מילתא קאתי כדאיתא בשלהי פרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"ח:) לא היא שזהו במי שאומר עתה איזה דבור ומוסיף בו דאמרי' לטפויי מילתא קאתי אבל מי שמתחייב בדבר אע"פ שכבר נתחייב בו פעם אחרת אין אומרים בזה לטפויי מילתא קאתי כל שאינו מפורש כן בשטר אדרבה אנו אומרים כשהן שוין שבטל שני את הראשון כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ד.) ואמרי' סתם ואי כתיב בה דיקלא לתוספת כתביה אלמא דכי לא כתיב לא אמרינן לטפויי מילתא קאתי. ועוד דהכא כיון שהראשון היה בגופן שלהם וזה בגופן שלנו הרי יש איזה התחלפות ביניהם שלא יהיו צריכין לראשון והיה להם להוציא הוצאות מרובות אפשיטי דספרא וכן שזה השני הוא נקל להוציאו לפני דייני ישראל שידעו לקרותו ולא יהיו צריכין להקרותו לפני כותים לזה שלא בפני זה כדאי' בפ' המביא תניין (גיטין י"ט:) וא"כ ה"ל כראשון במכר והשני במתנה דאמרינן בפרק נערה (שם) ליפות כחו הוא דכתיב ליה משום דינא דבר מצרא. ועוד שהרשב"א ז"ל כתב בתשובה דהאי דינא דכל דאמר מלתא ולא צריך לטפויי קאתי אין בידינו כחלדון בו בדמיונות אלא במקום שאמרו שהרי היה לנו לומר דאע"ג דלא צריך הוא מפרש משום שופרא דשטרא כדי שלא יבאו לערער אע"פ שמן הדין סתמו כפירושו כדאמרינן בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ט:) אמר רב יהודה אמר רב האי מאן דזבין ליה ארעא לחבריה צריך לכתוב ליה קני לך דקלין ותאלין והוצין וציצין ואע"ג דכי לא כתיב ליה קני אפ"ה שופרא דשטרא הוא והלכך אנן לא בקיאין במילתא שפיר ולא עבדינן בה עובדא אלא בהנך דאתפרשו בגמרא דאינון ההיא דחוץ מאלו שבמשנת המוכר את הבית וההיא דבראוי לו נוטלן ונוטל את חובו דבפרק יש נוחלין (שם) ואף לר"ע עצמו לאו לטפויי דוקא קאמר אלא לומר לא לחנם אמרה אלא לצורך ולפעמים לגרועי כההיא דערכין פ' האומר משקלי עלי (ערכין י"ט.) אמר רב יהודה האומר קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף מלא קומתי עלי נותן שרביט הנכפף ומוקי לה התם כר"ע דדייק לישנא יתירא ואמר לגרועי שלא יתחייב אלא מלא קומה ואפי' שרביט הנכפף כל זה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה. ואחרי התבאר זה יש לנו לומר שהקנין אין לו עמידה רק על הפסק דין לבד ובטלה טענת בנות דינה על ראובן מן הצד השני. ועוד מטעם אחר שאם הקנין הוא לקיום הצואה ככתבה וכלשונה אין קנין זה כלום שאין אדם מקיים בקנין דברי חבירו הבטלים וקנין כזה קנין דברים של הבאי הוא. הגע עצמך שמעון שנתן ללוי ביתו של יהודה וקנו מיהודה שהוא מקיים דברי שמעון היש לומר שיהיה ממש בקנין זה אע"פ שהבית היא של יהודה מאחר שיהודה אינו נותן דבר ללוי רק שהוא מקיים מתנת שמעון הבטלה ואין קיומו כלום ובר מן דין שאם היה ראובן מקיים צואת דינה ככתבה וכלשונה היה לומר שאע"פ שמן הדין הוא יורשה שהוא רוצה שיירשו מקבלי ההנחות והדבר ידוע ומוסכם שאין שום קנין מועיל להסתלק מירושת אשתו בעודה נשואה כמו שהסכימו זה כל הפוסקים ז"ל ואף הפסק דין היה בטל מדין תורה במה שאומר כנגד הירושה שהרי אין כח ביד הנברר הבא מכח הבעל גדול מכח הבעל עצמו שלא היה יכול להסתלק מירושת אשתו בעודה נשואה בשום תנאי וקנין ומאי דאמרינן בירושלמי (כתובות פ"ט סה"א) הלין דכתבין אין מיתת בלא בני תהדר מודלא לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים כבר תרגמו המפרשים ז"ל דבכותב לה ועודה ארוסה היא דומיא דמתניתין דאוקימו לה הכי בגמרין (פ"ג.) אלא שעל הפסק דין י"ל שהוא קיים מאחר שראובן קיים לה עתה מכח הפסק דין כתובה חדשה גדולה מן הכתובה הראשונה יכול הוא להתנות עתה ולהסתלק מירושתה דה"ל כנותן מתנה לאשתו שקנתה ואין הבעל אוכל פירות מן הסתם ובמפרש יכול להתנות שתמכור ותתן ושלא יוציא מן הלקוחות לאחר מיתתה ושלא יירשנה הוא כמו שכתבו הגאונים ז"ל. ועוד שאין ראובן יכול לטעון דבר כנגד הפסק דין מפני פחד הקנס הגדול הכתוב בו ורוצה בקיומו אבל זה הקנין הנעשה על הצואה כל שהוא חוץ מן הפסק דין אינו מועיל כלום בסלוק הירושה אא"כ היה מתחייב בפירוש שלאחר שיירש הוא הד' אלפים ההם מדינה אשתו שיתחייב הוא לפרוע לפלוני ולפלו' כך וכך כמו שפי' הרמב"ן ז"ל הירושל' שכתבתי בסמוך בזה הדרך שהיה מתנה בעודה נשואה אלא שהיה אומר שלאחר שיירש הוא את אשתו יחזיר הוא הסך ההוא לאביה ולעולם הוא יירשנה תחלה וגם בזה יש לדון והדבר ברור בנדון זה שאינו כן אלא דינה מצוה ומנחת לבנותיה וראובן מקיים צואתה וא"כ אין תנאו מועיל אפילו בקנין ובזה נתבטלו טענות השני צדדין שבאות בהן בנות דינה על ראובן ובר מן דין י"ל שלפי האמת אין הקנין חל על שום אחד מהשני צדדין שבטענות בנות דינה וזה שאם ראובן לא היה נזכר כלל בשטר הצואה אלא שבסוף כתבו שלקיים כל הכתוב קנו מראובן אז היה אפשר לומר שהקנין הזה חל על אחד משני הצדדין ולא היינו אומרים שאין הקנין חל על כל הצואה רק על מקצתה מטעם יד בעל השטר על התחתונה דכיון שהלשון כולל אין לומר יד בעל השטר על התחתונה כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה והביא ראיה מההיא דארעא דבר סיסין דבסוף פ' מי שמת (בבא בתרא קנט:) אבל אחר שגם ראובן נזכר בצואה זו ומוסר דבריו לעדים כמו דינה המצוה יש לנו לומר כי מ"ש בסוף ולקיים כל הכתוב נתחייב ראובן בקנין גמור שחוזר לכל מה שכתוב בשטר ההוא שמסר ראובן לעדים לא לקיים צואת דינה הגע עצמך ששמעון ולוי נתחייבו בשטר אחד ליהודה וכל אחד פורט תנאים מיוחדים בחיובו ובסוף כתבו ולקיים כל הכתוב לעיל קנינו משמעון ולוי היספק שום אדם שיהיה קנין שמעון חל על חיובו של לוי וקנינו של לוי על חיובו של שמעון אלא ודאי קנין של כל אחד חל על מש"כ בלשון השטר שמסר הוא לעדים ולא על מה שמסר האחר וא"כ בנדון זה ג"כ קנין ראובן חל על מה שמסר הוא לעדים ולא לקיים צואת דינה ולא להתחייב למקבלי מתנות לפרוע להן כי נראה מלשון השטר שראובן מסר לעדים שני דברים האחד שצואת דינה אשתו היא מדעתו ומרצונו כמו שכתוב בתחלתה צותה פלונית מדעת ורצון בעלה פלוני והשני שאם תחדש דינה דבר בצואה זו שיתחייב ראובן להשלים מה שתחדש כמו שכתוב בסוף השטר ואם שמא שול"י הנזכרת תרצה לבטל הצואה הנזכרת או לחדש בה איזה חדוש מעכשיו ולאותו זמן נתחייב רבי ישראל להשלים ולפרוע כפי הצואה שתעשה זו לפי החדוש שתחדש וכו' ולשני דברים אלו המפורשים בשטר שמסר ראובן לעדים חל הקנין שקנו ממנו וא"כ מה שדינה מצוה מדעת ורצון ראובן בעלה וקנו מראובן על הרצון ההוא אין כאן קיום לצואתה אלא שלא יבטלו דבריה מחמת חסרון רצונו שהיה מתבטלין באשה אחרת המצוה בלתי רצון בעלה אבל אם נתבטלה צואתה מצד עצמה מחמת שעמדה ונתבטלו דבריה לא קיים אותן ראובן לעולם ולא חל קנינו על זה. גם אפשר לדון ולספק שאף הרצון ההוא של ראובן לא חל על מה שאמרה דינה שרצתה שאף אם תתרפא וכו' לפי שהרצון חל על הצואה לבד כמ"ש צותה פלונית מדעת ורצון בעלה הנזכר וכו' והצואה הם ההנחות אבל הדבור ההוא שרצתה שצואתה תשאר קיימת אינה מכלל הצואה בעצמה אלא רצון שיש לה על הצואה. ואם כן רצון ראובן אינו חל על הרצון ההוא רק על הצואה עצמה וכן מחמת מה שנתחייב ראובן להשלים ולפרוע מעכשו ולאותו זמן כפי הצואה שתעשה אם תבטל את זו או כפי החדוש שתחדש וקנו מידו על זה הרי לא עשתה צואה אחרת חדשה ולא חדשה בראשונה דבר אלא נשארה בבטולה ואין כאן קנין להשלים ולפרוע דבר מצואה הראשונה מחמת לשון זה ולכן דל מהכא קנין ראובן נשארה צואת דינה בעצמה לבד והרי היא בטלה מאחר שעמדה ואם יאמר אומר עדיין נשאר לבנות דינה לטעון שאף אם צואת דינה בטלה מאחר שעמדה מכל מקום עדיין אפשר לומר שיהיה ראובן מחוייב לפרוע ההנחות ההן משום מצוה לקיים דברי המת שלא תהא דינה אלא כבריא המצוה שאין ממש בדבריו מ"מ כשמת מצוה לקיים דבריו כדמשמע בשלהי פרק קמא דגיטין (י"ד:) דאף בבריא שאמר הולך מנה לפלוני שאני נותן לו שאע"פ שיכול לחזור בו אפילו הכי כשמת נותן קודם שבאו ליד המקבל זכה המקבל משום מצוה לקיים דברי המת וגם כופין על מצוה זו כדאמרינן בפ' השולח (גיטין מ'.) פלונית שפחתי עשתה עמי קורת רוח יעשו לה קורת רוח כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח ואמרינן התם טעמא משום דמצוה לקיים דברי המת ואע"פ שאין הבעל חייב לקיים צואת אשתו משום מצוה לקיים דברי המת אלא במה שהוא של מת או במה שזכו היורשים מכח ירושתו אבל במה שהוא של אחר אין כאן מצוה לקיים דבריו כמ"ש הרמב"ן ז"ל מטעם זה בההיא דאיסור גיורא (ב"ב קמט.) לא היינו אומרים בו מצוה לקיים דברי המת מאחר שרבא לא היה זוכה בהן מכח ירושת איסור אלא מדין הפקר דאי לא תימא הכי מה הועילו חכמים בתקנתן בירושת הבעל הרי כל אשה תוכל להפקיע ירושת הבעל בדרך זה מכל מקום הנה אפשר לומר שכיון שבאדם אחר אפי' בבריא ובדבור לבד כיון שמת נתחייבו היורשין לקיים דבריומשום מצוה לקיים דברי המת הנה נקרא זה סדור כל שסדרה דינה בדרך זה וכבר סליק הנברר בפסק דינו כח דין ראובן בירושת אשתו כל שדינה תסדר לפני מיתתה והרי סדרה בענין שבאדם אחר היה מועיל דבורו לכוף היורשין כשמת משום מצוה לקיים דברי המת אע"פ שאמר זה בבריאותו. יש להשיב בזה מכמה טעמים תחלה שאף אם נניח שבאדם אחר המצוה דבר בבריאותו כשמת מקיימין דבריו משום מצוה מכל מקום בנדון זה אין לומר כן מאחר שלא היינו אומרים כן בבעל בירושת אשתו שהרי כאן לא סלק דין ירושת ראובן אלא אם תסדר דינה ואין נקרא סדור בזאת הארץ אלא מתנת שכיב מרע או מצוה מחמת מיתה המועילה מצד עצמה אבל מה שהבריא מצוה לשלוחו בדבור לבד אע"פ שכשמת מצוה לקיים דבריו אין זה נקרא סדור ועוד שכבר הסכימו רוב האחרונים ז"ל לדברי ר"ת ז"ל שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במוסר הממון ההוא ביד שליש כההיא דפ"ק דגיטין (י"ד:) דהולך מנה לפלוני וכההיא דהמשליש מעות לבתו דבפרק מציאת האשה (כתובות סט:) וכההיא דתנו שקל לבני בשבת (שם) דמוסר נכסיו לאפטרופוס דאמרינן בהו מצוה לקיים דברי המת אבל אין אומרין ביורשין מצוה לקיים דברי המת שכל שאין דבריו קיימין מצד עצמן אין היורשין חייבין לקיימן משום מצוה וההיא דפלונית שפחתי דכופין את היורשין ועושין לה קורת רוח כבר תרגמוה דהתם כיון דשפחתה היא זכו בה שמים והוה ליה כמוסר ביד שליש ובנדון זה הרי לא הוציא הממון מיד היורש אדרבה הוא מוחזק בו בחיי המוריש ועדיף נמי מיורש דעלמא שאין המוריש יכול להוציאו מידו בחייו וכתב בס' חשן משפט (סי' רנ"ב) וז"ל קיי"ל מצוה לקיים דברי המת אפילו בבריא שצוה ומת במד"א שנתנן ליד שליש לשם כך אבל אם באו לידו אחר הצואה או שהיה בידו תחלה ולא לשם כך לא עכ"ל ^*( ב"י ח"מ סי' ר"נ ס"ב:) ונראה שמטעם זה ההוא דאסור גיורא לא היה בו משום מצוה לקיים דה"מ משום דכבר היה בידו של רבא קודם הצואה ואע"פ שפקדון היה כמ"ש שם אין מטבע נקנה בחליפין וכל היכא דאיתיה ברשות' דמריה איתיה אפ"ה אין אומרים בו מלד"ה כיון שלא מסרן לו מתחלה על דעת כן וכ"ש בנדון זה שאינם ביד שליש אלא ביד היורש עצמו מקודם דבור המצוה ולא בתורת פקדון אלא בתורת חוב וגם בחייה לא היה לה כח להוציאם מידו שאין לומר בכיוצא בזה מלד"ה ואפי' באחר דלאו בעל ואפי' לדברי הרמב"ן ז"ל שכתב דאפי' בלא מסר ליד שליש מצוה לקיים דבריו כל שאמר תנו ליורשין או עשו כך וכך שהוא אינו נותן דבר אלא שמצוה לאחרים לתת או שאמר להם תנתן והרי הוא כאלו אמר תנו כמו שהוכיח מן התוספתא ובזו מצוה לקיים דבריו אבל השכיב מרע שנותן מעצמו ואומר הריני נותן אין אומרים בזה מלד"ה אלא אם דבריו קיימין מצד עצמן מוטב ואם לאו אין בזה משום מצוה מ"מ צריך הרב ז"ל לומר דבבריא שצוה ומת צריך שימסור ביד שליש וכן נראה מלשונו דבשכיב מרע בלבד אמר שאינו צריך שימסור ביד שליש דאלת"ה בההיא דפלונית שפחתי עשו לה קורת רוח למה אמרו מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי וכו' אם היינו אומרים כן אפילו בבריא שצוה ומת אלא ודאי חלוקו של ר"ת ז"ל מוכרח בבריא שצוה ומת שאין אומרים בו מלד"ה אלא במוסר ליד שליח כההיא דהולך מנה לפלוני דכיון שדבריו קיימין בעודו בריא אע"פ שיכול לחזור בו דהולך לאו כזכה מכ"מ השליח שהמנה בידו יש לו לעשות שליחותו וליתנה בלי רשותו וכשמת אעפ"י שנתבטל השליחות יש לו ליתנם למקבל משום מלד"ה אבל הבריא שמצוה דבר בדבור לבד נראה ברור שאין דבורו כלום ואין מצוה כלל לקיים דבריו כשמת שכיון שאין דבריו ככתובין וכמסורין אינו אלא כמהתל ומפליג בדברים ועוד שאף אם היינו אומרים כן בבריא שמת אין לומר כן במצוה מחמת מיתה שעמד שהרי הוא כאלו צוה בפירוש אם ימות מאותו חולי וכשעמד הרי בטל צויו. וכי תימא בנדון זה הרי גלתה דינה שרצונה שאף אם תתרפא שתתקיים צואתה וא"כ כשאמרה לבעל תן לאלה הנחותי מצוה לקיים דבריה כיון שהיינו אומרים כן אף בבריא שמת לפי הנחתנו זה היה אפשר אם אמרה תנו לבד ולא הניחה למקבלי מתנה מצד עצמה אבל דינה זאת שהניחה מתנותיה מצד עצמה וסדרה כל צואתה אף אם אח"כ אמרה לראובן בעלה שיפרע ויתן למקבלי המתנות אין בזה משום מלד"ה שהרי מאחר שאמרה ונתבטלו ההנחות מצד צואת דינה עצמה הנה צוויה לראובן לקיים הנחותיה בטל שמאחר שדבורה לראובן תלוי בהנחות בטלו ההנחות בטל הדבור וזה נראה ברור עם שדברי ר"ת ז"ל נראין יותר נכונים מדברי הרמב"ן ז"ל כי כמה הלכות בתלמוד מרוחות לדבריו והרמב"ן ז"ל צריך לדחוק בהן כההיא דפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"ד:) שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין ומקשי תלמודא התם אמר תנו נותנין מלוה על פה היא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות ודחיק תלמודא לאוקומי אוקימתא אחריתי ולדברי הרמב"ן ז"ל הוה ליה לשנויי דכיון דאמר תנו נותנין משום מלד"ה וכופין אותן על זה והרב ז"ל נדחק הרבה בזה וכתב דכיון שאינו נותן לו דבר משלו אלא שמודה שחייב לפלוני מנה ושיתנו לו את שלו הרי הוא כאלו לא צוה ליורשין אלא שמסר דבריו לעדים ואין בזה משום מלד"ה וזה דוחק גדול שבמתנה נאמר מלד"ה ולא במצוה שיפרעו את חובו שלא יהא לוה רשע ולא ישלם ולדברי ר"ת ז"ל הכל מרווח שאפילו במצוה ליורשין אין כאן מצוה אלא במוציא מתחת ידו ומוסר ליד שליש וגם הרשב"א ז"ל נטה לדברי ר"ת ז"ל בחדושיו פ"ק גיטין ומכ"מ בנדון זה לא היה צריך להאריך שהרי אין כאן צווי לראובן כלל שהרי אע"פ שכתוב בסוף ההנחות שהסכימו ביניהם ראובן ודינה שלא יתחייב ראובן לפרוע הסכים ההם עד סוף ששה חדשים אין בזה צווי לראובן שיפרע לאחר ששה חדשים ואין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במה שאומר בפירוש ולא במה שמובן מתוך דבריו על ידי מכלל לאו אתה שומע הן כדמשמע מההיא בריתא דתנו שקל לבני וראוים לתת להם סלע נותנין להם סלע. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל ואע"ג דלישנא דתנו שקל משמע ולא יותר משקל דהא כי אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן אמרינן דבין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל ואפילו הכי ברישא נותנין להם יותר אע"ג דאם אמר בפירוש אל תתנו אין נותנין משום מצוה לקיים דברי המת כדאיתא התם. ומעיקרא לא ס"ל משום טעמא דלזרוזינהו קאמר הכי הוא ורב חסדא הוא דחדית לה ואמר הלכתא בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנין להן כל צרכן ומקשינן עליה והא קיי"ל כרבי מאיר דאמר מצוה לקיים ד"ה הני מילי במילי אחרנייתא אבל בהא מינח ניחא ליה והא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דעבד הנה בכאן מבואר שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במה שאומר בברור ובנדון זה אין כאן צווי לראובן כלל. ועוד שאפילו נאמר בזה מכלל לאו אתה שומע הן ושיהיה מובן מלשון דינה שלאחר ששה חדשים יהיה מחוייב ראובן לפרוע הסכים ההם אין כאן צווי לראובן לפרעם דלשון יהיה מחוייב משמעותו שיהיה מחוייב מדינו מכח הנחותיה או מכח הפסק דין אבל אין זה כמו תנו אותן כדמשמע בפרקא קמא דמציעא (י"ז.) דמפליגינן בין צא תן לו ובין חייב אתה ליתן לו וזה מבואר אין ספק בו ^*( ב"י שם מחו' י"ז:):