תשובות ריב"ש/קכז

פאטו בארץ לומברדיאה לרבי משלם די בלאניש י"א

שאלה מעשה היה בחורה אחת נשאת לבחור א' ועמד עמה כמו שמונה חדשים וישען על ביתו ולא יעמוד ונמצאת הבחורה בתולה כבראשונה ובעד זה היתה קטטה ביניהם ונכנסו מפשרים ביניהם שיעמדו יחד עוד בבית א' ארבעה חדשים כי אולי המקום גורם ועשו כן ועמדו יחד כמו ב' חדשים וירא כי לא יכול לה וברח לו למקום אחר ורבו הטענות ביניהם אח"כ נכנסו מפשרים ביניהם שיעמדו עוד י"ב חדש ואם בתוך הזמן ההוא יעשה מעשה אז טוב ואם אין שאחר הזמן ההוא שיגרש ושקרובי הנערה יעשו לו כל הוצאותיו בעת ההיא ולא אבה לעשות וזה הדבר עשו כ"פ והלכו שם נכבדים בעדו ע"ז וגם אביו שלח בעדו ולא רצה לבוא וגם שלחו לו בטחון משר העיר וגם שמו ת"ק פרחים ערבות שאם יבא שלא יעשו לו שום עכבה ולא רצה לבא כי היה רוצה לעגן הבחורה ואחר זמן היה שולח הוא כמה מפשרים שהיה רוצה לתת גט אם יתנו לו סך גדול כי אח הבחורה היה עשיר וזה שלח לאמר ע"י נכבדי הגליל כמה פעמים ואח הבחורה לא היה רוצה לתת הסך הגדול ההוא מצורף כי היה רצונם לנסות הבחור כ"פ והוא לא אבה ואבי הבחור היה עומד במקום רימנ"ו במקום שהבחורה ואמה ואחיה היו עומדים שם וקרובי הנערה כמו מורשים מהנערה היו תמיד מבקשים בביהכ"נ דייני ישראל על זאת הטענה ואבי הבחור היה בורח מזה והבחור לא היה במקום ההוא כי ברח כמש"א כי היה דעתו להשיג ממנה ממון רב ויום א' רצה אבי הבחור להעתיק דירתו מהעיר ההיא והמנהג לכל מעתיק דירה במקום ההוא ששולח הכרוז בעיר להודיע לכל שהוא יוצא מהעיר ואם יש לשום אדם תביעה עליו שיבא וישאל לו. וקרובי הבחורה כששמעו הכרוז הלכו ועכבו הכרוז כי אמרו שהי' דעתו לצאת משם כדי שיעגנו הבחורה או שישיגו מהן הון רב והמנהג לכל מי שמעכב הכרוז שהולך המעוכב לפני החצר או לפני השר ואם המעכב אינו מעכב בדין יפטרו למעוכב ובימים ההם נמצאו במקום ההוא מגדולי הקהלות ומהברורים וקרובי הבחורה באו לפניהם להתרעם על זאת הטענה והגדולים והברורים הנזכרים הכריחו לאבי הבחור שיקח בנו דיינים על זאת הטענה וכן עשו ואחר שלקחו הדיינים הלך אבי הבחור אל החצר לאמר שאין רצונו לשלוח הכרוזות כי רצונו להתעכב שם. והנה אלה הנכבדים מהקהלות קבעו להם זמן שילכו לפני הדיינים במקום א' שהדיינים יהיו שם ליום נועד ואבי הבחור והבחורה וקרוביה הלכו שם ליום הנועד ועשו בטחון לבחור שיבא שם שלא יכריחוהו לשום דבר והבחור בא שם ג"כ ובאו לפני הדיינין אשר בררו להם והדיינים היו מפשרים ביניהם שיחזרו החבור עוד זמן לראות אם יהיה לו כח והוא לא אבה ושלח מפשרים אחרים שיתנו ארבע מאות דוקאטין ויגרש מיד וקרובי הבחורה עדיין לא היו רוצים בזה עד שראו שהוא לא רצה לנסות החבור כי אמר בפיו שאם לא יעשה מעשה יהיה לו כלימת עולם ורצה לגרש ונתרצו לתת לו הסך ששאל וקודם שהובא במקום הדיינין עשה מודעא הכתובה בקונדרס החתימות וז"ל המודעא מעידים אנו פלוני ופלוני עדי חתומי מטה מה שהיה בפנינו בא' בשבת י"ז יום לחודש אב שנת ה"א קנ"ט לב"ע למנין שאנו מונין פה בעיר אנקונה היושבת על שפת הים ועל נהר פילי מי שינ"א איך בא לפנינו ר' יצחק ב"ר יחיאל ב"ר דניאל ופייסנו ואמר לנו הוו עלי עדים וכתבו וחתמו בכל לשון של זכות וראיה שאני יצחק הנזכר מוסר מודעא בפניכם על ענין הטענות שטוענין עלי בילה דינה זוגתי בת מר יחיאל ב"ר יקותיאל וקרוביה שטוענין עלי שאתן לה גט מידי ואני מכריחני שאלך עמו בפאט"ו על ענין זאת הטענה כי שם נקראו הדיינים ואני חושש ומפחד פן יעשו לי כח בעל כרחי שאתן גט או שמא אהיה מוכרח נגד רצוני ע"כ אני אומר בפניכם שאם יעשו לי שום כח או אם אהיה מוכרח ליתן לה הגט שאני מבטל מעכשיו כל גט שאכתוב לה וכל דבר שאבטל מודעא יהיה בטל מעתה ג"כ שאם אבטל שום דבר שכל הבטולין יהיו בטלים והמודעא תהא קיימת ולא בטלה אם אהיה מוכרח לתת לה הגט והמודעא הזאת מבארת דעתי שאם אבטל המודעות אני הוא כמו אנוס בעבור שאין רצוני לתת לה גט בשום ענין ואנו העדים כתבנו וחתמנו שמנו בו לר' יצחק לזכות ולראיה שריר וקיים מנחם ב"ר יעקב דניאל ב"ר מנחם ע"כ. ואחר שנתרצו לתת הגט גלו המודעא לה"ר יצחק ב"ר מתתיה שנתמנה על ענין נתינת הגט וגם בקשו הסופר ועדים שיהיו נמצאים לעשות הגט וה"ר יצחק אמר למגרש שאם רצונו לגרש ברצון ולבטל המודעא שעשה והוא השיב שאם לא היה דעתו לבטלה לא היו מודיעין אותה וכמש"כ בקונדרס הראיות והחתימות ואז בטל כל מודעי דצריך וצוה לכתוב ולחתום ובפעם הראשונה ראה אבי המגרש שהיו באים אנשים למצוא עילה על הגט לפסלו וכעס עמהם והוציאם משם ואמר לכתוב גט אחר וכן עשו וצוה המגרש לכתוב גט אחר וכל מה שהיה צריך בבטול המודעות ואחר הלכו חוץ לעיר על שפת הים המגרש עם עדי הגט כי כן צוה ה"ר יצחק וה"ר יצחק הלך עם המתגרשת עד שהיו במקום נתינת הגט ובהיותם שם דודו של המגרש היה בוכה על נתינת הגט והשיב המגרש מה צורך לבכות אני נותנו בכח והשיב ה"ר יצחק מה רצונך לומר כי אין כאן כח שאין מי שיכריח אותך בזה לא שוטר ולא מושל אם תרצה לתת אותו ברצון תתנהו ואם לאו אל תתנהו. גם אם הבחורה הקפידה ע"ז כמ"ש בקונדרס הראיות והוא השיב כי רצונו לומר כי מאחר שהיא אינה רוצה אותו הוא אינו רוצה אותה וכך אמר לו ה"ר יצחק שיבטל כל מודעי וכח כמש"כ בקונדרס הראיות והוא השיב הן ואז נתן הגט כמש"כ בקונדרס הראיות ואלו הדברים חתמו אותן זמן רב אחר נתינת הגט שלשה עדים והאחד מהם ה"ר יצחק שנתמנה על הגט ושני העדים החתומים על הגט רק שהאחד מן העדים הזכיר בחתימתו שאינו זוכר אם השיב הן אחר בטול המודעות ואח"כ קמו שני אנשים הא' שמו שבתי והא' שמו אליהו וחקרו עדי הגט איך נתן הגט ואמרו לפי דבריהם שהגידו להם שאמר המגרש שהוא נותנו בכח ושר' יצחק ב"ר מתתיה אמר לו יש לך לבטל כל מודעא ותתנהו ברצון והבעל לא ענה הן אלא שנתנו לה ואמר לה הא לך גיטך ומזה עשו שבתי ואליהו שטר וחתמו בו וגם א' מערי הגט שמו שמואל ב"ר בנימין חתם בו בלשון זה אני שמואל בר"ב מורה ומקיים ומאשר כל הכתוב למעלה ע"כ. ואחר שאמרו לו שהוא חתם כנגד עדותו הראשון חזר לראות אם כן הוא ומחק את חתימתו משם ואחר איימו עליו והפחידוהו שתקצץ ידו על שמחק חתימה ומחמת אונס חזר וחתם ואחר בא בתוך הקהל ונתנצל על זה שמחמת אונס חזר וחתם וקיים דבריו הראשונים ששמע הן וכל אלו הדברים כתובים בקונדרס החתימות והראיות ואחר זה נשאלו על זה המעשה הרבה רבנים והתירוה לינשא ונשאת על פי הוראתם ויש לה בנים מזה הבעל השני כמו שנראה מטענותם ושלחו אלי אחוה רעי גם אני ואם היות לא תהיה תשובתי רק כשרגא בטיהרא כי כבר נתמלא הבית הזה אורה מאותן התשובות מן החכמים והרבנים ההם אשר נשאת על פי הוראתם אבל אמנם לבל אשיב ריקם פני השואלים גם כי קנאתי בהוללים לצים חמדו לצון הם מאין ופעלם מאפע כי לא לרצון חשבו מזמה לתת האשה לשמצה בקמיה לשמה ולשורקה לא באמת ובצדקה ולכן אענה גם אני חלקי ואלהי צדקי ישמרני משגיאות וישלים חקי:

תשובה שנינו בפ' בתרא דנדרים (צ:) בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך השמים ביני לבינך נטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ונטולה אני מן היהודים יפר על חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים ואמרינן בגמ' איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני מהו אמר רב המנונא ת"ש האומרת טמאה אני לך ואפילו למשנה אחרונה דקתני דלא מהימנא התם הוא דמשקרה דידעה דבעלה לא ידע בה אבל גבי גרשתני דידע בה מהימנ' דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ורבא פליג עליה התם ואמר אדרבה דאפילו למשנה ראשונה דמהימנא התם הוא דלא עבידא לבזויי נפשה אבל הכא דזמנין דתקיף לה מגברא מעיזה ומעיזה תו אמרינן התם מתיב רב משרשיא השמים ביני לבינך דמשלה א' תיובתיה דרבא והא הכא דלית לה כיסופא וקתני דמהימנא ומשני קסבר רבא התם כיון דלא סגי לה דלא אמרה אין יורה כחץ אי לא איתא כדקאמרה לא אמרה ליה השמים ביני לבינך הא משנה אחרונ' תהוי תיובתי' דרב המנונא דהא הכא דידעה היא דבעל' ידע בה וקתני דלא מהימנא קסבר רב המנונא הכא נמי היא גופה אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומשום הכי משקרה זו היא סוגית הגמרא ונראה מסוגיא זו דרבא דפליג עליה דרב המנונא וסבירא ליה דאשה מעיזה פניה בפני בעלה אפילו במידי דידע בה בעלה ואפי' למשנה ראשונה מפרש השמים ביני לבינך שאומרת שאינו נזקק לה כלל כמו שפירשו כן בירושלמי כמה דשמיא רחיקין מן ארעא הך אתתא רחיקא מן גברא כלומר שהוא פרוש ממנה וכן אמרו בהגדה שרה אמנו אמרה לאברהם אבינו השמים בינו לבינה שהרחיקה בשביל הגר ולמשנה אחרונה אינה נאמנת כמו שאינה נאמנת לומר לבעלה גרשתני ולמשנה ראשונה נאמנת משום מיגו דכיון דהו' סגי לה למי' אין יורה כחץ שלא תעיז בו ואומר' השמים בינו לבינה שמעיזה בו קושטא קאמרה ולרב המנונא פירוש השמים ביני לבינך ר"ל שאינו יורה כחץ והשמים יודעין מה שבינו לבינה כלומר שהוא דבר שבסתר ולזה אינה נאמנת למשנה אחרונ' דהא כיון דלא ידע בה בעלה משקרה והנה נראה מסוגיא זו דלרב המנונא אם היתה טוענת בדבר דידע בה בעלה כגון שטוענת שהוא פרוש ממנה ואינו נזקק לה כלל או שאין לו כח אנשים ישען על ביתו ולא יעמוד שהיא נאמנת כמו שהיא נאמנת לומר לבעלה גרשתני וקיי"ל כרב המנונא מדמקשינן בגיטין בפ' התקבל (גיטין סד:) גבי בעל אומר לגרושין ולהימנה מדרב המנונא ומתרצינן הני מילי היכא דליכא דקא מסייע לה אבל היכא דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה וכן נמי בכתוב' (כב:) מקשינן מינה גבי ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה ולהימנה מדרב המנונא וכו' וכן נמי ביבמות (קטז.) גבי היכי דמי קטטה ומדמקשי תלמודא מינה להדיא בכל דוכתא ש"מ דפשיטא להו דהכי הלכתא וכן פסקה הרי"ף ז"ל בכתובות ובגיטין וביבמות וכן הרמב"ן ז"ל בסוף הלכ' נדרים גם בסוף פ' המגרש (גיטין פט:) אמר ר"ה אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא ושמואל פליג עליה ואמר דכי אתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה וקיי"ל כשמואל דדוקא בפניו נאמנת ולא שלא בפניו וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה"א ופי"ב מהלכות גרושין) וכ"ה הסכמת כל הפוסקים ז"ל ומה שקשה על סוגיא שהבאתי מפ' בתרא דנדרים מההיא דפ' הבא על יבמתו (יבמות סה.) גבי הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה דאמר ר' אמי היא נאמנת משום דהיא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים ליה דמשמע דטפי אית לן להימנה כשהוא לא ידע ההיא כבר תירצוה הרי"ף ז"ל בפ' הבא על יבמתו והרמב"ן ז"ל בהלכות נדרים דההיא דרבי אמי הי' אינה טוענת על בעלה שיוציאנה אלא הוא בא להוציאה מפני ששהתה עמו עשר שנים ולזה אין לחוש לעיניה נתנה באחר וטענתם היא על הכתובה לבד שרוצה להוציאה בלא כתובה באמרו שמניעת הלידה היא ממנה והיא אומרת שהיא ממנו שאינו יורה כחץ לדעת הרמב"ם ז"ל דאפילו הוא טוען בברי שאומר שמכיר בה שמתקשה בשעת תשמיש או שמתהפכת כדי שלא תתעבר אפ"ה היא נאמנת כיון שטוענת עליו שאינו יורה כחץ והיא יודעת בזה יותר ממנו ומה איכפת ליה עליה מאחר שאינו מוליד ולזה אינו יכול להפסידה כתובתה וההיא דנדרים היא תובעת אותו תוך י' שנים שיוציאנה לפי שאינו יורה כחץ ולזה אינה נאמנת למשנה אחרונה דחוששין שמא עיניה נתנה באחר אבל יעשו דרך בקשה וכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ט"ו מה"א) שיעשו הדיינין פשרה ואומרים לה ראוי לך שתתנהגי עם בעליך עד שתשהי עשר שנים ולא תלדי ואחר תתבעי ומגלגלין עמה בדבר ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה דין מורדת אלא מאריכין בדבר הזה עד שיעשו פשרה עכ"ל ואפי' באה מחמת טענה אין כופין אותו להוציא תוך י' שנים דלא עדיפא טענתה זו לה שאינה חייבת בפו"ר ממנו שחייב בזה שאין כופין אותו להוציא עד לאחר עשר שנים אבל לאחר עשר ובאה מחמת טענה אז כופין אותו להוציא כמו שכופין לבעל מחמת בטול פריה ורביה ויתן לה עיקר כתובה וכן כתב זה הרמב"ם ז"ל (בפרק הנזכר):

ולנדון שלפנינו באשה זו שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים ושכבר שהתה עמו בייחוד שמנה חדשים רצופים ואחר זמן זה שני חדשים אחרים ועדיין היא בתולה כיון שלא טענה כן בב"ד ובפני בעלה אינה נאמנת ואין כופין הבעל להוציא לפי שהיא צריכה לבא לפני ב"ד ושתאמר כן בפני בעלה וב"ד יחקרו את שניהם על טענתם ובאין לה דרך בקשה ואומרים לה תני דעתך על בעליך שמא מתוך איבה אי אתם נכנסין לחדר או שמא שומטת כר מתחתיו ועושין להם סעודה שמא מתוך שמחה ומאכל ומשתה יתנו דעתם זה על זה וכמ"ש בירושלמי יעשה סעודה ויפייס וכ"ש בתולה שצריך להמתין זמן וזמנים כי יש בחורי' שאינם יכולים בבתולה אם מחמת חולשת מזגם וצריכין לרופא יעשה להם תרופות שהרי אפילו הזקן שסר כחו יש לו רפואה כדאמר ר"י הן הן החזירוני לנערותי כדאיתא בפ' מי שאחזו (גיטין ע.) ובפרק שמנה שרצים (שבת קיא.) וגס סריס חמה שהוא לקוי ממעי אמו שנינו בפ' הערל (יבמות עט:) שיש לו רפואה אם מפני רכות שנותם וכשיגדלו יוסיפו אומץ אם מפני שיש בתולות שפתחן סגור חותם צר וצריכות לאשה חכמה תפתח אותו באיזמל ואין זה גנאי להם שהרי אמרו חכמינו ז"ל בפ' ד' אחין (יבמות לד:) תמר באצבע מיעכה כדי שתתעבר מיהודה בביאה ראשונה כי היתה עדיין בתול' דער ואונן שלא כדרכן שמשו וכן אמרו שם מעוכות של בית רבי תמר שמן ודרך בנות ישראל הצנועות הוא לסבול דבר זה לא שיבואו לפני ב"ד לתבוע פרוד חבורן ולומר שאינו יכול ושאין לו כח אנשים גם כי אם הבתולה רכת שנים כשתגדל יהיה פתחה פתוח לפי שהבוגרת פתחה פתוח שהרי דמו אותה בפ"ק דכתובות (יא:) למוכת עץ שאמרו בירושלמי הפתח פתוח בין בעץ בין באדם ובפ' אלו נערות (כתובות לו.) אמרו שהבוגרת אין לה טענת בתולים בטוען טענת פתח פתוח כפי גרסת רש"י והר"ם ז"ל וכיון שהבוגרת פתחה פתוח כל שתגדל בבגרות יהיה יותר פתוח ותדמה לבעולה ואז יוכל לבא עליה כדרך כל הארץ ובכל אלו הדרכי' יוכלו הדיינין לדבר על לבה ולרצותה למען ידובקו יתלכדו ולא יתפרדו לפי שקשין גרושין אמנם אם היא תאמץ לבבה ולא תרצה להיות עמו עוד אין חוסמין אותה כל שאמרה כן בב"ד ובפני בעלה ויוציא ויתן כתובה דומיא דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה דאמרינן עלה בגמ' בפ' אע"פ (כתובות סא:) יוציא ויתן כתובה לא שיהיו כופין אותו על הגט שכבר הסכימו כל האחרונים ז"ל דבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה אין כופין על הגט אבל כופין על הכתובה ומבקשין על הגט ואומרין לו שהוא חייב להוציא ואם לא יוציא אין רוח חכמים נוחה הימנו ושרי למקרייה עבריינא אבל לעולם אין כופין אותו על הגט לא בשוטים ולא בשמתא זולתי באותן ששנינו בפרק המדיר (כתובות עז.) ואלו שכופין אותן להוציא מוכה שחין וכו' וכן בשהתה עמו י' שנים ולא ילדה כדמפרש התם וכן בההיא דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה משמע התם דבכפיה קאמר וכן הוא בירושלמי דסבירא להו כרב ואמרו עלה מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן. וגם בזו פסק הרי"ף ז"ל כשמואל דאמר עד שאתה כופה אות להוציא תכפה אותו לזון. ויש שרוצין להוכיח מכאן דכל היכא דאמרינן יוציא ויתן כתובה כפיה ממש על הגט קאמר דהא רב לא קאמר אלא יוציא ויתן כתובה ומשמע ליה לשמואל דכפיה ממש קאמר ואין זה נכון דלפעמים יש בלשון כזה כפיה על הגט ולפעמי' כפיה על הכתוב' ומבקשין על הגט דהא לישנא משמע הכי ומשמע הכי אלא דשמואל ידע דרב כפיה ממש בעי מימר משום טעמ' דירוש' מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש וכ"ה בירוש' שהקשו שם על הא דאמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות והא תנינן המדיר את אשתו וכו' עד יוציא ויתן כתובה כלומר כולי פרקין דהמדיר קתני יוציא ויתן כתובה וקס"ד שכופין ופריק שמענו שמוציא שמענו שכופין פי' בתמיהה כלומ' בהנהו לא תני אלא יוציא ויתן כתוב' ופיר' כופין על הכתוב' ומבקשין על הגט אבל אין כופין על הגט וה"נ משמע מדאמרינן ביבמות (סד.) בההיא דשהתה עמו י' שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה ואי האי לישנא בכפיה על הגט משמע לעולם היכי פליגי עלה בפ' המדיר (כתובות עז.) שמואל ורב תחליפא אי כופין להוציא או לא הא מתני' היא אלא האי לישנא משמע הכי ומשמע הכי ואינהו פליגי בפירוש' דמתניתין הילכך כל דלא מפרש ביה כופין אין כופין על הגט דמספק לא שרינן אשת איש לעלמא שהרי גט מעושה בישראל נמי פסול אלא שכופין ליתן כתובה כיון דמשעבד לה ומבקשים ליתן גט ואי לא בעי לא משמתינן ליה דאין לך כפיה גדולה מזו וכ"כ ר"ת ז"ל בתשו' דליכא עליה אלא מצוה דרבנן כדי שלא תעגן שאומרים לו לגרש ואי לא עבדי רבנן הרחקה מיניה וכן כתב הרמב"ן ז"ל וכי תימא מאי שנא דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה אין כופין על הגט ובנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ ותירץ הרמב"ן ז"ל דשאני ההיא דכיון שנאסרה בחיי בעלה לא נראית לו מעולם ליבום אלא חליצה חלה עליו מתחלה אלא שכשנתכונה לכך קונסין אותה ואין כופין אלא מבקשין אי נמי דבחליצה הקלו יותר מן הגט וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם ר"ח ז"ל (בפ' הבא על יבמתו) דמשום תשמיש לחודיה או משום מזונות לחודיהו אין כופין אלא מבקשין והא דאמרינן בפ' החולץ (יבמות לט.) חוזרין אצל גדול למכפיה לכנוס או לפטור היינו משום שמונע ממנה כל עניני אישות וכן הכריע הרא"ש ז"ל שבלא ראיה ברורה אין לעשות כפייה שלא יהא גט מעושה וכ"כ בספר אה"ע גם הרשב"א ז"ל כ' בתשובה שהטוענת על בעלה שאינו יכול לשמש כלל כדרך כל הארץ שהיא נאמנת ומ"מ ב"ד באין עליה דרך בקשה וכו' ואם היא אינה שומעת להם בכך אלא שרוצה להתגרש על כל פנים מפני טענה זו מבקשין מן הבעל לגרש ואם לא רצה לגרש כופין אותו ליתן כתובה אבל אין כופין אותו ליתן גט אלא יכול ב"ד לאיים עליו בדברי' בלבד ובלבד שלא ינדה ולא יכה ולא יצער אותו בגופו ויש מגדולי רבני צרפת שהורו שאפילו דין זה שאנו דנין שמבקשין מן הבעל ליתן גט ואם לא רצה שכופין אותו ליתן כתובה לא נאמרו הדברים אלא כשהיא אינה תובעת אלא הגרושין ואינה מזכרת פרעון הכתובה אבל אם אמרה אינו יכול לשמש ועל כן אני רוצה שיגרש אותי ויתן לי כתובתי בזו אינה נאמנת ואין שומעין לה כלל דכיון שהזכירה פרעון הכתוב' אנו חוששין שמא עיניה נתנה באחר ועל כן מעיזה פני' בפני בעלה ותובעת כתובתה כדי שתנשא באותו ממון לאותו שנתנה בו עיניה כל זה כ' הרשב"א ז"ל בתשו'. ומכל מש"כ הוא מבואר שכיון שלא טענה כן בפני בעלה וב"ד אין לה עליו דין כפיה לא בגט ולא בכתובה ואם מפני מה שפרסמה טענתה לרבים והכל יודעים דברי ריבם אין זה כאלו אמרה זה בב"ד בפני בעלה שהרי שלא בפני בעלה מעיזה ומעיזה ואדרבה אפי' תאמר כן אחר זה בב"ד בפני בעלה גריעא טענתה קצת שאולי עתה מעיזה אפילו בפני בעלה להחזיק דבריה שפרסמה לרבים שלא בפני בעלה. אבל מה שהיו הב"ד יכולין לעשות לה לכוף הבעל לשוב ולהיות אצלה ולישן עמה בקרוב בשר ולקיים מצות עונה כפי כחו כמו שהיו יכולין לעכבו שלא יצא מן העיר בזולת רשותה בעד מצות עונה שהוא מחוייב בה מן התור' ואם לא רצה לשוב במצות הב"ד מנדין אותו כמו שמנדין מן הדין לגברא דלא ציית דינא וכ"ש שעובר על ד"ת אע"פ שאין לוקין על לאו של עונתה לא יגרע לפי שהוא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו מ"מ מנדין אותו או מכין אותו עד שיקבל עליו לקיימ' ^*( רמ"א אה"ע סי' קנד סכ"א:) ואם הוא מעצמו כדי להנצל מזה יגרש אין זה מעושה שהרי אין ב"ד כופין אותו על הגט כלל אלא לקיים מצות עונה כפי יכלתו כמו שחובה עליו מן הדין והרי זה כמי שהיו נושין בו ממון והי' תפוס בבית הסוהר בעד החוב ההוא ואמרו לו קרובי אשתו אם תגרש אשתך נפרע אנחנו בעדך החוב ההוא ותצא ממאסרך והוא נתרצה בזה וגרש מרצונו היאמר אדם שזה יהיה גט מעושה מפני שעשה זה כדי לצאת מבית הסהר לא שהרי לא היה תפוס כדי שיגרש אלא בעד חובו והגט אינו מעושה אלא מרוצה וכתב בס' אה"ע שנשאל הרא"ש ז"ל באשה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת ושואלת שיגרשנ' או שישבע לה שלא ילך והשיב אם ידוע שדעתו לילך ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שיגרשנה לזמן קודם שילך ע"כ. הנה שכיון שאומרים לו או תעשה המוטל עליך מן הדין או תגרשנה אין זה כפיה על הגט במוחלט אלא שכופין אותו על מה שיש לו לעשות מן הדין ואם יגרשנה יפטר עם היות שהרב ז"ל עצמו סובר שלעולם אין כופין על הגט אלא באותן שהזכירו כן חכמים בפירוש כמ"ש בסמוך ולזה מה שעכבו קרובי האשה הכרוז שהיה רוצה לעשות אבי הבעל כדי להעתיק דירתו מן העיר אין זה אונס כלל על הבעל כדי לגרש אף אם אינו מן הדין לעכב האב בעד הבן שאין אדם נתפס על חברו אלא בארנון וגלגלת מ"מ אין זה אונס לבן מכמה טעמים. חדא שאף אם נאמר שהאונס הנעשה לאב הוא כמו אם נעשה לבן דומיא דמאי דאמרינן בפ' ד' נדרים (נדרים כז.) דחשבינן נדרי אונסין חלה הוא או שחלה בנו וה"ה לחלה אביו שהרי חייב לשמשו בחליו זהו באונס גדול כמו חולי אבל לעכבו שלא יצא מן העיר לפי שהיו חושבים שכוונתו להרחיק נדוד עם בנו כדי לעגן האשה או שתתן להם הון רב כפר נפשה אין זה אונס על הגט אלא להציל האשה ממועצותיו ושיבא הבן לעשות לה דין בפני דייני ישראל כמו שהיו מבקשין מהם כמה פעמים בפני רבים כמו שנראה בשאלה. ועוד שגם לבן עצמו אם היה בעיר והיה רוצה לעשות כרוז כזה היו יכולין לעכבו ולא היה זה אונס אלא דין וא"כ אין העכבה ההיא ראויה להקרא אונס כשעושין אותה לאב יותר משאם היו עושין אותה לבן עצמו. ועוד שאין העכבה אונס של כלום שבעבורו יגרש זה את אשתו שהרי אף אם יצוה לו האב לגרש את אשתו איננו חייב לקיים מצותו בזה שהרי אם יאמר לו אביו עבור על דברי תורה או על דברי חכמים אין לו לעשות מצותו ואין זה בכלל כבוד האב ויראתו לגרש את אשתו שקשין גירושין שהרי התירו לדוד ליחד ולא התירו לו לגרש כדאיתא במסכת סנהדרין (כב.) ולזה אין לבעל לתלות אונסו במצות אביו. ועוד שכבר נראה מכונת האב שלא היתה כונתו לצאת מן העיר אלא כדי להרע לאשה לא שהיה לו רצון אחר לצאת מן העיר ההיא שהרי הוכיח סופו שכשבא בנו ודברו בפשרה הלך הוא מעצמו לבטל הכרוז ושאין רצונו להעתיק דירתו מן העיר. ועוד שכיון שהיה יכול ללכת לחצר ולטעון כנגד מעכבי הכרוז כמו שהוא מנהג בארץ לשמוע טענות המעוכב ואם הדין עמו מבטלין העכבה ומקיימין הכרוז וזה לא הלך בכל אותו הזמן כבר נראה שאין לו חשש בדבר כדאמרינן בגיטין (נח:) אין אנפרות בבבל דכיון דאיכא בי דוואר ולא אזיל קביל אימר אחולי אחיל. ומטעם זה היה אומר רבה ורב יוסף (ב"ב מ.) דלא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא דאם האנס גברא דציית דינא ואמרינן ליה תא קום עליה בדינא דכיון דציית דינא אין זה אונס שהרי בידך להשמט מן האונס ואביי ורבא דאמרי דאפי' עלאי ועלך משום דזמנין דלא מתרמי ליה ולא מיכנפי ליה בי דינא ואפילו לאביי ורבא בנדון זה ליכא למימר הכי שהרי אין מעכבים את הכרוז אלא על פי החצר ולעולם הם מזומנים לשמוע טענותיו. עוד כתב הרמב"ן ז"ל בשם אחרים טעם אחר לסברת אביי ורבא דכיון שאין ב"ד יכולין להצילו אלא מחמת שהוא ציית דינא ואי בעי לא ציית אונס הוא ובנדון זה ליכא למימר הכי דע"כ של מעכב ציית לחצר והוא ז"ל פירשה בגיטא ומתנתא וגם במודעא שמסר הבעל באנקו"נא כשהלך שם אביו להביאו לעיר פאט"ו אשר שם נקראו הדיינין על ענין טענות האשה עם בעלה לא הזכיר הבעל כלל במודעא ההיא ענין עכבת הכרוז שעשו קרובי האשה לאביו ואם ידע כבר בזה אבל נראה מן המודעא ההיא שאינו אנוס כלל ממה שעשו קודם מסירת המודעא ההיא אלא שהוא חושש ומפחד פן יעשו לו בעתיד כח בעל כרחו שיתן הגט ולכן הוא אומר בפניהם שאם יעשה לו שום כח או אם יהיה מוכרח ליתן הגט שהוא מבטל מעכשיו כל גט שיכתוב לה וכו' והנה לפי לשון מודעא זו כיון שלא הכריחוהו לא על כתיבת הגט ולא על נתינתו כי לא באו לפני הדיינים שבררו להם על טענתם אבל הוא ואביו מעצמם רצו בפשרה ובחרו בה שתתן לו האשה ארבע מאות דוקא"טי ויתן הגט ברצון ונתנו לבעל מיד מאתים והמאתים האחרים נתנו ליד השליש אשר בחר בו עם היות שכת האשה היו חפצים שינסו עוד בקיום החבור והבעל לא רצה ובחר בגרושין הנה המודעא אינה כלום אף אם לא בטלה בפירוש שהרי אף אם נודה שהבעל יכול לבטל הגט קודם כתיבתו אף בזולת אונס כדברי הרמב"ם ז"ל ואחרים זה היה אם בטלו במוחלט אבל זה לא בטלו אלא אם יכריחוהו והנה לא הכריחוהו ואין כאן בטול על הגט ועוד כיון שקודם כתיבת הגט בטל כל המודעות בלשון כולל הרי כל המודעות בטלות ואפילו מסר מודעא על הבטול בלשון כולל כל הבטולין הנה כיון שבבטול המודעות אמר לשון כולל כל מודעות וכל דבר הגור' לבטל הגט הנה הולכין אחר דברי האחרון שכמו שבטול פרטי האחרון מועיל לבטל מודע' פרטית שקדמה לו כן בטול כללי מועיל לבטל מודעא כללית שקדמה לו וכמ"ש זה הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מה' גרושין) גם הראשונים ז"ל הקלו יותר והסכימו שבטול המודעא תועיל לכל מודעא שקדמה מההיא דערכין (כא:) אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא וכו' והרשב"א ז"ל כת' וז"ל ואני אומר לצאת ידי כל ספק שיבטל כל מודע' ועוד שיפסול כל עד שיעיד שמסר מודעא בפניו ואם תאמר מה יועיל לגבי איסורא אם יעידו וגם כבר העידו אנו אומר כל שהוא פוסל עדיו אף הוא מבטל מודעא לגמרי עד כאן לשונו. וכן נהגו בכל המקומות שהייתי בהם ברצלונ"ה סרקוסטה בלנסיאה וגם פה ולפי הנראה לא נהגו כן בארצות ההם רק לבטל בלשון כולל שיכלול כל מודעא וכל דבור וזה על דרך הרמב"ם ז"ל ואין ספק שבזה די ואין צריך לו' בזה שהביא בידו המודעא והראה אות' לרבי יצחק ב"ר מתתיה הממונה על עניני הגט וגם לעדי הגט ואמר שלכך גלה אותה להם לפי שדעתו לבטלה שאם לא כן היה מעלים אותה:

ועתה יש לעיין במה שאמר אחר כתיבת הגט וחתימתו קודם נתינתו כשהיה בוכה דודו על ענין נתינת הגט ואז אמר המגרש מה צורך לבכות אני נותנו בכח בזה הלשון יש לספק אם הוא בטול הגט או אם הוא מודעא על נתינתו כי אם הוא בטול הגט לדעת הרמב"ם ז"ל שסובר שאחר שנכתב הגט יכול לבטלו ואינו מגרש בו לעולם ואם רצה לגרש צריך לכתוב גט אחר הנה זה רע ומר לאשה כי לא יועיל בזה מה שבטל אחר כן כל מודעא וכל דבור כיון שכבר נתבטל הגט וגרש בו. אמנם בזה אפשר לומר שמפני דבור זה לא נתבטל הגט לפי שלא נתכוון אלא להשקיט דודו שהי' בוכה על הגרושין ודמי קצת למאי דאמרי' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא סו.) ההוא שכיב מרע דהוה יהיב גיטא לדביתהו אתנגיד ואתנח אמרה ליה דביתהו אמאי מתנחת אי קיימת דידך אנא ואמרינן התם דפטומי מילי בעלמא הוא כי אם זה היה אומר כדי לבטל הגט או למסור מודעא על נתינתו היה אומר כן ומוסר דבריו לעדים בפירוש והלשון המוזכר בערכין כך הוא מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא נראה מזה הלשון שצריך שימסור דבריו לעדים וכן ממ"ש (ב"ב מ.) מודעא בפני ב' ואין צריך לומר כתובו הודא' בפני שנים וצריך לומ' כתובו הנה שדמו מודע' להודא' שצריך לומר אתם עדי אלא שבמודע' א"צ לומר כתוב. גם כי לשון בכח אינו לשון ברור שיהיה ר"ל שהוא אנוס על הגט רק לומר שנותנו בכח מה שמחוייב עליו לגרשה מפני שידע בעצמו שאינו יכול ומצוה עליו להוציאה שלא לבטל עונתה וכמו שבאר הוא עצמו את כונתו כשאמר לו מיד רבי יצחק הממונה על הגרושין מה רצונך לומר כי אין כאן כח ואין מי שיכריח אותך בזה לא שוטר ולא מושל אם תרצה לתת אותו ברצון תתנהו ואם לאו אל תתנהו והוא השיב כי רצונו לומר כי מאחר שהיא אינה רוצה אותו הוא אינו רוצה אותה כלומר כי מאחר שהיא אינה רוצה אותו ומקפדת על בטול עונתה גם הוא אינו רוצה אותה וחפץ בגרושין ומן הדין יכול הוא לבאר דבריו כדאמר' בפ' חזקת (בבא בתרא לא.) גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה דקיי"ל התם דאי הדר אמר אין דאבהתך היא וזבנתה מינך והאי דאמרי לך דאבהתי דסמיכנא עלה כדאבהתי דטוען וחוזר וטוען אע"פ שאמר זה לאחר שבאו עדים שהיתה של אבותיו של האחר וכ"ש בנדון זה שאפי' אם היתה מודעא ברורה יכול לבטלה אין צריך לומר כשאינה ברורה שיכול לברר כונתו וכן שנינו בפ' שני דנדרים (יח:) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל וכו' נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא אמרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו אמר קונם אשתי נהנית לי ואמר לא אמרתי אלא באשתי הראשונה שגרשתי וכו' ומפרש בגמ' שאין צריכין שאלה לחכם לפי שהוא יכול לבאר דבריו אע"פ שמבאר אותן בפירוש זר שאינו נראה לשומעים וגם שאומר זה לאחר זמן כ"ש בנדון זה שבאר דבריו מיד ובבאור בלתי זר שהרי אין לשון בכח שהזכיר מוכרח היות כונתו שאונסין אותו בגופו או בממונו אבל אפשר ונכון שיהיה כונתו שהוא מוכרח לתת הגט ברצון מחמת חיוב המצוה שעליו מפני קפידת אשתו או מפני תועלתו בעד המעות שנותנין לו בעבורו אשר הוא צריך להם בהכרח וכבר אמרו ז"ל בפרקא בתרא דע"ז (עב.) גבי ההוא גברא דאמר לחבריה אי מזבנינא לה להאי ארעא לדידך מזבנינא לה במאה אזל זבנה במאה ועשרים ואסיקנא התם דלא קנה קמא דהאי זוזי אנסוה כלומר לא היה מוכרח אלא מפני שנתנו לו יותר משוויה וזה קראו אונס על צד ההשאלה אבל מכירה ברצון היתה אל האחרון וכן י"ל בנדון זה. ועוד נראה ברור כי אפי' הרמב"ם ז"ל שסובר שיכול לבטל הגט אחר כתיבה אע"פ שנכתב כתקנו ובכשרות זהו כשאומר בפי' שהוא מבטל גופו של גט ואומר יהא כחרם או יהיה בטל או לא יועיל או לא יתיר או אחד מן הלשונות הנזכרים בגמ' במבטל הגט אבל זה שלא אמר לשון בבטול הגט עצמו רק שאמר על הנתינה שהוא נותנו בכח אף אם היה אומר בפי' שאונסין אותו על הנתינה אין זה בטול על הגט עצמו שלא יוכל לחזור ולגרש בו אלא מסירת מודעא היא על הנתינה וגופו של גט אינו בטל שכמו שאם הגט הוא ביד השליח ואמר יהא כחרם או יהא בטל אנו תולין שלא בטל הגט עצמו אלא שליחות השליח ויכול לחזור ולגרש בו כרב נחמן דקיי"ל כוותיה ה"נ בשאינו ביד שליח אין הגט בטל אלא א"כ בטלו בפירוש בלשון שיהיה מבואר שכוונתו על הגט עצמו אבל כל היכא דאיכא למתלי שלא בטל גופו של גט תלינן ויכול לחזור ולגרש בו. אמנם רש"י ז"ל והתוס' והרמב"ן והרשב"א ז"ל וכל האחרונים ז"ל כלם סוברין שהגט כיון שנכתב כהלכתו אינו יכול לבטלו ולעולם יכול לגרש בו אלא שאם מסר מודעא על נתינתו מבטל המודעא ומגרש בו לפי שהם גורסין בפ' השולח (גיטין לב:) ובקדושין פרק האומר (נט:) נהי דבטליה מתורת שליח גיטא גופא מי קא בטיל והם מפרשים שר"ל אי אפשר לבטלו ואפי' בטלו בפי' מאחר שנכתב כהלכתו ואע"פ שכתבו שראוי להחמיר זהו לכתחלה אבל בדיעבד כשר אפי' בטלו בפירוש ובנדון זה שלא בטלו בפי' כשר אפילו לכתחלה. ועוד י"ל שאף אם היינו אומרים שהלשון שאמר שהוא נותנו בכח יהיה כונתו שהוא אנום ומוסר מודעא על זה עדיין י"ל שאין מודעא זו כלום לפי שאפי' כתבו לו העדים שטר ממודעא זו אינה כלום לפי שהיו צריכין לכתוב בה שהם יודעין באונסו כדאמרינן בפ' חזקת (בבא בתרא מ:) אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלוני לאו מודעא היא ואמרינן התם מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גלויי מילתא בעלמא היא אלא דזביני וכו' ופירש רש"י ז"ל בפירושיו דבגיטא ומתנה כיון שאינו מקבל ממון בגט או מתנה גלויי מילתא בעלמא הוא שהוא אנוס שאם לא היה אנוס מה לו לגרש או לתת ולמסור מודעא עליהם לא יגרש ולא ימסור מודעא דלא דמי לזביני דהתם איכא למימר שהוא צריך למעות ומוכר ברצון ומוסר מודעא כדי שכשיהיו לו מעות יאמר לבטל המכר ולזה אין מאמינים אותו שיהיה אנוס וצריך שידעו העדים באונסו ואי לא כתבי הכי לאו מודעא היא זהו תורף פירושו וכן עיקר. וא"כ בנדון זה שלוקח ממון בגט זה הדר הוה ליה כזביני ואין מודעתו כלום כל שלא כתבו העדים במודעא אנן ידעינן באונסיה ובדבור זה שאמר שהוא נותנו בכח לא ידעו באונסו אותן העדים ששמעו דברים אלו אדרבא ידעו שאינו אנוס ולכן אין דבורו כלום לבטל נתינת הגט ולא שאני אומר שיהיה זה כזביני ממש מפני המעות שמקבל על נתינתו שנאמר אף אם יהיה אנוס דאגב אונסיה וזוזי גמר ומגרש כמו שאנו אומרים כן בזביני דתלוה וזבין זביניה זביני דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה דהכא איכא טעמא אחרינא דליכא למימר בשום פנים שיהיה מן הדין לכוף האיש לקבל מעות ושיגרש את אשתו וכיון שאינו מן הדין אם עשה כן הרי הוא גט מעושה שלא כדין ועוד דאפי' בזביני הסכימו המפרשים ז"ל דלא אמרינן תלוה וזבין זביניה זביני אלא כשנתנו לו כל שווי הקרקע אבל בפחות משוויו לא שאין לומר בשום פנים שאם אונסין אותו למכור קרקע שוה אלף זוז בדינר דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה ואע"ג דתלוה ואקדישה קדושיה קדושין אי לאו משום טעמא דהוא עשה שלא כהוגן כדאסיק רב אשי (ב"ב מח:) אע"פ שהיא מתקדשת בפרוטה דשאני אשה שכך דרך כל הנשים להתקדש בפרוטה וגם שהבעל מתחייב לה בשאר כסות ועונה וגם דאתתא בכל דהו ניחא לה אבל לכוף האיש לגרש אשתו בקבלת מעות לא נאמר אגב אונסא וזוזי גמר ומגרש ואפי' בכל ממון שבעולם דאין דמים לאשה. אמנם אני אומר דכל שמקבל מעות בגרושין דמי לזביני לענין שאם ימסור מודע' צריך שידעו העדי' באונסו ^*( עי' רמ"א ח"מ סי' רה ס"ד:) ואי לא מודעיה לאו מודעא דכיון שמקבל מעות מעתה לאו גלויי מילתא הוא וא"כ אין כאן מודעא כלל ולא היה צריך בזה לבטל מודעא כיון שמגרש ברצון מפני תועלת המעות כי מי שמגרש ברצון אינו צריך לבטל מודעא כמש"כ בספר אה"ע אלא שנהגו כן לרוחא דמילתא אם שמא מסר מודעא בסתר. אמנם כבר אמר לו ר' יצחק בר"מ הממונ' על נתינת זה הגט קודם נתינתו שיתננו ברצון בבטול כל מודע' וכל דבור שאמר כנגד הגט והוא ענה הן כמו שהעידו בשטר שחתמו ה"ר יצחק ב"ר מתתיה ושני העדים שהוזמנו על כתיבת הגט ומסירתו והם שמואל ב"ר בנימין ומנחם בר ר' אברהם זולתי שזה העד החתום באחרונה אמר בחתימתו שהוא מעיד על הכל זולתי שאינו זוכר בטוב אם השיב המגרש הן על בטולי המודעות שהיה בשעת נתינת הגט והנה נשארו שני עדים בבטול כל מודעי ה"ר יצחק הממונה ושמואל ב"ר בנימין ובזה די לבטול כל מודעי כי כיון שהמגרש השיב הן הרי זה הודאה לבטול המודעות שהרי בכל מקום הן הוא הודאה לדבר ואפי' האומר לחבירו הכיני ופצעני או קרע כסותי ושבר את כדי ואמר לו חבירו על מנת לפטור והוא אמר הן הרי זה פטור וכן אפי' אמר לאו כמתמה הרי הוא כאלו אמר הן ופטור כדאיתא בסוף פ' החובל (בבא קמא צג.) והחתימות שעשו שבתי ב"ר יחיאל ואליהו ב"ר מצליח בכ"ט יום לירח אלול שנת קנ"ט ומעידים שהם שאלו לר' שמואל ב"ר בנימין ולר' מנחם ב"ר אברהם עדי הגט לכל אחד בפני עצמו ושהם ספרו להם הדברים לפי תומם כי המגרש אמר לר' יצחק ב"ר מתתיה כי לעולם לא יתנהו ברצון אדרבה הוא נותנו בכח ובאונס וכמו מוכרח נגד רצונו ואז אמר לו ר' יצחק בר ר' מתתיה ומרת פירנא שלא יתנוהו בדעת זה אלא ברצון טוב והוא לא השיב דבר ולא היה דבור אחר ביניהם אלא שנתן הגט ואמר הא לך גיטיך ולא בטל שום מודעא בשעת נתינת הגט ואני שבתי ואליהו מה ששמענו מפי עדי הגט כתבנו וחתמנו ובו חתמו שבתי ואליהו וחתם אחריהם אחד מעדי הגט בלשון הזה אני שמואל ב"ר בנימין מודה ומקיים ומאשר כל מה שכתוב למעלה ע"כ. אלו החתימות הם חספא בעלמא כי שבתי ואליהו לא היו שלשה והם ב"ד שיהו מקבלי עדות עדי הגט וגם לפי דבריהם העדים ההם לא העידו בתורת עדות רק ספור דברים כמסיחים לפי תומם וא"כ שבתי ואליהו הם כעד מפי עד ואין ממש בחתימתן. גם מה שחתם שמואל ב"ר בנימין אין כאן שום עדות כי הוא לא העיד כלום אלא שהודה מה שהעידו הם שהוא אמר להם הדברים שכתבו כמספר דברים ולא שיאמרו שכך היה המעשה כי אפשר שהוא כחש להם שהרי לא היו הם דיינים שיעיד לפניהם בתורת עדות. ועוד שאפי' היתה חתימת שמואל זה עדות גמורה על מעשה הגט הנה כיון שחתימת שבתי ואליהו אינה כלום נשארה חתימת שמואל זה לבדה והוה ליה עד א' בשטר שאינו כלום ויש לסמוך בזה על הירושלמי שהביא הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפ' גט פשוט וז"ל הירושלמי בפרק האשה שנתאלמנה ר' חגי אומר ר' זעירא בעי עד א' בפה ועד א' בכתב מהו שיצטרפו ועד א' בכתב כלום הוא לכן צריכה בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ר' מונא בעי עד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה ועד א' בכתב כלום הוא לכן צריכה בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של זה ולא מצאו לקיים כתב ידו של זה ע"כ. הנה שלפי הירושלמי עד א' בשטר אינו כלום ואפי' לשבועה אינו זוקק אא"כ היו שנים חתומים בו שהרי חתם בשטר גמור והרמב"ן ז"ל כתב שיש לסמוך על הירושלמי והרמב"ם ז"ל שכתב סתם עד א' בשטר ועד א' על פה מצטרפין ובפ' י"ד מהלכות מלוה כתב שזוקק לשבועה השיג עליו ה"ר משה הכהן ז"ל בהשגותיו וז"ל תמה למה לא פסק כדברי הירושלמי שהקשה על זה עד א' בכתב כלום הוא ומוקים לה כגון שהיו שנים ויכולים לקיים דברי הא' ואין יכולין לקיים דברי השני ע"כ. ואף אם יש חולקים יש לסמוך על הירושלמי בנדון זה שכבר נשאת ועוד י"ל בנדון זה דכיון שלא חתם בצואת הבעל שהוא בעל דבר וגם לא מסר בידו השטר הו"ל מפיהם ולא מפי כתבם ולכן בנדון זה אין חתימת שמואל ב"ר בנימין כלום וכ"ש שחזר בו ונתן אמתלא לדבריו שחתם מפני האיומים וההפחדה שהיו עושין לו לחתוך ידו על ידי מסירות ונראה שהמפחידו היה גברא אלמא ואיש זרוע אין פחד אלהים לנגד עיניו ולא יבצר ממנו לעשות מסירות ומעשיו אלה מוכיחין. ועוד אפשר שאף הרמב"ם ז"ל יודה דעד א' בשטר יכול לחזור בו ולא הוי כמו שנחקרה עדותו בב"ד דדוקא בשנים אמרו כן ^*( רמ"א ח"מ סי' מו סעי' ל"ח:) וזה שאמרתי הוא אף אם חתימת שמואל ב"ר בנימין זאת קדמה לחתימה שחתם עם ר' יצחק הממונה על הגט שהעידו שהמגרש השיב הן בבטול המודעא אבל אם אותה חתימה קדמה לזאת אין צריך לזה דלית דין ולית דיין שכיון שהגיד בעדות שלמה בשטר גמור שוב אינו חוזר ומגיד אף אם חתם שניה בתורת עדות גמורה ובשטר שלם:

אמנם השטר שעשו וחתמו מעצמם אברהם הסופר ממצראנייה ומאיר ב"ר אברהם וז"ל אנחנו פלוני ופלוני מודיעים שבשלישי בשבת בששה ועשרים לחדש אב שהוא כ"ט יום לחדש לוליו חדשי חמה שנת ה"א קנ"ט לב"ע למנין שאנו מונין פה בעיר פאג"ו דיתבה על כיף ימא ועל נהר וכו' בהיותינו הולכים על שפת הים אנחנו ור' יצחק ב"ר יחיאל שלשתנו יחד כאשר היה הולך ר' יצחק לתת הגט לביל"ה דונ"ה זוגתו בת ר' יחיאל ב"ר יקותיאל אחר כתיבת הגט ולא היה אדם אחר עמנו אמר לנו ר' יצחק הנזכר דעו שהגט שאתן לבילה דונה זוגתי הנזכרת אני אתן אותו בכח ובאונס שלא ברצון כי אדוני אבי ר' יחיאל מכריחני ליתנהו כדי לצאת הוא ובני ביתו מארימנ"ו שהם כלואים ואינם מניחים אותו לצאת משם ולעשות ענינם על כן אני מוכרח לתת גט זה אבל נגד רצוני הוא ואחר הדברים האלה לא זזנו משם כלל ממנו עד שנתן הגט ולא בטל שום מודעא בעת נתינת הגט וזה אנו יודעים באמת וכן אנו מודיעים ומעידים על כן אנו אברהם ומאיר הנזכרים מה ששמענו מפי ר"י הנזכר שלא בטל בעת נתינת הגט שום מודעא כתבנו וחתמנו כדי שימצא תמיד בכיוון הלשון שאמר ממש לא פחות ולא יותר והכל שריר וקים. אברהם תלמיד מתלמידי הסופרים ממרצאניה הדר עתה בפאג"ו מאיר ב"ר אברהם הספרדי ע"כ לשון הכתב שחתמו בו הנזכרים. ובאמת שזו היא הקשה בנדון זה שהעידו שלא בטל המגרש שום מודעא בשעת נתינת הגט. והנה יש כאן הכחשה לעדות ר' יצחק בר מתתיה הממונה על הגט ולעדות שמואל ב"ר בנימין שהוא עד א' מעדי הגט שהעידו שהשיב המגרש הן על בעול המודעות והוה ליה כשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה שתצא אא"כ נשאת נאחד מעדיה ושהיא ג"כ אומרת ברי לי (כתובות כב:) אבל עדיין צללו במים אדירים ועלה בידם חרם שאף אם לפי דברי אלו שאומרים שהמגרש אמר להם כשהיה הולך לתת הגט דעו שהגט וכולי ונחשוב לשון זה כאלו מסר מודעא בפניהם עדיין אין מודעא זו כלום שהרי כיון שהבעל קבל ממון על הגרושין הדר הו"ל גט כזביני כמש"כ למעלה ואין המודעא כלום אלא א"כ כתבו בה ואנן ידעינן ביה באונסיה ואלו לא כתבו בה כן וכיון שאין המודעא כלום הנה אף אם לא בטלה בשעת נתינת הגט כמו שהם אומרים אין הגרושין נפסלין שאין צריך בטול מודעי אלא למי שמסר מודעא שאז צריך לבטלה מההיא דערכין. וגם מה שאמר קודם נתינת הגט לדודו שהיה בוכה אני נותנו בכח גם מפני לשון זה לא היה צריך לבטול מודעי שכבר באר דבריו הוא עצמו מה היתה כונתו וכבר כתבתי למעלה שיכול הוא לבאר דבריו שהרי אף אם היתה מודעא גמורה יכול לבטלה כ"ש שיכול לבאר כונתו וא"כ אפי' לדברי אלו העדים שכתבו בכתב ההוא שלא בטל שום מודעא הגרושין קיימין וכשרים ועוד מה שחתמו בכתב ההוא אינו עדות שאינו אלא כמי שכותב לעצמו כדי שיזכור העדות אם יצטרך להעיד עליו בפני ב"ד כההיא דאמרינן בפ"ב דכתובות (כ.) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים שהרי כתבו הם עצמם בלשון הכתב ההוא כתבנו וחתמנו שמנו פה כדי שימצא תמיד בכיוון הלשון שאמר ממש לא פחות ולא יותר. וגם שלא כתבו בו הזמן שחתמו בו נראה שלא חתמו אלא לזכרון עצמם וגם שלא נעשה בצואת בעל דבר ולכן אין עדות זה כלום דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ואע"ג דבמודעא אין צריך לומר כתובו אבל מה שכתבו שלא בטל שום מודעא בשעת נתינת הגט עדות אחרת היא זו ואפי' לדעת ר"ת ז"ל שמכשיר לשלוח עדותו לב"ד בכתב ולא פסל אותו אלא באלם שאינו יכול לדבר אלא מפי הכתב זהו במי ששולחין לו ב"ד להעיד לפניהם אבל במי שותכב עדותו לעצמו שיהיה לזה דין שטר זה לא חשב אנוש. ועוד יש טעם אחר לקיים הגרושין לפי שאפשר שאין הכחשה בעדות אלו האחרונים עם עדות הראשונים לפי שאלו לא שמעו שאמר הן על בטול המודעות ולזה חשבו וכתבו בכתב ההוא שלא בטל שום מודעא כמו שהעיד א' מאלו העדים שהוא מאיר ב"ר אברהם ספרדי בפני שלשה והם שלמה ידידיה אביגדור ב"ר יהודה אלחנן משער אריה והעיד שהמגרש לא אמר להם היו עלי עדים ולא אמר להם דעו ולא זכרו ולא בטל גט ולא אמר להם מודעא זו אני מוסר בפניכם ולא היו דבריו כמוסר מודעא אלא כמספר דברים וכמצטער ובשעת נתינת הגט אמר זה הגט אני נותנו בכח ואז ה"ר יצחק בר ר' מתתיה אמר לו בכח אל תתנהו אלא ברצון ותבטל כל המודעות ותתנהו כתורה וכהלכה והוא לא השיב אלא מתוך דבריו נתן הגט וכו' ולכן כיון שה"ר יצחק ב"ר מתתיה הממונה על הגט מדעת ורצון הכתות הוא אמר למגרש שיתנהו ברצון כדת וכהלכה בביטול כל מודעי והוא נתן הגט מתוך דבריו הרי הוא כאלו בטלום בפירוש דקיי"ל כר' יוסי דהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש רבי יוסי אומר דיו כדאיתא בפ"ק דקדושין (ו.) והכא נמי הכי הוא. והא דאמרינן בערכין (כא:) דמדלא תנינן עד שיתן אלא עד שיאמר רוצה אני דהיינו עד דמבטל למודעיה היינו לומר דאע"פ שמתחלה לא היה רוצה לגרש ועתה נתרצה וגירש אין נתינת הגט לבדה מבטלת המודעא אבל בזה שהממונה על הגט אמר לו שיש לתת אותו ברצון כדת וכהלכה ושיבטל כל מודעא וכו' ושלא יתנהו בזולת זה והוא נתנו מיד ע"פ דבורו הרי זה כאלו פירש ובטל המודעות בפירוש מדקיי"ל כרבי יוסי ואם אלו לא ידעו להא דר"י והיו סבורין שכיון שלא בטל המודעות בפירוש לא מהניא ליה ולזה העידו שלא בטל שום מודעא אין לתמוה על זה דלאו כו"ע דינא גמירי. ועוד י"ל שאפילו יש הכחשה בין עדות הראשונים לעדות האחרונים שאלו אומרים שבטל והאחרונים אומרים שלא ביטל יש לנו להאמין לראשונים לפי שהם הוזמנו להעיד על כתיבת הגט ונתינתו וכל הצריך בו ודייקי בעדותן טפי אבל האחרונים לא הוזמנו להעיד בזה ואף אם הזמינם הבעל על המודעא ואמר להם דעו מכל מקום במה שמעידים שלא זזו ממנו עד שעת נתינת הגט בזה לא הוזמנו אלא שבאו למחזי ולא לאסהודי ולא רמיא מילתא עלייהו ואפשר ששמעו שענה הן ולא נתנו אל לבם וכמ"ש הר"ז ז"ל בספר המאור על הא דאמרינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מא:) ההוא גברא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואמרו להד"מ אמר רב ששת הוחזק כפרן רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה וקיי"ל כרבא ועל האי פסקא קשיא הא דאמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע.) דרב יצחק בר רבי יוסי הוה מסיק ביה ההוא גברא זוזי ואמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואסיקנא התם יבאו פלוני ופנוני ויעידו דצריך לברר ותירץ הרב הנזכר דהא דפרק גט פשוט מיירי שהוא אומר שהוזמנו העדים ההם על הפרעון וכיון שהוזמנו דייקי אבל ההיא דפרק שבוע' הדיינין מיירי שלא הוזמנו להעיד אלא שטוען שראו הפרעון ומשום הכי לא דייקי ואפשר שפרע בפניהם ולא נתנו אל לבם ומשום הכי קיי"ל כרבא והוא ז"ל גורם מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ועל העדים אומר כן ואע"פ שיש תירוצין אחרים בקושיא זו מ"מ למדנו מדבריו שיותר יש לסמוך על דברי העדים שהוזמנו להעיד מאותן שלא הוזמנו להעיד דכיון דלא רמיא עליה לא דייקי ועל מה שראו ושמעו יעידו שלא ראו ולא שמעו ועוד שלעול' הוא עדות יותר ברור המעידים ששמעו מן המעידים שלא שמעו לפי שאפילו היה שם אולי יהיה לבם פונה לדבר אחר כשהמגרש השיב הן על בטול המודעות שהיא מלה קצרה וגם שאולי הבעל אמרה בקול נמוך שלא ישמעו קרוביו שהיו שם אשר צר להם על הגרושין והוה ליה כשנים אומרים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתגרשה דאמרינן התם בפ"ב דכתובות (כג.) דאם נשאת לא תצא דעבדי אינשי דמגרשי בצנעה ואע"ג דהתם אמרינן דלכתחלה לא תנשא היינו התם שכל הגרושין הם בספק דאיכא למימר אם איתא דאיגרשא קלא אית לה למילתא כיון דדיירי בחצר אחד אבל בנדון זה הא איכא קלא דאיגרשא כדת וכהלכה ובבטול כל מודעי אלא שאחר זמן באו אלו להוציא לעז על הגט לומר שהם היו שם ולא בטל מודעא ואין עדות זו אלא כאומרים שהם לא שמעו ובהא ליכא למימר אם איתא שהשיב הן על בטול המודעות הם היו שומעים ולכן אפילו לכתחלה היתה מותרת לינשא. סוף דבר מכל מש"כ נ"ל כי זאת בילה דונה יושבת עם בעלה הב' בכשרות ובניה ממנו כשרים גמורים והמוציא עליהם ועליה דבה ושמץ איש רע ובליעל מעול וחומץ ולתת בברותם רוש ולענה ולצמאם להשקותם חומץ ירא שמים וטהר ידים יוסיף אומץ. כי כבר נראה שכל אותם שהיתה ידם במעל הזה הם אנשים רעים וחטאים חוקקים חקקי און ומכתבי עמל מתחת שרשיהם יבש וממעל קצירם ימל חשבו רעות בלב על האשה היושבת לבטח זכה בלי פשע ובלי עון חפה לשום אותה לשמצה לשמה ולקצפה וממצבה להדפה ולהחשיך צר ואור בעריפה ואם החרדים אל דבר ה' וחושבי שמו ידם עליהם תקפה ראוי להם לקנא קנאת השם ולהיות מתוחה כנגדם מידת דינם קשה לא רפה כדאמרינן בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן טז.) דמחרימין ונצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שערי וכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה ועל מנחם ב"ר שבתי קשת גבורים עריה תעור כי לפי דברי העדים החוקקים חקקי און הוא יעצם להדיח כזב ירצו והוא היה בכל אלה ראש הפעור ואמרו רז"ל בפ"ק דקדושין (ו.) כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק בהם וקשין לעולם יותר מדור המבול וכן אמרו (שם יב:) רב מנגיד אמאן דמסר מודעא אגיטא ומאן דמבטל גיטא וכו' אף כי המגרש הזה אשר בידו אחת לוקח הון רב כדי לגרש ואחר מכוון לעקור ולשרש ואין לך אונאה גדולה מזו והאיש אשר העליל אותה והלשינה אל ההגמון ומסר אותה בגוף ובממון למען תקראנה לה שתי אלה ביום אחד שכול ואלמון הרבה אשמה הוא אמו"ן וראוי להענישו ולכוף ראשו כאגמון ולהלקותו ברצועה ומקל לח ולוז וערמון גם כי נודע בכל המון כי כל אשר היתה ידם במעל הזה פסולים לעדות כמ"ש הרמב"ם ז"ל (סוף פרק י"א מהלכו' עדות) וז"ל המוסרין והאפקורסין לא הוצרכו חכמים למנות אותן בכלל פסולי עדות וכו' ועל ה"ר יצחק ב"ר מתתי' הממונה על הגט עם היות בדעת ידבר ודבריו בהשכל קורא אני עליו המקרא הזה משיב חכמים אחור ודעתם יסכל כי השטר קבלת עדות מעדי הגט שנעשה בשני בשבת בשמונה ימים לחדש תשרי שנת חמשת אלפים ק"ס לבריאת עולם וחתמו בו שלשה דיינים אלחנן משער אריה שמואל ב"ר דניאל שלמה ידידיה ב"ר מתתיה כמ"ש בקונטרס החתימות בארוכה ועשוי כהוגן וכשורה לו נעשה מיד אחר נתינת הגט וכן שיקרעו הגט ויתירוה להנשא ויעמידו היתרה על שטר המעשה ההוא הנה כל אלה התרעומות היו בטלים כי לא היה חותם אחר זה שמואל ב"ר בנימן בכתב שבתי ואליהו וכן רבי מנחם ב"ר אברהם לא היה אומר שאינו זכור אם השיב הבעל הן וגם שבתי ואליהו לא היו חותמין הכתב ההוא ולא היו חוקרים העדים וגם הבעל לא היה מוציא לעז על הגט ולא הוה מהדר אזיופא ואחר אותן העדים שנראה מעדותן שהם עדי שקר כי ידע שיגע לריק ואף אם אין מנהג הארץ ההיא לעשות בגרושין כדרך הזה וכמו שאנו נוהגין בכלם הנה באלו הגרושין אשר עברו בהן כמה קטטות ומריבות וכמה קטרוגין שנאות ואיבות ושנעשו על אף קרובי המגרש ראוי היה לפקוח עינים בכל טצדקי ובכולהו גוני לתקן כל מאי דאפשר לתקוני אמנם שגיאות מי יבין והמטים עקלקלותם עתידים ליתן את הדין כי הכל נתון בערבון ויקבלו תשובתן הרובין. יצחק ב"ר ששת זלה"ה: