תשובות ריב"ש/קד
עוד שאלת וז"ל קרה שאהרן ב"ר יעקב גליל נ"ע נשא בת נשתרוק קאף והתנה נשתרוק עם חתנו הנזכר שכל ערך הנדוניא שנדר לתת לבתו שהיה ק' כפולות יתננה במטלטלין ותכשיטין ומלבושים לבתו וזה יען יהיה שלו בעין ברשות בתו כמנהג אנשי הארץ הזאת והוסיף אהרן הנזכר וקנה משלו ענק פנינים ותכשיטין אחרים שוה הכל כ"ה כפולות וכל מטלטלין שהיו לו וספריו וחפציו שירש מאביו הכל הביא לביתו אור"ה כי היתה דירתו במוסתג"אנים ולא סייעוהו מן השמים כי לא עמד עם אשתו כי אם כ' יום ומיד יצא מחוץ לעיר עם סחורתו אל חינ"ה ושמן וכדומה לו שלקח בהלואה מסוחרים לפרוע מיד תוך חדש כנהוג ולהביא שני והלך מהלך ששה ימים רחוק מהעיר לארץ אשר לא עבר בה איש כי אם במלאכי חבלה וחלה שם כמו שני חדשים ומת מבלי שעמד עליו יהודי כי אינו מצוי בכל אותן הסביבות והישמעאלים אשר באותו מקום הביאו עדיהם וכתבו כל מה שמצאו בחנותו והצניעו הכל עד בא יורשיו ואז הלך לשם אחד משני אחיו הדרים במוסתגני"ם עם עבדים לסכנת הדרכים והוליך עמו יהודי להעיד על מה שיקבל מהישמעאלים שם והביאו למוסתגני"ם כי שם קבר אביו ואמו והוא יותר קרוב ממקום זה אור"ה והביא שטר מקויים עולה בערכאותם מהנמסר ברשותו וההוצאה עלתה קרוב למה ששוה מה שנמצא ונמסר לו כי מצאוהו מונח באחת הפחתים עלה באשו ולאה הרבה אחיו בהבאתו. בא נשתרוק קאף לפני ב"ד לתבוע כתובת בתו ולחלוץ או ליבם והיה תוך ג' חדשים ונמנע על זה אח"כ הגיש משפטו השיבוהו היורשים שכל מה שנתן לבתו בנדוניא הרי הוא ברשות וכל מה שהוסיף הוא והביא מבית אביו שיביאו הכל בפני ב"ד ומה שיחסר לה לתוספת שישלימו מהנשאר אם לא יסכימו ליבם ויקחו השאר כי הם יורשים אחיהם ואין מקום לטעון פחת במה שהביאה בתו לבית אחיהם במטלטלין כי לא עמדו יחד חדש ימים ואפי' היה בהן פחת אין לה על היורשים טענה כפי הוראת הגאונים כמו שהביא הרמב"ם ז"ל בהלכו' אישות (סוף פכ"ב) ואם לפי הדין אינו כן כמו שהביא הוא (פרק י"ח) ונאשתרוק הנזכר טוען שלא מצאו לו בביתו כלום ושאין עליהם להביא ראיה מה עשה בעלה מחפציו הן ממה שהביאה בתו אליו בנדוניא הן מהשאר אלא שהוא תובע כתובתה ובאשר תמצא תגבה וגם במה שהביא אחיו ממקום שמת הנמצא אתו ממנו תפרע ומה שהוציאו אחיו להביאו הוציאו משלהם לכבודם ואם תפשה איזה חפץ הנמצא בביתו הרי הוא למזונותיה והיורשים טוענין כי מפורסם הוא שלא הוליך עמו אחיהם כליו ומטלטליו וחפציו וכל מה שיתברר בעדים שהיה לו בעת הנשואין הן ממה שהביאה היא בנדוניא והוא מבית אביו הכל תוציא לפני ב"ד ואין מקום להעלים מאומה כי ידוע הוא שהיוצא בארץ הזאת לבקש מחיתו אינו מוליך עמו מגדנות וחפצים וזה היה אמוד שהיה שוה שלו ק"ק כפולות קודם שנשא אשה לזה אין מקום לכסותם ועל ההוצאה השיבו שאין ראוי מן הדין שיפרע אחיו צרכי קבורתו והיה לו משלו כי משלו הוציאו ואפי' לא יהיה תשלום מצוי לכתובתה יען כי היא לקחה הכל משלו יפרעו צרכי קבורתו והיא תלך לחפש כל שכן שהוא מפורסם מה שהיה לו ששוה יותר מש' כפולות ואם תפסה למזונות השלשה חדשים ראשונים תזון משל אחיהם והרי עתה האחד מזומן ליבם ואם תמאן אין לה מזונות מה שנסתפק לי אם טענתה מאומה באומרה כי לא ידעה מה עשה בעלה במטלטלין אחרי שהוא מפורסם שכשיצא מן העיר הכל הניח בביתו ואם מה שהיא מודה שתפסה ננכה מסך כתובתה ואם טענתה בתביעת המזונות כלום ואם הוא מן הדין שיפרע צורכי קבורתו משלו אפי' לא ישארו לאיש נכסים לתשלום חיוביו יאיר האדון עינינו בנדון זה כי שניהם אלי טובים ואם הוא מן הדין שיחרימו בבית הכנסת כמה פעמים שירצו היורשים כל מי שיש ברשותו משל אחיו כאשר שאלו ממני עד כאן לשונך:
תשובה רואה אני בטענות הטוען בעד היבמה שהם טענות של רמאות כי איך אפשר שאחרי שהוא לא רצה לתת הנדוניא אלא במטלטלין כלה למען תהיה תחת רשות בתו ומלבד הנדוניא הביא הבעל תכשיטין לה וחפציו וספריו וזה מפורסם בקהל שיטעון שלא נשאר בבית זולתי דבר מועט והלא לא יצא עליו שם גנבה בעיר ואם הוא לקחם עמו בלכתו למה לא צעקה לא היא ולא אביה ולא השמיעו בחוץ קולם והוא לא עמד אצלה רק ימים אחדים כפי מה שבא בשאלה באמת כבר נראה שיש בזה תחבולה וערמה וראוי לדיין לאיים עליה ולחקור בזה בכל מיני חקירות הן בחרמות חזקים בשופרות הן לחפש בביתה חפש מחופש ולענות את דינה בכל מה שיוכל הדיין כדי להוציא הדין לאמתו ולהשליך טרף משניה הלא ידעת מה שאמרו בפ' השולח (גיטין לה.) דרב לא מגבי כתובה לארמלתא משום דבשבועה כבר נמנעו מלהשביעה משום דמוריא דקא טרחי קמי יתמי עד שתקן ר"ג שתהא נודרת ליתומים ומשום דבשני רב קילי נדרי לא הי' מגבי לה לא בשבועה ולא בנדר כ"ש בזו שהוא מפורסם השקר שיש לדיין לעשות כל טצדקי להוציא הדין לאמתו ויישר חילו. ומצד אחר מה שטענה שתפסה למזונות אין ממש בטענתה שהרי אין שומרת יבם נזונת כי אם שלשה חדשים ראשונים שנזונת משל בעלה לפי שאינה יכולה לינשא מחמתו ואחר הג' חדשים אינה נזונת לא משל בעלה ולא משל יבם משל בעלה לא לפי שהיא כמו ארוסת היבם דאשה הקנו לו מן השמים והרי היא כאלמנה שנתארסה שאין לה מזונות מנכסי בעלה ומשל יבם לא לפי שהיא כארוסה לו ואין לה מזונות עד שתכנס לחופה אא"כ תבעה מן היבם בב"ד או חלוץ או יבם וברח או חלה דמשעת העמדה בדין נתחייב במזונות אם לא ייבם או חלץ ובנדון זה אין כאן העמדה בדין על זה כי מה שתבע' ליבם או לחלוץ תוך שלשה חדשים אינה כלום גם תביעתה להגבות לה הכתובה אינה כלום שאע"פ שכתובת שומרת יבם נתנה לגבות מחיים דיבם קודם שיחלוץ לה דקרינן בה לכשתנשאי לאחר דיבם כאחר דמי כמו שמתבאר בפ' האשה שנפלו (כתובות פא.) גבי שומרת יבם שמתה זהו לענין שיש לה זכות בנכסים בעד כתובתה עד שכשמתה נקרא היבם יורש מכחה וילקח בהם קרקע והיבם אוכל פירות ולזה חייב לקברה ובחייה ילקח בהן ואפי' מנכסי צאן ברזל כמו שמבואר בפרק החולץ (יבמות לח:) גבי שומרת יבם שמתה דקאמר התם אדמיפלגי בגופה ולאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירות אע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב שאין ליבם פירות כבר דחו דבריו וגם המ"מ לא מצא לו זכות בפירות נכסי צאן ברזל ובר מן דין היבם אומר שהוא מוכן ליבם ואם הוא תובע אותה בב"ד ליבם והיא אינה רוצה כותבין עליה אגרת מרד דהא קיי"ל מצות יבום קודמת כפסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל וכל האחרונים ז"ל כמו שהוכיחו זה בראיות ברורות אין צורך עתה לכותבם ודין המורדת הוא זה שאם אמרה בעינא ליה ומצערנא לי' וכן בשומרת יבם שאינה רוצה לא ביבו' ולא בחליצה מכריזין עליה ארבע שבתות כדי לביישה ושתחזור בה ושולחין לה מב"ד פעמים אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה הוי יודעת שאפי' כתובתך ק' מנה הפסדתה ואם חזרה בה לא הפסידה כלום רק שאין לה מזונות תוך הזמן ההוא ואם לא חזרה בה הפסידה מיד כל כתובתה עיקר ותוספות ונדוניא ואפי' בלאותיה הקיימין ואפי' תפסה מוציאין מידה וכן כל מה שנתן לה הבעל משלו בין בשעת נשואין בין לאחר נשואין אבל האומרת מאיס עלי כגון שאומרת אי איפשי בו ולא בכתובתו כמו שפרש"י ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל שכבר זה ראיה על מאיסות' כיון שרוצה להפסיד כתובתה שאל"כ יש לחוש שנתנה עיניה באחר זו דינה חלוק מן האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה שלזו אין מביישין אותה בהכרזות אבל נותנין לה זמן י"ב חדש אם תחזור בה ואם לא תחזור בה לשבת עם בעלה או להתיבם אם היא יבמה לא תפסיד כלום וכן אם גרשה הבעל או חלץ לה היבם תוך י"ב חדש לא הפסידה כלום רק שאין לה מזונות כל זמן שעומדת במרדה ואחר י"ב חדש אם לא חזרה בה הפסידה הכל זולתי בלאותיה הקיימין שהביאה בנדוניא מבית אביה שאם תפסה אותן אין מוציאין מידה אבל אם לא תפסתן אין נותנין לה משא"כ באחרת שאפי' תפסה אותן מוציאין מידה זהו הדין שהסכי' בו הרשב"א ז"ל בתשובה הלכה למעשה והיא השטה הנכונה אבל הרמב"ם ז"ל יש לו שטה אחרת שהוא סובר דבאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה אם תפסה בלאותיה הקיימין לא מפקינן מינה ובאומרת מאיס עלי אף אם לא תפסה אותן יהבינן לה שהוא ז"ל מפרש ההיא דכלתיה דרב זביד אימרדה דאמרינן עלה דתפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה דבאומרת בעינא לי' ומצערנא ליה הוה עובדא אבל באומרת מאיס עלי לא הפסידה בלאותיה הקיימין אף אם לא תפסה אותן רק שאין משלם לה הבעל כלום משלו לא כתובה ולא תוספת ולא מה שאינו קיים מידי מנדוניתה ואין שטה זו נכונה שהרי ת"ק דמתניתין ורבי יוסי כשפוחתין לה מכתובה לא נחלקו אלא בנכסי מלוג שהם שלה לגמרי אבל בנדוניתא שהיא בכלל הכתובה פוחתין אפילו לת"ק וגם הרמב"ן ז"ל סובר דלת"ק אפי' בנכסי מלוג שיש לה פוחתין לה ורבי יוסי הוסיף שלעולם פוחת והולך וכותב חוב עליה שאם תפול לה ירושה אחר כן יטול ממנה הבעל ומבואר בגמרא שדין זה הוא באומרת בעינא ליה ומצערנא לי' ורבותינו אמרו בברייתא שאין עושין כסדר הזה אלא שמכריזין וכו' ומפסידין אותה ביחד כל כתובתה והנדוני' בכלל כמו לתנא דמתניתין שאין ביניהם אלא דלתנא דמתניתין פוחתין לה מעט מעט ולרבותינו מפסידין לה ביחד אחר ההכרזות ואפסיקא הלכתא כרבותינו וההיא דכלתיה דרב זביד במאיס עלי הוא וכן פרש"י ז"ל ובה הוא שאמרו ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא שאין מניחין הבעל לגרש קודם לכן אם לא יתן לה כל כתובתה מבלי שתפסיד כלום אבל לאחר כן הפסידה הכל זולתי מה שתפסה מבלאות הקיימין ומגרש אותה לרצונו אבל אין כופין אותו לגרש ולא ליבם ולא לחלוץ כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דבאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש לשעתו שאינו כן שאין האיש מוציא שלא לרצונו ואלו הי' האיש מוציא שלא לרצונו הי' מתקנין לו כתובה מן האשה כדי שלא יהא קל בעיניה לצאת מתחתיו כמו שתקנו לה מבעלה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכן אמרו בגיטין בריש פרק הניזקין (גיטין מט:) כי היכי דכי מפיק לה איהו אית לה כתובה מיניה כי נפקא איהי נמי ליתקנו ליה כתובה מינה והיתה התשובה אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה בגיטא הנה זאת ראיה גמורה שאין האשה יכולה לכוף בעלה להוציא אותה בטענת מאיס עלי וכן לא מנו את זו בכתובות פרק המדיר (כתובות ע"ז.) במשנת ואלו שכופין אותו להוציא וכן תנן בפ' בית שמאי ביבמות (קיא:) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה לאחר מיתת בעלה מבקשין ואם נתכונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשין הרי מבואר שאין כופין אע"פ שמאוס לה שהרי נדרה הנאה ממנו ועוד יש ראיות אחרות וכבר ראית מ"ש בזה הרב בעל ספר מ"מ ז"ל והאריך בזה לומר שאם כפו לגרש ונשאת בגט שנתן על ידי כפיה זו תצא ובספר ההוא כתוב כל זה בבאור כמו שהסכים הרשב"א ז"ל ושאר המפרשים ז"ל ולכן אל תחוש בזה למנהג תלמסאן וזולתו כי לא נניח תלמוד ערוך שבידינו והסכמת גדולי עולם ונקל בערוה החמורה מפני מנהגם:
ולענין טענתם בהוצאות הקבורה אמת הוא שאם קדמה האשה ותפסה מטלטלין כדי כתובתה ואין הנכסים מספיקין לה ולצורכי קבורת הבעל שאין מוציאים מידה כדי לקברו והכי תניא בתוספתא של מס' כתובות (פר' מי שמת והניח אשתו שומרת יבם) מי שמת והניח נכסיו מטלטלין ויצתה עליו כתובה ובעל חוב כל הקודם בהן זכה והוא נקבר מן הצדקה ע"כ וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה אבל כל שהיורשים קדמו והוציאו וקברוהו ממה שבידם מנכסי המת שישלמו הם לאלמנה לתשלום כתובתה זה לא שמענו אצ"ל לומר בנדון זה שאינה רוצה ביבום שאין מוציאים מן היבם אף מה שנשאר בידו מנכסי המת אבל מוציאים ממנה כל נכסי המת שתפסה זולתי מה שהוא נכר שהביאה בנדונייתא מבית אביה אף כי כל ההוצאות שעשה היורש בהליכה ובחזרה היו מוכרחות בהצלת המעות והנכסים שהיו ביד הישמעאלים ואין הוצאה בקבורת המת רק שכר המשא וכנגד ההוצאה ההיא הי' יכול לתבוע שכר טרחו ורואה אני כי טענות האלמנה לא בצדק ולא ביושר כי אם נפתולים ומעקשים ורע בעיני על לא כתבת שאלה זו סתם בשם ראובן ושמעון יען נאשתרוק קאף אהובי אבל האמת אהוב יותר: