תשובות הרשב"א/חלק ד/רפד
סימן רפד
[עריכה]עוד משמך אמרו לי, שאתה תמה על מנהג הפשוט, לבשל לחולה בשבת שאין בו סכנה, ע"י ארמאי. ולא חשו להם לגיעולי כותים. והיכן מצינו שהתירו איסורי מאכל דרבנן, לחולה שאין בו סכנה?1
תשובה: נ"ל שסמכו על מ"ש, בפ' מפנין (ד' קכט): אפי' אמרה: צריכה אני; אין מחללין עליה את השבת, אלא עושין ע"י ארמאי. כרב עולא בריה דרב עילאי, דאמר: כל צרכי חולה עושין ע"י ארמאי בשבת. דאמר רב המנונא: חולה שאין בו סכנה, אומר לנכרי ועושה. ואמר' צריכה אנא מידי דמיכל, משמע בההוא יומא, חולה אומר: צריך. דאי מיירי ברפואה, ברופא תליא מלתא, דאיהו קים ליה ביה. ואף על גב במצונן דבעי מדורה, וכאבין ליה חרציה, ודכוותה, מ"מ צריכה אני; כל מידי משמע. וכן צרכי חולה, אפי' לבשל ולאפות, משמע. וכ"כ הרב ז"ל בהדיא: חולה שאין בו סכנה, עושין לו כל צרכיו ע"י כותי. כיצד? אומ' לנכרי לעשות לו, והוא עושה, לבשל לו, ולאפות, ולהביא לו רפואה מרשות לרשות, ע"כ. הנה שפי' דברים אלו, מקובל בידינו מגדולי הראשונים, כמו שכתבתי. ואין מן התימה, אם הקלו בשל דבריהם לחולה שאין בו סכנה, שהרי שבות שהוא מדבריהם, התירו בהדיא לגביה, ופעמי' שהן מקילין בשל דבריה', אפי' במקום חשש בעלמא, כסיכה של יוה"כ, למי שיש לו חטטין בראשו. ואף על פי שלא מצינו שהקלו בשאר איסורי מאכלות דדבריהם, במקום חולי שאין בו סכנה. איסור זה של בישולי כותים, התירו, שאין אומרים בשל דבריהם זו דומה לזו. שהרי העמידו דבריה' במקום כרת, ופעמי' שהם דוחים דבריה' במקום מצו'. כההיא דיומא (ל"ד:) דעששית של ברזל, ואפי' לר"י. ועוד שאיסור בשולי כותים, קיל טפי, דלא נאסר משום בתו בקתיה. ולא אסרו בשוליהן בדברים המותרים, אטו דברים האסורין שלהם, אלא גזירה בישול אטו אכיל בהדיה. ואי אכיל בהדיה, אתי לאחתוני. והלכך כל שיש בו היכר קצת התירו. כההיא דשופת ישראל קדרה, וכל שתחלתו או גמרו ביד ישראל, להיכר בעלמא שרי. ואף זה, היתר איסור בשבת, וחליו מוכיחין עליו, שלא התרתו, אלא לצורך. ור' התיר פת של פלטר במקום דחוק, משום חיי נפש. ולא חיי נפש של מקום סכנה. והוא ראיה שהיא גזרה קלה, שהגדולים אשר כח בהם, עמדו עליה והתירוה במקום חיי נפש, של מקום דחוק. ואף על פי שאין מתירין כן כשאר איסור של דבריהם. והלכך, אם לא העמידוה במקום חולי שאין בו סכנה, שפיר דמי ואריך. ונפה טהורה שלך קולטת את הסולת, ומנחת את הפסולת.