תשובות הרשב"א/חלק ד/לה
סימן לה
[עריכה]לטודילה.
שאלת: ר*אובן יש לו בית באמצעיתו של מבוי. ופתח אותו בית בתחילת המבוי. והבית נמשך בלי פתח עד קרוב לראש הפנימי של מבוי. ויש לשמעון בית אחר בסוף המבוי, פתוח למבוי. ובא ראובן לפתוח פתח במבוי למעלה מן הפתח הראשון כלפי (אולי צ"ל: כלפי שמעון) מן חצר הפנימי. ושמעון מעכב עליו, מפני שמרבה עליו את הדרך. והביא ראיה מברייתא דחמש חצרות הפתוחות במבוי, ששנינו: כולן משתמשות עם החיצונה, והחיצונה משתמשת לעצמה. ושהרמב"ם ז"ל כתב: שאם רצה החיצון לפתוח הפתח למעלה מפתחו, שבני מבוי מעכבי' עליו. וראובן האריך בטענותיו, להראות פנים שאין שמעון הפנימי רשאי למונעו, מפני שיש לו תשמישין קבועי' בכל המבוי. ועוד: שהמבוי ההוא קרוי רשות הרבים בפי כל, ובתקנו' הציבור, לפי שיש לפנים בסוף המבוי מגדלים לצבור, לשמור העיר; ונכנסים ויוצאים דרך שם. וכרשות הרבים הוא להם. ועוד: שמחוקי המלכות שם: שכל הדרכים והמבואות למלך. ואין אחר רשאי לפתוח ולסתום פתח, אלא מרשות המלך. ומעניש מי שעושה כן בלא רשותו. ולפיכך: אין מקום זה כשאר המקומות, שדיבר בהם הרמב"ם ז"ל.
תשובה: אם באתי להישב ולדון על כל טענה וטענה שבאה בקונטריס השאלה, יאריך הענין ללא צורך לעיקר הנדון שלפנינו. אלא הריני משיב דרך כלל. ואומר: כי תחילת כל דבר אתה צריך לדעת: שאין ריבוי הדרך במבוי, ואפי' במובי (צ"ל: מבוי/ שאינו מפולש, אלא אלכסן )אולי צ"ל: אחד מבני/ מבוי אחר שבא לפתוח פתח חדש במבוי, משום ריבוי הדרך. וכדגרסי' (בבתרא (בבא בתרא) י"א ע"ב): בעא מיניה רב הונא מר"א: אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחד, בני מבוי מעכבים עליו, או אין מעכבים עליו? א"ל: מעכבין. כלומר: בני המבוי החדש מעכבים עליו, ואף על פי שהחזיר פתחו כאן. כלומר: שסות' הפתח שיש לו במבוי הישן, כדי שלא יקיפו משם בני המבוי הישן דרך אותו פתח למבוי זה החדש. אפ"ה מעכבים עליו, מפני שמרבה עליהם דרך ביתו מיהא. אבל לבני מבואם, אין יכולים לעכב. שאין ריבוי הדרך במבוי לבני מבואם. דבחצר הוא שיכול לעכב שותף על חבירו, אבל במבוי לאוזו (צ"ל: לא. וזו) היא ששנינו בפרק (לא יחפור ך ע"ב): חנות שבחצר, יכול הוא למחות בידו, ולומר: איני יכול לישן, לא מקול הפטיש ולא מקול הריחיים ולא מקול התינוקות. ואקשי' בגמ': מאי שנא דברישא אמרינן: דיכול למחול (צ"ל: למחות), ובסיפא אמרינן: דאינו יכול למחות? ואוקימנא סיפא: בחצר אחרת. כלומר: שאינו עושה החנות באותו חצר השותפין ממש, כמו ברישא, אלא בחצר אחרת שבמבוי השותפין. ואין שותפי המבוי יכולין למחות בידו משום ריבוי הדרך. ומ"מ, כל שבא אחד מן החיצונים לפתוח פתח למעלה מפתחו לצד פנים, הפנימי (שמא צ"ל: הפנימיים) מעכבין על ידו. לפי שאין זה מחמת ריבוי הדרך לבד, אלא משום: דכל חיצון אין לו להשתמש במבוי למעלה מפתחו. ויכולים הפנימים לסתום כנגד פתחיהן לגמרי, כאילו המבוי שלמעלה מפתחיהם הוא שלהם. והפנימיי' מעכבין לחיצונים. וכן כל של פנים מעכב לחיצון. מפני שהפנימי משתמש עם החיצון, אבל החיצון אינו משתמש כלל עם הפנימי. אלא הפנימי משתמש לעצמו למעלה מפתחו של חיצון. ולפיכך: אם יפתח החיצון פתח לפנים מפתחו, נמצא גוזל את מי שהוא פנימי. וזהו דין חצרות הפתוחות למבוי השנוי שם בברייתא, וכדברו רבינו (הרמב"ם). ועליה כתב הרב ז"ל מה שכתב דקי"ל כר'. ולפיכך: אם יש לחיצונים תשמישים בכל המבוי, אין הפנימי יכול לסתום כנגד פתחו. מפני שהוא מעכב עליהן את תשמישן. שאף הם שותפין עמו, ומשתמשין אלו עם אלו. וחזרה הדין להיות כאן בדבר (אולי צ"ל: כדברי) רשב"א, דאמר: חמש חצרות הפתוחות במבוי, כולם משתמשין במבוי. ולדבריו, אחד מבני מבוי ואפילו מן הפנימיים שבקש לסתום כנגד פתחו, בני מבוי החיצונים מעכבין ע"י. מפני שמרבה עליהם את הדרך. כלומר: שמקצר מקום תשמישן, וצריכין לרבות תשמישן בדרך קצרה. וזהו שאמר רב הונא אליבא דידיה: אחד מבני מבוי שבקש לפתוח כנגד פתחו, בני מבוי מעכבין ע"י, מפני שמרבה עליהם את הדרך. ואוקימנא ליה: כרבי שמעון ב"א. וכ"ש אם כל בני העיר יש להם רגל במבוי. כלומר: ליכנס בכל עת למבצרים. וגדולה מזו אמרו שם: אמר רב ענן אמר שמואל: מבואות המפולשין לרשות הרבים, ובקשו בני המבואות להעמיד להן דלתות, בני רשות הרבים מעכבין עליהם. וסבור מינה בד' אמות הסמוכות לרשו' הרבים. ואסיקנא: לא היא. דזמנין דדחקי בני ר"ה ועייל (שמא צ"ל: ועיילי) טובא. וכבר אמרו: שכל שאין הפנימי יכול לסתום כנגד פתחו, א"י (אינו יכול) לעכב על שותפי המבוי משום ריבוי הדרך. וכ"ש בזה, שרגל הרבים מצויה בו ברה"ר. וכ"ש אם דין המלכות שם: להיות כל הדרכים שלו, בין במפולשין בין בשאינן מפולשין, כמו שאמרת.