תרבות ישראל בגולה ובמולדת
חיים נחמן ביאליק
– אמנם כל סופר, ויהא זה משורר, מספר, או בעל מדע, הוא בחינת איש מתוך העם. כל אחד מהם יש לו עולם פנימי שעליו להעבירו לזולתו ע"י צנורות וכלים שונים. כל הדרכים המובילים למטרה זו כשרות הן, אם יש בהן משום העלאת ההמון אל הסופר ולא ירידת הסופר אל ההמון. עלינו לחפש ולסלול שבילים חדשים. מותר לפעמים להשתמש גם בהתחכמויות וגם בערמומיות אם נדע לשמור רק על העיקר, שלא תפגע המטרה, שלא נגרום לקליטה רעה, משובשת. אף על הסופרים נאמר: "אלה בני-אדם הערומים כנחשים ומשימים את עצמם כבהמה". עם התקדמות מפעל תחיתנו בא"י, עם התבססותנו פה בהתהוות חיים חדשים, מתיצבת לפנינו פרובלימה חדשה. עד היום היתה תרבות ישראל חטיבה אחת, בעלת צבע אחד, עתה היא הולכת ומתפלגת לשתי חזיות. יש הבדל גם מהותי וגם חיצוני בין תרבות ישראל בגולה ותרבות ישראל במולדת. בגולה, אם נרצה ואם נמאן, היתה ותהיה עוד תרבותנו תוספת יהודית לתרבות האזרחית – זהו פגם, אבל פגם הכרחי וטבעי. הן הפגם הזה, הוא הוא הבורא את רעיון תחית המולדת והצורך בה כאן, בארץ. – "תרבות" סתם, בלי תחומים וגבולות. פה אין הבדל בין יהודי ואנושי, פה הם שנים שהם אחד. בגלות יש שאיפה לשלמות ופה נסיון להגשמת השלמות עצמה. תרבות הגלות, כיהדות האדוקה לפנים, צריכה לכוון את לבה שלש פעמים ביום כלפי ירושלים. פה אנו עומדים כולנו בתוך "ירושלים", ואפילו בלי "כונה". אילו היתה השלמות אפשרית ב"גלות" לא היה אולי צורך ב"ירושלים".
הבדל עיקרי זה גורר בהכרח גם שנוי בצורת העבודה התרבותית בארץ ומחוצה לה וגם בעצם תכנה. כן. בחוץ-לארץ יש להשתמש אפילו באמצעים הפסולים לגבי א"י; כגון בלשונות אחרות המדוברות בין אחינו וכדומה. ואולם נקודת המטרה והשאיפה של עבודה זו בחו"ל צריכה להיות בעיקר – ארץ-ישראל. כלומר השאיפה לשלמות גמורה. א"י צריכה להשפיע על עבודת התרבות בחו"ל.
מדברים על משבר בספרות או בתרבות. אין מונח זה הולם את הנידון: תרבות וספרות יודעות עליות וירידות הבאות בסירוגין, בחינת הכאות הדפק. לא דפיקה אחת בלתי פוסקת. כי אם דפיקה ועוד דפיקה, כעין גלי ים, גל אחרי גל. אולי אנו עומדים עכשיו בין גל לגל. הגלים אמנם נקראים גם משברים; אל תקראו מַשבֵּר אלא מִשבָּר... אנו הולכים ומחפשים... לעולם לא נסתפק ב"יש" הנמצא. נבקש גדולות וגדולות מגדולות. ליאוש אין מקום. יפה העירו, כי דוקא עכשיו נבראו בתרבותנו ערכין חשובים, אלא שכשל כח העם מחמת המהומה והבהלה הגדולה של המלחמה, כשלון ההתפתחות הרוחנית והכלכלית, ואין כחו משיג לקבל את השפע הזה. מתוך חנוך נרומם את ההכרה ונברא צמאון רב לתוצרת הרוח ונפתח גם את כח הקליטה.
חנוך, כן. הרבה פגימות בחנוך א"י, יש סכנה לעצם קיומנו על ידי ההתבדלות ליצירת חנוך מפלגתי. אי-אפשר לגדל דור שלם ברוח ע"י חנוך "מעמדי".... בית הספר העברי "החדר" היה תמיד המבצר ששם היו מתאחדים ילדינו, ללא תשומת פדות, ולא נכר שוע לפני דל. הכשרון הוא שהכריע. העשירים היו שואפים למסור את ילדיהם דוקא ל"חדר" שנערים בעלי כשרון למדו בתוכו ויהיו אפילו בני דלי-דלים. "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". בחנוך המעמדי יש אכזריות, רשע וכסל כאחד. ולואי ויעמדו במהרה על תקלה זו ולא נטבע בבצה שלא נוכל להחלץ ממנה.
השפעת ארץ-ישראל נכרת ביחוד בחלקי הספרות המקצועית, הממשית, פרי בלתי-אמצעי של דרישת החיים בארץ. השפעתה על השירה עודה קלושה אמנם, אבל גם פה היא מצויה במדה נכרת. השירה בטבעה קונסרבטיבית היא. גם בלכתה בראש, היא יונקת ממעינות קדומים. צנורותיה שלוחים למרחקים רבים. יצירתה אורגנית ולא מכנית ואין היא נתנת להשתנות על נקלה. גם בפנה זו יש להכיר התחדשות הסגנון והצורה,, וכבר יש בידינו לברך על בכורות נאות של עץ חיים זה.
בימי המלחמה ולאחריה כאלו בטלה האישיות הספרותית – נקוה כי רק לזמן – מלכות האישיות כאלו עברה ובטלה מן העולם. אפס עוצם השפעתה ועוזה הרוחני חדל. מבול של שקר, של טפשות, של רוח עועים הציף את העולם והטביע ברעש זה כל הברה וקול שיצא מפי האישיות – מה שקוראים ביהודית "פערשריגען". לוא גם קמה ברוסיה בימי המלחמה והמהפכה אישיות כבירה כטולסטוי והיה משמיע את קולו, היה זה נבלע בתוך המהומה והאנדרולומוסיה. לא עת אישים היא. על כגון דא נאמר "המשכיל בעת ההיא ידום". כשם שמצוה היא לאמור דבר הנשמע, כך מצוה היא שלא לאמור דבר שאינו נשמע... אין ספק שגם עתה לא נתמעטו הגדולים בעולם, אבל אורם כהה וקולם לא נשמע, הוא מתבטל ברבוא רבואות צעקות ורעש ההמונים. אכן, גם זה יעבור, ושוב תשוב האישיות לשבת על כנה ומלוך תמלוך. ומי יודע, אולי יבוא גם דיקטטור רוחני ויכריח את העולם לשמוע בקולו.
הבינונים, אמנם, תפקידם להכשיר את הקרקע לגאון. השפעתם היא ההסברה ופרשנות, ע"י הרחבת המדע והחקוי. תפקידם לחנך מתוך אמונה וכונה טהורה את העם. עבודתם קדושה היא ומביאה ברכה רבה. ובלבד שהבינונים יעמדו בבינוניותם, שלא יטפסו על הכתלים ושלא ישתדלו להתראות כ"ענקים" ע"י אחיזת-עינים. מי שרוצה להגביה את קומתו ע"י חבישת מצנפת ניר גבוהה על ראשו או ע"י הליכה על קבי-עץ – אינו אלא מוקיון ולץ...
ואשר לאמריקה העברית? מתוך צעירות, מתוך מיעוט עובדים לגבי המון רב כזה, מתוך שובע גופני, חמרי – לא הגיעו עוד לידי התעוררות. אולי גורם גם פזורם של העובדים והעוסקים בתרבותנו על פני השטח הגדול. יש בכל זאת השתדלות והתאמצות, אמנם בלי תוצאות מרובות. אכן לגבי מה שהיה לפני עשרים שנה יש התקדמות ידועה. בכל אופן אין להתיאש. יש אנשים מסורים ועמלים לנטוע הכרה בלב יהודי אמריקה, שבלי תרבות עברית מקורית אין תקומה לקיומנו בגולה. יש גם חבר סופרים צעירים שאין לבטל את ערכם, אל שזקוקים הם ל"זריקות" מפה, לשם קשר תמידי בינינו ובינם, להגביר את ההתעוררות – ונצחונם יבוא...
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.