תפארת ישראל על אבות ו

משנה אבות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על אבות · ו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שנו חכמים בלשון המשנה :    ר"ל מנו רבנן ברייתא בלשון המשנה:

ברוך :    הקב"ה:

שבחר בהם:    בהנהגת עצמן:

ובמשנתם :    שגם בלמודם בחר ה', מדאין מתכוונין בלמודם כדי להתפאר. לכן השמר לך מלהרהר אחריהם, שתחשוב דמשום שהתורה היא עסקם לכן יהללו לימודה בפרק זה:

כל העוסק בתורה לשמה:    לא לבעבור יראת העונש. מדידע כי ה' צוה לעסוק בה. רק בעבור שמה הגדול, שנתברר לו כבוד גדלה, כי היא תכלית. כל אדם ותכלית כל הבריאה כולה:

זוכה לדברים הרבה:    אריכות ימים וברכות והצלחות, עושר וכבוד, המוזכרים כולם בהבטחות שבתה"ק:

ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו:    שנכון לו שישתמש לצרכו עם כל שבעולם, שהכל כמשרתיו, שרק בעבורו נברא הכל.

נקרא ריע:    שראוי להחחבר עמו לשמוע עצתו בכל דבר:

אהוב:    דמפני מדותיו היקרים הוא נאהב מהכל:

אוהב את המקום:    עושה מצותיו ית' מאהבה.

אוהב את הבריות:    לא לבד לאדם מיוחד, אלא אפילו אותן המקולקלין במדות, או בחטאים שאין לאוהבן רק מדהן בריות של הקב"ה:

משמח את המקום:    אהבה היינו בלב בשעת המעשה. ומשמח היינו בהמעשה עצמו שעושה אותה בשלימות.

ומלבשתו ענוה ויראה:    המדות הן כמלבושיו של אדם. וכשישתמש בא' מהן הו"ל כלובשה, שיתראה בה. והעוסק בתורה לשמה, תלבישהו התורה תמיד במידת הענוה, שיחשוב תמיד על שפלותו. גם תלבישהו תמיד יראת הכבוד נגד האדם שנפגש בו, שיחשוב ג"כ שפלותו נגד רוממות האדם שלפניו. וכ"ש שיחשוב שפלותו נגד רוממות שמו ית', ויהיה תמיד ירא לפניו יראת הכבוד:

ומכשרתו:    תתן לו הכנה:

להיות צדיק:    בחיוביו לה':

וחסיד:    בחיוביו נגד בנ"א:

וישר:    בחיוביו לעצמו לבלי להשחית מדותיו, כגון לבלי להיות עצל או רעבתן או מבוהל וכדומה.

ונאמן:    כמו מימיו נאמנים [ישעיה ל"ג פט"ז] ר"ל שאינן פוסקין. ה"נ ר"ל שתמיד יהיה זה הצדיק כמו שהוא עכשו, ולא תתקפהו המקרה או היצר:

ומרחקתו מן החטא:    דאף דאמרינן שמכשרתו להיות צדיק, הוינו שיהיה בנפשו הכנות לכך. אבל עדיין לא בימעינן האיך יתנהג כשיבוא לנסיון מעניינים חצוניים. כשיזדמן במקומות החטא. להכיי קאמר הכא ומרחקתו מהחטא. ר"ל תמנעהו לבוא במקומות הנסיון:

ומקרבתו לידי זכות:    תקרבו לבקש מקומות וסבות שאפשר שיזכה על ידן:

ונהנין ממנה עצה:    שהקב"ה יחוננו כח בלשון למודים להטות לב שומעי דבריו אליו:

ותושיה:    הנאת העצה. היינו שנהנין מדבריו בשעה שמדבר. והנאת התושיה, היינו שנהנין כשעושין כדבריו:

בינה:    שנהנין ג"כ מדבריו כשהן תלויין בדרכי החכמה ובהתבוננות:

וגבורה:    ונהנין ג"כ ממעשיו כשרואין אותו מתגבר על המניעות שהתנגדו נגדו בדרכי ה':

לי גבורה:    אצל התורה נאמר, שתהלל א"ע שהיא תשפיע כל אלה. [או נ"ל דעצה ר"ל שישמעו עצתו בכל דבר המסתפק בעניינים הזמניים. ותושיה הוא שישמעו דבריו בלימוד התורה והיראה, דברים שיש להם ישות בהצלחה נצחית בעוה"ב. ובינה הוא שיהנו מדבריו בחכמות הזמניות כטבעיות בחשבון התקופות וגמטריאות וכדומה. וגבורה היינו שישמעו לו ג"כ להציל העשוק מעושקו, וכל הנך הם דברים שצריך העוסק בתורה ללמד לבני דורו]:

ונותנת לו מלכות:    היינו ההוד שעל פניו:

וממשלה:    היינו הכח לצוות לסביביו:

וחקור דין:    החכמה. וכל ג' אלו נצרכים להשופט:

ומגלין לו רזי תורה:    הם הסודות הנשגבות שבמצות. וזהו מעלה שקרובה לנבואה:

ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק:    מעיו מימיו מתוקים, אבל מימיו אינן משופעים ורבים, ונהר. הוא להיפך. אבל בו יהיה בהשפעתו ב' לטיבותא. שכל דבריו וענייניו יהיו כפולים בנעימות ובחוזק:

והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו:    שבכל המעלות הגופניות והרוחניות שזכה, אפ"ה לא יהא גס בלבו עבורן. אלא יהיה צנוע, לעשות מע"ט שלו לה' או לאדם הכל בהסתר. גם בשיתבונן בדרכי ה' ובמצותיו, לא יעוז פניו לשפוט עליהן ע"פ שכלו, רק בצניעות יחשוב בהן, כמ"ש ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל אלהים. וכ"כ בענוותו יהיה ארך רוח לבלי לכעוס. וי"א דארך רות היינו שאין דעתו משתנה מטובה לרעה, שמאריך להתנהג במדה שאחז בה. וכ"כ בענוותו יהיה מוחל על עלבונו, להיטיב לכל. לאוהביו ולאויביו:

ומגדלתו:    בממשלתו:

ומרוממתו:    בעוצם נפשו:

על כל המעשים:    שתחת השמש:

משנה ב

בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב:    אמרו הטבעיים בספרי [יעאגראפיע] שגם עכשו סביב להר סיני נשמע באויר שממעל לההר תמיד קול הברה כעין קול רעם דברים ואין מבין. וזה דבר פלא. ולפע"ד לאלה רמז ריב"ל, שהקולות הנשמעים שם יתנו רמז להאדם להזכירו מתן תורה. וכי עכשו ירעם על הדור על שאינן מכבדין אותה כראוי לשמור מצותיה כראוי. וזהו הקול הקטן החוזר מקול הגדול שנשמע אז ביום הקהל בעת מתן תורה. וזהו בת קול דקאמר הכא, ר"ל קול שנולד מקול אחר:

אוי להם לבריות מעלבונה של תורה:    ר"ל אל תתמה שהבטחונו במשנה הקודמת כל הטובות האלה לעוסק בתורה, והרי אנחנו רואים הרבה פעמים להיפך. ע"ז קאמר ריב"ל, כל אוי שיקרה ללומדיה ח"ו, הוא מפני עלבון התורה, שלא עמלו בה כראוי:

שכל מי שאינו עוסק בתורה:    כראוי:

נקרא נזוף:    ר"ל מוגער הוא מאביו שבשמים. והגערה הוא האוי, הדבר שאינו של נייחה שקרה לו מה', שבזה גערו ה', ויזהירו על שאינו נוהג כראוי. ונ"ל דאין ר"ל דנקרא מבני אדם בשם נזוף רק ר"ל שכל אוי שיקרה לו בעולם הוא קריאה בנזיפה שיקראו לו משמים להעירו משנתו וחלומו, כמ"ש כאשר ייסר וגו' כדי שייטיב א"ע:

שנאמר נזם זהב באף חזיר:    הנזם הוא כח השכל שחננו ה' להאדם. וכשישתמש בו לדברים בזויים, הרי הוא כחזיר הנובר, המשתמש בנזם שבאפו ללכלכו באשפתות:

אשה יפה וסרת טעם:    האדם חלש כאשה שאין לה רק מה שיתן לה בעלה. ויותר מזה, חלשים הם ישראל, סיהרא לית לה מדגרמה כלום, דכל מקריותם תלוי בהשגחתו ית'. ויותר מזה חלשים הם הת"ח, כמ"ש דתה"ק נקרא תושיה שמתשת כחו של אדם [סנהדרין כ"ו ב']. וכ"כ אמרו, אליכם אישים אקרא, אלו ת"ח שדומין לנשים חלשות [יומא ד"ע ע"א]. לכן כשיסיר הקב"ה ח"ו השגחתו הפרטית מהם, א"א שיטיב להם בעולמם, וכן ראוי להם, מדהן כאשה יפה בכח שכל שחננם ה'. אבל השכל שלהם הוא בלי טעם וריח, מדאין משתמשין בו כראוי. ודוגמתו הוא כהאשה היפה שאמרנו שבעלה נתן לה תכשיטין אבל מדהיא סוכלת אינה שומרתן כראוי, היא נגערת מבעלה, כמו שגוערין לחזיר הנובר באשפה, עם טבעת זהב שבחוטמו. וכ"כ יגערו משמים במי שחננוהו משמים בשכל ובלב צדק. ואעפ"כ ילך תועה, והרע שיקרא לו היא הגערה להקיצו משנת אולתו, כזבוב היספאניע שיניח הרופא על אבר מת להעיר בו רוח חיים. וכ"כ כל המחלה אשר שמתי במצרים, שהיה לעונש לא אשים עליך. רק יסוריך הוא לבעבור כי אני ד' רופאיך להבריאך:

ואומר:    וא"ת עכ"פ לא הפסיד עי"ז דעבדא בהפקירא ניחא ליה להיות בן חורין ולא יצטרכו למשוך תמיד בעול הזהב של תה"ק לעסוק בה תמיד, ולצמצם התאוה במתג ורסן של מצותיה. על זה קאמר ואומר וכו':

אל תקרא חרות אלא חירות:    דכח השכל שבאדם הוא דוגמת הלוח, והשתמשו בו לתורה הוא דוגמת הכתב. וכשיהיו שניהן כראוי, אז מעשה אלהים הנה, והנושאן הוא בן חורין. אבל רק בהכתב תלוי החירות, דהרי אצל הכתב כתיב מלת חרות, לרמז החירות:

שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה:    שרק הוא אינו משתעבד וגם אינו משועבד להגופניות, וזאת החירות, שנפשו אינה משועבדת לתאות הגופני, זהו לבד חירות האמיתית ולא כשתאותו משוחרר ונפשו משועבדת לתאוה:

הרי זה מתעלה:    שלא תאמר לאו כל אדם זוכה לכתר תורה, רק כשיש לו תרתי, שיש לו שכל גדול ושישתמש בו בתורה, ע"ז קאמר שכל העוסק וכו', ר"ל אפילו אין לו שכל גדול:

וממתנה נחליאל ומנחליאל במות:    ר"ל אם משתמש בחכמתו שהיה לו למתנה מה', לתורה ולמע"ט, אז יהיה נחלי אל. יזכהו ה' שינחל חוזק אלהית, יותר מאשר יכול לקוות מטבעו. ועי"ז יתעלה שוב לבמות גבעות עולם:

משנה ג

הלומד מחבירו פרק אחד:    שיש בו כמה הלכות:

או הלכה אחת:    שיש בו כמה דבורים:

אפילו אות אחת:    שבמשנה או במקרא, כגון ויו מוסיף על ענין ראשון, בתולה בתולות הבתולות [כתובות כ"ט ב'] וכדומה:

שכן מצינו:    מייתי ראיה שלא תאמר דזה דוקא בקטן שלומד מגדול להכי קאמר שכן מצינו וכו':

בדוד מלך ישראל:    דהמע"ה היה גדול בתורה ומופלא שבסנהדרין, דהרי הלכה כמותו בכל מקום, כמ"ש חז"ל מדכתיב בו וה' עמו [סנהדרין צ"ג ב'] ואפ"ה קרא לאחיתופל רבו, א"כ אפילו גדול שלומד מקטן חיוב גמור ולא חסידות הוא שיקראנו רבו, דאל"כ לא היה רשאי דהמע"ה לעשות כן דאסור לו למחול על כבודו [כסנהדרין די"ט ב']:

שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד:    שלא ללמוד יחידי, ושלא לכנס לביהמ"ד בקומה זקופה:

ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד:    דכערכי משמע דשוה לו, ואח"כ קראו אלופו. אע"כ שלא למד ממנו רק דברים מעטים, ולפיכך היו נאותים לו ב' הכנויים האלו:

קראו רבו אלופו ומיודעו:    דאלופי ר"ל רבי ואדוני:

ואין כבוד אלא תורה:    ר"ל אין כבוד ראוי לו לאדם אלא בשביל התורה שלמד, דכבוד שיעשו לו בשביל עושר או יופי שלו, הוא תלוי בדבר, ואינו ראוי לו, כ"א להדבר, אבל כבוד שיעשו לאדם בשביל תורתו היא ראויה לו בעצמו, דהרי קשורה בנפשו כלהב בפתילה:

ותמימים ינחלו טוב:    זה סיפא מפסוק אחר, והכי הוה רישא דהך קרא בתרא, משגה ישרים בדרך בשחותו הוא יפול ותמימים [ר"ל תלמידים שהם תמימים] ינחלו טוב, ר"ל ילמדו מרבותיהם התורה שנקראה טוב, וכיון שזכו מרבותיהם דבר שעושה להם כבוד, כדמוכח מקרא קמא כבוד חכמים ינחלו, וגם זכו על ידן להיותר טוב שבעולם. כדמוכח מקרא בתרא, להכי צריכים ג"כ לנהוג כבוד במלמדיהם:

משנה ד

כך היא דרכה של תורה:    ר"ל כך הוא אופן התחלת הלימוד, אף שלבסוף ינחל כל טובות שבעולם, אפ"ה אינו זוכה להטובות ההם כשיתחיל ללמוד מתוך עידון והתרשלות [י"ד רמ"ז סכ"א]:

ומים במשורה תשתה:    ר"ל במדה, דגם המים לשתייתו לא יהיה לו ברווח:

ועל הארץ תישן:    בלי כר:

וחיי צער תחיה:    ר"ל עם צרת הנפש, ככעס, יגון, ודאגות:

ואם אתה עושה כן:    שעם כל זה תהיה דבוק בתורה:

אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא:    כי אז אתה הוא האיש שדברנו ממנו לעיל שמוכתר לבסוף עם כל טוב הארציי והשמיימי:

משנה ה

אל תבקש גדולה לעצמך:    אף שהבטחתיך בכל הטובות הנ"ל, לא תבקש גדולת הנפש להציץ בעולם העליון בסודות הנעלמות וגם לא גדולת והצלחת הארציי, לשאל איה הם כל הבטחות שתבטחוני:

ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך:    ר"ל יותר מאשר אתה רגיל בו:

ואל תתאוה לשלחנם של מלכים:    ר"ל שתרצה שתשיג כל הצטרכותיך בלי יגיע כמלך:

וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:    דסוף הכבוד לבוא:

משנה ו

שהמלכות נקנית בשלשים מעלות:    מעלות גמורות שהמלך נעלה בהם משאר העם, ל' הם [וכולן מנויין בפ"ב דסנהדרין מן משנה ב' עד סוף הפרק, ועי' ערוך ערך מלך].

והכהונה בעשרים וארבע:    מעלות שהכהן נעלה בהן, הן כ"ד מתנות כהונה [הנזכרות סוף פרשת קרח].

והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים:    מעלות שהת"ח צריך שיהיה נעלה בהם משאר העם, מ"ח דברים הם, ולא קראם התנא מעלות, מדלא דמו אהדדי לגמרי להנך של מלכות וכהונה, דבמלכות וכהונה הם זכיות ומשפטים [רעכטע בל"א] שנקנין עם המלכות וכהונה, משא"כ המ"ח דברים של תורה. הם חיובים [פפליכטען בל"א] שהרוצה לזכות בתורה, יקנה אותה עובר לסוחר רק ע"י שמירתן כראוי.

בתלמוד:    ד"ת צריך שיקבלם מרב, וא"א להוציאם ע"י שכלו כשאר חכמות:

בשמיעת האוזן:    מלת אוזן מיותר. אבל ר"ל הקשבה גדולה, שצריך שייחד אזנו להדברים:

בעריכת שפתים:    שיהיו שגורים בפיו כמו שקבלה מרבו, או כדברי הספר שלמד בו, שאז המחבר הוא מלמדו:

בבינת הלב:    להתבונן בדברים ששמע, ולהוציא מהם דבר מתוך דבר:

בשכלות הלב:    הוא ההסתכלות בסוד הצפון בחוקות התורה, שא"א לאדם רק להציצם אבל לא לבארם בלשונו:

באימה:    שיהיה אימת רבו עליו:

ביראה:    שיהיה יראת שמים בלבו, שע"י אלה ישגיח היטב בדברי רבו בלימודו:

בענוה:    נגד ה', שעי"ז יהיה גם דברי תורתו בעצמן יקרים בעיניו להשגיח עליהן היטב:

בשמחה:    שע"י שילמד בשמחה יתפסו הדברים היטב בלבו:

בשמוש חכמים:    שע"י שיהיה תמיד סביב להם כשישמש להם, ילמד ממעשיהם הרבה מהלכה למעשה, וכאמרם ז"ל [ברכות ד"ז ב'] גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה:

בדקדוק חברים:    כדי שישמע מה שידקדקו הם בהלימוד של הרב:

ובפלפול התלמידים:    שע"י השאלות והתשובות שביניהן, ממילא רווחא שמעתתא [ב"מ דפ"ד א']. דגם עי"ז יתעורר לכמה דברים חדשים:

בישוב:    שיהיה מיושב בדעתו ולא מבוהל בדבריו. וי"א שיהא בקי בישובו של עולם, הן בדרך ארץ. והן בחכמות טבעיות ולמודיות, שעי"ז יכולים אלה להיות לו לרקחות ולטבחות לתה"ק. דהיינו שיהיו אלו משרתיה להבינה על ידן היטב, דכולן כלולים בה, גם עי"ז יהיה נחמד ונעים בעיני הבריות:

במשנה:    שיהיה בקי בהן:

במיעוט שינה:    דע"י רבוי שנה לא לבד שיפסיד הזמן., אלא גם יתישן שכלו, ויאבד חריצותו. אמנם גם פחות מהראוי ג"כ מזיק מאד לגוף ולנפש, ואמרו בשם הרמב"ם שהוא ישן ח' שעות בכל לילה. וסי' אז ישנתי אז ינוח לי, אולם זה רק קודם הגיעו לנ' שנה, אבל אח"כ שאין השחיקה שביסודות הגוף כ"כ גדול כבימי נעוריו, וא"צ אח"כ מנוח כ"כ רב, כתבו הטבעיים וביחוד הופלאנד דדי לו שישן בכל לילה ה' או ו' שעות:

במיעוט שיחה:    דברים של מה בכך, ומיעוטו יפה לתורה. כדי שתנוח הנפש קצת עי"ז:

במיעוט שחוק:    מלתא דבדיחותא ג"כ מיעוטו יפה, כדי לשמח הנפש ולהבריקה בחריצות וזכרון [פסחים קי"ז א']:

במיעוט דרך ארץ:    תשמיש, שהוא מחליש החריצות והזכרון, כמו שכתבו הטבעיים:

בארך אפים:    כי גם הכעס מחליש החריצות והזכרון, ומלבד שב' אלה מחלישין גם הגוף:

בלב טוב:    שיהא טבעו רך מלא חן וחסד להיטיב בשמחה לבריות:

באמונת חכמים:    שאינו מאמין לכל דבר ששומע, דזהו מדת פתי יאמין לכל דבר, אבל יאמין לחכמים בחכמת התורה, אפי' לא ישיגם בשכלו:

ובקבלת היסורין:    הוא מדת הסבלנות שאינו מהרהר אחרי דרכי ה'., ושומר מצותיו דרך תומו:

המכיר את מקומו:    ר"ל מדת שפלותו, שעי"ז יהיה עניו, גם עי"ז יתעמל להרבות חכמה:

והשמח בחלקו:    שעי"ז שיהיה לבו שמח תמיד, יבין וגם יזכור עי"ז תלמודו טפי. וגם ע"י מדת ההסתפקות שבו. יהיה זריז תמיד בשקידת למודו. כי אין דבר שמזיק לחריצות ולזכרון ולשקידה, כמו העצבות והדאגות:

והעושה סייג לדבריו:    כדי שלא יכשל בחטאים:

ואינו מחזיק טובה לעצמו:    בדברים טובים שעשה:

אהוב:    שמיישר מנהגיו בחן ובחסד וברחמים. שעי"ז יאהבוהו הכל:

אוהב את הבריות:    ענין האהבה מתהווה ע"י הכרה והשוואה. ר"ל ע"י שיהיה האוהב מכיר את הנאהב, ושיבקש להשוות א"ע אליו. וזה אוהב את המקום ב"ה, שיכיר דרכיו, ושיבקש להשוות א"ע אליו. ואוהב את הבריות. שיכיר שמחת וצרת חבירו, וישווה א"ע אליו, להרגיש צרתו כאילו קרה לעצמו.

אוהב את הצדקות:    לא לבד שיהיו קלים בעיניי החיובים שחייבים לו הבריות. ויגדל בעיניו חיוביו להם. אלא גם אוהב את הצדקות, וידוה ללבו מאוד כשיראה בנ"א מריעים זל"ז, ויתגבר כארי להושיע להעשוק. ולתמוך ידי המטיב לחבירו. וכדאשכחן במשרע"ה שהושיע גם לבנות עכו"ם מיד עשקן:

אוהב את התוכחות:    כשיוכיחו אדם ישמח בזה:

אוהב את המישרים:    צדקות היינו מעשה צדק. ומשרים היינו דברי חכמה. ור"ל שהוא שונא כל מחשבות עקומות ועקושות, שבהן ירצה המתעקש להצדיק ענייניו. כי רק הדברים הישרים יאהב. או נ"ל דמשרים היינו מדות ישרות. וצדקות היינו חיוביו לד' ואדם:

מתרחק מן הכבוד:    אף דבשמרו כל הנ"ל ראוי הוא לכבוד אעפ"כ לא די שלא ירדף אחר כבוד. אלא אפי' כשירצו בנ"א לכבדו, ירחיק א"ע מהם, מצד צניעות, בהכירו היטב חסרונותיו, ויהיה שפלותו לעיניו תמיד. ועי"ז לבו נשבר בקרבו.

ולא מגיס לבו בתלמודו:    אינו ר"ל שאינו מתגאה בלימודו, דזה אינו מעשה רק מניעת חסרון נורא. וא"כ מה זה שבח בחיוביו. אלא פי' מלת גס. כמו שלבו גס בה [סוטה פ"א מ"ו] דר"ל ב' בנ"א המכירים זא"ז שאינן מתבוששין זמ"ז בשעושה דבר שאינו של צניעות בפניו. וה"נ דקאמר אינו גס לבו בתלמודו, ר"ל שאינו חושב א"ע כרגיל עמה. רק כמדבר עם ארוסתו הנכבדת שאינו מכירה עדיין. ולהכי כשיעסוק בה, יש לו בושת פנים מלשלוח מחשבותיו חפשים בענייני האמונות והמצות שלימד ממנה, שאין השכל אנושי יכול להשיגם. וכמ"ש במשרע"ה ויסתר פניו כי ירא מהביט אל אלהים, וזכה למדריגה נשאה, שנאמר עליו ותמונת ה' יביט:

ואינו שמח בהוראה:    אינו שמת שהגיע לה, דירא שמא אינו כדאי לה, ושמא יכשל בה מרוב דקותה ועמקה:

נושא בעול עם חבירו:    הן בטרחת הגוף, והן בהוצאות ממון, והן בצער נפשו, על מה שקרה לו לחבירו, והן כשחסר שכל לחבירו בעניינים זמניים או נצחיים, לא יחוש מלהטריח את עצמו ליעצו, ללמדו, לעובתו בעה"ז ובעה"ב:

מכריעו לכף זכות:    שבהיות כף מאזני הדעת של חבירו, נוטה פעם להרע ופעם להיטיב. יטריח להכריע מחשבותיו לזכות. או ר"ל שדן את חבירו לכף זכות.

מעמידו על האמת:    שיביא לו בענייניו ראיות מוכיחות עד שיעמידו נכון על נקודת האמת.

מעמידו על השלום:    שגורם שיהיה שלום בנפשו של חבירו. מדפותח לפניו חלונות הרקיע כמלא מחט סדקית, דהיינו כפי הראוי לחולשת עיניו להסתכל בסוד ה'. וזהו עוצם השלימות. או ר"ל שמעמידו על מדריגת השלום ממש, שלא יהיה חבירו מסופק באהבתו לו:

מתישב לבו בתלמודו:    ר"ל כשמלמד לאחרים מורת ה', או דרכי ה' בדרשותיו, מתיישב בלבו מתחלה היטב, איך יסדר דברי לימודו. בקטן החל ובגדול כילה:

שואל ומשיב:    כי רק ע"י שאלות ותשובות יתחקקו הדברים בלב השומע. ושואל כענין ולא יפליג בדברים אחרים ובהצעות רחבות כדי להראות עוצם חכמתו. וכ"כ משיב כהלכה. כי זהו מה שרוצה. אבל לא יתכוון להטעות חבירו, כדי להראותו אח"כ חריפותו שיש בידו כת להטעותו. וי"ג שואל כענין ומשיב כהלכה וא"א לומר כן דא"כ יהיו מ"ט:

:    כי רק ע"י שאלות ותשובות יתחקקו הדברים בלב השומע. ושואל כענין ולא יפליג בדברים אחרים ובהצעות רחבות כדי להראות עוצם חכמתו. וכ"כ משיב כהלכה. כי זהו מה שרוצה. אבל לא יתכוון להטעות חבירו, כדי להראותו אח"כ חריפותו שיש בידו כת להטעותו. וי"ג שואל כענין ומשיב כהלכה וא"א לומר כן דא"כ יהיו מ"ט:

שומע ומוסיף:    שומע דברי תלמידיו ואינו דוחם. וכשיוודע לו שלא היה להם די בדבריו הראשונים. לא יהיה לו למשא להוסיף על דבריו עד שיבינוהו היטב.

הלומד על מנת ללמד:    אף שהוא כבר גדול בתורה, אפ"ה מתייגע אף בדברים שאין בהן מעשה כאמונות ודעות, כדי ללמדם לאחרים:

והלומד על מנת לעשות:    ובדברים שיש בהן מעשה, חוזר ללמדן דחושש שישכחם, והוא חפץ לעשותן בשלימות, ורוצה גם ללמד אחרים לעשותן כראוי:

המחכים את רבו:    ר"ל אף עתה שנעשה גדול, אפ"ה כשנזכר הדברים ששמע מרבו, וימצא בהן דברי תימה, לא יאמר שנשמט מרבו הדבר שידע הוא. אלא יאמר שרבו חכם גדול היה, ועמקו מחשבותיו ממנו, ויטריח להעמידן:

והמכוין את שמועתו:    ר"ל אף כשדברי רבו סותרים זא"ז, יטריח לכוונם:

והאומר דבר בשם אומרו:    לא מבעיי' שלא יתלבש בטלית שאינו שלו, אלא יכבד למלמדו כל כך שלא יאמר סתם כך שמעתי, רק יזכיר שמו לברכה:

הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם:    שמי שעושה דבר טוב, הקב"ה חפץ שיתפרסם שם המטיב ודרכיו בעולם, וילמדו אחרים ממנו:

ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:    דהרי מרדכי עשה קידוש השם גדול, להודיע איך היהודי נאמן למלכו, שהרי הסתכן עם ב' שרים גדולים כדי להציל מלכו, ולא היה חושש אולי המלך המבוהל והטפש ההוא הי' מוחל להם, והיו עי"ז חייו תלויים בשערה. אולם ע"י שאמרה אסתר לאחשורוש המעשה בשם מרדכי, נתגלגל הדבר שעי"ז באה גאולה לעולם, ולא לבד גאולת צרת הגוף אלא גאולת הנפש והתקרבות ישראל לאביהם שבשמים [כמגילה דט"ז ב']:

משנה ז

גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה:    ר"ל למי שעושה כפי שלומד בתורה.

בעולם הזה ובעולם הבא:    שאר המעלות כעושר. גבורה, וכבוד יקנו גם ע"י חכמות וידיעות אחרות. אבל חיי עוה"ז ועה"ב לא ישיגו רק ע"י התורה. והרי באלו מיני החיים נכללו כל המעלות אחרות. ואם אין חיים, אין בהמעלות אחרות חשיבות של כלום, דעור בעד עור וגו'.

כי חיים הם למוצאיהם:    הרי קיים חיי עוה"ז:

ולכל בשרו מרפא:    הרי רפואה מחבלה שבעור ובשר בחצוניית הגוף:

רפאות תהי לשרך:    הרי רפואה לחלאת פנימי בדם ובמעיים שמקושרין בטבור:

ושקוי לעצמותיך:    הרי רפואה לחולשת הגוף. שע"י השקוי שבעצמוד יתחזק האדם:

עץ חיים היא למחזיקים בה:    ר"ל כעץ החיים דכתיב גביה ואכל וחי לעולם. כ"כ ע"י התורה יקנה האדם חיים שלא ימות בסופן, דצדיקים במיתתן קרויין חיים. שאז יתחילו לחיות באמת, כי יקרין זוהר נפשם באור החיים:

ותומכיה מאושר:    מלת אושר תכלל מעלה שתשיג הנשמה בעוה"ב, שתתעלה שם עד אין קץ. ולכן אמר כאן התנא שהמחזיק בתורה, לא לבד שתזכה שם נשמתו לחיים דהיינו מעמד הקיום כמו בחיי עה"ז, אלא גם תתעלה עוד יותר לאין סוף:

כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך:    ר"ל ב' מיני כבוד יכבדוך, (א) עבור החכמה שקננה בראשך. (ב) עבור דבריך המסודרים והנעימים היוצאים בחן מגרגרותיך:

תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגניך:    ר"ל כמו שזכר למעלה שהתורה תתן לו רפואה כשיחלה גופו. כ"כ אמר הכא שתתן רפואה לכבודו כשיקרה חולי לכבודו. דהיינו כשלפעמים יהיה כבוד הצדיק נוטה לפול ע"י מקריות העולם או ע"י בחירה החפשית של רשעים. אז התה"ק תפרוס כנפיה על יונקי שדיה, ותתן עליך לוית חן. וכשיחלה כח דבורך לבלי להיות חביב מצד עצמו. מדאינך בעל מליצה כשאר בעלי לשון מדברת גדולות, אז אם רק מבניה הנאמנים של תה"ק אתה, אזי עטרת תפארת שאתה מעוטר בה, היא התורה, היא תהיה לך למגן נגד החפצים לחמוס ממך כבודך. ועל ידה יהיה כמלך מעוטר, שכשידבר יעשו דבריו פירות אף שלא יהיה בהם חן מצ"ע:

אורך ימים בימינה בשמאולה עושר וכבוד:    עתה מונה כל מיני ההצלחות שימצא ע"י התורה. דבפסוק זה נזכרו כל ג' מיני הצלחות האפשריים. דהיינו, חיי עוה"ז ועה"ב, ועושר, וכבוד:

כי אורך ימים ושנות חיים:    בקרא זה מפרש דחיים שנזכר בקרא קמא, היינו חיי עה"ז ועה"ב. דאורך ימים, היינו בעה"ב שיתארך ימיו ממעל לתהום המות. ושנות חיים, היינו אפי' בעה"ז, שיתוספו לך גם חיי עה"ז שמתרבים ע"י שנים שבתקופות החמה:

ושלום יוסיפו לך:    ר"ל לא די שתחיה בעה"ז ובעה"ב בקיום. אלא שיהיה לך שלימות כאן ושם:

משנה ח

נאה לצדיקים ונאה לעולם:    דכשימצאום הצדיקים לא די שירוויחו הם עי"ז. אלא גם בני העולם ירוויחו עי"ז, כי הנוי יתן להצדיקים חן לפני שרים ומלכי ארץ להיות דורשי טוב לעמם. ובכח, יצילו עשוק מיד עשקו. ובעושר יתמכו עניים ואביונים. וע"י הכבוד, יהיה עצתם נשמע בדבר ה' ליראה אותו. ובחכמה, ילמדו לעם לדעת את ה'. ובזקנה, יהיו דבריהם דברי טעם וגרעניים כוחיים ומבושלים יפה. וע"י השיבה, יכול לספר לכל ההרפתקאות דעדו על יראי ה' ויצילם ה'. וגם מקריות הרשעים שהיו תחלתן שלוה וסופן יסורין. וברבוי בנים ובני בנים, יטעו נטיעות יפות רבות בישראל, לעשות פרי ולהפיץ דעת בקהל ה' בכל המקומות. אולם הרשעים משתמשין בכוחות אלה בהכל להיפך. ביופי לזנות. ובכח לעוול, וכו' וכו':

בדרך צדקה תמצא:    על נוי כח ועושר וכבוד וחכמה, א"צ לראיה מפסוק. דפשיטא דמועילין הרבה לעבדי ה' ליראת ה'. אבל מביא ראיה על שיבה, שלא תאמר, הזקנה והשיבה מתישין כח הצדיק, שעל ידיהן לא יהיה יכול לפעול בכח לטובת הכלל. על זה אמר עטרת תפארת וגו', שבדרך הצדקה תמצא, כמציאה שאין אדם מקוה שימצאנה ואפ"ה ישיגה, שתהיה השיבה עטרת תפארת, ותוסיף הוד בכל ענייניך ודבריך:

ואומר:    וא"ת רבוי הבנים יסבבו להצדיק ספק אולי לא ייטיבו כולם, והרי אלה יוכלו לקלקל יותר משאר אדם להחטיא אחרים אם יחטאו הם, כי יחשבו הבנ"א דלולא שקבלו כן מאבותיהם לא היו עושים כך, ע"ז אמר עטרת זקנים בני בנים:

עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם:    ר"ל שיכבדו להזקנים אפי' בשביל הבני בניכ., מדנראה במעשה הנכדים איך יקר היה הדרכת הזקנים לבניהן, עד שגם השתילים ששתלו הבנים, דהיינו הבני בנים, גם הם הצליתי. וגם הבנים יוכלו להתפאר שיש להם אבות כאלה, שהדרכתן להם הצליחו גם עד דור שלישי. וא"ת שע"י שיאריכו הזקנים ימים. לא יכבדו כראוי את הבנים והנכדים, רק את הזקנים ועי"ז לא יהיה שמחת הנפש להזקנים. ע"ז קאמר ואומר תפארת וגו':

תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה:    כי תפארת בחורים כחם וגו', ר"ל שיכבדו להרכים בשנים, עבור כחם שישתמשו בה לטובת הכלל בכל מעשה צדק וטוב כשצריך זריזות וכח לגמרו. שראוי להעשות מהרכים בשנים. והדרת זקנים שיבה, ר"ל ולזקנים יכבדו עבור שייטיבו להכלל בעצתם הנכונה, שראוי ללמדה רק מאיש שיבה, דכמה הרפתקאות דעדו עלי' [קידושין דל"ג א ]. וא"ת ע"י שיהיה להם כל מחמדי עולם. נוי וכח וכו', יקבלו עולמם בעה"ז, וימנעו מכבוד בעה"ב. ע"ז קאמר, ואומר וחפרה וגו':

וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד:    ר"ל אז כאשר חפרה הלבנה ובושה החמה ויהיו נכבים כל מאור אור ההצלחות שבעה"ז, הנוי והכד וכו', היינו, הנוי הוא לבנה והכח זהו החמה דהיינו אז כאשר מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים של מעלה דהיינו בעוה"ב, שיבזו כל אלה, כי יכירו אז הכל מלכותו. גם אז נגד זקניו כבוד. א"נ ה"ק דכמו לעיל. קאמר קרא דבשחפרה הלבנה וגו' יאיר מלוכת ד' בעולם, כ"כ בזקני ת"ח דכשיגיע ימי זקנתם וחפרה הלבנה היינו החושים שלהן, שמקבלים אורן מהחמה והוא הנפש. ובושה החמה, היינו השכל, שטבען להיות עמומים בימי הזקנה, אבל עליהן יזרח כבוד ד' לחזקם באלה לתורתו ועבודתו:

כולם נתקיימו ברבי ובניו:    שהשתמשו בהן לטובת הגופני והרוחני של הבנ"א. ונתקיים בהם המקרא כי היא חייך ואורך ימיך:

משנה ט

ופגע בי אדם אחד:    מייתי הך עובדא הכא, ללמדינו דאף דהמעלות הנ"ל נאים לצדיקים, אפ"ה לא יעזבו התורה עבורן:

ונתן לי שלום:    שלא תאמר דלהכי לא הלך ר' יוסי אל האיש ההוא מדראה פניו כעסניים, והיה ירא שיתבזה לבסוף בעיניו. להכי קאמר, אדרבה האיש ההוא היה נעים בדבריו, ואוהב את החכמים ודורש בשלומם:

והחזרתי לו שלום:    לומר לך שלא תחשוב אולי ר' יוסי הקניטו בשום דבר, וכעובדא דר"א בר"ש [תענית ד"כ ע"ב]. קמ"ל שגם זה לא היה, ואפ"ה לא רצה לבוא אצלו:

אמר לי רבי:    אולי ראה אותו האיש שלמד ר' יוסי תורה, ולהכי קראו רבי. או שראה ממלבושיו שמצויין כת"ח [כפסחים דקי"א ב', וב"מ דפ"ה א']:

מאיזה מקום אתה:    שהיה תמיה איך אנשי מקומו לא יתמכוהו ויצטרך להתטלטל בדרך לעסוק לפרנסתו:

אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני:    אבל אין שם עושר רב כדי לפרנס אותי.

רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות:    גוזמא קאמר. ור"ל כל אשר תשאל נפשך אתן לך, והי' חפץ כך כדי שיברך ה' אותו לרגלו, כדאשכחן ביעקב אבינו כשבא אצל לבן. או שהתכוון לרומם כבוד עירו. או כדי ללמוד ממעשיו:

איני דר אלא במקום תורה:    וכדתנן שחביריך יקיימוה בידך, ועל בינתך אל תשען:

לפי שבשעת פטירתו של אדם:    הוסיף לו עוד טענה אחרת זו, כלומר, מדבריך ששאלת ממני כזאת, נראה שאינך מרגיש הנחת שבעה"ז להעוסקים בתורה. כמ"ש טפש כחלב לבם אני תורתך שעשעתי. אבל הרי תודה לי שבשעת פטירתו וכו' אין מלוין וכו':

בהתהלכך תנחה אותך:    והרי כל הולך אפשר שיטעה, וכל טועה אפשר שיסתכן. וכו הוא באמת בעה"ז. דכל זמן שהאדם דר בו. אפשר שיעעה. ואפשר שיסתכן. אבל ע"י למוד התורה, דכתיב בה והודעת להם הדרך וגו', ר"ל תודיע להם איזה דרך ילכו, שלא ילכו בדרך שבוחרים לעצמן בקוצר שכלם. דעי"ז הדרך שתודיע אתה להם אי אפשר שיטעו וא"א שיסתכנו [כי מה' מצעדי גבר כוננו. ואדם מה יבין דרכו. ר"ל איך אפשר לאדם להשיג בשכלו הקצר דרך ה' אשר צוה לילך בו]:

בשכבך תשמור עליך:    ר"ל בעת פרידת הנפש מהגוף. לפי הטבע שבאותו שעה אימה חשיכה גדולה נופלת על האדם, ויתהוממו כמעט רגע כל מחשבותיו ולא ידע מעצמותו דבר, [כמ"ש בפעדאן]. אבל גם אז התה"ק תשמר על לומדיה לבלי תטבע אז נפשו בתהום המהומה הנוראה ההיא, והוא הוא גי צלמות שעליו נאמר גם כי אלך בגי צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי:

והקיצות:    כנה הכתוב להיציאה מהמהומה הנ"ל, בשם הקצה. כאדם המקיץ משנתו, ויזכור כי הוא הוא האיש שהלך לישן:

היא תשיחך:    אז תדע לשיח בה. באשר שאז כבר בקעו עליך מאוריה, ועיניך כבר נפתחו לך כמאורות פנינים להציץ בסוד המצות:

וכן כתוב בספר תילים על ידי דוד מלך ישראל:    שוודאיי עשיר גדול היה:

לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות:    הביא עוד ראיה אחרת לאותו האיש שרצה לפתהו שיעזוב מקום תורה. דהרי מהך קרא מוכח שלה' כל הכסף והזהב. וכיון שבחפצו לדור במקום תורה היינו רק כדי לעשות רצונו ית'. א"כ אם יהיה העושר לטובתי, וודאי יתנהו הקב"ה לי גם במקומי, ולמה אעזבנו בחנם:

משנה י

חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו:    ר"ל כל הה' חביבין להקב"ה מאד כאילו קנאן לעצמו ית', וכולן תלויין זב"ז:

ואלו הן תורה קנין אחד:    היא החביבה ביותר לפניו ית':

שמים וארץ קנין אחד:    שהכין העולם באופן הנאות לתורה, שהעולם מתקיים רק על ידי שמירת מצות התורה [ועי' מ"ש לטיל פ"ג סי' צ"ז]. ושלא יהיו בטבע מניעות מלקיים מצותיה, ואדרבה יהיו שם סבות לקיימן. וגם הוכן העולם באופן שיהיה נאות לתמוך לצדיק, ולהעניש לרשע שלא יקיים מצותיה:

אברהם קנין אחד:    אאע"ה הוא היה הראשון שהדליק האור הקדוש של הכרת אלהים וילך בדרכיו. ויקום הענק הזה והלך למסעיו, ויפיץ קרני האור הנ"ל בהעולם החשוך והאפל, ויאיר לארץ ולדרים כמ"ש ויקרא שם אברם בשם ה':

ישראל קנין אחד:    שאחר ששקעה שמשו של אאע"ה, ויהי לילה, שוב יזהרו כזוהר הרקיע זרעו ככוכבי השמים לרוב, להאיר יקרות הכרת אלהים ומדותיו בכל העולם, בין בהצלחתם ע"י נסים שנעשה להם, ובין בבלתי הצלחתם. כשיפוצו בעולם, יהיו בכל מקום ככהנים וכמלמדים, מדהביאו עמם תלמודם בידם, וכמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. וכל העקרים הראשיים למדו האומות מהורה שהביאו ישראל עמה בגלותם, [כמ"ש חז"ל (פסחים פ"ז ע"ב) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהן גרים, וק' והרי הקב"ה אוהב ישראל, והרי קשים גרים לישראל כספחת (כקידושין ד"ע ע"ב). אע"כ דגרים דפסחים היינו שילמדו מעשיהן ואמונתם ויהיו כעיו גרי תושב]. ולכן נצטווה ג"כ הישראלי במצות יתירות יותר משאר האומות, לבעבור כי נשמתו אצולה ממחצב רם ונישא, ונכרת מפרצוף פניהם שמשונה מפרצוף שאר כל אדם. ודבר זה מרומז בדברי ישעיה הנביא [ס"א פ"ט] ונודע בגוים זרעם [שלא תאמר שאקלים המזרחית שמשם הם גורם שנוי פניהם. ליתא, דהרי גם בארצות כל הגוים אפילו בארך מזרח נמי נודע וניכר זרעם, וגם בכל הארצות כשכבר נשתהו כמה אלפים שנה בגוים, עדיין נודע זרעם]. וצאצאיהם בתוך העמים, [ר"ל גם לא תאמר שמאכלי ומנהגי ישראלי גורמים לו שנוי פניו ג"כ ליתא דהרי כמה פעמים זרעם כבר תוך העמים, ר"ל מעורב במשפך עם דמי עם אחר, כבן ונכד מומר הבא מנכרית. ואעפ"כ פני ישראל ניכר בו עדיין]. כל רואיהם יכירון כי הם זרע ברך ה' [שאעפ"י שהן עצמן אינן כן. עכ"פ הכרת פניהם יעיד מי היו אבותיהם]. וזה פלא גדול. אולם שינוי תואר פניהם הוא משום שהפנים הוא חלון הנפש. שמשם יוכר חכמה וסכלות, גבורה, ודאגה, כעס, וגאוה, ענוה ואהבה וכדומם. ואצל הישראלי יוכר שנשמתו ממחצב מיוחד רם יותר משאר נפשות בני אדם:

בית המקדש קנין אחד:    שאם ישמרו ישראל אמונתם ותורתם ומצותיה, אז ישכון כבוד ה' ורוחו ביניהן, כמ"ש והיה אתרי כן אשפוך רוחי על כל בשר, וכתיב ואמרו גוים רבים לכו ונעלה אל הר ה', כי מציון תצא תורה וגו':

ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז:    כמשחז"ל בתורתו ראה וברא את העולם [עי' מ"ש לעיל פ"ג סי' צ"ז]:

כה אמר ה' השמים כסאי:    כלומר זהו כסא המשפט שלי לשפוט על ידו באי העולם. או ר"ל שם בשמים יעמוד כסא משפטי לשפוט כל מעשי בנ"א אם טוב אם רע ולא בעולם הזה שהוא רק עולם הנסיון, והוא כעין הדום לעלות על ידו להכסא:

והארץ הדום רגלי:    דכמו שקשורים הכסא וההדום, כך קשורים תהלוכות וסבות הטבע מלעיל ומלרע יחד. שהן יוצאין מרום חלל העולם המכונה שמים, אל מרכזו שהוא הארץ, כחצים ביד הגבור. [וזהו סוד משחז"ל אין לך עשב מלמטה שאין מלאך [ר"ל כח] ממונה עליו מלמעלה המקיש עליו וא"ל גדל]:

מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית:    מאוד גדלו מעשיך בחכמה בשמים וארץ, שהן הסבה והתכלית לקיום גזירותיך:

מלאה הארץ קנינך:    שכשיחסר בשמים או בארץ דבר א', עי"ז יתהווה חסרון גדול להכלל. לכן כל מקריהם וטבעיהם קניינים הם. כי כל בריה עם טבעה ומקרותיה נצרכת מאד להתכלית הנעלם ההוא שיושג ע"י התורה:

ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ:    דמדכתיב אל עליון פשיטא ששמים וארץ שלו. ואם רצה להשמיענו שהשמים וארץ חביבין לפניו ית'. א"כ מה זה רבותא לאברהם. אע"כ ה"ק, ברוך אברם שהוא חביב כמו השמים וארץ, שהרי הוא עושה וקונה כמו מעשה שמים וארץ, לסדר כמוהם מעשיו כפי התורה, להפיץ אור בעולם. ולסייע לבנ"א לעבוד בוראם. ולנבא רעה להנוטים בדרך תועה. או ר"ל שהאל עליון. קנה בך אברם שמים וארץ שהן בך, דהרוח שבך הוא השמים. והגוף הוא הארץ שבך, שניהן חביבים לפני הקב"ה:

עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית:    ושמא תאמר דהאי קנית אינו לשון חיבה, רק ענין קנין ממש, שקנה אותן הקב"ה בנפלאותיו שעשה להם שגאלן ממצרים, להיות לו לעבדים לשמור מצותיו. על זה אמר התנא, ואומר לקדושים וגו'.

לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם:    דמדכתיב בארץ, ש"מ דלא ממלאכים ידבר, רק מבנ"א תושבי ארץ, והם הישראל שנקראים קדושים, כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכתיב גבייהו כל חפצי בם, ש"מ דחביבים לה':

מקדש אדני כוננו ידיך:    כביכול, לא כשאר מעשה בראשית שנבראו בצוויי, יהי אור, יהי רקיע וכו'. אבל מקום ביהמ"ק נברא בכוונה מיוחדת, כ"י כאילו נברא בב' ידיו ית'. מפני שזה היה תכלית הכל:

ואומר:    וא"ת לעולם כל מעשה בראשית נברא באופן משובח כך, רק הקרא קמ"ל שביהמ"ק נמי נברא באופן כך. ע"ז קאמר, ואומר ויביאם וגו':

ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו:    דממלת זה מוכח דכל העולם כולו כביכול נברא בשמאל, דהיינו בלי דקדיק כל כך. אבל מקום המקדש נברא בדקדוק נפלא ונורא, כי שם שער השמים:

משנה יא

כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו:    נקט הך מתני' הכא, שלא תאמר שכל שאר הברואים שאינן מהה' קנינים, נבראו בדרך המקרה בלי שום תכלית. על זה קאמר כל מה שברא הקב"ה בעולמו וכו':

לא ברא אלא לכבודו:    שע"י כולם, כשיזכה האדם לחוזק הגוף, ועושר, וחכמה, וכבוד, ע"י כל א' מהן נוכל להציץ אור כבודו ית', והן סבות לזה, ומטעם זה חביבין לפניו ית'. רק שאלו הה' חביבין ביותר:

בראתיו:    לא די יצורי דהיינו בריאות הרוחניים העליונים כמלאכים ואופנים וחיות הקודש. שנתהוו יש מיש. אלא גם אותן שבראתים, דהיינו כל הגופים, שנבראו יש מאין, כולם נתהוו לכבודי ועל ידי:

יצרתיו אף עשיתיו:    ר"ל והראיה לזה דהרי יצרתיו, רצה לומר נתתי לכל א' צורה נאותה. וגם עשיתיו, רצה לומר תקנתי צורתו של כל א' עד להפלא לכל חוקרי הטבע, שיאמרו בעצמן שיש להפלא על היותר קטן של כל הברואים יותר ממה שיש לתמוה על היותר גדול שבהן. כמילבע קטנה כרוחב שערה, שראו במיקראסקאפ שיש לה כ"ד רגלים, שיש לשאל איה, מקום לרוחב שערה שיכיל כ"ד רגלים על רחבו. והרי זה יותר פלא מבריאת הפיל. וכיון שנברא כל א' כ"כ בדקדוק וחריצות גדול, מזה תדע כי כולם לתכלית גדול נבראו:

ה' ימלוך לעולם ועד:    ר"ל שנעלם מבני עולם תכליתן של כל א' וא' מהבריות. ולהכי קאמר קרא אימתי ה' ימלוך, ר"ל אימתי יפתחו כל העינים להציץ קצת ממחשבות ה'. לעולם ועד, דהיינו באחרית הימים, שיתטהרו הלבבות כולם לעבדו שכם אחד, דאז יערה עליהן רוח ממרום, לידע קצת מהתכלית הגדול הנעלם, הוא החוט החורז את כל הברואים כולם יחד כי נורא וקדוש הוא:

ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:    עי' פירושו לעיל סוף מסכת מכות. ונקט לה הכא בסוף אבות, מדרובה מדברת מחיובי אדם לחבירו, וקמ"ל שגם הן נצטוינו לזכותינו בעוה"ז ועוה"ב, והיינו דנקט תורה ומצות, תורה היינו חיובינו בין אדם לחבירו שגם שכלנו אומר כי כן יפה לנו, ורק הקב"ה יורה לנו כ"י באצבע זה הדרך לכו בו. ומצות היינו חיובינו להקב"ה שנשמרם כי מצות המלך היא: