תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק לא
בפרק רבי עקיבא (פ"ח ע"ב) אמר רבי יוחנן מאי דכתיב ה' יתן אומר המבשרות צבא רב כל דבור ודבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות, תנא דבי רבי ישמעאל וכפטיש יפוצץ סלע מה פטיש זה נחלק לכמה נצוצות אף כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות. פירוש כי הדבור שהיה יוצא מן השם יתברך היה מתחלק לשבעים, כי כן הדבר שהוא יוצא מן השם יתברך בעולם הזה הוא מתחלק לשבעים, כמו שהם שבעים אומות והלשונות הם שבעים לשון ולפיכך הדבור והלשון שהוא יוצא מן השם יתברך היה מתחלק לשבעים. ודבר זה בארנו במקום אחר שאי אפשר רק כך, שמן השם יתברך שהוא אחד מתחייב הרבוי, הפך מה שאומרים הפילוסופים כי מן האחד לא יבא הרבוי ולכך היו באים לידי שבושים הרבה, אבל מן השם יתברך שהוא אחד יבא הרבוי כאשר הרבוי הוא מתדמה לאחד. ואילו היה באים שבעה מאתו הרי הדבר הזה רבוי גמור כדכתיב (דברים כ"ז) בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו כלומר בדרך אחד יצאו וברבוי דרכים ינוסו, אבל מספר שבעים שהוא מספר כללי הוא רבוי שהוא מתאחד כי החשבון הכללי הוא מתאחד מה שאין כן במספר הפרטי. ולפיכך אמר שכל דבור ודבור שיצא מן השם יתברך היה מתחלק לרבוי של שבעים שהוא רבוי שהוא מתאחד ובדבר זה הארכנו במקום אחר ואין כאן מקום לזה. כלל הדבר מה שהיה נחלק לשבעים לשון שכך הוא ראוי אל הדבור שבא מאתו יתברך, בפרט כאשר היה בא לתת התורה לישראל שהיא במדרגה העליונה שהיה הדבור מתחלק לשבעים ודברים אלו ברורים:
ובמדרש (שמו"ר פ"ה) מפרש עוד יותר ירעם אל בקולו נפלאות מהו ירעם אלא בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא את התורה בסיני הראה בקולו לישראל פלאי פלאים כיצד הקדוש ברוך הוא היה מדבר והיה הקול יוצא ומחזיר בכל העולם וישראל שומעים את הקול בא להם מן הדרום והיו רצים לדרום לקבל את הקול משם וכן לכל ד' רוחות ואחר כך נהפך להם מן השמים והיו תולין עיניהם לשמים והיה הקול נהפך להם מן הארץ שנאמר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ והיו ישראל אומרים זה לזה והחכמה מאין תמצא וכל העם רואים את הקולות שהיה הקול נהפך לשבעה קולות ומשבעה לשבעים לשון כדי שישמעו אומות העולם והיתה כל אומה ואומה שומעת קולו של הקדוש ברוך הוא ונפשם יוצאה אבל ישראל לא היו נזוקים והוא שמשה אמר בסוף מ' שנה כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי אתה היית שומע וחיה אבל אומות העולם שומעים ומתים בא וראה האיך היה הקול יוצא לישראל כל אחד ואחד היה שומע לפי כחו הזקנים לפי כחן והבחורים לפי כחן והקטנים לפי כחן ואף משה לפי כחו שנאמר משה ידבר והאלקים יעננו בקול מהו בקול בקול שהיה משה יכול לסבול וכן הוא אומר קול ה' בכח בכחו של כל אחד ואחד המעוברות לפי כחן והכל לפי כחן הוי ירעם אל בקולו נפלאות. והרי ביארו בזה כי מתחלה היה הקול יוצא מכל צד מארבעה צדדין ומן השמים ומן הארץ והיו אומרים והחכמה מאין תמצא, כי מתחלה לא שמעו רק קול בלבד ולא שמעו שום חתוך דבור, ואחר כך נהפך לשבעה קולות מחולקים, ואחר כך היה נהפך לשבעים לשון וכאשר היה נהפך לשבעים לשון אז היו מבינים הדבור, ומה שאמר הכתוב והחכמה מאין תמצא, כלומר החכמה שבאה לעולם שהיא התורה אין לה מקום מוגבל כלל כי היא חכמה עליונה, ולפיכך היה מחזיר בכל העולם הקול ולא היה לו מקום מוגבל ובא הקול מכל הרוחות ממעלה וממטה והיה הקול אחד ולא היו יכולים לשמוע ולהבין, עד שהקול נהפך ונחלק לשבעה קולות, ועוד אחר כך לשבעים לשון אז היו מקבלים הדבור להבין אותו ומקודם לא היו יכולין לקבל כח הדבור ההוא להבין אותו אך שמעו בלבד. והבן דברי המדרש הזה איך סדר בחכמה כי מתחלה היה הקול יוצא ומחזיר בכל העולם והיה הקול אחד והיה יוצא ממזרח וממערב ומכל ששה קצוות והיו ישראל שומעים את הקול בלבד והם אומרים והחכמה מאין תמצא, אחר כך היה מתחלק לשבעה קולות ועדיין היו אומרים ואיזה מקום בינה, עד אחר כך נתחלק לשבעים לשון ואז היו מבינים הדבור והלשון, וכאשר תבין סדר דברים אלו תדע להבין הדברים על אמתתם. ומה שאמר כי העכו"ם שמעו ומתו וישראל חיו תבין ממה שאמר בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ח ע"ב) אמר רב חסדא מאי דכתיב שמעו כי נגידים אדבר נמשלו דברי תורה לנגיד מה נגיד יש בו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות היינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחייא ולמשמאילים בה סמא דמותא. דבר אחר נגידים אדבר כל דבור ודבור שיצא מפי הקודש ברוך הוא קושרין לו שני כתרים ע"כ. רצה לומר בזה כי התורה היא מן השם יתברך, ומי שיש בו תורה יש בו דבקות עם השם יתברך, וכאשר הוא מתדבק עם השם יתברך אין ספק כי דבר זה הוא מביא החיים וכמו שאמר אחר כך למיימינים בה סמא דחייא, אבל מי שירצה להתקרב אל השם יתברך שלא כראוי הרי המתדבק לדבר שהוא נבדל ואין ראוי הדבוק אליו הוא ממית אותו, ולפיכך מי שיש בו תורה והתורה הוא הקירוב אל השם יתברך, ואם הקירוב הוא זר ואין ראוי להיות הוא ממית אותו, ולכך התורה היא סמא דמותא למי שאין ראוי לו הקירוב. וזה שאמר כאן כי האומות היו שומעים קול אלקים ומתו, כי איך יתחבר קול אלקים חיים אל עכו"ם שהם חמריים ודבוק הזה אין ראוי להם ולכך מתו, אבל ישראל הם אינם חמריים כמו שהם עכו"ם שהם נוטים אל החומר, אבל ישראל היה להם המעלה הנבדלת מן החומר כמו שפירשנו בכמה מקומות וראוי להם הדבוק עם השם יתברך, ומפני כך היו שומעים קול אלקים חיים והיו חיים לעולם שכל ששמעו קול אלקים חיים היו חיים לעולם ועולמי עולמים, וזה מפני הדבקות שהיו דבקים בו יתברך שהיו שומעים קול אלקים והדבקות הזה היה מגיע להם החיים כדכתיב (דברים ד') ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם. ומה שאמר כי היו קושרים לו שני כתרים, רוצה לומר כי יש בדבור שני דברים, האחד הקול והשני חתוך הדבור, ולהורות כי הקול הזה הוא קול אלקי ואינו קול טבעי כמו שיתבאר בפרק שאחר זה, גם הדבור אינו דבר טבעי רק דבור אלקים ולפיכך היו קושרים לו שני כתרים כי כל ענין הנוטה אל הגשמי יש בו שפלות ופחיתות ודבר שהוא נבדל יש לו מלכות והבן זה:
ועוד שם כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך יצאת נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדברו ומאחר שבדבור ראשון יצאת נשמתן דבור שני האיך קבלו הוריד טל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים והחיה אותם שנאמר גשם נדבות תניף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננתה ע"כ. ביארו בזה כי איך אפשר שיהיו ישראל מתחברים אל הדבור של הקדוש ברוך הוא כי במדרגת מציאות השם יתברך אין נמצא שום מציאות כלל ולפיכך אי אפשר לומר שיהיה שום מציאות נמצא קיים עמו יתברך, ואיך יהיה נמצא הדבור פנים אל פנים וכי יש שתוף חס ושלום עם הסבה הראשונה. ואל יקשה לך כי היה מדבר עם משה פנים אל פנים, זהו ענין אחר כי מה שהיה מדבר עם משה פנים אל פנים לא היה כמו הדבור לישראל כי הדבור למשה נאמר (שמות כ"ה) ונועדתי לך ולא לאחרים אתך ולא היה זה שתוף, כי לא היה לשתוף הזה מציאות בפעל הגמור דהיינו שיהיה נמצא בגלוי אבל הדבור לישראל בגלוי כי לא בסתר דברתי מראש וכיון שכך הוא באיזה צד ימצא שתוף זה בפעל. ולכך אמר כי נפשם יצאה עד שלא היו יכולין להתקיים, רק שהיו דבקים בו במדרגה העליונה שמשם החיות בא למתים ומזה הצד היו דבקים באותה שעה במקום שמשם החיות בא לעולם:
עוד שם אמר רבי יהושע בן לוי כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך חזרו ישראל לאחריהן שנים עשר מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן שנאמר מלאכי צבאות ידודון אל תקרי ידודון אלא ידדון ע"כ. רוצה לומר כי מצד עצם הדבור מן השם יתברך ראוי שיהיו ישראל נדחים ממנו והיו חוזרים לאחריהם י"ב מיל, שהדבור היה יוצא י"ב מילין כנגד מחנה ישראל, רק מה שהמלאכים ממונים לעשות רצון השם יתברך אשר היה רוצה בקבלת התורה היו מביאים אותם לקבלת הדבור מן השם יתברך, וזולת זה היו נדחים מן הדבור, ואין צריך לומר שהיה החזרה הזאת בפעל רק כמו שנתבאר פעמים הרבה דברים כאלו שהיו נדחים ונבדלים מן השם יתברך לגמרי בעבור שאין שתוף עם השם יתברך, אבל לא היה לדבר זה מציאות בפעל. ושני דברים נאמרו בכתוב (שם כ') וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ועוד כתוב (דברים ה') כי אם יוספים אנחנו לשמוע קול ה' ומתנו לכך בא רבי יהושע בן לוי לומר כי דבר זה מה שהיו חוזרין לאחריהן כי איך ישמע האדם קול ה' וישתתף עם השם יתברך, והשמיעה הוא שתוף והתחברות ודבר זה אינו ראוי מצד המקבל ולכך מצד עצמם היתה החזרה י"ב מיל שלא לשמוע הקול והיו נדחים לגמרי רק כי היו מחזירין אותם המלאכים שהם שלוחי השם יתברך שהיה רוצה בקבלת התורה, וכן מה שלא מתו בשמעם הקול הזה מפני שבאה להם התחיה ממקור החיים. והבן זה:
עוד שם אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם. כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם כולו בשמים, ומאחר שמן הדבור ראשון נתמלא כל העולם כלו בשמים דיבור שני להיכן הלך, הוציא הקדוש ברוך הרוח מאוצרותיו והיה מעביר אותו, שנאמר שפתותיו שושנים. אל תקרי שושנים אלא ששונים ע"כ. והנה מה שאמר שהיה קול דברים יוצא מן השם יתברך אין קשיא כי דבר זה מצד המקבל, ודבר זה ברור נתבאר במקום אחר. ומה שהיה כל העולם מתמלא בשמים מכח הדבור של השם יתברך, כי הדבור של הקדוש ברוך הוא בגזרת דין כמו שהתבאר למעלה, ומפני שהדבור הוא גזרת דין לכך נמשך כח הבשמים עמהם, כי כח הבשמים מתיחס אל מדת הדין, ולכך אמר שהיה כל העולם מתמלא בשמים שהיה נמשך אחר הדבור של הקדוש ברוך הוא. אך דבר זה אינם בשמים גשמיים, כי אין הדבר רק דבור אלוה ויורה זה שעברו וחלפו אל גן עדן הנאמר הם הבשמים הנאמרים כאן. ודברים אלו ברורים על כח אלהי בלתי גשמי שהיה עם הדבור והם למבין: