תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק ל
ויהי ביום השלישי ויהי קולות וברקים וענן כבד וגו'. מן הדבר אשר הוא שנוי ימשך אחר זה שנוי, ולפי גודל השנוי ימשך אחריו שנוי גדול. ובגמרא (זבחים קט"ז ע"א) ה' למבול ישב וגו' כשהקדוש ברוך הוא נתן תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם עד סופו וכל מלכי עולם אחזתן רעדה בהיכליהן נתקבצו אצל בלעם אמרו לו מה קול ההמון הזה ששמענו שמא מביא מבול לעולם שנאמר ה' למבול ישב וגו' אמר להם כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא מבול לעולם שנאמר כי מי נח וגו' אמרו לו שמא מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא שנאמר ה' נשפט באש אמר להם כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול כל עיקר שנאמר ולא יהיה עוד המים למבול וגו' אלא חמדה טובה יש לו בבית גנזיו גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם ונותנה לעמו שנאמר ה' עוז לעמו יתן ענו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום ע"כ. בארו במדרש כי ראוי שאחר השנוי הזה נתן תורה מן השמים, (א"ה לפי הנראה שגי' אחרת היה להרב ז"ל ואולי הוא ע"פ מדרש שה"ש בפסוק כמגדל דוד ע"ש) והוא דבר חדש שיצא לפועל התורה שהיא השכל הנבדל שבא לעולם הגשמי שיהיה נמשך אחר דבר זה שהוא שנוי גדול, ולכך אמר חמדה טובה גנוזה בבית גנזיו. ואמר תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם לומר שהתורה נבדלת מן עולם הגשמי והוא יתברך חפץ לתת דבר זה לעולם לכך אחר ענין זה היה נמשך שנוי, ומפני כי התורה כל דבריה מחויבים מוכרחים, וכל דבר שהוא מוכרח הוא חזק, ולפיכך כאשר באה התורה אל העולם השפל אשר כל דבריה ומצותיה הם מוכרחים ומחויבים בחוזק, היה נמשך עם זה דברים שהם באים בחוזק כמו קולות וברקים, שהדומה ימשך אחר הדומה כמו שאמרנו לך פעמים הרבה. וכך מוכח במדרש הנזכר שאמרו ה' עוז לעמו יתן, כלומר שאלו הקולות בשביל שהוא יתברך נותן התורה לעמו שנקראת התורה עוז, לפי שיש לתורה כח ועוז מפני שכל דבריה של התורה הם מחויבים, ולכך נמשך אחר זה החוזק והכח של קולות וברקים. ואמר ויהי קולות וברקים וענן כבד וקול השופר חזק מאד, כי מפני שהתורה הכל ולכך נמשך אחר זה שנוי בכל, ואלו ארבעה דברים שנזכרים הם הכל, כי הקולות בהם הרוח וברקים בו האש והענן בו המים כי אלו שלשה יסודות שהם אויר מים אש הם למעלה, כי המטר מן מים עליונים הוא בא, ולפיכך כאשר נתנה התורה מעליונים ימשך שנוי בכל דהיינו בכל היסודות שהם למעלה חוץ מן יסוד הארץ כי התורה נתנה לארץ ולא באה מן הארץ, ואלו שלשה יסודות נחשבים עליונים ולכך נמשך השנוי בהם, והרביעי שהוא קול שופר הולך וחזק דבר זה מה שאלו כל השלשה משתתפים ביחד בשם מציאות, כי כל אלו השלשה נבדלים זה מזה בצורה שלהם כי זה אש וזה רוח וזה מים הרי שהם מחולקים בצורה שלהם, והם משותפים שיש לכלם ביחד שם המציאות בשוה, ולכך אמר וקול השופר הוא היציאה לפעל שמשותפים בהם כל השלשה והיציאה לפעל נחשב קול שופר שהקול יוצא לפעל המציאות ודבר זה בארנו במקום אחר. ולפיכך אמר שהיו קולות כי הקול הוא הרוח בלבד כי אי אפשר שיהיה קול כי אם על ידי רוח, ואחר כך דבר בברקים והוא האש, ואחר כך ענן כבד והוא מענין המים כמו שידוע מענין הענן, ואחר כך השופר הוא היציאה לפעל המציאות, כי אין קול השופר רק להשמיע קול וכל השמעת קול שופר הוא הוצאת הדבר לפועל ועל זה משמש קול השופר והוא כנגד הרביעי הוא היציאה לפעל בלבד שבו משתתפים כל אלו השלשה, ונחלקים ונבדלים זה מזה בצורה של כל אחד ואחד. וכאשר נתנה תורה לישראל והיה יוצא למציאות התורה שהיא הכל היה נמשך שנוי בכל והיו קולות וברקים וענן כבד וקול השופר חזק מאד כמו שהתבאר. ואיך לא יהיו קול השופר וקולות וברקים וענן כבד, הרי התורה השכלית היא על עולם הגשמי ואיך התורה באה אל העולם התחתון שהיא למעלה מן העולם הזה ולא יבא גם כן אותו שהוא למטה ממנו לפעל והרי הם למטה מן התורה, ולכך היה קול השופר שדבר זה רמז על המציאות שיצא אל הפועל וגם חלקי העולם הראשונים שהם אש אויר מים ולכך היו אלו דברים במתן תורה, והבן הדברים האלו מאד:
ובפרק קמא דברכות (ז' ע"ב) משמע שהתורה נתנה בחמשה קולות, והכי איתא התם אמר ר' חלבו כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות שנאמר קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומר הודו ואם משמחו זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות שנאמר ויהי קולות וברקים וקול שופר ויהי קול השופר והאלקים יעננו בקול והא כתיב וכל העם רואים את הקולות דקודם מתן תורה הוו. רבי אבהו אומר כאילו הקריב קרבן תודה שנאמר ומביאים תודה בית ה'. רב נחמן אמר כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים שנאמר כי אשיב שבות הארץ כבראשונה אמר ה' ע"כ. וביאור דבר זה כי אף שהיה במתן תורה ברקים וענן כבד, לא היה אחד מהם חמשה רק הקולות על פי דעת רז"ל היו חמשה. ודבר זה מפני כי הקול מורה על המציאות שזה ענין הקול שהוא יוצא אל המציאות, והוא נמצא ונשמע אל אחר ודבר זה מבואר מעצמו, ובחבור באר הגולה נתבאר בכמה מקומות עד שהדבר הזה אין צריך ראיה, כי דברים שאין להם מציאות בשלמות הוא יושב דומם כדכתיב (איכה ג') ישב בדד וידום כי נטל עליו ודבר זה מבואר. וכאשר נתנה התורה ויצא הסדר השכלי לפעל שקודם זה לא יצא סדר השכלי אל המציאות בפעל ועתה יצא לפעל, היה עם זה קולות שהקול מורה על היציאה לפעל אשר לא היה קודם שזה ענין הקול כאשר אמרנו. ואין כל הדברים שוים, כי יש מציאות חסר ואינו מציאות שלם, אבל התורה היא מציאות שלם ואינה מציאות חלק לפי שהתורה היא צורת כל העולם והשלמתו כמו שאמרנו, ולכך נתנה התורה בחמשה קולות ולא נתנה בשנים ושלש כי חמשה קולות הוא ההתפשטות המציאות לכל צד והאמצעי שבתוכם שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, הנה מורים חמשה קולות על יציאה לפעל שלם שהוא מתפשט בכל צד כמו שהיא התורה השלמת כל העולם. ולפיכך אמרו מי שנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, כי ראויה השמחה לחתן, כי כשם שהאבל הוא בהפסד ובהעדר כך ראויה השמחה כאשר יש מציאות שלם ואין לך מציאות יותר שלם מזווג חתן וכלה. כי האדם עם שהוא השלם בנבראים התחתונים לא יהיה מציאות שלם עד שישא אשה אליו כמו שהתבאר למעלה, ודבר זה התבאר בחבור באר הגולה, וכאשר יש להם זיווג ביחד הרי הוא שלם על ידי זיווג שלהם. והאדם הוא השלמת העולם ולפיכך ראוי השמחה בזיווג שלהם המורה על המציאות הפך האבל המורה על ההפסד, וכאשר אין כאן שמחה כאלו אין כאן מציאות שהוא בשלמות בעת הזיווג, ולכך הוא עובר בחמשה קולות כי הקול מורה על יציאת הדבר אל הפועל כמו שידוע מענין הקול, וחמשה קולות מורה על מציאות שלם עד שמציאותו מתפשט בכל צד, כי האדם השלמת כל העולם, והנה מתפשט מציאותו בכל צד כמו שאמרנו מענין חמשה קולות וראוי שיהיה שמחה כאשר יש מציאות שלם ודבר זה מבואר. ורבי אבהו אומר שהוא כאילו הקריב תודה וכו' ביאור זה כי התודה הוא שיש בו חמץ ומצה ואין לך קרבן שיש בו חמץ ומצה כמו קרבן זה אף על גב שלא היה קרב על המזבח מכל מקום קרבן נקרא, ולכן אמרו (שוחר טוב ק') כל הקרבנות יהיו בטלים לעתיד חוץ מקרבן תודה מפני שיש בו חמץ ומצה שהם שני דברים חלוקים שאין זה כזה, להודיע כי כל הכחות אשר הם מחולקים הכל הוא אליו יתברך, ודבר זה ראוי שיהיה הקרבן כאשר נעשה לו נס והציל אותו מן המיתה ובזה מודה לו כי האדם הוא אל השם יתברך שהרי הציל אותו שעל זה מביא קרבן תודה, ולא שהוא לבד אל השם יתברך רק כל הנמצאים וכל חלופי המציאות הכל הוא אליו יתברך עד שהוא יתברך הוא אחד ואין זולתו, ודבר זה יהיה לעתיד כי יהיה הש"י אחד ואין זולתו ולכך קרבן תודה לא יהיה בטל כי קרבן תודה מורה כי כל חלופי וחלוקי המציאות אל השם ית', וכאשר הכל אל השם יתברך אז הוא אחד ואין זולתו ולכך קרבן זה לא יהיה בטל לעתיד. ולכך אמרו המשמח חתן וכלה כאלו הקריב קרבן תודה, כי החתן והכלה מציאות מחולקים שזה איש וזאת אשה ולכך הם מחולקים לגמרי, וזיווג שלהם הוא מן השם יתברך אשר הוא מזווג אותם ומושיב יחידים ביתה. ובפרק אלו מגלחין (מו"ק י"ח ע"ב) בתורה בנביאים בכתובים שזווג האדם מה' בתורה דכתיב כי מה' יצא הדבר בנביאים ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא ומן הכתובים בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. וכאשר משמח החתן אז הזווג בשלמות ואשר הוא מאחד הזיווג שלהם הוא השם יתברך, וזה מורה כי כל חלופי המציאות כמו שהם זכר ונקבה הם אל השם יתברך, ודבר זה כאלו הקריב תודה שכבר אמרנו כי אין הקרבן של תודה רק להורות שכל חלופי המציאות הם אל השם יתברך. ומה שאמר כאלו בנה חורבה אחת מחרבות ירושלים, פירוש כי הזווג של חתן וכלה על ידו שלמות בנין האדם שהיה נחשב קודם בנין חסר נחשב עתה בנין שלם, ודבר זה נחשב כמו בנין חורבות ירושלים כי הזווג הזה של חתן וכלה הוא בנין אלקי, ולכך אמר מי שמשמח חתן וכלה עד שהבנין הזה בשלמות נחשב כבנין חרבן ירושלים שהוא בנין אלקי, כי חתן וכלה הוא בנין אלקי כמו בנין חורבות ירושלים ודבר זה ברור מאד. ואמר שאם היה משמחו זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, כי כבר אמרנו כי התורה נתנה בה' קולות מפני שהיא סדר האלקים שנתן לעולם ומשלים כל העולם כמו שהתבאר ולכך מי שמשמח חתן וכלה להשלים זווג חתן וכלה עד שיש כאן מציאות שלם, והאדם נחשב כל העולם כמו שהתבאר למעלה כי האדם צורת כל העולם וכן התורה צורת כל העולם, וכאשר משמח חתן וכלה שזהו השלמת האדם אשר האדם הוא כל העולם ולכך זוכה לתורה שהיא מציאות שלם של כל העולם גם כן שלכך נתנה התורה בה' קולות כמו שהתב'. ופירוש זה אמת וברור בלי ספק למי שמבין דברי חכמה, והנה התבאר לך ענין ה' קולות שבהן נתנה תורה, אמנם יש במדרש שהתורה נתנה בשבעה קולות, ויתבאר גם כן בעזרת השם יתברך: