תניא אגרת התשובה ד

פרק ד

ואולם כל הנ"ל הוא לגמר הכפרה ומירוק הנפש לה' אחר התשובה, כמו שנתבאר לעיל מהגמרא פרק קמא דזבחים, דעולה דורון היא לאחר שריצה הפרקליט וכו'. אמנם התחלת מצות התשובה ועיקרה לשוב עד ה' באמת ובלב שלם, ההכרח לבאר היטב בהרחבת הביאור, בהקדים מה שכתוב בזוהר הקדוש בביאור מלת "תשובה" על דרך הסוד: "תשוב ה"א", ה"א תתאה – תשובה תתאה, ה"א עילאה – תשובה עילאה. וגם מה שכתוב בזוהר הקדוש בקצת מקומות שאין תשובה מועלת לפוגם בריתו ומוציא זרע לבטלה, והוא דבר תמוה מאד, שאין לך דבר עומד בפני התשובה, ואפילו עבודה זרה וגילוי עריות וכו'. ופירש בראשית חכמה, שכוונת הזהר שאין מועלת תשובה תתאה, כי אם תשובה עילאה וכו'.

הנה להבין זאת מעט מזעיר, צריך להקדים מה שמבואר מהכתוב ומדברי רז"ל עניין הכרת ומיתה בידי שמים, כשעבר עבירה שחייבים עליה כרת, היה מת ממש קודם חמישים שנה, ובמיתה בידי שמים – מת ממש קודם שישים שנה, כחנניה בן עזור הנביא בירמיה (ולפעמים גם במיתה בידי שמים נפרעין לאלתר, כמו שמצינו בער ואונן). והרי נמצאו בכל דור כמה וכמה חייבי כריתות ומיתות והאריכו ימיהם (ושניהם) [ושנותיהם] בנעימים.

אך העניין יובן על פי מה שכתוב "כי חלק ה' עמו" וכו', חלק משם הוי"ה ברוך הוא, כדכתיב: "ויפח באפיו נשמת חיים", ומאן דנפח – מתוכו נפח וכו'. ואף שאין לו דמות הגוף וכו' חס ושלום, אך דיברה תורה כלשון בני אדם. כי כמו שיש הפרש והבדל גדול באדם התחתון על דרך משל בין ההבל שיוצא מפיו בדיבורו להבל היוצא על ידי נפיחה, שביוצא בדיבורו – מלובש בו כוח וחיות מעט מזעיר, והוא בחינת חיצוניות מנפש החיה שבקרבו; אבל ביוצא בכוח הנופח, דמתוכו נפח, מלובש בו כוח וחיות פנימית מבחינת הנפש החיה וכו'. ככה ממש על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ, יש הפרש עצום מאד למעלה בין כל צבא השמים, ואפילו המלאכים, שנבראו מאין ליש וחיים וקיימים מבחינת חיצוניות החיות והשפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא להחיות העולמות. ובחינה זו נקראת בשם "רוח פיו" על דרך משל, כמו שכתוב: "וברוח פיו כל צבאם". והיא בחינת חיוּת המלובשת באותיות שבעשרה מאמרות (שהן בחינת כלים והמשכות וכו', כמו שנתבאר בלקוטי אמרים חלק ב' פרק י"א). ובין נשמת האדם, שנמשכה תחלה מבחינת פנימיות החיוּת והשפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא, כמו שכתוב: "ויפח" וכו'. ואחר כך ירדה בסתר המדרגה גם כן על ידי בחינת האותיות שבמאמר "נעשה אדם" וכו', כדי להתלבש בגוף עולם הזה התחתון. ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים בכתוב, וכמו שכתוב: "כי ה' אלקיכם [הוא] אלקי האלקים" כו', "הודו לאלקי האלקים" כו', "ויבאו בני האלקים להתייצב" כו', לפי שיניקת חיותם היא מבחינת חיצוניות, שהיא בחינת האותיות לבד, ושם אלקים הוא בחינת חיצוניות לגבי שם הוי"ה ברוך הוא. אבל נשמת האדם, שהיא מבחינת פנימיות החיוּת, היא חלק שם הוי"ה ברוך הוא, כי שם הוי"ה מורה על פנימיות החיוּת, שהיא למעלה מעלה מבחינת האותיות.

וביאור העניין, כנודע ממאמר אליהו: "אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין" וכו', "אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אנת מבין ולא בבינה ידיעא" וכו'. וכל העשר ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי"ה ברוך הוא. כי היו"ד שהיא בחינת נקודה לבד, מרמזת לחכמתו יתברך, שהיא בבחינת העלם והסתר קודם שבאה לבחינת התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה (והקוץ שעל היו"ד רומז לבחינת רצון העליון ברוך הוא שלמעלה מעלה ממדרגת בחינת חכמה עילאה כנודע). ואחר שבאה לבחינת התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה לעלמין סתימין, נכללת ונרמזת באות ה"א, שיש לה בחינת התפשטות לרוחב המורה ומרמז על הרחבת הביאור וההבנה, וגם לאורך, המורה על בחינת ההמשכה וההשפעה מלמעלה למטה לעלמין סתימין. ואחר כך, כשנמשכת המשכה והשפעה זו יותר למטה לעלמין דאתגליין, וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים על ידי דיבורו על דרך משל, נכללת ונרמזת המשכה זו באותיות ו"ה. כי הוי"ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה. וגם המשכה זו היא על ידי מידת חסדו וטובו ושאר מידותיו הקדושות, הנכללות בדרך כלל במספר שש שבפסוק "לך ה' הגדולה" וכו' עד "לך ה' הממלכה" וכו' ולא עד בכלל. כי מידת מלכותו יתברך נקראת בשם "דבר ה'", כמו שכתוב: "באשר דבר מלך שלטון". ונכללת ונרמזת באות ה"א אחרונה של שם הוי"ה. כי פנימיות ומקור הדיבור הוא ההבל העולה מן הלב, ומתחלק לחמש מוצאות הפה, אחה"ע מהגרון וכו'. וגם הברת הה"א היא בחינת הבל לבד, כמו שכתוב: אתא קלילא דלית בה מששא. ואף שאין לו דמות הגוף חס ושלום, אך דיברה תורה כלשון בני אדם, בשגם שגם דבר ה', כ"ב אותיות המתחלקות לחמש חלקי המוצאות, ובהן נברא כל היצור (וכמו שנתבאר בלקוטי אמרים חלק ב פרק י"א ביאור עניין אותיות אלו).

וככה ממש על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ, בנשמת האדם שהיא בחינת נפש האלקית דמתוכיה נפח, יש בה בחינת שכל הנעלם המרומז באות יו"ד, שבכוחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל באמיתתו יתברך ובגדולתו וכו', כל חד וחד לפום שיעורא דיליה לפי רוחב שכלו ובינתו. וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו יתברך, אזי מרומזת בינתו באות ה"א, שיש לה רוחב, וגם אורך המורה על ההמשכה מלמעלה למטה, להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן במוחו ותעלומות ליבו, ואחר כך בבחינת התגלות ליבו. ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצוות בקול ודיבור או מעשה, הן אותיות וא"ו ה"א וכו'. וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל באמיתתו וגדולתו יתברך נמשכה גם כן מהתורה, דאורייתא מחכמה נפקא, היא בחינת יו"ד של שם הוי"ה וכו'.

<< · תניא · אגרת התשובה · ד · >>