תכלאל עץ חיים/ הקדמת מהר"ר יהודה צעדי

הקדמה שמצאתי כתוב בכתיבת יד מהר״ר יהודה צעדי בן כה״ר שלמה זלה״ה, עשאה הקדמה לפירוש לסידור שהתחיל לכתוב. ולתועלת המעיינים, ראיתי להעתיקה הנה. יראו ישרים וישמחו.

וזה הנוסח הכתוב שם, אות באות תיבה בתיבה:

בשם ה׳ אל עולם נעשה ונצליח.

שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך:

שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו:

הט אזנך ושמע דברי חכמים:

הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת:

להודיעך קשט אמרי אמת:

אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך:

שמע לאביך זה ילדיך, ואל תבוז כי זקנה אמך:

מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפלתו תועבה:

שלום על ישראל כולם וברכה טובה. ואהבה וחבה. בתוספת מרובה. מדגול מרבבה. ואחרי שים להם שלום עד לאין קץ ותכלה. מנורא על כל תהלה. חן וחסד וחמלה. יסובבם מממלא כל שאלה. באתי בנפש דלה ושחה. לבקש לנפשי מנוחה. ולכתוב לי דברי ניחומים. מדברי החכמים. להיות לנו למאורים. לבל נהיה עוד מגששים כעורים. כי זה כמה ימים ושנים. היינו במרה חונים. שזה מחרפנו מאצלו. וחבית יגדף למולו. על מנהגי הקדמונים. הטובים והנכונים. אשר על פי חכמי האמת מתוקנים. וסידורי אנשי כנסת הגדולה. אשר מפיהם אנו חיים סלה. ובעונותינו הרבים. לא נשאר לנו טעם מטעמיהם. אשר יסדו עליו מנהגותיהם. וכמעט קט השגנו גבולם. ונטינו משבילם. עד אשר זכותם המרובה שלחה לנו מעי״ר לעזור. ומנטות מדרכם לחזור. ותפקחנה עינינו. והנה באר מים חיים. והנה הם כפי האמת ואנחנו נקיים. ונתברר לנו כי אין לנו רשות לזוז מדרכם. ושאמת יהגה חכם. על כן כתבתי לי זה למזכרת. להיות דברי החכמים למחברת. להחזיר את עצמי אל האמת במאמרם. למען ייטב לי בעבורם. ולבלתי יתקיים בי דור אביו יקלל. ונמצא שם שמים חס ושלום על ידינו מתחלל. ולא אהיה בקללת מסיגי גבול אבותם. ומסרים ממשמעתם:

בירושלמי שלח להו רבי ייסא, אף על פי ששלחנו לכם סדרי תפלות, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש:

ובגמרא פרק מקום שנהגו במאמר בני בישן, סיים, כבר קבלו עליהם אבותיכם, ונאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך:

ובשלישי ביצה דף ד׳ שלחו מהתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם:

ובפסקי הרא״ש דף מ״ד, שאל רבינו נסים את רבינו האיי גאון יעו״ש, והשיב: כך אמרנו כדי שיעשו כמנהג הראשונים, ואל ישנו ממנהג אבותיהם נוחי נפש עכ״ל.

ובסמ״ג כתב זה לשונו, הזהרו בכם לאחוז מנהג אבותיכם בידכם עכ״ל.

ובאליה זוטא סימן תרנ״א זה לשונו: שאין משגיחין למה שיסבור האדם על דרכי הסודות לסתור מנהג אבותינו עכ״ל.

ובהלכות תענית כתב הרא׳׳ש ז׳׳ל הלכך למנהג הראשונים שומעים יע׳׳ש.

וריק״א ורמ״א וכל הפוסקים, בכל מקום כותבים כל מקום ומקום לפי מנהגו:

ובסולת בלולה סימן ס״ח כתב בשם האר״י זלה״ה, וכן בספר הכוונות, ובספר מעיל שמואל פרשת ויחי בשם של״ה, ובספר נגיד ומצוה דף י״ח בשם עץ החיים דף נ״ו וז״ל:

הרב לא היה אומר פיוטים וכו' יע״ש. אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה, אץ לשנות ממנהג מקומו. שיש חילוקים רבים בין אשכנז וספרד וקטלוני״א ואיטילי׳׳א וכיוצא בהם, שהם מנהגים קדמונים שלהם בסדרי התפלות, ולא במה שנוגע לפיוטי האחרונים. רק בשרשי התפלה כפי הדין, היה אומר שיש שנים עשר שערים ברקיע, כנגד שנים עשר שבטים, וכל אחד עולה תפלתו דרך שער אחד. והם השערים הנזכרים בסוף יחזקאל. ואמר שודאי לא היו השערים ודרכיהם שוים, וכל אחד משונה מחבית, ולכן גם התפלות משונות. ולכן כל אחד צריך להחזיק מנהג תפלתו, כי מי יודע אם הוא מאותו שבט ואין תפלתו עולה אלא על הסדר ההוא. אך מה שהוא דינים מפורשים בגמרא, שוה לכל ישראל עכ׳׳ל:

וכן בזוהר הקדוש פרשת שלח לך דף ק״ע זה לשונו,

בהאי עזרה אית י״ב פתחין לפום חושבן שבטיא דישראל. בפתחא חד כתיב ראובן, ובתניינא שמעון, וכן לכל שבטיא דישראל רשימין על אינון פתחין. בזמנא דיסלקון לאתחזאה קמי מרי עלמא, מאן דעייל בפתחא דרשים ביה ראובן, אי משבטא דראובן הוא, מקבלץ ליה פתחין. ואי לא, פלטין ליה לבר. וכן בכולהו פתחין דלא יקבלון אלא למאן דאיהו מההוא שבטא דרשים בהו. עכ״ל:

ובספר מעבר יבק במאמר שפתי צדק פרק ל״א דף ע״ז כתב וז״ל:

ידוע כי יש שנים עשר שרפים ממונים על כל אחד מבתי כנסיות. והיינו מאי דאמור רבנן שטוב שבכל בית כנסת יהיו שנים עשר חלונות. ובזה ניתן טעם לחילוק סדרי התפלות הנמצאים בתוכינו, ספרדים לועזים אשכנזים ליוואטינ׳׳י קטלאני צרפתים והרבה כזה. והנה אין לנו אלא אלוה אחד, וכולנו ליה עינינו. אך טעם השתנות זה, שכל אחד משנים עשר שבטים יש לו חלון אחד ברקיע, כפי בחינת נשמת שבטו, מצד מחנה מיכאל או גבריאל וכו,, שארבעה מחנות אלו מתחלקים לשנים עשר, שלשה בכל סטר כנודע. וגם שכל נשמות ישראל הם ממוצא אחד דכתיב כל הנשמה תהלל יה ולא כתיב הנשמות, מכל מקום ניצוצות הקדושה בירידתם למטה ממלכות, משם יפרדו לשנים עשר. וכל שרף מעלה תפלת בני שבטו דרך חלון ומדרגה הקדושה המתווך לנשמתו. ועם טעם זה, נכון שבבית הכנסת יהיו שנים עשר חלונות. וממונים בכל בית הכנסת שנים עשר שרפים, נגד שבטי י׳׳ה, ולשנים עשר צנורי שם הוי״ה. ויש בכל בית כנסת סוד פני אדם הנשמות הקהל היושבים לצד מזרח. ופני אריה בסוד היושבים לצד דרום. וכן פני שור בסוד היושבים לצד צפון. ופני נשר בסוד היושבים לצד מערב. ומתחלק כל צד לשלש בחינות, נגד שנים עשר שרפים, נגד שנים עשר גבולי אלכסון. ושליח צבור השושבין ביניהם, ירמוז לכללות כולם יחד נגד בחינת השלשה עשר מקור לכולם. על כן אין לשנות מטבע תפלתו שלימדוהו אבותיו, כי אלו ואלו דברי אלהים חיים. וכל המשנה, ידו על התחתונה. ואמרו בירושלמי שלח להו רבי ייסא, אף על פי ששלחנו לכם סדר המועדות, פירוש התפלות, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש. ואין ללמוד מקצת בני דורות האחרונים ששינו סדר תפלתם מלעז לספרד או איפכא, דמבר נש זעיר לא ילפין, כדאמרו בירושלמי מה את סבור ילפין עובדא מינך. ואפילו קביעות מקום מיוחד בבית הכנסת צריך לתפלה, וזה כדי שיבואו המלאכים והנשמות באותו ועד כמנהגם, וברבים יהיו עמו. כל שכן שאין להתפלל בבית הכנסת אלא סדר התפלה הנהוגה שם, כי כל הבל קדוש מאחז פני כסא במקום הראוי ומכוון לו. ועם שונים אל תתערב ואפילו מאומנות אביו ואמו אמרו רבנן שאל ישנה בנו, כל שכן סדר תפלתו, כי אולי סדר תפלה שלמד בקטנותו מפי אבותיו ומוריו, היא מקובלת לניצוץ נשמתו מארבע בחינות הנזכרות, דאינון תרי עשר משריין קדישין דאכניש משה ליחדא רתיכא עלאה קדישא, דכתיב ויקהל משה וכר, לאתחברא באבהן עכ״ל יע״ש:

וכתב מעיל שמואל סימן י״ח:

אם חפץ אדם לעשות איזה מעשה שיראה לו שמקצת בני אדם נוחה ממנו ומקצתם לא, מכדי שקולים הם דעות בני אדם זה רוצה וזה אינו רוצה, טוב לו להיות בשב אל תעשה, דבכל מקום עדיף.

עוד כתב, אל תשנו מהמנהג. בכל מקום שתהיו, תתנהגו עצמכם במנהג ההוא, ואז תהיו אהובים. עוד כתב בפרשת בהעלותך:

האר״י ע״ה היה אומר, שכמו שיש ארבעה דגלים, כך יש כתות חלוקים בישראל באיזה מנהגים, וכל אחד ישאר בדגלו לנהוג מנהגו. וזהו איש על דגלו באותות לבית אבותם עכ״ל:

וכתב הרמב״ם ז״ל בהקדמתו לספרו הנכבד היד החזקה סימן מ״א: לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג אנשי מדינה אחרת. ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזרה שגזר בית דין אחר במדינתו יע״ש:

ורמ״א ורבינו מרדכי כתבו, ואל ישנה אדם ממנהג העיר אפילו בנגונים או פיוטים שאומרים שם: עוד כתבו, שאין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחנם הוקבעו:

וכן כתב מגן אברהם סימן תרי״ט, שמבלבלים דעת הקהל, יע״ש ס״ק ז׳. וכן כתב סימן רע״א ס״ק כ״ב על נוסח קדוש לילי שבת זה לשונו, ובתיקוני שבת כתב שהוא שבעים תיבות, ולכן אין לומר כי הוא יום וכו'. ולי נראה שאין לשנות שום מנהג, כי לכל מנהג יש טעם ויסוד וכו' יע״ש:

וכתב משא מלך בשם הרמב״ן, וכל הפורץ גדר במנהגים, ישכנו נח״ש:

עוד כתב בשם רשד״ם כי הרב ז״ל חיזק כח המנהג. ועל מה שכתב החכם השלם על מנהג שכנגד הדין שאין לחוש לו, נראה בעיני שלא צדק בזה, שאין להרהר אחר המנהג כלל כי גדול כחו. והאריך שם בראיות יע״ש:

עוד כתב שהמנהג מבטל ההלכה כל שהעם נוהגים בו, כל שכן אם הסכימו מזמן קדום לנהוג מעשיהם על פי פוסק אחד:

עוד שם:

מנהג שקבלו עליהם בני העיר, אם יכול אדם גדול לבטלו. דבר פשוט מאד, שכיון שנתפשט אותו מקום בעיר ואין בו ביטול מצות עשה מן התורה, אפילו הורה אותו האדם הגדול שאץ הדין כמנהגם, אין שומעין לו, מדאמרינן בפרק הקומץ אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל, אין שומעין לו, שכבר נהגו העם.

ובכל הפוסקים אומרים, כל מקום לפי מנהגו: ואם יקשה עליך אדם, שכל מפרשי התפלות לא פירשו כי אם על סידורי ספרד? כתב סולת בלולה בסדר עליית התפלות זה לשונו:

ובאשר הכוונות בספרי האר״י ע״ה מסודרות לפי מנהג ספרדים, כי כן הנהוג במכון שבתו, על כן על פי הרוב קוצר דברינו הם גם כן לפי המנהג כנ״ל. ועיין למעלה סימן ס״ח ס״א מה שכתבנו מחלוקי המנהגים עכ״ל:

ובספר זכירה כתב זה לשונו:

יזהר שלא ישנה מהמנהג, וילפינן ממשה ומלאכים. ובגמרא עלת בקרתא, עול בנימוסה ע״ש. טעם הניגונים, בזוהר ובספר חסידים ממשה ידבר והאלהים יעננו בקול שאף הניגונים מסיני. לכן יזהרו מלשנות ממנהג אבותיהם ומקומם בשאר ענייני תפלה ע״כ.

עוד שם,

ואל ישנה מהמנהג, כדאיתא בפסחים וברבה פרשת וירא ובירושלמי ובאגדת שיר השירים דמנהגא מלתא היא עכ״ל:

וז"ל רבה פרשת וירא :

רבי תנחום וכו' מתלא אמר עלת בקרתא הלוך בנימוסה. למעלה שאין אכילה ושתייה, עלה משה ולא אכל. ולמטה שיש אכילה ושתייה, אכלו המלאכים ושתו.

וכך הם דברי הזוהר בגין מנהגא דלא להשנאה.

ובמתנות כהונה, אם נכנסת בעיר, לך במנהגם. ובשיר השירים אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש יע״ש. וכן בפרשת ויגש יע״ש:

ובספר חסידים סימן קי׳׳ד כתב זה לשונו:

המשנה מנהג ראשונים, כמו פיוטים וקרוב״ץ שנוהגים לומר ואמר אחרות, עובר משום אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, ועל לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים. השם יצילנו מקללת מסיגי גבול:

עוד כתב בספר חסידים סימן תר״ז: ויש שימות [על] ששינה מנהג ראשונים, כגון שהורגלו לומר קרוב״ץ דרבינו משולם ואחד אמר קרוב״ץ אחרת, ומת בתוך שלשים יום. ואחד לא רצה לומר אין צור, חלף ומת בתוך שלשים יום:

וכן כתב שיירי כנסת הגדולה בשם ב״ח דף י״א ע״ד יע׳׳ש:

עוד כתב בהלכות ברכות סימן מ״ו דף ח׳ סוף ע״א על סדר ברכות השחר וז"ל:

ועוד כתב,

אין לשנות מהסדורים שבידינו מאבותינו הקדושים. ועכשיו נהגו לשנות על פי הסדורים הנדפסים מחדש, כל אחד כפי רצונו, ולא שאלו את פי הגדולים אשר בארץ. ועתידים ליתן עליהם את הדין יעו״ש: וכן ראיה מהלל ע״ה שהיה גורם אין במקום הין, כלשון רבו, לפי שהיה גר ולא היה יכול להוציא ה״א. ואף על פי שהיה בריא לו שהוא עלגות לשון, עם כל זה לא רצה לשנות, מפני שאמרו חייב אדם לומר כלשון רבו. כל שכן וקל וחומר בענין ש[הוא] על פי הדין. יעויין בפירוש הרמב״ם ז״ל במסכת עדיות.

וכתוב במשנת חסידים בעלה מ״ה בסוף דף ב׳ במסכת הבריאה דערבית סימן ב׳ וז׳׳ל:

ואין לשנות מנהג אבות בעיקר התפלה, לפי שחילוקי המנהגים באו מחילוק שרשי הנשמות, ולכל מנהג יש לו שורש מסלה שמורה לו למעלה להעלותו, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו וכו׳ יע׳״ש. וכל שכן אם יבא לידי נגיעה בכבוד הראשונים, כמ״ש מהריק״א ז״ל בכסף משנה פ״א הלכות תרומות בענין פירות הגוי שגדלו בקרקע הגוי בארץ ישראל, אם נגמרה מלאכתן ביד הגוי ומירחן הגוי פטורין מכלום, כתב הכ״מ, והמנהג הפשוט בכל ארץ ישראל כדברי רבינו, ומימינו לא שמענו פוצה פה לחלוק על זה. ועתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו היפך המנהג הפשוט, והולך ומפתה אחרים שיקבלו עליהם לעשות כדבריו. ונראה פשוט בעיני שראוי למנעם משום לא תתגודדו. ועוד מאחר שבכל אלו המדינות קבלו עליהם לעשות כדברי רבינו, מלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן, והרי ריב״א לא מלאו לבו לסמוך על סברתו לבטל המנהג, ומי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן. ועוד שדבר זה, דבר שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בו. לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן. ואם יסרבו, יכופו אותם, כההיא דשמואל דאמר ליה אכול משחא, ואי לא, כתיבנא עלך זקן ממרא. אח״כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן. ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח״ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מהגוי, אלא כמו שנהגו עד עתה על פי רבינו ע״ה יעו״ש:

וכן כתב המקובל רבינו בחיי ע״ה בפירושו לתורה בפרשת תולדות יצחק, בענין הבארות, על פסוק וישב יצחק ויחפור את בארות המים ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו

יגיד הכתוב שמתוך הקנאה שנתקנאו בו, סתמו כל הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו, כדי שלא יוכל יצחק להועיל לעצמו בהם להשקות זריעותיו ומקנהו. ואח״כ נתגבר יצחק וחפר אותם, וקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ועשה כן לכבוד אביו. וממה שהתורה הודיעה זה, נראה שנחשב לו לזכות. ויש בזה התעוררות וקל וחומר, שלא ישנה אדם מדרך אבותיו, שהרי יצחק אפילו שמות הבארות שקרא אותם אביו, לא רצה לשנותם. וזה קל וחומר לדרכי האבות ומנהגותיהם ומוסר שלהם. ואולי מפני זה לא נשתנה שמו כמו שאר האבות, וזו מדה כנגד מדה, כן פירש הגאון עכ״ל יע׳׳ש:

וכתב בספר ויקהל משה דף נ"ה בארוכה, וזה קיצור דבריו ע״ה:

לכן אין רשות וכח ביד אדם או מלאך להוסיף או לגרוע בתפלה מהנוסחא אפילו אות או נקודה אחת ממה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, כמו שאין אנו רשאים להוסיף או לגרוע בתורת משה. כי הם היו מעמידים דבריהם כשל תורה, בסוד הנהגה והעמדה ישרה לפי עת וזמן הגלות. ולא כמו שראיתי הוי חכמים בעיניהם ומוסיפין נוסחא או שתים, ואין יודעין בעצמם טעם בדבר, ואמרו שהוא יופי לשון. נראה בעיני כאלו כפרו בתורת משה. וכי לא ידעו אנשי כנסת הגדולה מזה יופי לשון, כל אחד ואחד היה ראוי שתשרה עליו שכינה כידוע. לכן ראוי לגעור ולמחות בהם מי שיראת השם נוגע בלבו, כי הם מדברים בגאוה ובוז, הש״י יצילנו אכי״ר.

עד כאן מה שמצאתי כתוב בכתיבת יד קדש מורינו מהר׳׳י צעדי ז״ל:

גם יש אתי תשובה על ענין שינוי מנהג תפלתינו שבתכאלי״ל אל נוסח סידורי ספרד, מהרב מהר״ר פינחס הכהן עראקי זלה״ה, והרבה להאריך לשון נגד המשנים, בהוכחות וגזירות בלשון לא רכה. תהא נפשו בגן עדן ערוכה. לחזות בנועם ה, עמק הברכ"ה. ושלחה אל מעלת זקיני מהר״ר צאלח נ"ע. והנה היא חתומה וגנוזה למשמרת לאות. והרוצה לרדת אל גנת אגוז לראות. הנה ידרשנה מאתי ובה יחזה נפלאות. במראו"ת הצובאו"ת. חן חן בפיה ותשואות. לכבוד אלהי ישראל שוכן צבאות: