תורת העולה/חלק ג/פרק עז

פרק שבעה ושבעים

בפירוש פרשת בלעם ובלק, וטעם הקרבנות שהקריבו בלעם ובלק (במדבר כג) ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם ועלהו במות בעל וירא משם את קצה העם, ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים עמ' קכט' יפה ושבעה אלים, ויעש בלק כאשר דבר בלעם ועל בלק ובלעם פר ואיל במזבח, ויאמר בלעם אל בלק התיצב על עולתיך ואלכה אולי יקרה השם לקראתי וגו', ויקר השם אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח, וישם השם דבר בפי בלעם וגו', ובפעם השני נאמר ויאמר אליו בלק לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה וכולו לא תראה וקבנו לי משם, ויקחהו שדה צופים אל ראש הפסגה ויבן שבעה מזבחות ויעל פר ואיל במזבח, ויאמר אל בלק התיצב כה על עולתיך וגו', ובפעם שלישית נאמר ויקח בלק את בלעם ראש הפעור הנשקף על פני הישימון, ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אלים ויעש בלק כאשר אמר בלעם ויעל פר ואיל במזבח, הנה מצינו ראינו הראשונים ז”ל שהעלו פרשת בלעם עד שאמרו משה כתב ספרו ופרשת בלעם וספר איוב ואמרו לא קם בישראל כמשה עוד אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, ואף שיש למדרש זה כוונת רבות, מ”מ מורה לנו על רוב ידיעתו וחכמתו, ואף שדרשו מן ארם ינחנו מן הרמים הייתי וגו', וגם שאר מדרשות רבות המורים על מעלתו, וכמו שהעיד על עצמו שומע אמרי אל ויודע דעת עליון, ועל כן בוודאי כל עניניו היו חכמות וערמומיות להוציא מחשבתו אל הפועל, ולא עשה שום דבר במקרא רק לתכלית מה, ועל כן עלינו לבאר ענינו, ומתוכו יתבאר לנו גודל חסדי השם אשר לא לשמוע אל בלעם, והנה בפירוש הפרשה לא אאריך כי אין ענינו מענין זה המאמר, גם כי דברו בו הראשונים ז”ל באופן מספיק, אך בענין קרבנותיו ושינוי מקומות המזבחות ומספריהן ושינוי העובדים בו, כי בפעם הראשון נאמר שהקריב בלעם ובלק, ופעם שני לא נזכר מי הוא המקריב ונראה שהקריב בלעם שהוא היה העיקר בדבר, ובפעם שלישי נאמר כי הקריב בלק, וכל זה מבאר לנו ענין מחשבתו הרעה, וכמו שנאמר (מיכה ו) זכור נא מה יעץ עליך וגו', גם טעם שהקריב בשלשה מקומות, וטעם שנטתה האתון מן הדרך שלשה פעמים עד שאמרו רבותינו ז”ל על זה סימני אבות הראה לו, ונראה כי מאחר שרצון בלעם היה לקלל ישראל, בקש צדדים וערמומית באולי ימצא להם מקום לקללם, ולזה בא אליהם בשבעה מזבחות והקריב על כל אחד פר ואיל, וכבר דרשו שאלו שבעה מזבחות שבנה היה כוונתו להתדמות לאבות ישראל שבנו שבעה מזבחות, אך רצה להתגדר בהן ולהיות מוסיף עליהם, במה שהם לא הקריבו עליו קרבן רק שעסקו בבנין המזבחות והוא הקריב עליו קרבן, וכבר נתבאר למעלה הטעם שלא הקריבו קרבנות כאשר לא עמדו עדיין על אמונת הפסד העולם הנרמז בהקרבת הקרבן, רק בנו המזבחות המורה על חדוש העולם כאשר נתבאר כל זה בארוכה פרק חמשה ושבעים, ואין זה מן התימה כאשר הם היו המתחילין באמונות וכמו שנתבאר, על כן בלעם בא עליהם בקרבנות לומר שזכות אמונה יספיק לו לבטל זכות אבות, ולזה העלה פר ואיל במזבח ועשאום עולות, והם קרבנות שהקריב נח במזבח שהיו גם כן עולות, כמו שנתבאר בפרק חמשה ושבעים, חלק שלישי, ולכן אמר לבלק התיצב על עולתיך וגו', ר”ל שיחזיק באמונה זו ועל ידי זה יקרה אליו אלקים. אמנם, לא הקריב רק פר ואיל ולא כבש ושעיר במה שבא אליהם בקטרוגו, כי חשב שישראל מצד עצמן אינן ראויין שיושגחו מלמעלה שלא עמ' קל' יפה יקללם, רק שזכות אבותם עומדת להם, ולכן בא לבטל זכות אבות בענין קרבנותיו, ולזה הקריב פר ואיל, וכבר דרשו רבותינו ז”ל שהפר שהיה נקרב בכל מקום נגד אברהם והאיל נגד יצחק וכמו שכתבתי מדרשם בזה חלק שני פרק רביעי, לזה הקריב נגד אברהם ויצחק, ולא כבשים נגד יעקב ולא שעיר עזים שבא נגד יוסף, כמו שמפורש בפרק הנזכר, כי חשב שמצד אברהם ויצחק ימצא להם מקום פרוץ לקללם, כי מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק עשו וכן דרשו רבותינו ז”ל בענין נטיית האתון מני דרך, ולזה הקריב פר ואיל, לומר שינכה גם כן מזכות האבות הראשונות גם כן לעשו וישמעאל, ולא יעמוד דווקא לישראל, ומצד זה יקללם, ומטעם זה מצינו שאמר הקב”ה לאליפז התמני (איוב מב) חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתי אלי נכונה בעבדי איוב, ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אלים ולכו אל עבדי איוב ויעלה עולה בעדכם וגו', להיות כי חבירי איוב היו מיוחסים לאברהם ויצחק ולא ליעקב, לכן נצטוו להקריב פר ואיל שזכות אבותיהן יעמדו להן עם הקרבנות שהקריבו, כמו שכיון בלעם עם קרבנותיו, והנה לפי זה חשב, שאין בזכות יעקב אבינו ובזכות ישראל הנמשכין אחר אבותיהן ואוחזין מעשי ידיהם בידיהן, להציל עצמן מקללתו, לולי זכות אברהם ויצחק, על כן הוצרך להודות בעל כרחו, ומברכתו של אותו רשע אנו לומדים מה היה בלבו לקללם, וכמו שאמרו רבותינו ז”ל לזה אמר (במדבר כג) לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל הזכיר חטאתו במקום ברכתו, ואמר כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, והם האבות ואמהות, ומצד שהן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, ר”ל ומאחר שהם אוחזין מעשה אבותיהן בידיהם, שלא נחשבו כשאר גויים שהם עשו וישמעאל, רק הם עם בדד לחוד, לכן עומד להן זכות אבותיהם ולא להם, ואמר מי מנה עפר יעקב ומספר רובע ישראל וגו', הודה בזכות יעקב וישראל מצד עצמן שעל ידי זה ראויין לברכה, ולכן תמצא בכל ברכותיו שכפל שם תמיד שם יעקב וישראל, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל וגו', כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל וגו', מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, הרי שבעל כרחו הוצרך לענות אמן ולהודות במעלותן מצד עצמן, וכל ברכתו כולן להגדיל תמיד מעלות ישראל, מלבד ברכותיו אשר ברך אותן כדי להורות בפיו מה שחטא בלבו, והנה כאשר לא יוכל לקללו במקום ראשון, לקחו בלק למקום אחר ואמר לו (שם) אפס קצהו תראה וכולו לא תראה וקבני לי משם ויקחהו שדה צופים וגו', והנה נראה כי אלו שלשה מקומות שלקחו בלק, היה מצד גודל חכמתו וערמומית תחבולות לקלל ישראל לולי השם שהיה לנו, וזה כי עקר כל החכמות הם שלשה אלהיות למודיות טבעיות, והנה מצד האלקיות באה הנבואה אל האדם ושיוכל לפעול על ידי שמות הקדושים ולהשביע שרי מעלה לעשות רצונו, ולמודית, הוא חכמת המזלות שבו האדם יוכל לידע העתידות ולעשות טולמסאות ולהוריד רוחות וכחות הכוכבים ודומיהן, ובטבעיית, נתלה ענין פעולת הכישוף והנחוש והקסמים שהם כולם מצד ידיעת טבעית הדברים על בריון אשר יוכל החכם לפעול בהן דברים זרים לפי הנגלה וכל זה מבואר בספרי החכמה, ומעתה נראה כי בלעם ובלק נסו לקלל ישראל בכל אחד מחכמות אלו רק שהשם יתעלה הפיר עצתם, ולזה מתחיל לקח בלק לבלעם ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם, נראה כי במות בעל רומז אל החכמה העליונה שהיא חכמת אלקיות, והוא קצה העם, ר”ל קצה דביקות העם אשר יושגחו מן העליונים, והקריבו עליו בלק ובלעם להיות כי בלעם נסה מצד נבואתו ובלק מצד ידיעתו להשביע שרים העליונים שיעזרו להם בקללתן, ועם זה הקריבו עולות כי עמ' קל:' יפה חשבו עדיין שברצון השם לקלל ישראל מצד העליונים, ולזה כאשר נתבטלה דעתן אמר מן ארם ינחנו וגו', מה אקוב לא קבה אל וגו', והנה לא מצינו בכל דבריו הראשונים שהזכיר נחש או קסם, כי בתחלה לא הלך לקראת נחשים רק בדברים עליונים. אמנם, בפעם השני התחילו לצאת מן הכלל, וחשבו לקללן מצד מערכת הכוכבים, וחשבו שעל כל פנים יקללו אותן מצד זה, ואולי כפרו מעתה ביכולת השם יתעלה, ושיוכל להציל האדם מצד מה שנגזר עליו מפאת המערכת, ולכן לקחו שדה צופים והוא לשון חזיון, והוא מורה על חזיון וראיות האצגנינות, לאמר אפס קצהו תראה, וכולו לא תראה ר”ל כי גם זהו קץ, ושאין בהשגת הגשמיים מעלה גדולה מזה, אבל כולו לא תראה באשר יש עוד מעלה ממנו, ואמר קבנו לי משם למצא תחבולות לקללן, אף שלא ברצון הקב”ה, ולזה תמצא בפעם השני שאמר אל בלק התיצב על עולתיך ואנכי אקרה כה, ולא הזכיר אולי יקרה השם לקראתי כמו בפעם הראשון, כי לא רצה עכשיו רק להכות אותן בסתר שלא ברצון הקב”ה אבל השם יתעלה אשר נגלו לו כל תעלומות בא אליו שנאמר ויקר השם אל בלעם וגו', ואמר בברכותיו אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו וגו', כי לא נחש ביעקב וגו', ר”ל כי הם אינם מסורים תחת המזל, שהרי אל מוציאם ממצרים ובטל מהם המערכת, כמו שפירש החכם אבן עזרא במה שנאמר (דברים ד) ויוציאם מכור הברזל, והנה קרבנו אלו הקריב בלעם כמו שכתבתי ראשונה, כי אולי בלעם היה בקי יותר בחכמת האיצטגנינות מבלק. אמנם, בפרק השלישי לקחו אל ראש פעור שרומז על מעשה הכשוף, שכתב הרב המורה עניינה מעבודות הצאבאה, שרובם על ידי ש”ז(?) ודברים מאוסים כצואה רותחת שעובדין בו לפעור, ולדעתי שכוונת עובדי הפעור היתה מצד זה, שעל ידי פעירתן היה איזה כשוף מועיל בענין עבודה זרה ההיא שהטיבה להן לפי מחשבתן, כי לא יסבול שכל האדם לעבוד עבודה זרה בדבר מאוס לולי בדרך זה, ואמר ויעש בלק כאשר אמר בלעם, בי בלק היה גדול יותר בחכמת הכשוף מבלעם, לכן היה הוא העיקר בדבר זה וחשבו מחשבות לקללם בזה, כמו שאמרו למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, ולזה לא מצינו כאן שאמר בלעם אל בלק התיצב על עולתיך ואנכי אקרה, כי הוא היה טפל במעשה זה ועיקר היה בלק רק שבלעם היה מוכן לקללם, על ידי כשפנותו של בלק, ולזה כאשר ראה בלעם כי לא הצליחו מעשה בלק בדבר הכשוף, נאמר וירא בלעם כי טוב לברך ישראל וגו', והנה בהיות כי פרשה זו כוללת כל חלקי החכמה, אמרו משה כתב ספרו וספר איוב ופרשת בלעם, להורות כי כל החכמות הנגלים בספר איוב, שידוע שמגלה סודות מעשה בראשית ומרכבה ועניני לויתן, דברים שהן כבשונו של עולם, ונאמרו על ידי השם יתעלה בעצמו כמו שנמצאו במעשה השם את איוב, וכן פרשת בלעם שנכללו בו כל החכמות ונאמרו דרך נבואתו כשהיה גדול, ואמרו שמשה כתב הכל, כי הכלל הוא התורה בה נכללו כל החכמות, זהו הנראה לי לבאר בפרק זה.