תורת העולה/חלק ג/פרק עג

פרק שלשה ושבעים

בעניין קרבנות האבות ונח, (בראשית ח), ויבן נח להשם ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולת במזבח וירח השם את ריח הניחוח וגו'. והנה זה הקרבן הוא הנזכר ראשון בתורה שנקרב במזבח כי בקרבני קין והבל לא נזכר מזבח גם לא נזכר בהן ריח ניחח גם לא הזכיר שם מה הקריבו, עד כאן שהזכיר שהקריב עולות, וכל זה מבאר לנו סוד הקרבן ושהוא מורה על הפסד עולם וחדושו, וזה כי קין והבל לא הבינו חדוש העולם והפסדו רק מכח קריאת שמם בלבד כמו שנתבאר בפרק שעבר, ולא הבינו ענין ההפסד על בריו. אמנם, נח שראה ענין המבול בעיניו שהוא דמות ההפסד אשר לעתיד הקריב עולות במזבח וידוע מדברינו הקודמין בענין קרבן העולה וסדר נתוחו איך היה מרמז על הפסד העולם הכללי ושוב הכל אל מזבח הידוע ולזה אמר כאן שנח הקריב עולות במזבח, וכבא נתבאר גם כן בטעמי הקרבן שזהו ענין הריח הניחח הנאמר אצל הקרבן שהוא הקרבת הכחות אל הזבח הידוע והוא הפסד העולם בכללו כמו שנתבאר כל זה בסדר המערכה. וזה כוונת מחלוקתן בירושלמי פרק קמא דמגילה ובראשית רבה פרשת נח, רבי אליעזר אמר שלמים הקריבו בני נח, רבי יוסי בר חנינא אמר עולות הקריבו בני נח. מתיב רבי אליעזר לרבי יוסי בר חנינא והכתיב והבל הביא גן הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, מאי עביד ליה רבי יוסי בר חנינא מן שמינהן, התיב רבי אליעזר לרבי יוסי והכתיב (שמות כד) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו', מאי עביד ליה רבי יוסי בר חנינא, שלימין בגופן בלא הפשט ובלא נתוח. התיב רבי אליעזר לרבי יוסי בר חנינא והכתיב (שם יח) ויקח יתרו חותן משה עולות וזבחים לאלקים, מאי עביד ליה. רבי יוסי בר חנינא כמאן דאמר יתרו לאחר מתן תורה הוי. רבי אבא ורבי חייא בשם רבי יוחנן, ודאי מסייע לרבי יוסי בר חנינא עורי צפון ובואי תימן, עורי צפון זה העולה שנשחטה בצפון מהו עורי דבר שהיה ישן ונתעורר, ובואי תימן, אלו שלמים שהם נשחטים בדרום, מהו בואי, דבר שהיה של חדוש, מאי עביד ליה רבי אליעזר לכשיתעוררו הגלות שהן נתונות בצפון, ויבאו ויבנו בית המקדש שהוא בדרום. רבי אבא בריה דרב פפא רבי יושע דסכנין בשם רבי לוי, אף דין קרא מסייע לרבי יוסי בר חנינא, (ויקרא ו) זאת תורת העולה היא העולה שהיו בני נח מקריבין, כד הוה אתא לגבי שלמים אמר, זאת תורת השלמים אשר הקריב לא כתיב אלא יקריב מכאן ולהבא עד כאן לשונו. וכן הוא פרק בתרא דזבחים הנה כוונו במחלוקתן שאמר שלא הקריבו רק עולות וחד אמר אף שלמים ומסקנתן שעולות לבד הקריבו, להעיר לנו כוונץ הענין כי אמר עולות הקריבו מכח שעל ידי המבול עמדו על הפסד הככלי כאשר נתבאר ולזה הקריב נח עולות במזבח, ונמשכו בניו אחריו להקריב עולות. אמנם, קרבן שלמים לא הקריבו כי אף שקבלו בני נח שבעה מצות מכל מקום שא שלמים כישראל שיהיו ראויין להקריב קרבן שלמים וכמו שנתבאר מענין קרבן השלמים. וחד אמר שהקרב קרבן שלמים כי סבר ששבעה מצות שלהם היה מספיק ליתן להם השלמות אשר תתן התורה אחר כך, והמסקנה אומרת שלא הקריב רק עולות מכח שעמדו עליו הכח המבול ולכם ראוי להם הקרבן ההוא, ומנם, מה שאמרו שיתרו לאחר מתן תורה הוי הוא מצד כוונת יתרו לבכ שאצה להקריב אבל משה הזהירו על זה ושלא הקריבו, וכמו שיתבאר לעתיד ב]רק ארבעה ושבעים, ואחר זה יתבאר לך גם כן ענין המזבחות שבנו האבות, כמו שנאמר בתללת לך לך באברהם ויבן שם מזבח להשם הנראה אליו ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל וגו' ויבן שם מזבח להשם ויקרא בשם השם, בנב בנה שני מזבחות ולא נאמר שהקריב עליו קרבן, וכם נאמר אחר כך ויאהל אברבפ ועבא וישב באלני ממרא אשר בחברון ויסן שם מזבח להשם הנה בכח מזבחות שבנה לא נזכר שהקריב קרבן עד ברית בין הבתרים שאמר לו הקרוש ברוך הוא (בראשית טו) רחה לי עגלה משולשת ועז משולש ואיל משולש ותור וגוזל ויקח את כל אלה ויבתר אותם וגו', והטעם הנראה לי בכל זה שהיו עשרה דורות מנח ועד אברהם וכולם לא הקריבו קרבן נשתכח ענין הקרבו מהם וחזרו לדעות קין להאמין שהעולם קודם בכלל. ונראה כי זהו ענין דור הפלגה, שנאמר בו (בראשית יא) ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. וזהו שגרם להם להאמין עמ' קיט:' יפה ענין הקדמות, כי הרלב"ג הביא ראיה בספר מחמות השם, מענין הלשונות שהעולם מחודש כי הלשונות מוסכמים לא טבעיים כענין הצהלה בסוס וניעור לחמור, כי אם היה כן לא יתהפך אדם מלשון אחד ללשון שני, ומאח' שהלשונות מוסכמים, אם כן יתחייב שיהיו המסכימים קודם ללשון, ואי אפשר שימצאו מן האנשים זמן אין תכלית לפנינו זולת שום לשון, ואם הלשונות מחודשים אם כן גם האנשים כן ועוד האריך שם בזה ונראה כי לזה נאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו', להורות כי הלשונות הסכמיות ולזה אנשי דור הפלגה כאשר ראו כל העולם שפה אחת חשבו שהוא דבר טבעי ושהעולם קודם וזהו עניו אמרו (שם) ויהי בנסעם מקדם, רצה לומר מכח הקדפ והוא כוונת אמרם מקדמונו של עולם, כי חא חשבוהו לקדמון אלא שהעולם כולו קדום, ועל ידי זה חשבו שהעולם כמנבגו נוהג בלא כוונת מכוון שחדשו וכפרו בתכלית העולם שנאמר בו (ישעיה מה) לא תהו בראה לשבת יצרה וזהו מבואר כי כפי אמונת הקדמון, אין לשאול בתכלית כמו שכתב הרב המורה חלק שלישי פרק שלשה עשר בדרוש התכלית וזה לשונו לפי דעת אריסטוטלוס בקדמות לא יבוקש תכלית אחרונה לחלק מחלקי העולם, כי חא יתחן לפי דעתו שיאמר מה תכלית מציאות השמים, ולמה היו בזה השעור, לא למה היה דחומר כך ולא מה תכלית זה המין מבעלי החיים או מן הצמחים כי הכל אצחו עח צד החיוב הנצחי כו', ולכן חשבו דור הפלגה שאין תכלית לעולם להיות מיושב, לכן לא יבצר מהם כל אשר יומו לעשות ולכן רצו לבנות להם עיר ומדגל אשר ראשו בשמים כי ראו שתכלית האדם כתכלית העולם, ומאחר שאין תכלית לעולם כל שכן שאין תכלית לאדם אלא הכבוד המדומה בעולם הזה וזהו אמרם נעשה לנו שם כי זהו חשקו של אדם שיהא לו שם גדול בארץ בעושר ומעלה, והוא תכלית העולם הזה, ואמרו נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, על דרך מה שנאמר (איוב כ) אם יעלה למשים שיאו, ואף כי כוונו בעיר ומגדל על שני השלמות של אדם שהן שכל המעשי שהוא להנהגת המדיני והקבוץ בני אדם תוך העיר והמגדל והוא מושב השרים והמלכים החוקקים נמוס לקבוץ המדיני על פי שכל עיוני שלהם שכל זה יגיע לשמים ולא יותר, כי חשבו שהתכלית הוא השמים שהוא קודם, וכוונו במגדל ובעיר להשאיר להם שם בארץ כמו שנאמר בקין (בראשית ד) ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך נאמר באבשלום ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך, כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי, ויקרא למצבת על שמו, ויקרא לה יד אבשלום וגו', והכוונה בזה להשאיר להם שם בארץ כי חשבו זה לתכליתן ולזה הא עונשן להם מצד חטאן שנבלה שם שפתם ונפוצו על פני האדמה, שמזה הכירו שאין הלשונות טבעיים, והיה להם להתבונן בזה בענין חדוש העולם ותכליתו להיות העולם ביושב כי כן רצה בוראו יתעלה והוא תכלית האחרון בעולם, כמו שבאר הרמב"ם בפרק הנזכר, ולזה כאשר רובם לא שתו לבם גם לזאת, וחפשו צדדים שלא להודות לענין החדוש כמו שעשה אריסטו וסיעתו וכאשר העיר ממזרח צדק אברהם אבינו, והכיר בוראו ומחדשו בענין דור הפלגה ובשאר דברים, עד שעמד על האמת, נאמר בו שלשה פעמים ויבן מזבח ויקרא בשם השם, כי קרא לבני דורו שהיו כופרים בשלשה התחלות עולם השפל מחודשים, והם החומר והצורה וההעדר והוא בנית המזבח הידוע, כי בבנין המזבח ההוא נבנה הכל כמו שנתבאר כל זה למעלה, כי נגלה לו מענין דור הפלגה שהעולם השפל נברא ברצון רוצה ובכוונת מכוון, אך עדיין לא הקריב קרבן כי לא עמד עדיין על אמונת הפסד העולם המורה על ענין חדושו בכללות, ולזה נאמר לו בברית בין הבתרים (בראשית טו) ועתה קחה לי עגלה משולשת גו', כבר נתברק כי הקרבנות מורים על הפסד העולם וחדושו, מצד שבעלי חיים הם מורים על כל שלשה חלקי העולם וקשורן זה בזה והוא כדמות האדם הגדול ולזה נאמר בכל אחד משולשת כי כל אחד מורה על ענין שלושת העולמות ולזה אמרו רבותינו ז"ל קרבנות הראה לו, ולזה אמר קחה לי כי כלם הם שחי ואני בראתי אותן, ולזה נאמר ויבתר אותן בתוך וגו', וכמו שכתבתי לעיל בסדר המערכה ובארתי כל אותה הפרשה, שבמעמד בין הבתרים עמד על חדוש העולם ואחר כך בענין העקידה, עמד על ענין חיוב המציאות בראותו שאין מביאין אדם לקרבן וכמו שכתבתי ריש חלק שני ולכן הקריב איל תחת בנו ונזדמן לו איל לקרבן ולא שה, כאשר אמר יצחק תחלה איה השה לעולה, ואברהם אמר אלקים יראה לו השה, כי האיל הוא מורה על הכח והיכולת שיש לעולם, שהוא דוגמת הקרבן מצד הבורא יתעלה הממציאו ולזה כאשר נגלה להם ענין האלקים ושהוא מחוייב המציאות אם כן העולם שברא יש לו יכולת רב לעמוד מצד עילתו, ואף כשיפסד לא יפסד מצד מעוט הכח חלילה רק מצד הרצון כאשר נתבאר, ולזה הקריב איל. אמנם, קודם לזה שחא היו עדיין בדעת זה אמרו השה לעולה, בהיות כי השה הוא מעט הכח והיכולת והוא מורה על כי העולם קל להפסד כשה לטבח יובל, אמנם בענין יצחק חזר ואמר (שם כו) וירא אליו השם בלילה ויאמר לו אנכי אלקי אברהם אביך וגו', ויבן שם מזבח ויקרא בשם השם ולא נאמר גם כן שהקריב עליו קרבן, כי הוצרך לחזר על הראשון לבנות מזבח השם ההרום(?) כי כל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם סתמום פלשתים וימלאום עפר, ודרשו ז"ל אלו הגרים שגייר אביו סתומום פלשתים להסירן מאמונתם, וחזר יצחק וגיירתן והוא בניין המזבח שנאמר והוצרך להחזירן על המעוט שהתחיל בו אברהם, אף שהיה מקובל בידו כל עניין החדוש על אמתתו מאברהם אביו, מכל מקום לא הקריב קרבן מאחר שלא נתגלה לו הפסד העולם כמו שנודע לו ענין חדושו בסוד נתינת הארץ כמאמר רבי יצחק, שלכן התחילה התורה בחדוש העולם להודיע נתינת הארץ. אם כן, מצד נתינת הארץ נודע לו החדוש אבל לא הפסדו, ולכן לא הקריב קרבן, ונוכל לפרש גם כן כי אמר ויבן מזבח הוא לשון הבנה, רצה לומר כי הבין והשכיל ענין המזבח של מעלה ולזה קרא בשם השם להורות לעם כי יש מנהיג ובורא. אמנם, יעקב הציב מצבה והוא מצבה אשר נזכרה ראשונה בתורה, וכמו שנאמר (בראשית כח) ויקח את האבןאשר שן מראשותיו וישם אותה מצבה, והנה נאסר אחר כך הקמת מצבה כמו שנאמר (דברים ט) לא תקים לך מצבה אשר שנא השם אלקיך ודרשו ז"ל שהיתה אהובה בימי האבות והכנעניים עשאוה חוק לעבודה זרה ושנאה הקדוש ברוך הוא, ויש לשאול טעם למה עשאוהו הכנעניים חוק, יותר ממזבח שהקריבו עליו האבות אלא נראה לי שכל זה נתבאר מסוד הקרבות עם פירש פרשת ויצא יעקב, וזה כי מצבה הוא אבן אחת ומזבח הם אבנים רבות כאמרם ז"ל, ולזה נראה כי מאחר שידוע ומקובל באומה שמראה הסלם שראה יעקב רומזת על ענינים אלקיים, וכמו שאמר מה נורא המקום הזה וגו', ורוב החכמים הסכימו כי ענין הסולם הוא מורה על מציאות העולם כולו, והקשר מדרגתו ועילותיו זה על זה אשר בזה מלאכי אלרים עולים ויורדים וכמו שהאריך הרב המורה בזה חלק ראשון פרק חמשה עשר ופרק עשירי חלק שני לזה אמר גם כן כי יערב אף על פי שהיה מרובל בידו ענין חדוש העולם והנהגת השם יתעלה את עולמו מאבותיו ומרבותיו מכל מרום לא הספיר לו זה אלא רצה לעמוד על זה גם כן על המחקר כמו שהוא מדרך משלמים ולזה נאמר כי בצאתו מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במרום וגו' רצה לומר כשרצה ללכת לחרן פגע במקום והוא בית מדרשו של שם ועבר, שאמרו עליו רבותינו ז"ל שהיה נטמן שם ארבעה עשר שנה, או אם תרצה לומר שכיון במקום זה על מקום מדרגות עיון וכמו שבאר הרב המורה בשתוף שם מרום בפרק שמיני חלק ראשון ולזה כתב שם הרב המורה וזה לשונו, ודע כי כל שם שנבאר שתופו בזה המאמר אין כוונה ממנו להעיר על זה שנזכרהו בפרק ההוא לבד אבל אנחנו נפתח שער על עניני השם עמ' קכ' יפה ההוא המועילים כו', הנה באר דבר זה בשתוף שם זה יותר מבשמות אחרים להעיר על הקום זה, כי הוא הדרוש הכולל הכל ואמר וילן שם כי בא השמש וגו', כמו שנאמר באברהם (בראשית טו) ויהי ה שמש באה ועלטה היה וגו', שכבר נתבאר לעיל שכוונת הפסוק שרצתה שמשו ואורו לשקוע, כי לא הספיק שכלו להעמידו על האמת עד שהא לו עזר מלמעלה, והוא התנור עשן ולפיד אש כמו שנתבאר וכן נאמר ביעקב וילן שם כי בא השמש רוצה לומר פגע במקום שהוצרך ללון שם כי בא לו השמש והנה מקום ההוא ענין דאוש חדוש העולם שהוא מעמד שכלי אין באפשרות לעמוד עליו מצד המופת כמו שכתב הרב המורה בארוכה פרק אחד ושבעים חלק ראשון, ועל כרחו הותרך ללון בעמק הענין ההוא כי בא לו השמש ונפל גם כן שינה על עיניו בענין זה, ולזה נאמר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא ידוע אמרם בספר יצירה שני אבנים בונים ארבע כו', וכן אמרו פרק אין דורשין, והארץ היתה תהו ובהו, תהו זו קו ירוק המקיף העולם ובהו אלו אבנים מפולמות, שנאמר ונטה עליה קו תהו ואבני בהו ונראה שהם ענין האותיות שהם האבנים מפולמות, והוא מלשון פלוני אלמוני, כמו שכתב הרלב"ג ריש בראשית שהוא לשון לחות, כמו שכתבו החכמים בזה מלשון דגים מפולמות ונקראו אבנים מפולמות להיותכי מתוכן יצא הליחות שהוא המים שנאמר ורוח אלקים מרחפת על פני המים, שהם היו תחלת הברואים, כמו שנתבאר כל זה למעלה בדברינו והנה קו ירוק הוא הדבר שקדם לאותיות והוא הקו והנקודה שאי אפשר לצייר שום אות בלא קו ונקודה, והנה אות הו' הוא כדמות קו ואת הי' כדמות נקודה, ואי אפשר להשכיל קו או נקודה אלא באלו שני אותיות ואף כי עיקר הקו והנקודה הוא דבר שאין בו ממש ושום גשמות, והוא אמרם קו ירוק שמקיף העולם ומתאר הבריות, וזהו האמת כי דבר זה מקיף העולם, כי הנקודה סוף הקו, והקו הוא סוף השטח, והשטח סוף הגשם אם כן זהו מקיף העולם וכל אשר נמצא בעולם, וכבר ידוע כמה דברו החוקרים והחכמים מענין הנקודה והקו, כדי לעמוד על ענין הגשם, והוא התחלת כל חכמה ולזה אמר שהוא קו המקיף העולם והוא תהו כי אין לו ממד במציות, וקראו קו ירוק מצד שני דברים, האחד מצד שתוף השם להיות כי תיבת ירוק הוא י"ו ר"ק, י"ו הוא הנקודה והקו, ור"ק הוא הריקות שאין בה ממדש בעודן נקודה וקו מחשבית ואף כי ר"ק הוא מורה לנו השטח בעוד שהוא מרחק מוגבל בלא גשם, והנה גילה לנו במלות ירוק על כל שלשה דברים אשר יקדימו למציאות גשם, והשני במלת ירוק כי הוא הצבע הממוצע בין הלבן והשחור, וידוע שאמרו שהתורה היתה כתובה לפני הקדוש ברוך הוא באש שחורה על גבי אש לבנה, הנה אחר בריאות האותיות מיוחס להם צבע השחור. אמנם, בהעדרן לגמרי מיוחס לבן הלבן, ולכן כאשר עלה במחשבה לבראות האותיות מענין הנקודה והקו שרצה לומר המצוע בין העדר האות ומציאתו, כי כל מחשבה להמציא איזה פעולה אותה המחשבה היא באמצע בין ההעדר שקודם למחשבה ובין הפעולה שתא לפעול מכח המחשבה, ועל כן יוחס לו הירוק ונוכל עוד לומר בהיות כי האותיות גם כן נמצאות בעולם והם מכלל הברואים בעולם ולא קדם להם רק הנקובה והקו, כי במציאות שטח מיד נמצא כדמות ו' במחשבה, על כן אמרו שהתורה דבמה אלפים שנה לבריאות עולם, כי הנקודה והקו שקדמו הם שני אלפים מלשון (איוב ל"ג) ואאלפך חכמה, כי גם הן צריכין למוד והתבוננות גדול, ואחר שנתבאר הענין נאמר שזהו מה שנאמר ביעקב ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, ודרשו ז"ל שאלו האבנים נעשו אבן אחת כמו שנאמר ויקח האבן וגו', ודרשו גם כן שהיו האבנים מריבות זו עם זו, כל אלץ אומרת עלי יניח צדיק את ראשו כו', ודרשו ז"ל גם כן שמזה האבן נעשה אבן שתייה שעליו הושתת העולם, ועליו ההיכל עומד כדאיתא בפרקי רבי אליעזר ובכמה מדרשות ודרשו גם כן כי יעקב אמר אם יהיו האבנים לאחד יתייחד שם הקדוש ברוך הוא עמ' קכא' יפה עלי וכו' וכל זה מורה לנו כוונת הענין כי לקח מאבני המקום והם חלקי החכמות ותמונת האותיות וציורן הנקראים אבנים שהיו בידו מקובלים הצריכים להקדים אל העיון הזה הגדול, וישם אותם מראשותיו, והיו אבנים מרובים כי היו מתנגדים זה לזה חלקי החכמות אשר בידו, והם אבני המקום, וישכב במקום ההוא כי לא רצה להרוס לעלות אל השם, וכמו שנאמר במשה (שמות ג) ויסתר משה פניו מהביט וגו', כן נאמר ביעקב, כי לקח חלקי חכמותיו ושם אותם מראשותיו, ושכב במקום ההוא כי ראה כי טוב לו לעמוד באותה עיון, וכמו שהזהיר על זה הרב המורה פרק שנים ושלשים חלק ראשון, כי במדרגה זו אדם נכנס בשלום ויוצא בשלום ואינו מטריד שכלו כאלישע אחר כמבואר שם ולזה דרשו ויפגע במקום מלמד שבקש ךעבור ונעשה לו העולפ ככותל, ולזה נאמר ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, אמר שבא לו חלום נבואיי והוא העזא שבא לו מלמעלה, וראה הסולם אשר מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, מאן מלאכי אלקים רבנן אשר עולין ויורדין בדרוש זה, וכמו שכתב הרב המורה חלק ראשון פרק אחד ושבעים, שבזאת השאלה פלוסופי הדורות חולקים בה מהיום שלש אלפים שנה אל זמנינו זה במה שנמצא בחבוריהן כו', ואמר עולים ויורדים, כי מי שהשיג האמת הוא מבני עלייה, ומי שלא השיגו הוא מכלל היורדים לבאר שחת. והנה הראה לו כי השם נצב עליו ויאמר לו אני השם אלקי אברהם וגו', הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה וגו', ובזה הראה לו ענין חדושו של עולם, כמו שאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם כו', ואמר לו גם כן והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו', והוא הנמשך מאמונת חדוש העולם, להשגיח בפרטות על אנשי רצונו לשמרם בכל אשר ילכו לא כדעת הפוקרים הנמשכים אחר הקדמות אשר על ידי האמונה ההיא הרעה נפלו לכל דעה נפסדת, ולכן נאמר וייקץ יעקב משנת תרדימה ונתגלו לו עיניו להשכיל, ואמר אכן יש אלקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי, רוצה לומר לא ידעתי כי דבר כזה יבא בנבואה לאדם, אחר שאין שכלו משיג לזה. ואמר מה נורא המקום הזה רוצה לומר דרוש עיון זה, אין זה כי אם בית אלקים וגו', וכמו שנתבאר מכל דברינו הקודמים, כי זהו ענין כל בית אלקים וזה שער השמים כי הוא סוד לכל החכמות והוא עיקר הפתח לכנס בו לדת שעל ידו יעלה אדם לשמים, והנה גלו זה במדרשם המעולה המורה לנו על כוונתינו וזה שאמרו במדרש, תניא בר קפרא ויחלום אין חלום בלא פתרון, והנה הסולם זה כבש, מוצב זה המזבח, שנאמר מזבח אדמה תעשה, וראשו מגיע השמימה אלו הקרבנות שריחן עולה עד השמים, והנה מלאכי אלקים אלו הכהנים שנאמר שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבא-ות הוא, עולים ויורדים בו בכבש הנה השם נצב עליו שנאמר הנה ראיתי את ה' נצב על המזבח, עד כאן לשונו. והוא הדבר אשר דברתי כי זהו בית אלקים וענין הקרבנות והמזבח בדרך שנתבאר במה שקדם, ולזה נאמר בבקר ויקח האבן אשר שם מראשותיו וגו', אין ספק כי אף שהפשט אמת בכל ענין זה, שלקח האבן ושמהו מצבה ולכן עשאו הכנעניים לחק כמו שיתבאר, גם הנסתר והנמשל בו הוא מבואר, כי כאשר ראה יעקב שנתייחדו אבני המקום והיו בידו לאחר שעמד על עיון זה הגדול הכולל כל הדרושים שהם האבנים החלקים וישם אותה מצבת אבן עד היום הזה, רוצה לומר שם אותו מצבה, וחק לישראל הוא ללמדו לבניו מענין חדוש העולם מהיום ההוא והלאה ולזה כוונו שאמרו שממנו נעשה אבן שתייה שממנו הושתת העולם, והנה מצד הקשר חלקי העולם זה בזה, הנה הכנענים שמוה לחוק עמ' קכא:' יפה עבודה זרה, כי מצד הקשר חלקי עולם זה בזה, מצאו להם מקום שהכל הוא על צד החיוב, על צד הסיבה והמסובב כדעת הפלוסופים, ולהיות כי המצבה הוא אבן א', והוא נמצא בלא כוונת מכוון רק שנמצא אבן אחת בכל מקום מצד גדולו בארץ מב שאין כן במזבח שהוא אבנים רבות, כי אי אפשר להיות בנמצא בלא מחדשו וכוונת מכוון, על כן שמו ענין המצבה חוק לעבודה זרה, ולא ענין המזבח והוא מבואר למשכיל, כי כל עניני עבודה זרה נמשכים אחר אמונת הקדמות וזהו ענין המצבה אשר שנא השם ועשאוהו הכנענים חק לעבודה זרה, ונאמר ביעקב (בראשית כח) וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה ודרשו ז"ל שהשמן יורד לו מן השמים, והוא מבואר כוונתם בזה על השפעה היורדת מן השמים על ענין המצבה והוא המרומז בשמן המנחות, והוא השמן היורד מן השמים, כנתבאר לעיל מדברינו. ואמר שיצק שמן על ראשה, כי עיקר ההשפעה הוא בעליונים, ומשם יורד לתחתונים, וכמו שהאריך בזה הרב המורב פרק י"א חלק שלישי, כשמן זה היורד מן הראש המצבה למטה, ולכן נאמר לו בבית לבן, אנכי הא-ל בית א-ל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר וגו'. כלומר הנה השמן אשר משחת שם על המצבה כבר עלה בידך עד שהושגחת בבית לבן לברכך בעושר וכבוד ובנים, ונדרת לי שם נדר, כמו שאמר דוד ומידך הכל מי משלך נתנו לך, ולכן קום צא מן המקום הזה, כי המקום ההוא היה ארץ בני קדם המאמינים קדמות אין ראוי לו להשאר שם. ונראה שזהו ענין הבאר שראה בשדה בלכתו לחרן, כי למה שנאמר וילך לו ארץ בני קדם, אשר אל מעוננים וקוסמים ישמעו והם מאמינים הקדמות אשר אליו נמשך כל העבודה הבנויה ואמו' הצאבא אשר כולה מעונן ונחוש, כמו שספר ענינם הרב המורה חלק שלישי בטעמי המצות, אמר והנה שם שלשה עדרי צאן וגו', כי ראה אמונתן שרוממות אל בגרונם כדרך הפלוסופים, שנאמר עליהם אשר יאמרוך למזימה, כי מרוממים הא-ל על על הנמצאות בדרך עלה ועלול, אך שאין השגחתו בתחתונים רק עזב השם את הארץ, רק המינים שמורים מצד חיוב המסובב מהסבה והוא אמונת הפלוסף כמו שכתב הרב המורה פרק שבעה עשר חלק שלישי מאמונת אריסטוטס וזהו אמרו באר בשדה והוא הקדוש ברוך הוא הנקרא באר מים חיים אשר לא חכזבו מימיו ואמרו שראו בשדה והוא מקום אלנות וצמחים כדי לשמור המינים ואמר שלשה עדרי צאן רובצים עליה הם שלשה חלקי העולם הנקראים עדרי צאן אשר בכל אחד עדרים עדרים לבדו, והם המינים אשר בתוך הכלל, כי מן הבאר ישקו העדרים והם ההתמדה והקיום המבלים מלמעלה כדרך כל עלול מעילתו, אמר והאבן גדולה על פי הבאר, אמר האבן הידוע והוא הנזכר למעלה הוא על פי הבאר, כי דרוש זה האבן והוא חדוש העולם מונח על פי הבאר אשר לא יוכל לשאב משם כל הבא לשאב רק אם יאספו כל העדרים וגללו האבן מעל פי הבאר, והוא מבואר על פי דעתן שאין השגחה פרטית בבני אדם רק דרך כללות, והוא השגחה המינית אשר כל עדרים ישתו משם בשוה, וזהו אמרם ונאספו שם כל העדרים וגללו האבן מעל פי הבאר, רוצה לומר שמאחר שיכולין לתלות ההשגחה במינים כופרים בענין חדוש העולם והוא גלילת האבן מעל פי הבאר, רק והשקו הצאן בדרך כללות, והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה רוצה לומר למדריגת עיונו והוא המקום הנזכר למעלה. אמנם, יעקב כאשר ראה רחל באה עם הצאן אשר לאביה הם ישראל הנקראים צאן אביהם שבשמים, ורחל רועה אותן כמושנא' רחל מבכה על בניה נאמר (בראשית כט) ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את הצאן לבן וגו', אמר, כי ישראל הם צדיקים שהשגחה פרטית בהן, עד שאחד מהן מתפלל כמו שנאמר ויגש יעקב ואמרו רבותינו ז"ל אין השגה אלא תפלה שנאמר ויגש אליהו ועל ידי תפלתו משקה כל הצאן וגולל האבן מעל פי הבאר כי הוא ראה ענין חדוש העולם, אשר אליו יתפלל כל חסיד לעת מצוא העולם, כי אז אפשר לקבל תפילתו, ואמר את צאן לבן, ודברי הרקנ"ט בזה הם ידועים למשכילים ואחר שנתבאר כוונת הפרשה אשר הביא המשכת הדברים לפרשה, יתבאר לך ענין אמרם קום עלה בית אל ושה שם ועשה מזבח וגו', ואמר ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל, וגו', ולא נאמר שהקריב קרבן רק בנה המזבח בדרך שכתבתי באברהם ויצחק ולזה נאמר ויקרא למקום אל בית אל, כמו שנאמר באברהם ויצחק ויקרא בשם השם, ולא הוצרך לקרות השם רק בשם אל כי שם השם מורה על מציאות השם יתעלה וזה היה מקובל כבר מאברהם ויצחק אביו. אמנם, הוא קרא בשם אל, המורה על יכולת וכח שגילה לכל העולם עמ' קכב' יפה שהקדוש ברוך הוא יש לו הממשלה בעליונים ובתחתונים, לשמור עבדיו וחסידיו מכל צרותיהם כמו ששמרו מלבן ועשיו ודינה ושאר צרות שעברו עליו, ושהשגחתו דבוקה בפרטות בשלמים, וזהו לשון אל, וזהו מה שדרשו ז"ל פרק ב' דמגילה שהקדוש ברוך הוא קרא ליעקב אל, כי נתן לו הכח למשל באויביו, ואמרו במדרש שא"ל הקדוש ברוך הוא אתה אלוה בעליונים ואני אל בתחתונים, כי על ידי יעקב נגלה כחו של הקדוש ברוך הוא שמושל אף בתחתונים, ושידיעתו והשגחתו בקרב הארץ, ויעקב אלוה בעליונים כי צדיק מושל ביראת אלקים ומושל בעליונים ותחתונים כמו שנאמר בשלמה וישב שלמה על כסא ה' שמושל על עליונים ותחתונים, והנה ביעקב עקר הגדולה שמושל בעליונים כמו שנאמר (בראשית לב) כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, ובהקדוש ברוך הוא עקר הגדולה שעיני השם משוטטות בארץ, ולא כדעת הכופרים הפוקרים בידיעה והשגת המן השפלים ךזה אמרו שזה אלוה בעליונים וזה בתחתונים, כל זה נגלה אליו בבית אל, לזה קרא למקום אל בית אל בלא הקרבת קרבן, כי לא השיג עדיין ענינו עד רדתו למצרים, שנאמר (שם מ"ו) ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא באר שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, ויאמר אלקים וגו', במראות הלילה וגו', אנכי הא-ל אביך אל תירא מרדה מצרים וגו', ונראה כי שעור הכתוב וכבר אמר לו האלקים קודם שזבח הזבחים, כי גילה לו ענין יציאת מצרים, ועל ידי זה עמד על סוד הקרבנות, ובאברהם שנתגלה לו הפסד העולם וענין הקרבנות וענין יציאת מצרים כמו שנתבאר מענין המערכה, ולכן נתגלה לו גם כן כאן ענין ירידת מצרים וענין קרבנות ולזה זבח זבחים מה שלא עשו כל האבות קודם לכן, ולזה נאמר ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק ודרשו ז"ל שנקט יצחק משום שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, וזהו מבואר לפי דרכינו כי מאחר שנתגלו ענין הקרבנות לאברהם גם ליעקב תלה גם כן כאן ענין הזבחים באלקי יצחק, והוא סוד העקידה להראות כי גם יצחק נתגלה ולא הוצרך להקריב קרבן יותר מאחר שנקרב הוא בעצמו לעולה רק שלא נקרב ממש מטעם שנתבאר ריש חלק שני וכן באברהם נתגלה לו הענין בברית בין הבתרים ובעקידה, אלא שתלה הגדולה ביצחק לייחס לו העקידה אף שכל ישראל מייחסים ענין העקידה לאברהם מכל מקום להיות יעקב מחוייב בכבוד אביו תלה הגדולה בו והוא מבואר.