תורת העולה/חלק ג/פרק עב

פרק שנים ושבעים

ראה שנתבאר ענין קרבנות הנוהגין לדורות, והדברים הנמשכים אליהם כפי כוונת המאמר נשאר לבאר ענין קרבנות אבות העולם אנשי מעשה ואנשי שם, ונחזר עליהן אחת לאחת למצוא השבון ולבאר טעם קרבנותיהם שהקריבו, ועל מה הקריבו כל עמ' קטז:' יפה אחד, ונלמוד מתוך זה ענין הקרבנות ושכולם מורים על ענין חדושו של עולם וכמו שנתבאר למעלה ונתחיל מיום עשות אלקים ארץ ושמים גרסינן במסכת חולין פרק אלו טריפות ובמסכת עבודה זרה ומייתי לה בבמה מדליקין אמר רב יודא שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה במצחו שנאמר ותיטב להשם משור פר מקרן מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק מקרן כתיב והנה יש לתמוה למה לא הוזכר קרבן אדם הראשון בתורה, כמו שנזכרו שאר הקרבנות שהקריבו הקדמונים כל אחד בדורו, ולכן נראה כי זהו המגלה לנו סוד הקרבן שעיקר המכוון בהן הוא להראות ענין הפסד העולם וחדושו כאשר נתבאר. ועל כן אדם הראשון שלא הוצרך להעיר על ענין חדושו של עולם, באשר לא היה לא אב ואם, רק נוצר עפר מן האדמה ונגלה אליו חדוש העולם בחוש. והיה מעיד עליו לבריות עדות חושיי, לא עדות הנלקח מצד הקבלה או מצד המופת, כדרך בני אדם המקריבין קרבן, על כן לא נזכר קרבנו בתורה כי היה ללא תועלת להזכירו, מאחר שהוא בעצמו העד. אמנם, מכאן ואילך שנולדו הבריות מאב ואם בדרך הארץ, והיה לחשוב בהן שהיו מאמינים ענין קדמות העולם, הזכיר כל איש שהיה מאמין חדוש העולם והקריב קרבן ודע כי לזה אמרו כי קרן אחת היה לו במצחו, והוא דבר נפלא לדעתי מורה לנו על עומק חכמת רבותינו ז”ל ואיך רמזו לנו באצבע כוונת הדברים וזה כי עיקר המכוון בהבאת הקרבן הוא להראות לנו חדוש העולם ולהעמיד אמונה זו בקרב הארץ, כי הוא יסוד כל התורה כולה כמו שנתבאר ריש חלק שני. אמנם נרמז בו ענין הפסד העולם מכח הפסד הקרבן כמו שנתבאר ומכל מקום עיקר המכוון הוא ענין חדוש העולם כי הוא יסוד התורה לא ענין הפסדו אלא שהיא אמונה מקובלת בישראל כמו שנתבאר כל זה ריש חלק שני, ועל דרך זה כל קרבן יש לו שני קרנים, והוא שמקיים שתי אמונות, ענין החדוש וענין ההפסד, מלבד קרבן אדם הראשון שלא היה לו רק קרן אחת, כי לא הוצרך האדם לקיים אמונת החדוש מצד הקרבן כמו שנתבאר. גם היה מבואר עניו החדוש בשור עצמו וכמו שאמרו רבותינו ז”ל פרק אלו טריפות שור שהקריב אדם הראשון קרנותיו קדמו לפרסותיו שנאמר מקרין מפריס מקרין והדר מפריס והוא ידוע שזהו ענין השור שנברא בששת ימי בראשית ובצביונו נברא גדל מן הארץ ויצאו קרנותיו תחלה מן הארץ אחר כך פרסותיו, כי כן הוא דרך הגדול ואם כן לא הוצרך רק לקרן אחת אבל היה לו קרן אחת והוא לקיים ענין הפסד העולם ולזה התורה שבאה לייסד לנו ענין החדוש כדי לתת תורה ומצות, לא הזכירה קרבן כי לא יועיל ענין החדוש יותר מבריאת האדם עצמו וכמו שלא הזכירה התורה דבר מענין הפסד העולם, כי לא דברה אלא מדברים שהן לצורך המצות, וכמו שאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל אלא מהחדוש הזה לכם כו', כן לא הזכירה גם כן ענין קרבנו של אדם הראשון. אמנם, דוד המלך עליו השלום שגילה לנו ענין עתידות כמו שמבואר מדבריו ומדברי שאר נביאים שגילו לנו נסתרות גילה לנו גם כן שאדם הקריב קרבן והוא מבואר למסכיל, ולזה אמר שקרן אחת היה לו במצחו והוא מבואר שכוונו זה על התבוננות הדברים התלוים בשכל האדם שהוא במצחו וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום החכם עיניו בראשו והוא מבואר, וכבר כתבתי טעם אחר בענין הגדה זו בעבודת יום כפורים אבל העיקר נראה כאשר כתבתי כאן. ולזה אמרו גם כן פרק במה מדליקין מאי הוי עלה דתחש שהיה עמ' קיז יפה בימי משה, אמר רבי אלעי אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמו היה, ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא או מין בהמה, וקרן אחת היה לו במצחו ולפי שעה נזדמן למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז, מדקאמר וקרן אחת היה לו במצחו שמע מינה טהור הוא, דאמר רבי יודא שור כו', שור שהקריב אדם הראשון כו', ולפשוט מיני' דבהמה הוא, כיון דאיכא קרש דמין חיה הוא ולית ליה אלא חדא, איכא למימר מין חיה היה עכ”ל. והשתא יש לדקדק אמאי קאמר שמע מינה טהור הוא דאמר רבי יודא שור כו', הוה ליה למימר טהור הוא ויש לו קרן אחת, ואף על גב דזה יש לישבו דהפשטן הוי ס”ל דעניין קרש הוא ידוע לכל, ואלו השיב לו מקרש הוי קשה ותפשוט מיניה דחיה הוא, ולכן הביא הא דרב יודא דליכא למפשט מיניה דבהמה היא דהא ענין קרש גם כן ידוע, ולא נוכל לפשוט רק טהור הוא. על כל פנים אבל בהמה וחיה לא יוכל למפשט, וכדמשני ליה הואיל ואיכה קרש כו', אלא דהמקשן לא הבין כוונתו, אלא דאם כן קשה היאך סלקא דעתך דקרש הוא דהרי קאמר דנגנז והקרש לא נגנז אלא ודאי מין קרש קאמר ולא קרש עצמו אם כן מנא לן דלא בהמה הוא מאחר שאינו קרש עצמו, ועל כן נראה דעיקר כוונתן בזה הוא לפרש טעם קרן אחת שהיה לו במצחו שהוא כדמות טעם של שור אדם הראשון, להיות זה דבר חדש נברו לשעתו ונגנז. ואף כי נצרך לכסות המשכן שהיה מורה על ענין חדושו של עולם כדמדרשיהם ז”ל, ולכם אמרו שהוא כדמות שור שהרקיב אדם לקרבם שלא הוצרכו להראות ענין החדוש מצד קרניהם רק מצד עצמן רק באו להורות ענין הפסד העולם ולכם יספיק לו קרן אחת ולכם קאמר אחר כך מאחר דאיכא קרש ולא ידעינן אי בהמה אי חי כלומר דלא באנו ללמוד מקרבנו של אדם אי בהמה הוי או חיה הוי כי אין זה המכוון אלא באנו ללמוד מענין קרן אחת דטהור הוי מאחר שמורה לנו על ענין הפסד העולם וחדושו, ואינו דבר כשאר בעלי חיים שקרנותיהן טבעי להם, ויש להם שני קרנים ולזה אין לו רק א' ולכם ודאי טהור הוא מאחר שמורה לנו על אמונה ודעת טהורה שהוא חדושו של עולם וכמו שאמרו ז”ל (שמות י”ג) למען תהיה תורת השם בפיך מן המותר בפיך והוא מטעם שנתבאר, ולכן אין נפקותה בזה אם בהמה הוא אם חיה ובהיות כי אמרו רבותינו ז”ל דליכא בנביאים ובכתובים דלא רמיזא באורייתא צריכין אנחנו לפרש שענין קרבנו של אדם נרמז בתורה והוא אמרו אחר חטאו של אדם (בראשית ד) והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את השם ותוסף ללדת את אחיו את הבל ויהי הבל רועה צאן וקים היה עובד אדמה ויהי מקץ ימים ויבא קין וגו'. הנה בקריאת שמות אחו הבנים נרמז סוד קרבן אדם, וזה כי כבר קיימו עליהם כל היהודים התורנים שיש סוד בענין קריאת שמות אלו הבנים כמו שכתב הרב המורה פרק ל' חלק ב' ובעל העקידה ובעל עיקרים ושאר חכמי ישראל כל אחד לפי השגת ידו ולכן אני רואה כי נרמז בזה סוד קרבנו של אדם הראשון, ולזה נאמר כי האדם ידע את חוה אשתו ופירש את עם, כי ידע והבין עמה שנבאת עמו על תד חדוש העולם לא בדרך הארץ שהחו עוסקים בו מעכשיו ללדת את קין על ידי תשמיש והריון שהוא דרך הטבע הנוהג ועל ידי התבוננות זה הכירו כי העולפ מחודש כמו שהוא וחוה אשתו היו דבר חדש וענין ותהר ותלד את קין הוא נאמר על מחשבה כמו שנאמר והרה עמל וילד שקר, ועל כן היה נקרא בן הראשון קין להורות על מה שנאמר (בראשית יד) קונה שמים וארץ שנאמר באברהם והוא אמונת חדוש העולם על אמתתו ולזה נאמר ותאמר קניתי איש את השם לא נאמר ותקרא את שמו קין ותאמר קניתי כי שניהם קראו שת שמו קין להורות על ענין החדוש ולזה נאמר ותאמר קניתי איש את השם ר”ל כי אף חוה שהיתה מן האדם והיה קתץ טבע בדבר מכל מקום אמרה קניתי איש הוא אדם שהיה אישה את השם ר”ל בדרך חדוש ולא בדרך טבע הנהוג על כן שניהם הודו בענין החדוש וקראו שם בניהם קין ולכן לא הוצרך לפרש עמ' קיז:' יפה מי הוא הקורא שמו קין כי הוא ידוע שלא היה בעולם שיוכל לקרות שמו קין לולי האדם ואשתו והם הקוראים, וכן הוא בענין הבל ולזה נאמר ותוסף ללדת את הבל ר”ל כי מידיעה ראשונה שידעו אדם וחוה ענין החדוש נמדך גם כן שילדה גם כן הבל וכבר נתבאר בדברי הרב המורה חלק ראשון בשתוף ילד שנ' על הולדות דעת אחד כמו שנאמר (ישעיה ב) בילדי נכרים יספיקו כו' והוא מרומז בכון אמונת הפסד העולם ולכן הכל הבל וכמו שהאריך בזה קהלת ואמר (קהלת א) הבל הבלים אמר רהלת וגו' דור הולך ודור בא וגו' וכל ספר קהלת נבנה על ענין הבל זה, והנה ילדה הבל מכח ידיעה ראשונה כי מאחר שהעולם מחודש היה מאין באפשרות שיפסד לעתיד כדרך כל הוה נפסד, ואף כי כבר נתבאר שענין הפסד העולם לא יהיה בדרך טבעי אלא ברצון בדרך חדושו ואפשר שלא יפסד אף שמחודש כמו שנתבאר כל זה ריש חלק שני, מכל מקום עמד אדם על הפסדו מצד חדושו כי האמין שהפסדו יהיה ברצון כמו חדושו, וכמו שהוא האמת לדעת רוב חכמי ישראל ולזה נאמר ויהי הבל רועה צאן וקין עובד אדמה כמו שנאמר (בראשית מו) כי תועבת מצרים כל רועה צאן כי מצרים היה נמשכים אחר קדמות העולם והוא אמונת הצאבאה(?) אשר ספר הרב המורה מהן פרק שלשים ופרק אחד ושלשים חלק שלישי, כי היו עובדין האדמה עם הצלמים שעל ידי עבודות אלו תתישב האדמה ולזה כוונו במדרשם שאמר אברהם (בראשית יח) יקח נא מעט מים וגו' שהיה חושבן לעגרביים שמשתחוים לאבק שעל רגליהם כי ממה שראו דעת הקדמונים מגדילים עבודות הארץ השתחוו לאבק שלה כי חושבין שהכל היה מן העפר וחוזר אל העפר ולכם היו מגדילין אותה ועובדים לה ממש ומשימין אותה לאלוה עליהם, וכן נאמר בענין רין עובד אדמה כי חשב בדעתו שהארץ לעולם עומדת, אף על פי שידע החדוש מצד קריאת שמו מכל מקום מאחר שלא האמין בענין הפסד העולם חשב שהעולם בכללו קדום אלא שהפרטי נתחדשו והכל הוא מפאת הגלגל המהוה והמפסיד הדברים הפרטיים והכלל לעולם עומד והוא דעה קדומה לפלוסופים הפוקרים והוא היה דעת קין ולזה היה עובד אדמה כאמונת הצאבה שהיו עובדי אדמה מכח זה. אמנם הבל הבין מצד שמו ענין הפסד העולם ועמד על ידי זה על ענין חדוש האמתי ולזה היה רועה צאן וידוע כי הרועה מושל בצאנו לרדותן ולהכותן ולשוחטן בכל עת שירצה בכל המצרך להם לכל עבודותיהם, ואף כי הם משחיתים הארץ שהוא אמונת קין וכמו שאסרו ז"ל לגדל בהמה דקה בארץ ישראל משום ישוב הארץ ולכן היה הבל רועה אותן ולזה תועבה מצרים כל רועה צאן ולזה נמשך כל אחד אחר דעתו ואחר שמו הנקרא לו וכמו שאמרו אבותינו ז"ל פרק קמא דברכות ובמסכת יומא מנלן דשמא גרם כו', ונאמר (שם ד) ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה להשם והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן, וישע השם אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. כבר כתבתי לעיל פרק שבעה וארבעים חלק ב' כי טעם שהביא קרבן מפרי האדמה ולא מבעל חי היה להואות על דעתו בקדמות ושלא היה מאמין בריאה רק בדבים פרטיים והוא הזרע פשתן שהקריב כמאמרם ז"ל והבל הביא מבכורות צאנו להראות דעתו בענין החדוש והפסד העולם, כנתבאר כל זה לעיל סוף פרק הנזכר. ומה שנאמר שהביא קין מנחה להשם כי חא היה כופר בעירא לגמרי רק שהאמין שהגלגל קודם מצד חיוב עילתו, ולזה הביא קרבן להשם על דרך ההלול וההודיה כדרך הפלוסופים שהיה להם שבחות והודיות בדרך זה, כמו שכתב בעל העקידה. אמנם הבל הביא גם הוא מבכורות צאנו וכל גמין(?) ריבויין(?) ובא לרבות קרבן אביו שהביא גם כן על כוונת הבל. אמנם, להורות כי קרבן אדם לא היה לו רק קרן אחת בדרך שנתבאר, והבל הוצרך גם כן לכוון ענין החדוש שהוא הקרן השני על כן נאמר בהבל גם הוא מבכורות צאנו ולא אמר מבכורות צאן כמו שנאמר בקין מפרי האדמה ולא נאמר מפרי אדמתו אלא שבא לומר שהביא הבל מבכורות צאנו, המורה לנו ענין הראשית עמ' קיח' והוא החדוש, הנרמז בענין בכורות צאנו שהם ראשית פרי הבטן, והכוונה בזה כי הבל הביא מראשית ולא אדם, ולזה אמר צאנו ולא צאן, כי הוא לא הביא הצאן הראשון הנברא בששת ימי בראשית הבריאה כאביו שהביא השור שנברא בראשונה. ואם כן,ענין קרבן אדם מרומז בתורה. ולהיות דעת הכל אמת נאמר וישע השן אל הבל וגו' ודע והבן כי לזה הסוד אמרו רבותינו שאדם וחוה עלו למטה שנים וירדו שבע. קין ותאומתו והבל ושני תאומותיו, ואמרו רבותינו ז"ל עי קין הרג הבל משום תאומים יתירה שנולדה עמו וזה כי אדם וחוה עלו למטה שנים והוא מקום הידיעה הנזכרת שנאמר בו והאדם ידע את חוה אשתו, ואף כי המטה הוא המקום המחשבה, כמו שנאמר ורעיוני(?) על משכבי סליקו ולא הבינו מתחילה שנתחדשו רק שניהם שראו בעיניהם כי הם נתחדשו, אבל לא הבינו זה בתחלה בשאר הברואים. אמנם, אחר כך ירדו שבע רוצה לומר התבוננו בינה שכן היה בכל מה שנברא ונתהוה בשבעת ימי הבריאה והוא ענין קין וההבל והתאומים שנולדו עמהם וזה כי אדם וחוה שנבראו ביום ששה עלו שנים רוצה לומר הכירו ממעשה יום ששי ויום שביעי שהיו בהן דברים מחודשים כי אף ביום שביעי היו הדברים העשרה שנבראו בע"ש בין השמשות, וכאלו נבראו ביום השבת עד שמשום זה נוכל לומר ויכל ביום השביעי כפשוטו של מקרא וכמ"ש הקדוש ברוך הוא יודע רגעיו ושעותיו וכו', כמו שנתבאר לעיל פרק מ"ח חלק ג', לזה אמר שעלו שנים למטה, כי בתחלת התבוננות הבינו זה ועלו בזה אל המטה. אמנם, כשירדו ירדו שבע כי כשנערו משנתן ורעיונן על משכבן סליקו, הבינו וירדו שבע, שכל מה שנברא בכל שבעת ימי בראשית כולו נתחדש, והנה חלקו אלו השבעה הימים דרך משל לקין ותאומתו והבל ושתי תאומות ודע כי נתייחס האדם ליום ששי, הואיל ונברא בו, וחוה ליום שביעי כי הוא שבת מלכתא וקין ליום חמישי, והבל ליום רביעי, ותאומות קין יום שלישי ושני תאומים הבל ליום שני וראשון מטעם שיתבאר וזה כי קין האמין בחדוש הפרטים ולא בכלל, והוא מה שנברא ביום חמישי שנבראו בו דברים פרטיים, נפש חיה ועוף יעופף על פני רקיע השמים ונבראו בו התנינים הגדולים והוא ענין הנחש שבא על חוה שנקרא נחש עקלתון, תנין הגדול שבים, וכבר ידוע מדרשם ז"ל שחוה נתעברה מן הנחש והולידה קין ותאומתו הוא מעשה יום שלישי שנברא בו עשב הארץ וכל עץ עושה פרי למינהו הנה באלן שני ימים נבראו בו כל דברים הפרטיים מלבד בריאת בהמה ואדם שנברא ביום ששי ונתייחס לאדם וחוה ונכלל בשנים שעלו בו עם המטה. אמנם, הבל המאמין הפסד העולם וחדושו, הוא רומז על מעשה יום רביעי, שנברא בו חמה ולבנה והנה ידוע מחדוש הלבנה והעדר אורה ענין חדוש העולם והפסדו, כי מדבר אחד ילקי ראייה על כל המין ולזה רומז היום ההוא על הבל ושני תאומותיו מעשה יום שני ויום ראשון, שנבראו בו דברים כללים עליונים, ונעשה הרקיע ונתגלה היבשה והם תאומים של יום רביעי, שנבראו בו דברים עליונים כללים, ולזה דרשו ז"ל ויהי בהיותן בשדה על מה היו מדיינים על תאומה יתירה שנולדה עם הבל, והוא מבואר הטעם, כי כבר כתב הרב המורה חלק שלישי כי ענין הקטטות והמריבות שנופלות בין בני אדם הוא מצד האמונה וחילוף הדתות כמו שהאריך בזה. ולכן קם קין על הבל והרגו גם כן מצד חילוף דעתן באמונה והוא התאומה יתירה כי קין היה מאמין שכלל קדום והפרטים נתחדשו והבל היה מאמין שהכל נברא, והנה הכלל הגדול היה נברא ביום ראשון והוא התאומים יתירה של הבל כי כאשר היה אפשר להשוות דעותן כי גם בריאת יום שני הוא פרטי נגד מעשה יום ראשון. אמנם, הכלל הגבוה שהוא בריאת יום ראשון והוא התאומים יתירה של הבל, כי כאשר היה אפשר להשוות דעותן כי גם בריאת יום שני הוא פרטי נגד מעשה יום ראשון. אמנם, הכלל הגובה שהוא בריאת יום ראשון לא יוכלו להשוות עצמן באמונה זו, ולזה קם עליו והרגו, ולזה מצינו שהיה קין כופר בהשגחת וביגיעת השם יתעלה בעולם, כמו שהוא דעת הפוקרים הנמשכים אחר הקדמות ולזה אמר משומר אחי אנכי, ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה (בראשית ד) ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה פיה וגו', כי עמ' קיח:' יפה תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה וגו', הנה גילה לו השם יתעלה שהוא השגיח ויודע בדברים הנעשים בארץ, ולזה נאמר קול דמי אחיך צועקים וגו', ואחר כך קלל האדמה, כמו שמצינו במצרים שגם באלהיהם עשה שפטים, להודיע לעובדיהן שאינן אלוה כן קלל הקדוש ברוך הוא את האדמה שהיה קין עובד כדי להשכילו מדע וחכמה שאינו ראוי לעבוד את האדמה, וזהו אמרו אשר פצתה פיה לקחת דמי אחיך מידיך כלומר כאלו רצה אלקיך לכסות עליך חטאך לקבל הדם, ועל ידי זה תחשוב עוד לעבוד לה בהיותה בעורך על כן קללה להודיעו שאין בה דבר ממש ואין בה צורך אלקית, וזה אמר לו גם כן כי תעבד האדמה לא תוסף תת כחה לך וגו', הראהו כי עובד לאל לא יושיע וכי יעבדה עוד לא תתן כחה לו עוד. והנה מצינו במדרשם ז"ל שחלקו במה שנאמר (שם ד) וישם השם לקין אות מה היה האות, רבי יודא אמר הזריח לו גלגל חמה, אמר ליה נחמ' וכי לאותו רשע הזריח גלגל חמה, אלא הזריח עליו הצרעת, שנאמר (שמות ד) והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון, רבי אבא אמר כלב מסר לו, אבא יוסף אמר קרן הצמיח לו, רב אמר אות לרצחנים, רב חנן אמר אות לבעלי תשובה, רבי לוי בשם רבי שמעון אומר תלאו ברפיון ובא מבול ושטפו. הנה נפלו שבעה סברות במהות האות הזה וידוע כי האות הזה היה להסיר נבוכות קין ודעתו הנפסדת, וכבר נתבאר פרק מ"ב חלק ג', שמכח שבעה טענות עמדו הכופרים על הקדמות, והוא דעת קין, ולזה באו שבעה סברות במהות האות שהסיר מבוכתו, כי אחו החכמים חוקים איזה עיקר הטעמה שהביא קין להעמיד על הקדמות שהוצרך אות עליה כי הזרחת גלגל החמה היא נגד הטענה הראשונה שהיה מצד תנועת הגלגל, זריחת הצרעת שהוא מחומר נפסד הוא נגד טענה שניה שהיא מצד החומר, הכלב(?) שמסר לו להנהיגו בכל אשר הכלב ילך אחריו, וידוע כי הכלב אוהב את אדונו יותר משאר בעלי חיים, והוא נגד תנועה הסיבובית אשר לגלגל שהוא מצד החשק, כמו שבארו הקדמונים, והוא טענה השלישית, הקרן במצחו שהיה דבר חדש אינו מטבע האדם, נגד הטענה הרביעית שהיא לקוחה מצד טבע הדברים, אות לרצחנים הוא נגד הטענה החמישית שהיא מצד הפועל, אות לבעלי תשובה הוא דעת הששית שהיא לקוחה שלא יפעול עת יותר מעת אחרת, מה שתלאו ברפיון הוא נגד הטענה השביעית שלרוחה מצד שפעולת השם יתעלה שלמות והוא נגלה במבול, והמשכיל בדברינו הקודמים פרק מ"ה ו"ו מ"ז בתשובות טענות אלו יתבאר לו איך באו דעת חכמים מכוונים לתשובה על כל טענה וטענה, והנה אחר שנתבאר זה נוכל להביו מה שנאמר אחר כך (בראשית ה) ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא שמו שת. בא להורות כי בנים הראשונים לא היה כדמותו וצלמו כי בקריאת שמות בנים הראשונים הראה על ענין חדושו והפסד, שהוא לא היה נברא כדרך שאר בני אדם המולידין דומה בדומה בדרך טבע. אמנם, בענין בן זה קרא שמו שת המורה על עולם בבנינו, והמשך טבעו זה אחר זה כל זמן ימי עולם, ולזה אמר שהולידו בדמותו וצלמו כי לא רמז עוד על ענין החדוש וההפסד רק על דבר טבעי ונוהג שאדם מוליד בדמותו וצלמו, והוא ענין המשך הדורות, ולכן נקרא שמו שת ולכן נתיסד העולם משת, ולא מבנים הראשונים, כמו שכתבתי שהשם גורם ודי בזה למה שרצינו בזה הפרק.