תורת העולה/חלק ג/פרק עא

פרק אחד ושבעים

איש או אשה כי יפלא לנדור נדר להזיר וגו' (במדבר ו). כבר כתבתי בפרק שעבר אמרם כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. הנה גלו ז"ל כי טעם הנזירות הוא, כדי שישמור עצמו מן היין המביא לידי קלקול הסוטה, ונראה שלפי דרך זה יתבארו דיני נזיר עם קרבנותיו על הנכון, וזה כי כבר חלקו החוקרים פעולת האנושות כפי חלוקות הרכבת המין, הראשונה יתחלקו אל שני מינים המין האחד אשר ימשוך אל צורתו והם הדברים אשר יפנו בהם אל איזה תכלית מהתכליות שיראה להם טוב, ואם לא יקפידו אם כן הוא על דרך האמת, והמים השני אשר ימשך אל חומרם, והם אשר לא יפנו בפעולותיהן לשום תכלית ידוע ומוגבל למה שיגיעם רצונם, פעם אל דבר ופעם אל הפכו כמנהג הבעל חי. אמנם אלה אשר יפעלו אל תכלית יתחלק תכליותיהן גם כן לפי טבע החלוקה, הנה הנם הטוב, והערב והמועיל, אשר זכרו הפלוסופים המדיניים הטוב הוא הפועל כפי השכל לגמרי והם הנקראים אנשים אלקיים והערב הוא הפועל כפי החומר בהחלט והם אשר יקראו בהמיים, והמועים הוא המורכה משניהם, והם הפועלים כפי הרצון והשכל יחד, אמנם המין השני הבהמי אשר מצד החומר, הנה אינו מקבל שום חלוקה מוגבלת כי הוא נחלק מצד עצמו ובלתי מקבל שום הגבלה וגדר, יען כי לא יתנועעו אל תכלית ידוע טוב או רע, כי אם אל כל מין הפסד ופחיתות שידומה להם, ואף כי יפעלו פעם אל קצה א' מפחיתות, ופעם אל קצה אחרון ולא יזוז כי אין חפצו אלא ברע, וכבר האריך בעל העקידה ריש פרשת נח בדבר זה, ואני רואה כי זהו תורת הנזיר בכללו ובפרטו כי הרואה סוטה בקלקולה ראוי להזיר עצמו בפעולות אלו וראוי לו שלא לעשותן ואף הטוב שבהן לא יעשה על צד ההרחקה כמו שיתבאר והנה כל מעשים אלו נחלקים אם על צד שהגבילה אותן התורה, או כפי מה שיגזרם השכל האנושי, והוא החק הנמוסי. ואפשר שאז הטוב אינו טוב כפי הכוונה האלקית, וכמו שהאריך בזה בעל עיקרים מאמר ראשון פרק שמיני, לבאר החסרונות שחסר דת הנימוסים מהדת האלקי, והאריך בזה גם כן בעל העקידה פרשת וישלח יעקב, בפירוש פסוק ויאמרו הכזונה יעשה אחותינו, וכל זה יתבאר מדיני נזיר, ולזה נאמר איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר להשם, רוצה לומר אם יפרישו איש או אשה לנדור נדר וגו', ולא ינדרו כשאר נודרים שהם עושין אסור בנדרים וכמו שאמרו כל הנודר כאלו עמ' קיב:' בנה במה וגו', כדאיתא בנדרים פרק רביעי דנדרים ופרק קונם יין ואמרו שם כל הבוטה(?) ראוי לדקרו בחרב כו', והרמב"ם פרק שמונה פרקי(?) הביא הירושלמי שאמרו לא די לך במה שאסרה התורה כו', וכהנה רבות שאמרו פרק קמא דנדרים נדרי של רשעים עלי חייב קרבן, נדרי כשרים עלי אינו חייב כלום. אמנם, הנזיר שמתכוין לנדור נדר להשם, בראותו כי יצרו מתגבר עליו ושרואה בעצמו שההכרח לנפשו לנדור נדר, וכמו שאמרו במסכת נזיר ונדרים פרק קמא, תניא שמעון הצדיק אמר מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחת כו', עד עליך נאמר כי יפלא לנדור נדר להזיר להשם, והוא ענין הפרשתו לנזירתו משאר נודרי נדר, על זה אמרה תורה (במדבר ו) מיין ושכר יזר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל, כל ימי נזרו, מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל. הנה שכלל לאיסור כל אשר יצא מגפן היין, ופרט בו ארבע מצות וזהו אמרו מיין ושכר יזיר וחומץ יין וחומץ שכר, הרי שנים, ומשרת ענבים הרי שלשה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל, הרי ארבע שהן הארבע דברים שיכללם מעשה בני אדם, הטוב והערב והמועיל והבלתי מוגבל כלל, הנזכרים והארבע אלו נחלקים לשבעה חלקים כמו שיתבאר, והמה חלקי האסור האמורים בזה שהם שבעה, יין, ושכר, וחמץ(?) שלהם הרי ארבע, ומשרת ענבים חמשה, וענבים לחים ויבשים הרי שבעה. הנה שלשה חלקי הפעולות כל אחד נחלקת לשנים, חוץ ממשרת ענבים, והטעם בכל מ"ש הרמב"ם בשמונה פרקיו, כי רפואת הנפש הוא כרפואת הגוף וכמו שרופא הגוף צריך להכיר בענין החולי ולרפאתו בדבר הפכי לחוליו, עד שיעמוד על שיווי מזגות גופו(?) לבריאותו כן הוא הענין בעצמו בענין חולי הנפשות, שצריך החכם להדריכו או האדם עצמו, להדריך את עצמו בהפך מדותיו הרעות, עד שיעמידנו על המצוע במדות שהוא הטוב בכל דבר, וכתב עוד הרמב"ם כי מחכמת הרפואות שלא נרגיל קצה האחד שטבעו של אדם נוטה אליו בקצה האחד, כי לא נרגיל עליו מעשה הכילות כמו שנרגיל עליו ענין הפזור כו', וזהו ענין הנזיר, כי אם יפליא לנדור מטעם שראה שנטה אל תאוות העולם באחד מהארבע חלקים הנזכרים למעלה, צריך להפריש עצמו אל קצה האחרון השני בהרחקה גדולה עד שאמרו לך לך, אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. הנה אין לך הרחקה גדולה מזה שהיה מרחיק עצמו לקצה השני, עד שהיה מרגיל עצמו לעמוד אחר כך בדרך המצוע, ולפי שסתם בני אדם מרגילין עצמן בשלשים יום, שהוא הזמן הקצוב שיהא כאחד מיושבי העיר לכמה דברים, כמו שאמרו פרק קמא דבבא בתרא, ואמר כל שחי שלשים יום אינו נפל, להיות כי נראה שנתיישב נפשו בחומרה ויכול לעמוד, וכן אמרו בירושלמי דברכות לענין חזרת תפילה כל שלשים יום מה שרגיל הוא אומר, וכמו שהביאו הפוסקים בחבוריהן וכן הרבה דברים להיות, כי הוא הזמן המרגיל האדם במדה מן המדות, או ענין מן הענינים. על כן אמרו ז"ל סתם נזירות שלשים יום והוציאוהו ממלת קדש יהיה שהוא שלשים במניין, וראה נפלאות תורתינו כי למדו המניין ממלת יהיה שהוא לשון עתיד כי עיקר קדושתו של נזיר יהיה לעתיד אחר השלמת ימי נזרו, שיעמוד אז בענין מצוע לא בשעת נזרו שאז חטא במקרה לילך בקצה היתרון, ולזה (שם) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, ודרשו ז"ל מאיזה נפש חטא אלא שציער עצמו מן היין, ועוד נוכל לומר כי חטאו היתה שבא לאסור אסור על נפשו יותר ממה שאסרה תורה, וכאלו נותן פגם בתורה להביא קרבן יותר משאר נדרי נדר מטעם שנבאר כי התורה זכרה בנזיר שמפליא לנדור משאר נודר נדר העולה על רוחם(?) והם נדרי רשעים. אמנם, בנזיר שמצוה עליו לנדור בדרך שנתבאר, צותה לו התורה במשפט הנזיר להשלים נפשו בכל דבר, לכפר עליו במה שחטא קצת, וכמו שאמרו בענין היושב בתענית בשבת שישב תענית לתעניתו כדי לכפר עליו מצות עונג שבת, וכן כתבו התם פרק קמא דנזיר עמ' קיג' יפה אמנם, הטעם שבא רמז הכפרה דוקא אצל קרבן נזיר טמא, ולא אצל נזיר טהור יתבאר לעתיד לפי דרכינו והנה נאמר מיין ושכר יזיר כו', להיות כי היין הוא המטריד הגדול וגורם להחטיא וכמו שאמר אליה לההוא חסידא לא תרוה ולא תחטא ואמרו כל הרואה סוטה בקלקלה כו', ואמרו ריש פרק קמא דנזיר, מי גורם עבירה יין, ולזה נמשלו בו כל התאות החומריות, כמו שנתבאר בדברים הקודמים, לזה נאמר מיין ושכר יזיר וגו' ונראה שלזה כוונו באמרם כל המתפתה ביינו הרי זה מדעת קונו, להיות כי מטבע היין להיות מסית האדם לכל רע ושלא יעבור על מדותיו, ואם לא עשה כן ומתפתה ביינו להיות נח לרצות, הרי זה יש בו מדעת קונו שהוא נושא עון ועובר על פשע, והביא ראיה על זה ממה שנאמר (בראשית א) וירח השם את ריח הנחוח, וכוונו בזה למה שכתבתי כי אף שהקדוש ברוך הוא היה אז מלא חמה בענין המבול, מכל מקום כבש כעסו וירח ריח נחוח כו', והוא הדין לאדם המתפתה ביינו וכמ"ש ז"ל כל המתיישב ביינו יש בו מדעת ע' זקנים, כי אם לא יגבר עליו יין להסיתו לרע, הרי זה יש בו דיעה גדולה כדעת ע' זקנים, וכל זה נגלה מפרשת נזיר, שצריך להזיר עצמו מן היין בכל א' מהארבע דברים הנזכרים כי אסור לו לשתות כלל, ואפילו על צד הטוב כדי להרחיק עצמו מן הקצה שנטה אליו תחלה, עד שיעמוד בדרך המצוע, ונאסר בכל א' ב' דברים מלבד במשרת ענבים, ובהיות כי כל הדברים נגבלים מצד הנמוס האנושי ומצד הגבלת התורה, המיישרות המעשים יותר מעולה מן הנמוס כמו שנתבאר ראש הפרק ויש טוב ורע לפי הנמוס ואינו טוב ורע מצד התורה כהריגת העובדים, שנאמר בתורה לא תחיה כל נשמה, ואינו לפי הנמוס, וכן מה שנטרד שאול על שלא הרג אגג, אף על פי שאין מדה טובה כמדות הרחמנות, ויעקב קנה הבכורה מאחיו בנזיד עדשים בשעת רעבונו, כל זה טוב מצד הדת ורע מצד השכל הנימוסי, וכבר האריך בזה בעל עקידה פרשת וישלח יעקב, ועל דרך זה אמרו רבותינו ז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, ועל כן נתנה לו התורה שני הגבלות בכל אחד מן הפעולות מלבד באחת מהן שאין להגבילה רק בדרך אחד, אשר נגדה חלק משרת ענבים וכמו שיתבאר ותחלה אומר כי נראה שזהו חטא אכילת עץ הדעת טוב ורע, כי לפי שראת' חוה שהעץ הדעת טוב להשכיל, וכפי הנחת הנימוס אינה צריכה להניחה, כי חשבה ששכל האנושי יספיק להגביל המעשים ולא תצטרך לדת אלקית ולכן אכלה ממנו ובאמת היה רע מצד התורה, ולכן נקרא עץ הדעת טוב ורע, כי השכל האנושי נקרא עץ הדעת טוב ורע, כי אף אם נראה לפעמים שהוא טוב מצד הנחת הנמוסי הנחקק מצד שכל האדם, יכול להיות רע מצד התורה, וכן בהפך על כן נחלקו המעשים בשני הגבלות ולזה אמר כאן מיין ושכר יזיר והוא שתיית יין על צד הטוב הן שיהיה טובו על צד התורה הן על צד הנמוס, ונגד דת התורה אמר יין, כי ידוע שהתורה נמשלה לשתיית יין כמו שנאמר הביאני אל בית היין וגו', והיא דוגמת שתיית היין כראוי שהוא מועיל מאוד להחזיק השכל, כמו שאמר חמרא וריחני פקחין, ואמרו למה נקרא תירוש שותהו כראוי נעשה ראש, שלא כראוי נעשה רש, ולכן נקרא הטוב שמצד התורה יין, ומצד הנימוס שכר, כי הוא כדמות השכור שחכמתו מבולבלת ומעורבבת, וכן הוא ענין הנמוס שאף שהוא דבר שכלי, מכל מקום שכלו מעורבב כשכל השכור, ואמר שיזיר עצמו מזה, שלא לילך אחר תאוותיו אפילו על צד הטוב, וירחיק עצמו אל קצה החסרון זמן מה, עד שידריך נפשו בדרך המצוע, ומזה למדו חכמים ז"ל לאסור עליו יין של מצוה כיין הרשות, כדאיתא פרק קמא עמ' קיג:' יפה דנזיר שהוא הטוב על פי התורה, ואומר אחר כך חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה נגד הרע המוגבל, והוא הנקרא ערב, הן שיהיה ערב מצד הדת הן מצד הנמוס, איזה דרך שיהיה רע צריך להרחיקו, ולזה נקרא חומץ שהוא היין הנפסד, וכן הערב(?) שהלך אחר תאוותו המותריים הנפסדים, וזה כי מטבע החומץ להתעכל המזון ולעשות שיתאווה האדם למאכל, והוא מדרך המתאווים במותרות, האוכלים דברים חמוצים ומלוחים שיתאוה עוד לאכול, ולזה בענין הנזיר שרצתה התורה להשלימו ולהרחיקו מענין המותרות לכן צותה שלא לשתות שום חומץ, ונגלה מזה החכמה שכתב הרמב"ם בענין רפואת הנפש הנזכרת כי אצל חומץ ומשרת אמר לא ישתה ובענבים אמר לא יאכל, וביין ושכר לא אמר לא ישתה רק יזיר, להיות כי חלק זה מורה על הרחקות הטוב על כן לא אמר שלא ישתהו אלא שיפריש עצמו ממנו, ויש בלשון הזה קצת הפרשה, כי לא ירגיל עצמו כל כך במניעת הטוב ממנו כמניעות המותרות, כי לזה נוטה טבע האדם, וצריך הרחקה יותר גדולה, ואף כי הרמב"ם לא דבר אלא מהפך הקצוות, כי ירגיל יותר מדת הנדיבות להרחיקו מן הכילות(?) ממה שנרגיל הכילות להרחיקו מן הנדיבות, ובענין נזיר לא בא הרמז בדרך זה, מכל מקום הענין מבואר כי צורך יותר להרחיק קצה המותריי(?) מקצה הטוב אף כי שניהם להרחיקם ואמר אחר כך וכל משרת ענבים לא ישתה נגד המועיל הן מצד הדת הן מצד הנמוס, ולהיות כי המועיל הוא האמצעי בין הטוב ובין הערב והוא מורכב משניהם והוא בעצמו כמדרגות הנמוס, שעיקרו לחזק(?) חוק בענין המועיל להנהגת המדיניי, ולא יקפיד בענין הטוב האמתי שהוא הגבלת הטוב לנפש ואין באפשרות הנמוס לתקנו, כמו שכתב בעל עיקרים פרשת שמיני מאמר ראשון, אלא שלפעמים מכוין להשלים הדברים הטובים על האמתות, אף כי איננו ביכלתו להשלימו, ומזה הצד לכד(?) נגדר הטוב והערב והמועיל על פי הנמוס, אף כי עקרי אינו רק להועיל בלבד כמו שנתבאר, על כן לא באה רק הגבלה אחת בענין המשרת, כי לא הוצרכה התורה להפריש בין הדת והנמוס בדבר זה, כי הנמוס בעצמו הוא להועיל אף כי לפעמים אינן על צד הטוב בעצמו, ולא הוצרכו לרמוז רק המועיל מצד התורה, שרובה הוא על צמ הטוב האמתי, רק שלפעמים הוא על צד המועיל אף שאינו הטוב בעצמו, כמו שכתב בעל העקידה ריש פרשת נח, כי גם התורה שמה לפני האדם הערב והמועיל אף שאינו טוב בעצמו מאחר שאינו בכח האדם לעמוד על הטוב האמתי תמיד, כי אין צדיק בארץ והנה מצינו שהתירה יפת תואר שהוא הערב נגד היצר הרע, וכל שכן שנמצא בה מצות ותושיות(?) שהן להועיל הגוף וקבוץ מדיני בעולם הזה אף שאינו טוב בעצמות התורה, ואף כי לא הוצרך לרמוז הדת והנמוס בזה, מאחר שאין משרת ענבים רק המועיל האמצעי בין היין והחומץ הנזכרים שנרמזו בהן שתי הדעות במשרת ענבים שהוא אמצעי בין היין והחומץ, כי המשרת אינו היין האמתי ועדיף מחומץ, וכל אלו הדברים נגד המין הראשון, שיפנה אל תכלית צורתו כדמות ענבים אלו שבאו לכלל צורתן ותכליתן שהוא היין היוצא מהן, וכן החומץ ומשרת שיצאו מן הענבים אף שלא נשלם צורתן ותכליתן לגמרי, מכל מקום באו לכלל תכלית מה. אמנם, המין השני אשר יפנה אל רע ולא בשום הגבלה, רק פעם לרע זה ופעם לזה רק רע כל היום, לזה אמר ענבים יבשים ולחים לא יאכל, והנה הלח והיבש הן שני הגבלות הן מצד הדת או הנמוס, שיפנה אליהם הרע בעצמו, והוא המרומז באכילת ענבים בעודו בכפו יבלעם, ואינו ממתין לתכליתן, ואמר אחר כך מכל אשר יוצא מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, הרחיקו עוד מדבר שהוא טפל ליין ואינו נברא אלא משום היין, והוא פסולת האוכל, ובא להורות כי הנזיר צריך להרחיק עצמו מן המותרות, שעל ידן בא לידי נזירות, שלא יפעלוה לא בעצם ולא במקרה עד שלא יהנה כלל מן כל חלקי היין ואפילו במקרה ועצם כחרצנים וזג, ואמר מחרצנים וזג כי החרצן הוא השומר היין עמ' קיד' יפה ומקיפו מחוץ, והזג הוא הפנימי לדעת מקצת המפרשים או להפך לדעת מקצתן, והנה הגרעין הפנימי הוא העיקר ועצמות הפרי והוא השומר הכח המוליד בדומה, ואמר שמכל זה יזיר הנזיר עצמו כדי להרחיק עצמו מן העבירה והוא מאמר חכמים ז"ל לך לך אמרין(?) לנזירא סחור סחור לכרמ' לא תקרב, והנה יש להקשות למה אמרו זה בנזיר, יותר מבשאר עבירות שנפשו של אדם חומדתן, אלא שהוציאו הענין מן המקרה, מאחר שראו בענין הצוויים שבאו בענינו שכוללים כל מיני הרחקה בכל אחד מארבע דברים הנזכרים אם כן הזהרה זו האחרונה לא באה רק לרמוז עוד הרחקה מיותרת, שלא יקרב אל כרם(?) הן לשמרו בדרך הפועלים השומרים הכרמים, כמאמר שלמה שמני נוטר הכרמים וכרמי שלי לא נטרתי, הן שיעשה שאר עבודת הכרם לזמרו או לנואעו כדי להוליד ממנו הפירות, והנה נגד השמירה אמרינן לך לך ה\נזיר, רוצה לומר שירחיק משם ולא ישמרוהו כלל והו' נגד מרומז באסור אכילת חרצנים שהוא שומר הפרי כי הוא אסור להנות ממנו ומשמירתו, אמנם, אל המין השני מן המלאכה אמרו סחור לכרמא לא תקרב, והנה בזה לא מנע ממנו רק הביאה לתוכו לעשות מלאכתו אבל יכול לשמרו מבחוץ מאחר שמסבבו בחוץ והוא אמרו סחור סחור לכרמ' לא תקרב, וזה הנרמז מזג שהוא עשית הפרי והעוזרו לגדל, ואמר אחר כך (במדבר ו) כל ימי נזרו תער לא יעבור על ראשו וגו', כל ימי הזירו להשם על נפשות מת לא יבא וגו', הנה נאסרו בנזיר שלשה דברים, היוצא מן הגפן, ואסור תגלחת, ואסור טומאה, להיות כי המותרות שרודף האדם אחריהן לרוב הן שלשה דברים. האחד, הוא המאכל והמשתה המותרי(?). השני הוא מותרי הקנינים בעושר ושהוא שולט על רוב בני אדם מצד רוב קנינו המדומה שהם לו עבדים ושפחות ועל ידי זה מיפה גופו ומסלסל בשער, כדי שיהא מקובל עליהם וכמו שנאמר (ישעיה לב) מלך ביפיו תחזינה עיניך. והשלישי ענין תאוות המשגל המותרי אשר מאלו שלשה חלקים ישתרגו כל חלקי הפעולות המותרים, או לתאוות המשגל, ולזה נאסר הנזיר בדברים אלו נגד המאכל והמשתה, נאסר לו היין וכל היוצא מן הגפן, נגד קנין המדומה, נצטווה בגידול שער, והוא שמגנה עצמו בעיני הבריות, וכמו שאמר בענין האבל עד שיגערו בו חביריו, ולכן כשמגדל פרע אינו מקובל לבריות להיות לאדון עליהם הבא לו מפאת כבודו וקנינו, ונגד השלישי נאסר לו הטומאה למת, ואפילו לקרוביו כי אין שייכות להם וכמו שאמר שלמה ראיתי אחד ואין שני וגו', כי אח לא פדה יפדה איש ביום מותו, וא"כ למה לן רוב ביאותיו ותשמישו, מאחר שלא נשאר לו שום קורבה עם אחת מקרוביו הבאים לו מצד תשמישו, ואמר אחר כך כי נזר אלקיו על ראשו, והוא שכלו אשר בראשו, כי הוא עיקר האדם ועצמותו, ובזה אין לו שייכות עם שום אחר ואמר כי ימות עליו מת פתאום וגו', כי אז נראה שאין מעשיו מקובלין, ויצטרך לרפואת מחלתו ממקום אחר, שהוא הקרבת קרבנותיו כמו שיתבאר, ולהיות כי הקרבן בא מצד שמורה על העולם בכללו כמו שנתבאר חלק ב' מזה המאמר, והעולם בכללו הוא כדמות אדם השלם כמו שנתבאר שם בארוכה, ועל כן ביום הקרבת קרבן הנזיר, הוצרך לגלח ראשו תחלה להיות שלם ונאה בצורתו כמו הקרבן השלם שאין בו מום, ושלא לבא אל הקודש בעוד שהוא מאוס בעיני הבריות, והוא הטעם שהכהן אסור לכנס למקדש פרוע ראש, והוא מבואר ואמר שתגלחתו יהיה ביום שביעי לטומאתו, כדי שיתבונן תחלה בשבעת ימי בראשית, ואמר ביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה אל הכהן וגו', ועשה אחד חטאת ואחד עולה, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, כבר נתבאר לעיל עניו העולה והחטאת שרומזים על הפסד הכלל והפרט, כמו שנתבאר לעיל מענין העולה והחטאת, ולזה אחר שנטמא עמ' קיד:' יפה הנזיר פתע פתאום, שנראים שאין מעשיו מרוצים ושאינו מתרחק ממרותיו כראוי, וזה הראוי לו מן השמים בעניין שמת עליו פתאום כי השביעוהו מן השמים במה שיש בידם להשביעו, כמו שאמרו הרואה קרי ביופ הכפורים. אמנם, בענין שתיית היין שאי אפשר להשקותו מלמעלה בלא דעתו, וכן בענין התגלחת שאין דרך לגלחו בלא רצונו, אינו סותר הנזירות אף אם שתה יין או גלח עצמו, כמו שמבואר פרק שלשה מינים בנזיר, וצריך להביא קרבו עולה וחטאת חהעיר על ענין הפסדות הנזכר לעיל ושעל ידי זה ישים אל לבו, כי אין יתרון לאדם מאחר שסופו של כל גבר לפסד, אמנם, מביא קרבן עופות ולא בהמה להיות כי כבר כתבתי לעיל בצפורי מצורע וקרבן יולדת וזב וזבה שהן באים מן העופות מטעם שיבא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול, וכן הוא בענין הנזיר, להיות כי מאחר שנטמא, חטא בדבורו שהוא נודר הנזירות ועיקר נדרו על ידי הוצאות שפתיו כידוע מדיני נדר, על כן צריך להביא עופות שיבא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול וכפר מאשר חטא על הנפש בדרך שנתבאר, ואמר וקדש את ראשו ביום ההוא והזיר להשם את ימי נזרו וגו', כבר כתבתי שנאמר נזר אלקין על ראשו בנזיר, מטעם שממשיך עצמו אחר דברים שכלים שהוא נזר על ראשו, ולכן נאמר גם כן וקדש את ראשו, להמשיך אחר שכלו שבראשו, והביא כבש בן שנתן לעולה, כבר כתבתי לעיל חלק ב' פרק י' טעם אשם נזיר הבא מן הכבשים ואמר זאת תורת הנזיר ביום מלאת וגו', אמר שביום מלאת נזרו ושנתקבל נזירתו ופרישתו לרצון ושלא נטמא בנתים, יביא שלשה קרבנות כבש בן שנתו לעולה, וכבשה בת שנתה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים. כבר נתבאר חלק שני פרק עשירי טעם שקרבנות נזיר באים מן הכבשים ולא מן הפרים ועזים, ואין צריך ביאור בכאן, רק למה היו מביאים שלשה מיני קרבן עולה חטאת ושלמים, והנה נראה כי ביום טהרתו ושמעתה מותר לו להתנהג בדרך המצוע, ולהתרחק משני הקצוות שהן היתר והחסרון בכל המדות ולפי שכל ימי נזירתו הרחיק עצמו לקצה האחרון מן הפרישות, בשלשה דברים המותרים, ולכן נאסר ביין וטומאה וגלוח וכמו שנתבאר, על כן ביום טהרתו צריך להקריב שלשה מיני קרבן לבקש מאת השם יתעלה שיעזרהו שמכאן והלאה יעמוד על המיצוע, ויתרחק גם כן מן הקצה שהרגיל עצמו בו כל ימי נזירתו, הנה נגד אסור טומאה, שהיה מורה על הרחקת מותרי המשגל כמו שנתבאר, והוא להרחיק ושלא להשתמש רק לקיום המין, היה בא קרב חטאת שהוא מורה על הפסד פרטי ושסוף האדם למות, ועל כן צריך האדם להוליד זרע להעמיד המין, מאחר שהפסד הפרטי מוכרח באדם, והוא הנרמז בחטאת כמו שנתבאר לעיל פרק שלשה ושלשים, ואמרו פרק קמא דנדרים, דחטאת נזיר לא בא על הטא, ובוודאי לא לחנם קראו הכתוב חטאת בלא חטא, אלא הוא מטעם שנתבאר ולזה מצינו שהותר לנזיר לטמא למת מצוה, ואסור לו לשתות יין של מצוה, כמו שכתב הרמב"ם פרק שביעי דנזיר, והוא פרק קמא ופרק שני דנזיר להיות כי הרחקת הטומאה לגמרי הוא בטול קיום המין, ולזה הותר לו לצורך מצוה, אבל אסור שתיית יין שהוא הרחקת תאוות מאכלו ומשתיו שהם קיום גופו שהוא הפרט, אין לחוש בו כל כך כמו בענין משך הכלל שהוא כוונת הבריאה, וכן הותר לו תגלחת של מצוה, כי הוא גורם גם הקבוץ המדיניי שעל ידי יפיו ימלוך עליהם, ויהא מקובל בעיניהם והוא תקנה כללית נגד מותרי הקניינים המדומים בא ענין קרבן עולה, המורה על הפסד הכלל לעתיד, ושהעולם מחודש כמו שנתבאר בענין קרבן העולה ומצד זה ראוי לאדם שלא להרחיק הקניינים יותר מדאי, אלא שיעסוק בהכרחי לו כל ימי חלדו, מאחר שזה היה כוונת כלל הבריאה שיעמוד כל ימי הארץ, אף על פי שעתיד להפסיד, מכל מקום היה נברא בתחלה להיות העולם נוהג כמנהגו, וכן הוא ראוי להיות באדם שאף שיפסד לעתיד מכל מקום יעלם הפסדו מנגד עיניו, ויעסוק בענין ישוב העולם ומנהגו ולהעמיד הכלל עמ' קטו' יפה כאלו היה לו לעמוד כל ימי העולם, אמנם נגד מותרי האכילה ושתייה שראוי לאדם לאכול ולשתות הראוי וההכרחי לו, בא קרבן השלמים שהיו הבעלים אוכלים הבשר הראוי להם ומניחין שאינו ראוי להם, והוא המורם מאיל נזיר והוא הזרוע בשלה הניתן לכהן והוא הנרמז בענין קרבן שלמים, כמו שדרשו ז"ל למה נקראו שלמים שיש בו שלם לכל, חלק לגבוה, וחלק לכהנים, וחלק לבעלים והוא המורה שכל אחד יסתפק בראוי לו ולא במה שאינו ראוי לו, והוא טעם בשול הזרוע עם האיל ולא מצינו כן בכל התורה שאסור נתבשל עם ההיתר כי באמת המתנהג עצמו במאכל ובמשתה לאכול ההכרחי לגופו ולנפשו, אין שום איסור ולא היזק יכול להזיקו שגופו ונשמתו נשארו ברואים נצולים מכל חולי ומדוה חיצונים ופנימים, והנה בהיות כי האיל היה מורה על ענין שתיית היין נאמר והניף הכהן תנופה וגו' ואחר כך ישתה הנזיר יין כי אסור שתיית היין נתלה בשלמים, ולא ענין התר טומאתו ותגלחתו, כי הם נתלים בחטאת ועולה ואף על גב דלא הותר ביין ובטומאה למתי' עד אחר התנופה כדאיתא בגמרא סוף שלשה מינים, מכל מקום רמז למו הקרה עקר הדברים בדרך שנתבאר, ונאמר וסל המצות וגוק, והנה הלחם שבא עם איל נזיר נתבאר כבר בארוכה פרק שמונה ושלשים ופרק תשעה ושלשים גבי שאר לחמי תודה עיין שם. אמנם, אמרו כאן וגילח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו, ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים, כבר נתבאר לעיל מעניו קרבן שלמים שמורה על שלימות האדם המקריב שלמים, ולכן זה הקרבן משים שלום בעולם כמדרשם ז"ל, ועל כן יגלח ראשו נגד פתח אהל מועד, רוצה לומר יתקן עצמו ויסיר מעליו השערות שהיו לו לגנאי כמו שנבאר, וזהו ישים נגד פתח אוהל מועד רוצה לומר לשם שמים וכמו שאמרו רבותינו ז"ל רוחץ אדם פניו לכבוד קונו, והוא המרומז כאן בפתח אוהל מועד ששם מסתכלין מול קדשי קדשים שהוא הדרך העולה בית אל, והוא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והשם נצב עליו כמו שנתבאר חלק ראשון במדות המקדש, ובא להורות בזה כי אף אם ילך מכאן והלאה בדרך המצוע, לא יספיק לו אם מכוין לתועלת עצמו להברות גופו או להעמיד בנים, רק הכל לשם שמים וכמו שהאריך בזה הרמב"ם בשמונה פרקיו, ולהיות כי זהו דבר רחוק קצת בענין יפוי האדם, עד שיש אוסרין לאיש ליפות עצמו משום לא ילבש גבר שמלת אשה, ועל כן היה נרמז זה בגילוח השערות, המורה על זה כמו שנתבאר והיו נותנים אותו תחת זבח השלמים כי בדרך זה היו השלמים מבושלים ולא יקדיחו תבשילם, וראויים לקרא שלמים, והיה לוקח מרוטב זבח השלמים ונתנן על השערות ואחר כך משליכו לאש כמו שכתב הרמב"ם פרק שמונה מהלכות נזיר והטעם כדי שישרפו השערות מכח רוטב השלמים, ושזה יהיה כוונת שריפתן ולא ענין יופי לחוד, ואמר בסוף הפרשה זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו להשם על נזרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו הנה אמר שסתם בני אדם יספיק להם נזירות שלשים יום שהוא מרגילו להדריכו ללכת בדרך ישרה אמנם אם ירגיש האדם בעצמו שצריך יותר זרוז ושיצטרך עוד להזיר ושלא יספיקו לו שלשים יום כפי אשר תשיג ידו יעשה וכן אם ירגיש בעצמו הרחקה שאינו צריך ל' יום יוכל לשאול על נדרו להתיר נדרו על פי חכם, כמו בשאר נדר. מכל מקום סתם נזירות שלשים יום כי זהו כל האדם מן הסתם, והתורה נתנה על פי הרוב והחכם יבין ויוסף לקח להמעיט או להוסיף נזירתו. אמנם, אם נדר תחלת נזירתו פחות משלשים יום אין נזירות פחות משלשים יום ודבר זה הלכה מפי הקבלה כמו שכתב הרמב"ם ריש פרק שלשה דנזיר והוא פרק קמא דנזיר ופרק שלשה מינים, והטעם בזה לפי שרוב בני אדם צריכים להרגל שלשים יום, אם ידור בתחלה פחות משלשים יום לא יקום כי מאחר שנדר אי אפשר לו בפחות משלשים, אולי יטעה בנפשו, ולכן על כל פנים שלשים יום הוא נזירות סתם בני אדם, זהו הטעם הנראה בכלל ענין הנזיר, ואחר זה נמשכו הפרטים ומקצת דיניו, אמרו פרק קמא דנזיר, שאם נזיר מן החרצנים לבד או מן הזגים או שאם נזיר מן התגלחת או מן הטומאה אסור בכל, אבל אם נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה אינו נזיר והוא מבואר להיות כי אלו השלשה מינין שנאסר בהן הנזיר אינו רק לכוונה דבר אחד, להשלים נפשו בדרך המצוע. לכן אי אפשר לו לאסור עצמו בדבר אחד. אבל אם נדר מגרוגרות ודבילה שאין להם רושם עמ' קטו:' יפה בדיני נזיר, אין להם רמז על טעמי הנזיר, ולכן אינו נזיר כלל, וכתב הרמב"ם פרק שני דנזירות דספק נזירות להקל, וכן הוא במסכת נזיר פרק קמא ופרק ב"ש אך על גב דבנדרים ספק נדר להחמיר, ואמרו סוף פרק שני דבדרים הטעם, משופ דספק נזירות חמור מנזירות ודאי ועל כן לא מחייס אינש נפשיה לספיקה כדאיתא התם. אמנם, נראה שהוא גם כן מטעם שנתבאר להיות כי הרחקת הנזיר הוא רע מצד עצמו מאחר שכל הקצוות רעות ולא נצטווה בו הנזיר אלא לתכלית טוב, והוא ההעמדה על המצוע, ולכן ספיקו להקל כי לא יאות שיתדבק ברע על הספק כי באולי לא יצטרך לזה, והוא מבואר. וזהו הטעם שלא נאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש רק בנזיר טמא אף על פי שדרשו מזה מאיזה נפש חטא אלא שציער עצמו מן היין, ואם כן גם בנזיר טהור היה צריך כפרה זו, אלא שהענין הוא כאשר דברתי, שהנזיר מצד עצמו הוא חוטא רק שהוא לתכלית טוב. ולכן כל זמן שלא הגיע לתכלית וטמא ראש נזרו נשאר בחטאתו וצריך כפרה, מה שאין כן בנזיר טהור, שאף על פי הצער עצמו מן היין ועשה עבירה מועטת, מכל מקום הואיל והוא לתכלית טוב, השכר מרובה על ההפסד, כדמות המתענה בשבת וכמו שכתבתי לעיל וכן הוא בתוספות פרק קמא דנזיר ולזה אמרו פרק שלשי דנזיר ופרק קמא דנדרים טהור גם כן חוטא הוא אלא שכתבה תורה מאשר חטא על הנפש גבי טמא הואיל ושינה בחטא, והענין כאשר כתבתי כי ענין נזירות הוא בעצמו הוא חטא אלא שהוא לתכלית טוב וכל שאינו מגיע לתכלית, שנה בחטא ולכן ספיקו להקל, מא שאין כן(?) בשאר נדרי אסור, כי אין נאסר עליו אלא מה שהוציא משפתיו, ולכן ספיקו להחמיר, מפני שאחו לא היה נצרך לכך לא היה מכניס עצמו לספק זה אלא נדר מדבר מותריי, ולכן אין לו חטא בשמירתו, ואף על פי שאמרו כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו מקריב עליה, אינו מצד אסור הדבר שנדר עליו שהרי סתמא אמרי' אף אם נדר להטיב לו אלא מצד שעושה נדרים ומרגיל בהן ויוכל לבא בהן לידי מכשול ודי לו במה שאסרה עליו התורה ולא יוסף עליה ספיקו להחמיר, כי כבר נעשה האסור בנדרו, מה שאין כן בנזיר שעיקר חטאו שציער עצמו מן היין ולא מצד הנדר בעצמו, ועל כן ספיקו להקל והוא מבואר, וזהו טעם שהלכה למשה מסיני שהאיש מדיר את בנו בנזיר ולא האשה, ואף באב יכולין הוא או קרוביו למחות כדאיתא פרק רביעי דנדרים וכתבו הרמב"ם פרק שני להיות כי האיש חייב לחנך בנו מצות, ולא האשה, כידוע ממה שאמרו פרק קמא דקידושין כל מצות האב על הבן כו', וכאשר נאמר (משלי כב) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו, וכאשר ענין הנזירות להעמיד על המצוע והוא הדרך הנכון שילך בו האדם כל ימיו, יוכל האיש להדריך בנו בענין הנזירות, ולא האשה, משא"כ בשאר נדרים כדאיתא התם מטעם שנתבאר. ובהיות כי אין האב חייב ללמד את בתו תורה ולחנוכה במצות, על כן אין נודר את בתו בנזיר, והוא הטעם שאין האשה מגלחת עצמה על קרבנות אביה, והבן מגלח עצמו על קרבנות אביו, כמו שכתב הרמב"ם פרק ח' והוא בסוטה פרק נוטל ופרק ד' דנזיר להיות מאחר שיוכל להדיר בנו בנזיר, הרי כאלו הפריש גם כן קרבנותיו לבנו מה שאין כן בבתו כי אין להקריבן אלא למה שהפרישן האב, כמבואר בדברי הרמב"ם פרק שמיני ולפי שיוכל האב לטעות בטבע הנער ואפשר שלא יצטרך לענין הרחקת הנזירות לכן נתנה תורה רשות לקרוביו או אל הבן עצמו המכירין בענין הנער וטבעו שאם לא יצטרך לזה הרי דעת האב בטלה, מאחר שאין הנזירות טוב אלא הוא לתכלית טוב, ואם יוכל להגיע לתכלית בלא הרע שקדמו הרי יותר טוב שהניח הרע, וזהו הטעם שאין הגויים נודרים בנזיר כי אין ראוי להם להיות נזר אלקים על ראשיהם, טובלים והשרץ בידם, כי הם מתדבקים בכל מותרי העולם וקניינו וישמרו נדרות שעיקר כוונתו אינו אלא להרחקה. אמנם, נשים ועבדים שמחויבים במצות ושומרים מה שנצטוו יד להם נזירות ולכן נזירות נוהג בכל זמן, אבל אינו נוהג אלא בארץ ישראל ומי שנודר בחוץ לארץ קונסין אותו לעלות לארץ ישראל כמו שכתב הרמב"ם סוף פרק ב' דנזיר, והוא מבואר שעיקר כוונת הנזירים לא יוכל להיות רק בארץ ישראל שהוא באמצע ישוב העולם, והוא כוונת נזיר שיעמוד בכל מדותיו על מצוע והנה אוירא דארץ ישראל מחכים ועוזר לזה מה שאין כן בחוץ לארץ שטבע האויר גורם השנוי בכל הארצות להטות אותן באיזה תכונה אל צד קצה המותר או החוסר(?) ואי אפשר להגיע שם אל תכלית כוונת הנזיר. אמנם, בדרך קנס יתחיב לעלות לארץ ישראל מאחר שרצה להתכוון דעותיו, וזהו הנראה לי עמ' קטז יפה שהיה משה רבינו ע"ה חפץ ליכנס לארץ ישראל, והשתדל כל השתדלות הגדולה ולא עלתה בידו, להיות כי לנמנע טבע קיים, ולזה היה נוטה בחוצה לארץ באיזה תכונה או מזה אל הקצה יותר מדאי קצת ולזה היה רוצה להשלים נפשו בארץ והוא כעין אמרם במסכת סוטה וכי משה לפירות הארץ היה תאב כו', וכתב הרמב"ם פרק ג' מה בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב, שהנזיר לזמן אסור לגלח עד סוף זמן נזרו, ונזיר עולם אם הכביד שערו מקל בתער משנים עשר חודש לשנים עשר חודש, ומביא שלש בהמות כשיגלח והוא קרבן נזיר טהור, כמו שנאמר באבשלום והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח וגו', ואבשלום נזיר עולם היה ודבר זה הלכה מפי הקבלה עכ"ל. וכן הוא פרק קמא דנזיר הנה הנזיר לזמן קצוב והוא דבר שיפסק לבסוף, אם כן כוונת נדרו להעמיד עצמו על המצוע ביום פסיקת נדרו ולכן אסור לגלח כל ימי נזרו מאחר שתכליתו יוכל להגיע בסוף ימי נזרו. אמנם, נזיר עולם שאי אפשר לו להגיע אל התכלית הותר לו התגלחת לסוף י”ב חודש. ונראה שהותא לו התגלחת יותר משתיית יין והטומאה, להיות כי כיון שהוא נזיר עולם אי אפשר שיכוון אל תכלית עצמו שהרי נזירתו אין לו סוף, ואם כן התכלית לא יוכל להגיע אלא עיקר כוונתו הוא להיות תכלית לאחרים, שממנו ילמדו להרחיק עצמם מן המותרות וממנו ילמדו וכן יעשו לכן מצינו ששמואל הנביא היה נזיר עולם, כי מדרך הנביאים שהיו למופת, כמו שנאמר ביחזקאל והיה לכם למופת, ולהיות כי ענין שלוח פרע בנזיר שיהיה מגונה בעיני הבריות והתגלחת הוא שיהא מקובל עליהם לראש וממנו ילמדו לעשות, על כן הותר לו התגלחת יספיק לו הרמז משנים עשר חודש לשנים עשר חודש, להיות כי עד שנים עשר חודש אינו ניכר גדל הפרע כל כך, שיהא למופת לאחרים, ולהיות כי זהו מלאת ימי נזרו וחוזר אל נזירתו, צריך כפרה מצד מה, על שחוזר אל נזירתו, ולכן צריך קרבנות אלו שהן נגד שלשה דברים שהנזיר אסור בהן כמו שנתבאר. עוד כתב הרמב”ם שמשון לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר, אלא המלאך הפרישו מן הטומאה וכיצד היה דינו היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר לטמא למתים, ודבר זה הלכה מפי הקבלה, והוא מבואר הטעם, שהרי שמשון לא הרחיק עצמו ממותרי המשגל וזה גרם לו שנשיו הטו לבבו והסירו כחו, ולזה לא נאסר בטומאה המורה על הרחקת המשגל כמו שנתבאר וכתב הרמב”ם ריש פרק חמישי אין המותר מצטרף לאסור בנזיר, שאם אכל יין שנתערב בדבש כזית אינו לוקה, והוא מבואר כי ענין האסורים הם המורים על ענין הרחקות הנזכרות, לא הדברים המותרים, ועל כן אינן מצטרפין, והיה ממצות הנזיר שיגלח על מקצת הטומאות ועל מקצתן לא, כמו שכתב הרמב”ם ריש פרק שביעי ז”ל יש טומאה מן מת שאין הנזיר מגלח עליה ולא סותר הקודמין, לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש, אלא וכי ימות מת עליו, עד שיטמא בטומאות שהן מעצמו של מת, עד כאן לשונו. והוא מבואר הטעם כי עיקר הרמז בהרחקת הטומאה לא באה רק להבזות(?) קרוביו בעיניו, ושעל יגי זה יתרחק ממותרי המשגל על כן לא נאסר רק בטומאות הנוגעים בעצמות המת ובגופו והוא מבואר.