תורת העולה/חלק ג/פרק לח

פרק שמונה ושלשים

כתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות ט יז) כיצד מעשה לחם התודה, לוקח עשרים עשרון סולת, ועושה ממנו עשרה עשרונים חמץ, ועשרה מצה, העשרה של חמץ עושה מהן עשרה חלות, ועשרה של מצה עושה מהן ל' חלות שוות, עשר חלות מכל מין, עשר חלות מאפה תנור, ועשר חלות רקיקים, ועשר מורבכים, עד כאן לשונו.

הנה קרבן תודה היה בא כנגד כת הבינונים שחצין מצות וחצין עבירות, לכן היה בא חצי הלחם מצות וחצין חמץ כי ידוע שהעבירות ויצר הרע נמשלו לחמץ, ומעשים טובים ויצר טוב נמשלו למצה כמו שאבאר עמ' מז:' יפה לקמן אם ירצה השם יתעלה בהלכות קרבן פסח, ונגד מה שאמרו ז"ל (ברכות נד ב) ארבה' צריכים להודות על כן באו ארבע מיני לחם בקרבן זה, שהוא נגד כת הבינונים שבישראל, בהיות כי כן הוא דרך הבינוני להודות להשם על הטובות שגמלו, לברך על הטובה ולא לברך על הרעה, על כן בא קרבן תודה נגד הבינונים.

והיה מביא עשרים עשרון סולת, כי כן הוא דרך הבינוני להיות עשרים עשרון, וזה כי כבר כתב בעל העקידה ריש פרשת כי תשא בענין מחצית השקל שהיה משקל שלם עשרים גרה, כי כן הוא האיש השלם, כי מהידוע שכח החמרי יכלול עשר כחות, חמשה שבכח הזן, המושך, והמחזק, והמעכל, ודוחה למותרות, ומוליד בדומה, וחמשה החושים המפורסמים שבכח המרגיש, והחלק הנפשיי יכלול גם כן עשר כחות פנימים נגד אלו, החמשה חושים שבכח המשותף, והשומר, והזוכר, והמדמה, והמחשב, והשופט, עד כאן לשונו, ומעתה ראוי להקריב שני עשרון שהוא המדה הראויה למדידת הסולת, מטעם שנתבאר לעיל פרק כ' בענין הנסכים, והיה נגד כל חלק מאלו עשרים הכחות עשרון שלם, להורות כי כח החל' בכל, ואלו היה נחסר אחד ממנין העשרים לא היה האדם שלם.

והיה עשרה עשרונים חמץ כי חלק החומרי שהם עשר כחות הראשונים בהן נתלו החמץ הנזכר, שהוא מעשה היצר הרע שנתלה בחומר האדם, והוא האשה אשר נתן אלקים את האדם, שזכרו רבותינו ז"ל (ב"ר יז ט) שלא נזכר סמך בתורה עד שנברא אשה, שנאמר ( כאבראשית ב) ויסגור בשר תחתנה, להורות על כח סמאל שנתלה בחומר, והם עשר חלות החומרים. אמנם, העשרה של מצוה נגד עשר כחות הפנימות, והיה עושים מהן ל' מצות ג' מצות מכל עשרון, ומצאתי בספר מקור חיים טעם לזה, כי להיות שלשים כינויים תלוים במדת חסד כמו שכתב בעלי שערי אורה וכולם מליצים על מי שהולך אחר יצר טוב ועושה צדקה.

ולי נראה להיות כי עשרה כחות הפנימיות נושא כל אחד מהן ג' חלקים, בהיות כי האדם נפש, רוח, ונשמה, אשר כל שלשה דברים אלו משתמשים בכל אחד מ-י' חלקים הפנימות, ואין ספק בהתחזקות הנפשות יתחזקו הכחות ועל ידי תוספות הנפשות היתרות יתוספו ויתחזקו הכחות הפנימים כולן, ולזה היה בנביאים הכח המדמה והמשער חזק מאד אשר על ידן יוכלו לדעת העתידות, כמו שכתב הרב המורה בחלק שני בענין הנבואה, על כן כל אלו הכחות נרמזים בשלשה חלקי הנפש דוגמת שלשים חלות שבתודה, והיה השלשה מיני לחמי מעשה תנור והם חלות, ורקיקים, ורבוכה, כדרך שנתבאר לעיל סוף פרק י"ב כי התנור מורה על גוף האדם, אם כן הלחם שבתוכו הוא הנשמה, ושלשה מיני לחם שלשה חלקי הנפש. וכתב הרמב"ם(הלכות יט- כא) וכיצד היו המורבכת חולטה ברותחין ואופה אותה מעט, ואחר כך קולה אותה בשמן על האלפס, וכיוצא בו, כדרך שעושין לסופגין, ומרבים בשמנה, כי השלשים חלות נותנים להם חצי לוג שמן, רביעית לרבוכה ושמינית לחלות, ושמינית לרקיקים, החלות לתת הסולת שלהם בשמינית של שמן, ואחר כך לש ואופה אותן, ורקיקין משחן אותם בשמנים שלהם אחר אפייתן.

כבר אמרו פרק כל שעה בפסחים (לז ב), כל לחם שאינו נעשה בתנור לא מקרי לחם דברי רבי יודא, ואף על גב דרבנו חולקין שם וסברי דמקרי לחם לענין חלה, ולענין המוציא, כדאיתא התם, מכל מקום עיקר לחם מן המובחר לא הוי אלא הנאפה בתנור, מטעם שאבאר בסמוך, שהוא מורה על דבר השכלי שהוא בגופו של אדם, ועל דרך זה נאמר לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה) והוא מבואר. ולכן נראה כי המורבכת נגד חלק הנפשיי שהוא רוח החיוני הנוצר עם האדם מבטן אמו, ובהיות ענינו כן מצותיו מבוארת, כי היה חולטו תחלה ברותחין שהיא רומז על תחלת יצירתו שנתהווה מן החום הטבעי שבבטן אמו, ומכח חמימות התאווה שבין הזכר לנקבה, וכמו שאמר הכתוב בחטא יחמתני אמי, והיה עמ' מח' יפה בא מן הסולת שהוא המובחר מן החיטין בדמות הטפה הזרעית שנתהווה ממנו הולד, כי כבר כתבו החוקרים הטבעיים שהיצירה לא תהיה אלא מן המובחר והסולת שבזרע, וכבר כתבתי כי הסולת היה מורה על הוויתה ההווה המפורסמת שהוא חבור העצמיים הפרדיים שהניחו המדברים, וכמו שנתבאר כל זה במה שקדם, ואחר כך היה אופה אותם מעט שהוא מורה על צאתו מבטן אמו עד שיגדל מעט ויתחזק ויהיה לאיש, ויתקיימו חלקיו זה בזה כדמות אותה האפייה המועטת שהיו עושין למורבכת בתנור, ואחר כך קולה אותה בשמן על האלפס וכיוצא בו, רצה לומר בשמן הם המעשים טובים, כמו שאמר (קהלת ט ח) ושמן על ראשך אל יחסר ודרשו רז"ל (שבת קנג א) אלו תפילין שבראש, והוא הרמז בכאן על המעשים טובים שאדם מחנך בו את בנו כשהגיע לחינוך, ועיקר החינוך הוא בהנחת תפילין וציצית מ-י"ג שנים ואילך, שהם השמן נלקח ממנו כדמות האב הגדול המחנך את בנו בשמן אשר בתוכו, ומרבים בשמנה, כי היה נותנין בו חצי לוג שמן נגד חלות ורקיקים, והרמז הוא נפלא כי ההתחלה בכל דבר הוא כחצי הכל, ולכן הוא חוצה השמן לשנים, והיה לוקח מחיצתו לרבוכה שהוא מורה על ההתחלה. אמנם, משם ואילך לא יצטרך כל כך לשמן, כי השמן שנתן לו בילדותו מועיל לו בזקנתו, כמו שאמר החכם (משלי כב ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו, והנה היה מחצית זו רביעית כי הרבה מצות בתורה ששיעוריהן ברביעית, וצריך לחנוך את בנו בהן, ובזה נשלם ענין הרבוכה. אמנם, אחר שיגדל ויהיה לאיש ויתוסף בו רוח חיים, ויושפע עליו רוח אלקים מלמעלה, והוא החלק השני שבאדם הנקרא רוח, באו נגדו החלות שהיה לותת הסולת שלהם ברביעית שמן, להיות כי תוספות הטובה הזאת לא יגיע אדם אליה, אלא בעשייתו המעשים הטובים, אשר על ידי זה יערה עליו רוח ממרום, כמו שכתב בעל העקידה כל זה בארוכה פרשת בראשית בפסוק (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים, לזה קדם השמן לאפיות החלות שהוא הלחם הגמור הנעשה התנור, כי אז ראוי שיקרא לחם תנור ממש, שהוא האדם העומד על דעתו.

אמנם, הרקיקין מורה על חלק השלישי והוא הנשמה, ואז היה נותן השמן אחר אפייתו והוא בתכלית מן האדם, כי אחר ששלם לגמרי ירד עליו שמן טוב שיורד על הזקן, זקן אהרן שיורד על פי מדותיו וגו' וכמו שנתבאר למעלה פרק ל"ג חלק ב'.

עוד כתב הרמב"ם (כא) והכהן היה לוקח מן הכל ארבע חלות אחת מכל מין ומין, והטעם הוא כמו המעשר מן הכל בא העשירי קודש להשם, וראיתי להאריך בטעמי המעשרות, לומר שבא להורות כי באמת כל המצות הבאות בתורה רובם הם צרכי הגופות והנהגת בני אדם בין איש לחבירו, ואף כי יש בהם גם תועלת נפשיית מכל מקום עיקר תועלתו מבואר גם כן בצרכי בני אדם או לצורכי גופו, וחלק העשירי מהן אינן אלא לצרכי נשמה לבד בלא גוף, והוא טעם כל המעשרות הנתונים ללויים שהם עובדי השם, וחלילה לי לומר שלא יהא טעמים נסתרים למצות שבהן תועלת נפשיות ושכר עולם הבא, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (חולין קמב א), אין לך מצוה שאין תחיית המתים תלוי בה, רק בתועלת הנגלה והמפורסם אני מדבר, שהם לצרכי הגופות עם התועלת הנפשי, מלבד החלק העשירי שבהן, וכל זה מורה לנו מעלת התורה שבכל מצוה תועלת הגוף והנפש, מלבד קצת מצות שבה שהם קודש להשם.

ואביא לך דמיון מעשרת הדברים שנאמרו בסיני, והוא ההקש בכולן, והנה חמשה הדברות האחרונות שהן לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעיך, לא תחמוד, מבואר נגלה שהן כולן תועלת הנהגת המדינה וצרכי הגופות בעולם הזה, כי בלא זה לא יתיישבו המדינות ויחרב הישוב, ולזה מצינו ראינו שבכל האומות עונשין ומכין על עבירות אלו, כי הן מן המפורסמות והמגונה, אשר יתרחק ממנו כל אדם, והנה בחמשה ראשונות הנשארות כולן תועלת גופיים בעולם הזה מלבד התועלת אשר בהן לעולם הבא, חוץ מאחת מהן והיא מצות אנכי ולא יהיה לך הנחשבת כאחד מעשרת הדברות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי במדבר קיא) אחת דבר אלקים שתים זו שמענו, שהוא אנכי ולא יהיה לך, כי האחת נכללת בחברתה, כי מצד אמונת אנכי שיש כאן נמצא מחוייב המציאות והוא אלקים יתעלה, יתחייב שלא ליתן כבודו לאחר והיא מצות לא יהיה לך.

והנה כל הדברות הראשונות האחרות יש בהן תועלת גופנים, וזה כי מצות כבד את אביך הוא מבוארת תועלת הגוף כי זהו מדרך המוסר, לכן הנהיגו בו גם כן האומות, כי בלא זה לא יגדל ולא יפרנס אדם את בניו הקטנים עמ' מח:' יפה אם ידע שלאחר זמן ילקח מהן קלון והוא מבואר.

ומצות שבת גם כן אף על גב דעיקר קבלת שכר הוא בעולם הבא, כמו שדרשו ז"ל (שבת י ב) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, מכל מקום לא ימלט מהיות בה גם כן תועלת הגוף, והוא להיות מנוחה לגופו ביום אחד מימי השבוא, כדי שינוחו מעמלן ויחליפו כח, ולזה מצינו במדרשם ז"ל באלה שמות רבה ( א לב), שמשה רבינו עליו השלום בחר לו יום השבת במצרים, כדי שיושבתו מעמלן יום אחד בשבוע, ולזה תקנו עליו ישמח משה במתנת חלקו, והוא מבואר התכלית הגופני, ונראה לי שכוונו לזה במדרשם ז"ל (ר"ה כז א)באמרם זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וזה כי בדברות הראשונות נאמר זכור וגו', ונאמר בו הטעם (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה וגו', והוא תועלת נפשיי ואמונה אמיתית אין תועלת לגוף באותה אמונה. אמנם, בדברות אחרונות נאמר (דברים ה יד) למען ינוח עבדך ואמתך, כדי שיפסקו מעמלם וינוחו מעט מטרחם, והוא פירוש וכוונת המקרא, ומה שאמר וזכרת(שם טו) וגו' הוא כמו הטעם שנאמר באונאת הגרים(שמות כג ט) כי גרים הייתם בארץ מצרים, ומכח זה יודעים את נפש הגר ולא יונו אותו, וכן הוא במלאכת עבד ואמה ביום השבת, כי מצד שהיו עבדים בארץ מצרים יודעים צורך השביתה לעבדים במקצת הימים.

והנה לפי זה שבדברות הראשונות אמר תועלת נפשיי, ובדברות אחרונות תועלת גופני, לזה אמר זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי כל השובת בשבת יש לו שני תועלות, ואף על פי שלא נאמרו שתיהן ביחד, בדבור אחד נאמרו, ואמרו זכור ושמור לפי שמלת זכור ושמור מורים על חלקי התועלות אלו, וזה כי כל המלאכות וכל המעשים נחלקים אל המצוה, אל המותר, ואל האיסור מצד התורה, והם נגד חלקי הפעולות שאמרו הפילוסופים והם המחוייב אפשר ונמנע, והנה בין המצוה ובין האזהרה הוא המותר, לכן זכור שהוא מצות עשה, וכאלו בלא זה היה אפשר להיות שהמלאכה מותרת, על כן הוצרכה התורה לצות בה המצוה לשבות, והוא נגד התועלת הנפשיי שהוא אמונת חדוש העולם, שהשביתה אז לא היתה אסורה או נמנע, אלא שהיתה אפשרית, ומותרת, אלא שכך רצה השם יתעלה לשבות מכל מלאכתו, וזהו לשון ויכלו השמים (בראשית ב א), ופרשו המפרשים (בית יוסף רפא בשם שבולי הלקט) שהוא לשון חמוד, כמו שנאמר כלתה נפשי, כי כן רצון השם יתעלה לשבות וכמו שקדם לזה, הוא אמר ויהי וצוה ונבראו, כן ביום השביעי חמד לשבות ושבת.

ובהיות כי רצון השם יתעלה הוא ציווי שלו וכמו שנאמר כל אשר חפץ ה' עשה, רצה לומר שחפצו היה העשייה שלו, אם כן היה בזמן הבריאה כאלו צוה בשביתת השביעי, ולזה ציוה כאן בשביתה. אמנם, שמור הוא לא תעשה, כמו שאמר (עירובין צו א) כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, והתורה אינה מקפדת בציווי זה, אלא שלא יעשה האדם מלאכה ויטרח עצמו בה, אבל אם אפשר שתעשה המלאכה מעצמה, אין התורה מקפדת עליו, כי אין הכוונה כאן על השביתה, רק שלא יטריח עצמו במלאכה, כי זהו ענין הלא תעשה והוא התועלת הגופני, ולזה אמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי שתי הכונות כיון הקדוש ברוך הוא בכל אחד מהן.

והנה עמקו מחשבות השם יתעלה כידוע, בדברות הראשונות שישראל יהיו במדבר ארבעים שנה לא יעשה שום מלאכה, כי לא הוצרכו להם מלאכה במדבר, במה שהיו מזונם וכל צרכם מוכן ומזומן, ולא הוצרכו עוד לתועלת הגופות לשבות ביום השבת, ועל כן אמר זכור כו' להורות על תועלת הנפשיית. אמנם, בדברות האחרונות שהגיע זמן לכנוס לארץ ישראל והוצרכו למלאכות רבות, ולעסוק בצרכי האדמה בדרך ארץ, אמר להם מלת שמור, ומכל זה מבואר היות למצות שבת תועלת גופנית.

וכן מצות לא תשא יש בה תועלת גופניית, והוא כשיהיה ריב בין אנשים שאז שבועות השם תהיה בין שניהם, שאם לא ירא לשבע שוא לא יתקיים כל משא ומתן בין אנשים אי אפשר להתקיים הנהגת המדינה. הנה מצינו שגם באומות יש מנהג לשבע בחיי מלכם כדי לאמת דבריהם, כמו שמצינו ביוסף שנשבע כמה פעמים חי פרעה, ולולי זה לא נתקיים הנהגה, וזאת הסבה היא אצלי מה שנאמר השבועה בלשון לא תשא, ולא נאמר לא תשבע, כי רצה לומר לא תגדל ולא תנשא את ה' אלקיך לשוא, בחשבך כי זהו שם התנשאות וכבוד להשם יתעלה שנשבעים בו לאמת דבריהם, אף שאמת כן מכל מקום לא תשא לשוא, כי אין חפץ בכסילים הנשבעים לשוא.

והנראה שלזה כוונו רבותינו ז"ל באמרם (שבועות לט א)דברים שאין אש ומים מכלין, שבועת שוא מכלה, עמ' מט' יפה שנאמר ובאה אל בית הגנב וגו' וכלתו את עציו ואת אבניו וגו', וזה כי אמר ששבועות שוא מכלה הכל, כי מבטל הנהגה המדינית ולסוף גמולו ישוב לו בראשו, ואף בית הגנב יכלה ועל דאטף יטפוהו ויגזלו גם כן ממנו ביתו, ובזה יכלה אבניו ועציו, כי אלמלא מורה של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, איש רעהו חיים בלעו, ואם ישבע לשוא הנה אין אלקים נגד עיניו, ואין מוראיו של מלך עליו, וחבירו יראה ממנו וכן יעשה, ולזה יכלו אבניו ועציו.

ואפשר עוד שלזה כוונה התורה שאמרה השבועה בלשון לא תשא, כי הוא לשון משא ומתן, להורות כי לתועלת זה ציווה במצווה זו, ולזה אמרו באגדה פרק רבי עקיבא (שבת פח ב) כשעלה משה למרום אמר למלאכי השרת כו', שוב מה כתיב לא תשא וגו', כלום משא ומתן יש ביניכם, תורה מה לכם, הרי הוא כי לא תשא לצורך משא ומתן של בני אדם.

הדבור שהוא לא תעשרה לך פסל (שמות כ ד) אף על פי שהוא כלל התורה, וכמו שאמרו ֲדרים כה א) הכופר בעבודה זרה כאלו מודה בכל התורה כולה, מכל מקום באיסור עשיית הפסילים יש בו תועלת הגופנית מבואר, וזה כי מלבד הטורח הגדול אשר הוא בעשיית הצלמים והוצאות הממון הרב, ובכובד משאם אשר הוא ללא דבר, וכמו שנאמר וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו, ושאר ליצני דעבודה זרה דשרי כמו שנאמר קרסו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא מהם, בלא כל זאת הוא תועלת נגלה ומבואר לגופות, וזה כי המלחמות הרבות וקטטות הרבות הנופלים בעולם, הוא לפי חילוף האמונה ושינוי הדעות, אשר על ידי זה הורגין זה את זה ויתבטל המדינה, כמו שכתב הרב המורה חלק ג' פרק י"א. אמנם, כל זה החלוף לא נודע לבני אדם אלא מצד עשיית צלמיהן, והנגלה בהם שהם מפרסמים שאמונתן משונה זה מזו.

הנה נתבאר כי כל תשעה הדברות יש בהן תועלת גופני, מלבד אנכי ולא יהיה לך שנאמר על אמונת שבלב אדם, שהוא אמונה אמיתית, לא תצא חוץ לנפש, לא יזיק לגוף כלל, ואין בה רק תועלת נפשיי, שיהא משיג האמת שהוא ראשון והוא אחרון יתעלה, ועל ידי זה יזכה לחיי עד. ונראה שלזה כוונו באמרם (מכות כד א) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, כי בא להורות כי אותן השני הדברות נאמרה על השגה האמיתית, אין בה תועלת גוף כלל, והשגה אמיתית נקראת פי הגבורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל פרק חלק (עיין סנהדרין צט א, קהלת רבה יב ב)לבא לפומי לא גלי, רצונו בזה, כי הקדוש ברוך הוא לא גלי קץ הגאולה לנביאיו ומלאכיו שהם נקראים פיהו, כי הם המוציאים דברים לחוץ לבני אדם, כפי מה שהשיגו בשכלם הבהיר מהשגתו יתעלה, ולזה קרא גם כן כאן השגה השכלית פי הגבורה, להיות כי אותה מצוה לא הבינו בו תועלת גופני הוצרכו לקבלה מפי נביא הוא פי הגבורה, מכל מקום נתבאר מזה סוד עשירית שהיה בכל מקום העשירי קדש להשם. ודע, כי מאלו עשרת הדברות נשתרגו(?) כל המצות, ובכל אות ואות נתלה בו מצוה אחת, וכמו שכתב רש"י ז"ל פרשת וישמע יתרו, כי רב סעדיה עושה בזה סדור כל המצות להורות איך כל המצות נתלות באות אחת מעשרת הדברות, וכמו שכתב בעל כתר תורה בספרו, שכתב כי אותיות עשרת הדברות הם תר"ך, כמנין כתר, שבהן נכללו תרי"ג מצות ושבע מצות דרבנן כמו שבאר שם בספרו, ונרא שלזה כיון הקליר בסילוק מוסף של שבועות, שכתב כל המצות שם שלא כסדר כלל, ואי אפשר לישב סדרן אם לא על דרך זה שכתבנו, כפי מה שראה שנתלות באותיות הדברות. והנה במקרא של אנכי ולא יהיה לך באו ס"ד אותיות שהם עשירית מתר"ך מלבד שתים שאין לחוש להם, ולזה מצינו שעשרת הדברות יש להם שתי טעמים, האחד הוא הקריאה הפשוטה, והשני לפי המצות הנתלות בו. והנה נראה שלזה כוונו במסכת קידושין (מט ב), שמנו כל העשרה קבין שירדו לעולם, כי אמרו עשרה קבין חכמה ירדה לעולם, תשעה נטלה ארץ ישראל ואחת כל העולם כולו, להודיע כי המעשים טובים נחלקו לתשעה חלקים, ולחלק העשירי קדש, ולכן בהיות כי עיקר המצות נוהגות בארץ כמו שכתב הרמב"ן ז"ל (ויקרא יח כה) בפירושו לתורה, ואף כי עיקר מצות אין נוהגת בח"ל כלל בכל המצות התלויות בארץ לכן אמרו דרך משל כי תשעה חלקים שהוא עיקר המצות נטל ארץ ישראל, וחלק העשירי שלכל העולם והוא אמיתת השם יתעלה, כמו שנאמר ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' (תהלים יג ג) וגו' ונאמר ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי וגו', ובהיות כי עשיות המצות היא החכמה, כמו שנאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (דברים ד ו), לזה אמרו (ב"ב קנ"ח ב) אוירא דארץ ישראל מחכים, בהיות כי שם עיקר אמרית התורה והמצוה, ושם מקומה עמ' מט:' יפה הטבעית, ולזה אוירא מחכים. ומכל זה נתבאר מה שאמרנו עליו, והוא לקיחת הכהן חלה אחת מכל מין לחם, כי הכהן העובד והוא השכל הפועל שהוא הכהן לאל עליון, אינו לוקח מכל הלחמים רק החלק העשירי, והוא מבואר.

וכתב עוד (ה כב) ואם עשה רק ארבע חלות יצא מכל עשרה חלה אחת, וכבר מבואר הסבה מזה שכתבנו, כי אין הכוונה רק על מספר הכללות שהם ד' אבות, אשר מכל אחד נמשך עשרה תולדות, ומכל מקום אין בפרט אלא מה שבכלל, ולכן אם עשה ארבע לחמים יצא.

וכתב עוד (שם) אין מפרישין פרוסה ששאמר אחד מלכל קרבן ולא פרוסה, וכל זה מבאור כי אין בכלל ובפרטות אלו שום דבר פרוסה. הנה נתבאר קרבן תודה עם לחמו שהיא נגד כח בינונית.