תורת העולה/חלק ג/פרק יג

פרק שלשה עשר

עוד אמרו (יומא לג א), שמערכה זאת קודמת למערכה שניה של קטורת, לרמוז על מה שנתגלה הקדוש ברוך הוא למשה בהגעת זמן יציאת מצרים בסנה אש. והוא הנרמז במערכה שניה של קטורת כמו שיתבאר. ובהיות כי ענין אברהם היה קודם למשה בזמן, על כן אמרו כי מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטורת. והיתה המערכה שניה נרמזת בענין סנה, וזה כי כבר כתב רבינו בחיי (שמות ב א) בענין סנה, וז"ל, על דרך השכל ענין סנה ירמוז למציאות החומר השפל הבוער באש העליונים. והיה ראוי שיכלה החומר כיון שהוא ואשיו הוים ונפסדים. לכן, בראותו המופת הזה היה ראוי להתקרב בהשגה מדוע לא יבער הסנה, ואז הודיעו המלאך כי אש אלקים הוא, ומופת גמור, ויתבאר מזה עקר האמונה בחדוש העולם בחדוש המופת, עד כאן לשונו. וידוע כי ענין אש עליוני הבוער בסנה הנזכר הוא חום הטבעי הנתהווה הסבת השמש, שהוא המרומז במערכת הקטורת כמו שנתבאר.

ואמרו (יומא לג א) מערכה של קטורת קודמת לשני גזרי עצים, עמ' כג:' יפה להורות על שני אותות שעשה משה לפני השם יתעלה, והם שנהפך המטה לנחש, וענין המטה הוא עצמו גזר אחד, והשני שנהפך ידו מצורעת כשלג. ובהיות כי אדם עץ השדה נמשל לעץ, היה האות השני נרמז גם כן בגזר עץ אחד, והם שני גזרי עצים. ובהיות כי המופתים האלו היו מצד שנתוסף במטה חום שמימי, ונעשה על ידי זה בעל חי, שהוא בסבת החום, וכן ענין הצרעת הוא בא מחום נוסף הגובר באדם, על כן היו הגזרים נוספין על האש.

וכבר כתבתי טעם הגזרים הנוספים על המערכה לעיל פ"ג חלק זה, שהם מורים על כל כחות המשפיעים השכלים הנבדלים בעולם, והם דוגמת משה ע"ה שהיה כאלהים לפרעה. ובהיות כי ענין הנסים אלו היו נעשים בתחלה על ידי משה לבד, ואחר כך נעשו על ידי אהרן עמו, בהראותן האותות לפני העם. על כן היו בשחרית שני הגזרים נעשים על ידי כהן אחד, ולערב על ידי שנים. כי ידוע שמשה רבינו ע"ה כהן היה, והשבת מים דם שעשה משה אז גם כן, נראה שנרמז בענין מערכה שלישית שלא הוזכרה בסדר המערכה.

וכבר כתבתי שאותה מערכה היה רומזת על הנס הגדול שאש ירד מן השמים והיתה רבוצה על המזבח כארי. וכבר כתבתי טעם צורת ארי שהיה במקדש ראשון וצורת כלב שהיה במקדש שני, שבא לרמז על ענין רבוי או מיעוט המקבלין מלמטה, שהם מזון אש של מעלה. וכמו שנתאר ענין זה לעיל פ"ב חלק זה. וכענין זה הוא ורה על אותות הפיכת מים לדם, וזה כי כבר כתס בעל העקידה פרשת שמות כי מה שנאמר (שמות ד ח) והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון, יאמינו וגו', כי זהו מטעם כי האות האחרון שהוא הפיכת מים לדם הוא נמנע מצד הטבע לגמרי, כי אף בגוף האדם לא יוקחו המים למזון, כי אם להעביר המאכל במעברים הצרים, כי היסוד הפשוט אי אפשר להפך אל מזון, וכל שכן שיהא מטיב הליחות שהוא הדם. ולזה היה הנס גדול ליודעים בטבעי הדברים שיתהפך ממים פשוטים לדם שהוא דבר הזן הגוף. וידוע כי הדם הוא בא מכח חמימות שהוא חם ולח, הפך טבע המים שהוא קר ולח. ולזה המים מכבה אש. אבל דם הוא מטבע אש, מכח ענין החמימות המשותף לשניהם, ועל כן האש היורד מן השמים בסבת מוצאו מזונו, הנרמז ברביצתו כארי וכלב, ונתהפך דבר עליוני לדבר תחתוני, ונתדבקו הדברים בסבת המזון המכין הדברים, וכמו שנתבאר היה מרמז על הפיכת מים לדם שהוא המזון העקרי ושיתהפכו הדברים העליונים לדברים תחתונים כמו שנתהפך המים שהוא יסוד פשוט גדול במעלה ובזמן לדם שהוא פחות ממנו. ובהיות כי ענין הפיכת מים לדם היה גם כן בעשר מכות שיבא דבריהם אחר כך על כן לא הזכירו ענין אש השלישי בסדר המערכה.

ואמר אחר כך (יומא לג א), כי שני גזרי עצים קודמין לדשון מזבח הפנימי, מטעם שכבר כתבתי לעיל כי הדשון מזבח הפנימי היה מורה על הסרת המדות הפחותות שהן שלימות ראשון, ואחר כך ראוי להקטיר הקטורת שהוא מורה על עשיית המעשים הטובים אשר הם המסילה והמביאה אל תכלית האנושי שהוא השגת שכל העיוני הנמשל בקטורת, וכמו שנתבאר. וכן היה בענין משה רבינו ע"ה בהוציאו את ישראל ממצרים, כי אחר שהראה לו הקדוש ברוך הוא עניני האותות הנזכרים הנרמזים בשני גזרי עצים, הוצרך תחלה לדשן מזבחו ולהסר קצת מדות רעות שיה בו, וזה כי אחר שנאמר לו עניני האותות הנזכרים, חזר ואמר (שמות ד י) בי אדוני, לא איש דברים אנכי וגו', ואחר שאמר לו ה' יתעלה (שמות ד יא), מי שם פה לאדם וגו', חזר ואמר (שמות ד יג) שלח נא ביד תשלח. והנה זה עון אשר חטא, עד שנאמר (שמות ד יד) ויחר אף ה' במשה וגו'. וגם אחר כך נכשל בענין מילת בנו עד שבא המלאך לבלעו, ואחר כך אמר (שמות ה כג) ומאז באתי אל פרעה וגו', והוכיחו ה' על זה באמרו (שמות ו ג) וארא אל אברהם וגו'. ואחר הכל חזר ואמר (שם ו ל) הן אני ערל שפתים וגו', שכל זה מורה שמשה רבינו ע"ה עם כל גדולתו לא היה נשלם בשלמות ראשון, והיה לו קצת מדות פחותות ממדת הפחד על שלזה היה מסרב לילך בשליחותו והוצרל להסירן והוא ענין דשון מזבח הפנימי.

ובהיות כי ענין סרובו לא היה פעם אחת או שתים אנחנו צריכים למצוא טעם על מנין הפעמים שסרב. ועוד קשה מזה, כי מצינו כשאמר (שמות ד יג) שלח נא ביד תשלח, נאמר (שמות ד יד) ויחר אף ה' במשה וגו', וכשחזר אחר כך (שמות ו ל) ואמר הן אני ערל שפתים, לא קצף הקדוש ברוך הוא עליו. עוד יש להקשות, במה שהוקשו הראשונים ז"ל על מה שכתב הרמב"ם בספר המורה ח"א פרק ל"ו שלא מצינו חרון אף בתורה כי אם בעבודה זרה, ואם כן למה נאמר חרון אף במשה. ומאמרם בזה (זבחים קב א) כל מקון שנאמר חרון אף עושה רושם, ולזה נאמר (שמות ד יד) אחיך אהרן הלוי וגו'.

וכדי לפרש ולישב הספיקות אשר בפרשה שהיינו עליה אומר, כבר ידוע מדרשם ז"ל במדרש תנחומא (ואתחנן ה) , ששבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה שילך בשליחותו, ולכן נאמר (שמות ד י) לא איש דברים אנכי גם מתמול גם שלשום וגו'. וכמו שהביא רש"י בפירוש החומש פרשת שמות (ד י). ועוד מצינו במקרא שבעה פעמים שסרב משה לילך בשליחותו להוציא את בני ישראל, ארבע פעמים קודם שהלך למצרים, ושלשה פעמים אחר שהלך. הראשון אמר (שמות ג יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו', אחר כך אמר (שמות ד א) הן לא יאמינו לי וגו', השלישי אמר בי אדוני לא איש דברים אנכי וגו', הרביעי אמר (שמות ד י) שלח נא ביד תשלח, ואחר כך במצרים אמר (שמות ה כב) למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני, ואחר כך אמר (שמות ו יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני וגו', ואחר כך לסוף חזר (שמות ו ל) ואמר ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמעני פרעה. ובודאי לא נפלו הדברים במקרה, רק להורות על גדולות משה רבינו ע"ה בהיות שזה היה תחלת שליחותו ונבואתו כי לא הורגל עדיין, וכמו שנאמר (שם ג ו) ויסתר משה פניו. ועדיין היה מוטבע בחכמה העיונית והמחקרית, והיה נבוך בענין חדוש העולם אשר עם אמונה ההיא היה יציאת מצרים אפשר. אך אם היה העולם קדמון על צד החיוב אשר יאמינו אריסטוטלס ונמשכים אחריו אפשר לפי דעתם, א"א ביציאת מצרים, וכמו שכתב בעל העקרים אשר על דעת הקדמות אף משה רבינו ע"ה, רוצה לומר, המוציאן מארץ מצרים אי אפשר להמציא. ולכן כאשר ראה ענין הסנה והיה דבר חדש אצלו, עד שאמר (שמות ד ג) אסורה נא ואראה מדוע לא יבער הסנה, רצה לומר, אסורה נא מדעתי בענין הקדמות בענין החיוב, ואראה ואשיג מדוע לא יבער הסנה שהוא מופת שהוא מקיים אמונת החדוש, כמו שכתב רבינו בחיי, והבאתי דבריו ריש הפרק למעלה. ולזה, בעזר אלקי אשר עליו, נאמר (שמות ד ד) וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו משה משה ויאמר הנני. הנה השם יתעלה, כאשר ראה שסר מדעתו הראשונה, לכן קראו משה משה, רוצה לומר, אמת השגת במה שנשתנית בדעתך ממה שהיתה בו בראשונה. וזהו טעם קריאת משה משה שני פעמים כמו שנאמר (שם לד ו) ה' ה' וגו', שדרשו רבותינו ז"ל (ר”ה יז ב), אני הוא קודם שיחטא האדם ולאחר שיחטא וישוב. וזהו הטעם נוכל לפרש בכל נביאי שנכפל שמו בקריאתו, שבא להורות על ענין שינוי מה שנשתנה בדעתו מצד המראה או הנבואה ההיא. ובהיות כי השינוי בדעת משה לא היה מצד האמונה, כי גם קודם האות ההיא היה מאמין חדוש העולם, כי היא אמונה שקבלו מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב, אלא שבתחלה היתה בידו בקבלה, ועכשיו השיגו בדעתו ע"צ מופת החושים שראה המראה הגדול בענין הסנה. על כן אין טעם מפסיק בין ב' משה, מה שאין כן בשאר הנביאים, שבכל אחד מהן יש טעם פסיק בין שני השמות. והטעם, כי בשאר הנביאים היה השינוי בהם שום אמונה או דעה שלא היו יודעין כלל. וכעין טעם זה כתה בזוהר (חלק ג קפג ב) אלא שהוא פירש טעם ההפסקה על שנוי מדרגת נבואתן, מה שאין כן במשה.

ובהיות הענין כן נאמר לו מיד (שמות ג ה) אל תקרב הלום של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, כי כבר כתב בעל העקידה בענין של נעלך שהוא משל וכינוי בענין הסרה מדעתו, שהכל הולך ומחזי' בסבתיו הטבעיות כמו שהאריך שם בזה. ולכן, אמר כי המקום אשר הוא עומד עליו אדמת קודש הוא. רוצה לומר כי הארץ אשר האדם עומד עליה הוא אדמת, רוצה לומר אדמה של קודש קדשי קדשים הקדוש ברוך הוא, והוא קניינו שברא. וכמו שנאמר (בראשית יד יט) ברוך אברהם לא-ל עליון קונה שמים וארץ. ובהיות כי מקצת כופרים אומרים שאלקי השמים אינו אלקי הארץ, ושהארץ וכל מה שעליה מונהג על פי הגלגלים בלא השגחת השם יתעלה, עד שהוצרך אברהם לומר (בראשית כד ב) אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לקחני מבית אבי וגו'. לכן, כשרצה הקדוש ברוך הוא להודיע למשה ענין חדוש העולם, אמר לו האדמה אשר אתה עומד עליה אדמת קודש, רצה לומר, היא ברואה, וכל שכן שהשמים מעשה אלקינו הם. ואמר אחר כך (שמות ג ו) אנכי אלקי אביך אלקי אברהם, רצה לומר, המחזיקים דעה זה, ולכן בהאמינך ענין החדוש תוכל להשיג ולהאמין ענין יכולתי והשגחתי בעולם ושאפשר לי להציל עמי בני ישראל מיד מצרים. ולכן, עתה לכה ואשלחך אל פרעה וגו'

ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו (שמות ג יא)'. כבר כתבתי כי משה סרב שבעה פעמים בענין השליחות והוא כנגד שבענ טענות שטען הפלוסוף על דעת חדוש העולם, כמו שהביא הרב המורה דבריהם פרק ארבע עשר חלק שני, וכמו שאכתוב לקמן אם ירצה השם יתעלה, בענין טעמי המוספים שבאו שבעה מוספים בשנה כדי להסיר בכל קרבן מוסף טענה אחת מטענת הפלוסופיא והתשובות הנכונות בזה. ועל ידי זה סרב משה שבעה פעמים, כי בכל עמ' כד:' יפה סרוב היה מורה כאלו טען טענה אחת. ולכן היה מסרב, כאלו אותה טענה גורמת לו לסרב בענין השליחות. כי אם יתבטל אמונת החדוש, יתבטל ענין הליכת שליחותו, כי זה נמשך אחר זה, והשם יראה ללבב ידע ענין סירובו וטענתו אשר בלבבו, והשיב לו בכל פעם תשובה נכונה על טענתו. והנה לא אאריך עכשיו בפירוש הפרשה איך יקשרו דבריה זה בזה, ונניח אותה עד שנזכיר בענין המוספין שהוא עיקר מקום הדרוש הזה. ושם אפרש, אם ירצה השם יתעלה, תשובת השם יתעלה למשה על כל טענה וטענה. וזהו גם כן אמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה ג יד), כי שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה למשה לילך בשליחותו, נגד שבעה ימי בראשית אשר כל יום ויום מסלק מבוכות וקושיות הטענה האחת, וכמו שיתבאר, אם ירצה השם יתעלה, לקמן פרק ששה וארבעים.

אמנם, מה שנאמר חרון אף בסרוב הרביעי שאמר לו שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), והוא למה שאחשוב כי אותה הטענה הוא נגד הטענה הששית שהביא הרמב"ם (מורה נבוכים) וזה לשונו, אמנם יפעל הפועל בעת אחד ולא יפעל בעת אחרת, לפי המונעים המביאים המתחדשים לו, ויחייבו מקודם, ואחר שהבורא יתעלה שמו אין מקרים לו, שיחייבו לו שינוי רצון, ולא מונעים אצלו, ולא מעכבים שיחדשו או יסורו אם כן אין הצד להיות פועל בעת אחד ולא יפעל בעת אחרת, אבל פעלו תמיד כמו התמדתו נמצא בפועל, עכ"ל. ולכן, אלו טען משה זאת הטענה בדרך זה לקיים אמונת הקדמות לא היה חרון אף עליו כמו בשאר הטענות, כי בזה היה נבוך בתחלה, ואין להקפיד על מי ששואל בדרך כבוד מה שיסתפק עליו, כמו שיתבאר בזה אם ירצה השם יתעלה בשאר הטענות. אמנם, הוא הראה בזאת הטענה כאלו קיים ענין החדוש אם כן יתחייב לפי זה על הפלוסוף שינוי רצון אצל השם יתעלה. ולכן אמר שלח נא ביד תשלח, רצה לומר כמו שדרשו ז”ל (רש"י) שלח נא ביד מי שתרצה לשלוח, ומהו המונע רצונך שישתנה דעתך משליח אשר הרגלת לשלוח, אין זה כי אם חסרון כביכול בהשם יתעלה. על כן בא עליו חרון אף כמו בענין עבודה זרה, ובא אליו התשובה ואמר הלא אהרן אחיך הלוי (שמות ד יד) וגו'. השיבו כי אין השינוי בהשם יתעלה רק מצד המקבלים, כמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה. זה הנראה לי בדבר זה, והוא הנרמז בענין דשון המזבח פנימי מצד הנגלה בדברי הפרשה, שהיה מורה על פחיתות מדות משה, וכמו שנתבאר.