תורת העולה/חלק ג/פרק א

פרק ראשון

מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום והם נקראים תמידים, אחד בבקר ואחד בין הערביים שנאמר (במדבר כח ג) שנים ליום עולה תמיד (תמידין ומוספין א א).

כבר נודע דעת המקובלים שהיו שנים ליום נגד מדת יום ומדת לילה. והצרור המור כתב שנים ליום נגד היום והזמן ויפה אמרו קדמונינו כבשים כבושים כדאמרינן (מיכה זיט) יכבוש עונותינו. שנים ליום נגד היום דכתיב ביה (מלאכי ג כא) והיו לי וגו', קחו לי ליום אשר אני עושה היום הגדול והנורא. את הכבש האחד תעשה בבקר, להשקיט דין הלילה. בלילה, להשקיט דין הבא מכי ינטו צללי ערב. עד כאן לשונו. וכן שאר פרשנים נתנו קצת טעם בשני התמידים. אך כאשר לא נתנו טעם בכל הלכותיהן לא אאריך בדבריהם ואחזיק בשלי.

כבר כתבתי למעלה פרק שלישי בחלק שני טעם הקרבן שהיה כנגד הויות העולם והפסדו ושכוונת כל קרבן היתה להורות חידוש העולם. ולכן היו מקריבים שני תמידין בבקר וערב נגד שני התפילות שאנו מתפללין שחרית, וערבית יוצר המאורות ומעריב ערבים, שעל ידי זה אנו מכירים השם יתעלה המחדש בכל יום עניין מעשה בראשית. וכמו שנאמר במעשה בראשית ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, כן כבש של ערב ושל בקר הם יום אחד. ולהיות כי שני התמידים היו מורים על היום ועל הלילה לא היה שום קרבן נקרב קודם תמיד של שחר ואחר תמיד של בין הערבים חוץ ממקצת הקרבנות ואברי התמיד שעוד יתבאר טעמן.

ומדיני התמיד שאין פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים, והיו מוכנים קודם השחיטה ארבע ימים כדאיתא במסכת ערכין פרק שני (ערכין יג א) להיות כי ימי העולם הם ששה והם ששה אלפים והנה כל אלף נחשוב למדריגה אחת בפני עצמה אשר עליה מרמז עניין הפסד והויית הקרבן ולכן היו מבוקרים ששה טלאים. והיו מבוקרים ארבע ימים קודם כי כל אלף מבוקר בארבע ימי בראשית שקדמו לבריאת הבעל חי שהוא כדמות העולם בכללו כאשר נתבאר מעניין הקרבן. וכבר כתב הרמב”ן בפירוש התורה (בראשית ס ג) כי כל יום מששת ימי בראשית מורה על אלף אחד של עולם ולכן היו אלו האלפים רוצה לומר הטלאים שכנגדם מבוקרים ארבע ימים נגד ארבע ימים שקדמו בבריאה קודם הבעלי חיים שהוא סוד הקרבן. ועניין הארבע ימים שקדמו הוא מצד כי העופות שהם בעלי חיים בחמשה נבראו. ואם תרצה לומר שעיקר בעלי חיים ביום ששי נברא נצטרך שלא לחשוב יום ראשון של בריאה כי עדיין לא נתהווה שמים עד יום שני.

ועוד נתבאר לי טעם יותר נכון בעניין ששה טלאים המבוקרים ושהיו מבקרין אותן ארבע ימים קודם השחיטה ושהיו נשחטים ליום אבל הוא עניין עמוק הסכימו עליו התוכנים האמיתים. וזה כי כבר מבואר שסוד הקרבן הוא הפסד העולם וכל אשר בו, והעיקר שבו הוא גלגל היומי המקיף כל אשר בתוכו. והנה החוקרים נבוכו בענייני גלגלי הגלגל היומי והגורמין תנועתו. והסכימו שעשרה גלגלים הם. גלגל עשירי הוא גלגל היומי, והוא גורם התנועה היומית. והניחו שגלגל התשיעי מניע תנוע היומית והכוכבים הקיימים, והשמיני הוא גלגל הכוכבים הקיימים והוא מתגלגל על שני עיגולים קטנים סביב טלה של התשיעי שהוא המרכז מעגולים קטנים אלו. וכל זה מבואר ליודעי תכונות גלגל השמיני. וכמו שבארו בעל ספר הטוריקי ובעל צורת הארץ ובשאר ספרי התכונה.

ומעתה מבואר כי כל המזלות הם בכל שלשה גלגלי אלו. ובהיות כי טלה הוא ראש המזלות היו שוחטין שנים בכל יום להורות על אבדון והפסד שני הטלאים שבגלגל העשירי והתשיעי שהם העיקר בגלגל היומי הסובב הכל.

אמנם הטלה שבשמיני הוא בסובב בעגולו הקטן ואינו קיים במקומו ואין חכמי המזלות מונין אותו לראש. ועל כן לא הוצרכו להורות בו ההפסד כי נכלל הוא בטלה התשיעי שהוא מרכז גלגל הקטון ההוא ואם אין מרכז אין סובב ולכן מספיק הפסד שני טלאים ביום. והנה השמיני נחשב לארבע טלאים כאשר טלה שלו סובב שני עגולים קטנים וכל רבוע גלגל נחשב בפני עצמו, כידוע לחכמי המזלות, והוא עניין ארבע תקופות בשנה לגלגל חמה, ועל כן נחשוב לארבע טלאים. ובין הכל ששה טלאים המבוקרים בלשכה ואין מפסידין בהם אלא שנים.

ובהיות כי אי אפשר לעמוד על עניין גלגל השמיני ותכונתו כי אם אחר חקירת ארבע פני החיה שכתב המורה (ג ב) המורים על ארבע הכדורים אשר הם בתוך גלגל היומי על כן היו מבקרים ארבע ימים קודם. ודע כי אף שהנחנו בדברינו הקודמים לפעמים שתשעה גלגלים הם — לא יופסד סדר זה, כי אז נכלל התשיעי והעשירי בכדור אחד. אבל דעת התוכנים אמתיים כאשר בארתי.

וכתב עוד הרב רבינו משה בר מיימני ז”ל פרק אחד מהלכות תמידין (הלכה ט) ואף על פי שהיו מבקרין אותו מתחילה, לא היו שוחטין התמיד עד שמבקרין אותו שנייה קודם שחיטה לאור האבוקות ומשקין אותו מים בכוס של זהב כדי שיהא נח להפשיט.

דע כי עניין הבקור הוא החקירה בקרבן אם יש בו מום, אז אפשר לחשוב שזהו גורם ההפסד, אבל כשאין בו מום נראה כי אף שפעולת השם יתברך הם שלמים בתכלית השלימות ואינן ראויין להפסד מצד עצמן מכל מקום הרצון שגזר ביצירה גזר בהפסדו. וכמו שבארתי כל זה לעיל בתחלת חלק שני. ועל כן בא המצוה לבקרו שני פעמים — החקירה הראשונה מצד המחקור האנושי' והשני מצד התורה אשר היא למעלה ממחקור האנוש.

וכבר ידוע כי האדם מחויב להאמין ולידע - רצה לומר להאמין מצד הקבלה ולידע מצד החקירה. ועל כן באו שני ביקורים. האחד קודם שיחדו אלו הטלאים ללשכה שהיא מצד הקבלה כי עניין הששה הטלאים המורים על הפסד העולם הוא מקובל באומה הישראלית. ואמנם אחר כך קודם שחיטה שהיה מורה על שעת ההפסד כמו שנתבאר לעיל, באה המצוה לחקרו שנית לאור האבוקות והוא אור השכלי המורה לאדם באשר ילך וכמו שנאמר (קהלת ב יד) חכם עיניו בראשו. והיה זה הביקור השני סמוך לשחיטת הקרבן כי בסמוך לזמן הפסד העולם יתרבה הידיעה בעולם כי אז יהיה ימי המשיח וזמן התחייה. ונאמר על אותו זמן (ישעיה יא ט) ומלאה הארץ דעה וגו'.

עוד אמרינן במסכת תמיד (ל ב) לא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את המינים אלא אחז ידיו ורגליו בידיהן.

כבר כתב המורה חלק ראשון פרק תשעה וששים: כבר התבאר בחכמה הטבעית המצא הסבות לכל מה שיש לו סבה ושהם ארבע: החומר והצורה והפועל והתכלית. ולזה אמרו הפילוסופים שהשם יתעלה הוא עלה וסבה כדי שיכללו אלו השלשה סבות והוא שיהיה פעול העולם וצורתו ותכליתו. עד כאן לשונו.

וכתב המורה (חלק ראשון פרק שמונה ועשרים) כי שתוף שם רגל מורה על עניין סבה, וכבר כתבתי לשונו בעניין קדוש ידיים ורגליים. ובהיות כי רגלי הכבש הם ארבע כנגד ארבע סבות אלו שזכרנו והם סבת הוויות העולם דוגמת הכבש הנשחט לקרבן כאשר נתבאר בכל מה שקדם, על כן לא היו כופתין אותו כדי שלא לחקות המינים, רוצה לומר שלא היו מורים הכרח בסבותיו, כי כל כפיתה היא מורה על הכרחי ואז היה אפשר לחשוב דעת הפילוסופים שעולם מחויב לא מחודש. גם לא היו לוקחין כל הרגליים ביחד שאז היה נראה שיש לו ארבע סבות והיה גם כן סבה חומרית והיה אפשר לחשוב שהיה שם חומר קודם. רק היו לוקחים רגל אחד עם היד להורות כי העולם פעולת השם יתעלה שהוא הנרמז ביד, וכמו שאמרו במרכבה (יחזקאל א ח) וידי אדם מתחת כנפיהם שבא הרמז על פעולתם הנבדל כמו שבאר המורה ריש חלק שלישי (פרק ב) והוא סבת כל דבר שהוא הנרמז ברגל ולכן לא היה רק רגל אחד עם היד כי כל שלשה סבות שבים לאחדות בפעולות השם יתעלה ונחשוב כולן לסבה אחת כדברי המורה שזכרנו.

ונראה שלזה כוונו בירושלמי דמסכת פאה פרק שביעי (משנה ג) (ירושלמי פאה ז, ג) רב הונא בשם רב אבין שני תמידין שהיו מקריבין בכל יום היו מרכיבין על הגמל ורגליהן היו נוגעות בארץ כו' והוא מאמר בבראשית רבה פרשת תולדות יצחק (בר"ר סה, יז) והביאו התוספות פרק קמא דיומא (טז ב ד"ה מן) וכן כתבו במנחות סוף פרק כל הקרבנות (פז א ד"ה שגובהן) והוא מאמר תמוה, כי אם נתמעטו בדורות הללו כמו שמשמע מדבריהם אם כן גם הגמלים נתמעטו לערכן. והיה ראוי גם כן להיות בדורות אלו כבשים מונחים על הגמלים ורגליהן נוגעות בארץ והוא אינו נמצא.

ועל כן נראה לי שכוונו עניין חיקור המינים הנזכר שהיו מדמין בדעתן הנרמז בגמלים כמו שפירש הרב המורה (פרק שלשים חלק שני) אומרים (פרד"א יג) שהנחש היה כגמל וסמאל רוכב עליו כו'. ולזה אמרו שדמו שהכבשים היו על הגמלים ורגליהם נוגעים בארץ, רצה לומר שהכל בא מצד הסבות הנזכור לעיל הנרמז ברגלי התמידין, רצה לומר שהדברים תמידים על צד החיוב, לא סרו ולא יסורו. והם נוגעים בארץ — רצה לומר שהכל בא מלמעלה עד לארץ על צד השתלשלות הסבות מסבותיהן המחייבת אותן ולכן אמרו שני תמידין שמקריבין בכל יום רצה לומר שראו בדמיונם שכל יום ויום הוא בשוה, יום ולילה לא ישבותו, והם שני תמידין שבכל יום. ולהיות כי החכם בעל המאמר דבר דרך משל והמשיל דבריו בדבר שנתמעט בדורות אלו הוקבע לשם בירושלמי המדבר גם כן בדברים שנתמעטו בהן הדורות.

ועוד כתבו התוספות במנחות פרק כל הקרבנות (שם) דאיתא בבראשית רבה (בר"ר סה, יז) דתמידין היו גדולים כל כך שהיו אוכלים מן הארזים. ואמרו שם בגמרא סוף פרק כל הקרבנות דהתמידין היו רחבן כגבהן. וכל זה דרך אחד להם. כי ידוע שהעולם - שמורה עליו עניין התמיד - הוא רחבו כגבהו, והוא אוכל מן הארזים שהם החסידים ואנשי מעשה שבכל הדורות שהן ארזי הלבנון אשר נטע השם בשעת הבריאה. ואפשר שהארזים שהיו אוכלים מהן הם הספירות המשפיעים והוא עניין אכילתן שהעולם מקבל השפעתן מהם והם הארזים כמו שכתב הזוהר (ח"א לא, א) והביאו הרקנ"ט פרשת בראשית (עז עג?) על מה שנאמר ארזי לבנון אשר נטע וגו'.

ועוד תנן (תמיד ל, ב) וכך היה עקדתו ראשו לדרום ופניו למערב והשוחט היה עומד במזרח ופניו למערב. של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שנייה. של בין הערביים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שנייה.

וכתב הרמב"ם פרק ראשון מהלכות תמידין (הלכה יא). והטעם שהיה נגד השמש. ודברי קבלה הם שהיו נשחטין נגד השמש. וכן אמרו פרק קמא דיומא פרק שני שעירים (סב ב) ומביא ראייה מקרא שנאמר (במדבר כח ב) שנים ליום - כנגד היום.

רבינו בחיי כתב פרשת פנחס (במדבר כח ז) כי להיות כי הקרבנות הדברי' שהם הכבשים ויין וסולת עיקר מזונו של אדם ומזונות האדם הם עיקר בישולם וגידלם בסבת שני המאורות שהם השמש והירח שהם סבת הבקר והערב, לכן בא האחד מהן בבקר והשני בערב והיו נשחטין נגד השמש רצה לומר לכח השמש הוא קו האמצעי עד כאן לשונו. ואף כי הוא ירד לחדרי הקבלה מכל מקום כתבתי דבריו להביא ראייה מדבריו לכוונתינו וזה כי היו נשחטין נגד השמש כי היא סבת הויה והפסד בזריחתה ובשקיעתה. ולהיות כי שחיטת הקרבן היה מורה על זה, לכן היה נשחט נגד השמש.

ובהיות כי מהלך שמש ממזרח לדרום ומשם למערב, ודרום הוא ראש העולם כמו שכתבתי חלק ראשון פרק שני, ופני החמה הולכין למערב לשקוע — על כן ראש הקרבן לדרום ופניו למערב. גם השוחט עומד למזרח ופניו למערב - הכוונה בשוחט הוא השולט עליו להפסידו, והוא עומד במזרח ופניו למערב, והוא הגלגל היומי שתחל תנועתו ממזרח למערב והוא סבת ההפסד. וכבר נתבאר למעלה בענייני הקרבן כי סבת ההויה בעולם הוא סבת ההפסד על כן בא הרמז על גלגל היומי שהוא השוחטו ומפסידו ובא הרמז על השמש במקום על העולם כולו וכמו שאמר שלמה בחכמתו כל אשר נעשה תחת השמש.

ונראה שזהו עניין כוונת ההגדה שספרו במנחות פרק רבי ישמעאל ממעשה שהיה וזה לשונו שם:

תנו רבנן כשצרו מלכות בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ וארסתובולוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלים להם דינרין בקופות ומעלין להם תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמה יוונית לעז להם בחכמה יוונית כל זמן שהם עוסקין בתמיד אינן נמסרים בידכם. למחר שלשלו להם דינרין בקופות והעלו להם חזיר. כשהגיע לחצי חומה נעץ בצפורניו בחומה ונזדעזעה כל ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.

וכן היה הגדה סוף פרק מרובה (ב"ק פב ב). והכוונה להם שהקרבנות נגד חדוש העולם וחכם זה לעז להם בחכמה יוונית והוא חכמת הפילוסופים חכמי יוון מאמיני קדמות העולם והעלו להם חזיר והוא מלשון חזור חזור רצה לומר רמזו להם בחזיר שהעולם חוזר תמיד בסבוב והוא תנועת הגלגל וכפרו בעבודה. ולזה כשהגיע לחצי חומה והוא שבאו להפיל חומות התורה שהוא אמונת החדוש כמו שכתב המורה (חלק שני פרק שבעה עשר) רצה החזיר להרוס החומר ונזדעזעה כל ארץ ישראל, כמו שאמר רבי יצחק במדרשו שהביא ר"ש בריש התורה (בראשית א א) למה התחילה התורה בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו כו'. אם כן, בהבטל אמונת החדוש תתבטל נתינת ארץ ישראל ועל כן נזדעזעה כל ארץ ישראל, והוא מבואר.