תורת העולה/חלק ב/פרק מח
פרק שמונה וארבעים
[עריכה]כבר נתבאר פעמים, כי אנשי המעמד היו מורים במעמדיהם על עולם השפל, והם היו מיוחסים שבישראל, והם התכלית, והעיקרים, בעולם השפל, ועל ידן פועלים הכהנים והלוים בארבע ועשרים משמרותן, לכן היו גם כן נחלקים לארבע ועשרים חלקים, כי השפע העליונה, היא לפי המקבלים, ומצאתי לרבינו בחיי פרשת שופטים (דברים יח ח) שכתב, ואם תסתכל בענין המשמרות, אז תשיג ענין נפלא, כי כיון שהיו הכהנים כאחד, כולן זכין בכל הניתן להם, ואוכלים חלק כחלק, האבות וגדולי העולם שהיו בימי דוד ושלמה, מה ראו על ככה, ומה הגיע אליהם, שהסכימו לחלק אותן למשמרות, ושיהיו מתחלפין בכל שבוע ושבוע, ואומר טול אתה שבתך, ואני שבתי. ועוד מה טעם קראו כל חלק משמר. ועוד מה טעם חלקו אותן לארבעה ועשרים משמרות קבועות.
אבל דע והבן, כי הכהנים משרתי המקדש, עבודתן למטה, דוגמת העבודה שלמעלה, וכשם שיש למעלה משמרות של מלאכי שרת, עומדין ומקלסין להקדוש ברוך הוא, כן חלקו האבות, את הכהנים למשמרות לעבוד עבודתן, ותקנו ארבע ועשרים משמרות, כנגד שלשה כתות של מעלה, שכל אחד מהן בארבע ועשרים, כנרמז בספר הבהיר, והיו המשמרות קבועין, כדרך שקבועין למעלה, ולכן היה כל משמרה היוצאת, מתפללת על משמרה הנכנסת, מי ששכן שמו בבית הזה, ישים ביניכם שלום, כמו שהוא במשמרות של מעלה. ולכן היה ענין המשמרות חכמה יעוצה מלמעלה, עד כאן לשונו. הרי שכוונו הדברים להוויתן, אך באופן אחר ממה שכתבו הראשונים ז”ל.
והיו אנשי מעמד מתפללין ומתענין, כמוזכר בדבריהם ז”ל ריש פרק בתרא דתענית (כו א), כי לכך נבראו ישראל לעשות רצון קונם. וכבר נתבאר ענין זה למעלה פרק ארבעים. ובהיות כי כל עבודת המקדש, עיקרה היה לרמוז על חדוש העולם, וכמו שנתבאר, על כן היה אנשי מעמד קורין בפרשת בראשית כל ימי השבוע, להיות תמיד ענין חדוש העולם שגור בפיהם, כמו שזכרו ריש פרק בתרא דתענית, ואמרו שם אמר רבי חמא בר גוריא אמר רב, משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות, ד' מאלעזר, וד' מאיתמר. בא שמואל והעמידן על ששה עשר. בא דוד והעמידן על ארבע ועשרים, עד כאן לשונו.
כבר נתבאר לעיל פרק תשעה ושלשים טעם משמרות הלוים, שהיו על פי עתותי השנה, ואחריהם נמשכו משמרות הכהנים, כמו שנתבאר בפרקים שעברו, והכל הוא נראה על ידי מהלך השמש, ושביליו, שהיו המשמרות רומזים עליהם, כמו שנתבאר. על כן חלקו בתחלה לד' משמרות, ואחר כך לששה עשר משמרות. וזה כי כבר נאמר (בראשית ח כב) עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף לא ישבותו. הנה ששה עתים הם בשנה, וכל אחד שמונה שבועות, כמו שאמרו בבבא מציעא פרק המקבל (קו ב), חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו זרע. חצי כסלו וטבת וחצי שבט קור כו'. הרי שמונה שבועות לאחד. ועל כן חלקן משה לכך, בהיות כי שם היו במדבר, וראו כל עתים אלו, הגורם להם מהלך השמש, אשר על ענינו באו חלקי המשמרות, כמו שנתבאר פרק ל”ט, ואף כי במדבר לא הוצרכו לזרע וקציר, מכל מקום היו מוכנים ליכנס לארץ, אשר יצטרכו באלה.
אמנם בימי שמואל, שהיה להם מלכות, והיה מלכים אומניהם, ושרים מניקותיהם, והיה מלאכתם נעשית על ידי עבדי האומות, לא הוצרכו לרמוז לעניין זרע וקציר ושאר העתים, כי לא היה מלאכתן נעשית על ידי עצמן, על כן בא לרמוז להן, ששנתן יוצא בששה עשר משמרות, שהם חלקו השנה לשלשה חלקים שהם, זרע וקציר, קור וחורף, וקיץ וחום, שכל אחד ששה עשר משמרות, דהיינו ששה עשר שבועות, וראו לחלוק השנה לשלשה חלקים, נגד שלשה מצות שנצטווה בהן המלך, שהם, לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו נשים, ולא ירבה לו כסף וזהב, שלש אלו התאות באים למלך, מצד שלשה עתות השנה, וזה, כי הזרע והקציר, מרבים העושר, והחורף והקור גורם תאות נשים בשעה שהגוף נהנה מן הגוף, והקיץ והחום גורם רבוי הסוסים בעת צאת המלכים למלחמתן, שהסוס מוכן למלחמה. אמנם בימי דוד שנבנה המקדש, ונשלם להם הארץ בידיהם, והיה להם הכל על מלואו, באו לרמוז על עניין כ"ד דברים הנרמזים במשמרות, וכאשר נתבאר.
ועל פי דברים אלו שנתבארו בחלק זה, אמרו (פסחים פח ב) כי יצחק קראו שדה, שנאמר (בראשית כד סג) ויצא יצחק לשוח בשדה, כי ראה ענין ישראל במדבר, ושהיו חונים על פני השדה, ושהיו המשמרות נחלקי' על פי זה, וראה והשיג ענין הנסכים והמנחות והקטורת, שהם גדולי קרקע, וצומחין מן השדה, ואף הקרבנות הם גידולי קרקע, אף שאינן צומחין מן הארץ, כדאיתא בתוספות מסוכה (ט ב ד"ה וגדולו), ועל כן קראו יצחק שדה. ואף שהשיג על ידי זה חדוש העולם.
וענין הבגדים, הרומזים על מה שנאמר בקין והבל (בראשית ד ח) ויהי בהיותם בשדה. ולהיות האדם נקרא, עץ השדה, שהוא העיקר בשדה, כן האדם הוא העיקר בנמצאים. ושעל ידי זה צותה התורה להקריב קרבנות מן הבהמות, ולא מן האדם, כמו שנתבאר בתחלת חלק זה. על כן קראו שדה, וכמו שנתבאר בהקדמת הספר ממדרש רבותינו זכרונם לברכה.
ובזה נגמר החלק השני הנקרא שדה. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
סליק חלק שני