תורת העולה/חלק ב/פרק לז
פרק שבעה ושלשים
[עריכה]אחר שנתבאר כלל הקטורת, אל יטעוך עניין הסמנים לומר מה טעם היו אלו סמנים ולא אחרים, כי כבר כתב הרלב”ג כי לא נוכל להבין בזאת ההרכבה מצד קצורינו בידיעת טבעי הדברים וטבע הנמזג מהם כו', וכן נאמר כי אפשר כי בכל מין בושם אחד, דוגמה ורמז על שבט אחד ואנחנו לא נדע, אבל מכל מקום העניין המכוון בו הוא מה שאמרנו, ופסוק מלא הוא (שיר השירים ג) מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מוקטרת מור ולבונה וגו'. והרבה כתובים שהמשילו ישראל לבשמים הטובים. ואמנם אפשר לעמוד על מקצת הטעמים של סמנים אלו בנתינת טעם המשקל, שהיו ארבעה הראשונים משקלם שבעים מנה, וארבעה האחרים ששה עשר, וארבעה השלישים חלוקין כל אחד לפי משקלו, הקושט שנים עשר, והקלופה שלשה, והקנמון תשעה, ונשתנה המלח לרובע הקב. וכפת הירדן עם מעלה עשן כל שהוא, ובוודאי לא נפלו הדברים במקרה.
והנראה לי, כי נגד דגל מחנה יהודא שהיו על דגלו יששכר וזבולון שהיו כולן בעלי תורה, בא הנטף שהוא הצרי הנוטף מעצי הקטף, דוגמת שבט יששכר שהיו מחדשין חידושין בדברי תורה, והיו שפתותיהן נוטפות מור עובר, שדרשו ז”ל פרק במה מדליקין (שבת ל ב) שמדבר בתלמיד היושב לפני רבו, ולכן היה הנטף מורה על הנטף מן האילן, התורה הנקר' עץ חיים היא למחזיקים בה. ולכן היה משקלן שבעים מנה נגד שבעים פנים שהתורה נדרשת בהן, ואף על פי שעיקר הדגל היה נקרא על שם יהודא, מכל מקום מאחר שעקר הדבר היה מורה על התורה שהיו בני יששכר העיקרים, כמו שנאמר (ד"ה א' יב) ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים וגו'. היה הקטף מורה על שבטו, ושבט המלכות היה נתוסף בשלשה מינים שבאו מלבד האחד עשר סמנים, כמו שיתבאר אם ירצה השם יתעלה.
הצפורן והוא השחלת האמור בתורה, נגד דגל ראובן שהיה בעל תשובה כמו שדרשו ז”ל (ב”ר ד יח). ובהיות כי אחד מדרכי התשובה לגדל שערותיו וצפרניו, שנאמר בתורה (דברים כא יב) ועשתה צפרניה. לכן בושם הצפורן נגד שבט ראובן, לפי שהבושם ההוא היה דוגמת הצפורן, וידוע שדרשו ז"ל (מועד קטן יח א) שלשה דברים בצפרנים, שורפן חסיד וכו'. שכתב בעל העקידה שהעניין ששורף כלי הדריסה ואינו נהנה מהן לגמרי, וכן הוא עניין בעל תשובה. וכן היה הבושם הזה נשרף ועולה לריח ניחוח למעלה, כי התשובה מגעת עד כסא הכבוד. ובהיות כי התשובה קורעת גזר דינו של אדם הנגור עליו לשבעים שנה לרעה, על כן היה הצפורן שבעים מנה.
חלבנה נגד דגל אפרים, שכתב רבינו בחיי (במדבר ב יא) שהיה במערב, לפי שיצא ממנו ירבעם בן נבט שחטא והחטיא ישראל, והוא נגד חלבנה שאמרו רבותינו ז"ל עליו, שכל אגודה שאין בה מפושעי ישראל כו', והיה משקלו שבעים מנה, כי חטאתו גרמה גלות בבל שהוא שבעים שנה.
הלבונה נגד דדל מחנה דן, לפי שחלבנה מלשון לבון, כמו שדרשו ז"ל (יומא לט ב) שנקרא בית המקדש לבנון, שמלבין עונותיהם של ישראל, וכן נראה שנקראין סנהדרין לבונה מטעם זה. וגם כי ישבו בלשכת הגזית שהיה חלק מן המקדש הנקרא לבנון, ולפי שנאמר בדן (בראשית מט טז) דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. ודרשו ז"ל במסכת סוטה (י א) כיחידו של עולם, מה יחידו של עולם אינו צריך לאחרים, כך שמשון אינו צריך לאחרים כו'. ולכן המשילו גם כן במשפטו למשפט שבעים סנהדרין, ולכן היה הלבונה שבעים מנה.
או נוכל לומר, כי היו אלו סמנים שבעים מנה כלן שוה, כי היו רומזים על ארבעה דגלים של ישראל שנתפשטו משבעים נפש שירדו למצרים, ולכן היו כולן שבעים מנה ואף כי כל חלק מהן נחשב בכל שבעים אומות, ולכן היה משקלן שבעים שבעים מנה, ואף כי מספר שבעים הוא עין להורות, כי על ידי הקטורת עין השם אל יראיו. ולהיות כי דרשו ז"ל (בכורות ה א) כי מנה של קודש כפול היה, והיה משקלו ק"ך, ובא הרמז נגד משה ששהה ק"ך יום על הר סיני, לקבל הלוחות ולהתפלל בעד העם להעמידן באומה הישראלית, כדי שיהיו נקטרים כקטורת.
מור הוא דם חיה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ראשון (כלי המקדש א ג) נגד שבט זבולון שנתברך בברכת שפוני טמוני חול, שהוא החלזון שהיו צובעין בדמו תכלת והוא דם חיה. ושבט יהודא היה מרומז ברובע המלח כמו שיתבאר. ובזה נשלם דגל הראשון.
קציעה נגד שבט שמעון, שהשיב דינה אחותו מבית שכם בן חמור, ויש מאן-דאמר אחד שאמר (בבא בתרא טו ב) איוב דינה בת יעקב נשא, והיתה לו בת הנקרא קציעה. ואפילו למי שחולק שם מכל מקום נקראת קציעה, מטעם מדרשם שבת איוב נקראת קציעה, ושמעון נרמז על שמה. ועוד נוסף כי הכלי שכורתין בו התאנים נקרא קציעה, על שם התאנים היבשות הנקראות קציעות. ולהיות כי כלי שמעון היו כורתין, כמו שנאמר (בראשית מט ה) כלי חמס מכרותיהם. קרא כליהם קציעה.
שבולת נרד שהוא מין בושם כדמות שבולת, נגד גד שהיה מרובה באוכלוסין כמו שנאמר (שם יט) גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב. והיו נראין מרחוק כראשי שבולת, ובזה נשלם דגל שני.
כרכום נגד בנימין, שנתכרכמו פניו בכבישת יצרו ביודעו מכירת אחיו יוסף ולא הגיד. והיה אלו הארבע דברים משקלן ששה עשר ששה עשר מנה, כי אפשר שהם היו עקר הלוחמים בארץ ישראל שהיתה זבת חלב ודבש, ששה עשר מיל על ששה עשר מיל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל סוף כתובות (קיא ב), והדבר ידוע בגד שנאמר בו (דברים לג כ) טרף זרוע אף קדקד. וגם בזבולון נאמר (שופטים ה יח) עם חרף נפשו למות. גם בנימין ידוע גבורתו במלחמתם בפלגש בגבעה. ואולי שמעון הוא כיוצא בהן. ועוד אפשר שאלו הארבעה היו בחלקן עיקר זבת חלב ודבש שהיה בארץ ישראל. אפשר יש לו כוונה אחרת לא ידעתיה, כי לא אוכל להחליט שהפרטים היו מורים על מה שאמר, רק הכללים הוא לדעתיהם ברורים.
קושט נגד מנשה, שהיה עומד במקום יוסף, שהיתה אשת פוטיפרע מקשטת לפניו שחרית וערבית ולא שמע אליה, והיא גורמת ליוסף שיצא הזרע מבין עשר עצבעותיו, גם ענין קשוטו של יוסף בעצמו שהיה מסלסל בשערו כמדרשם ז"ל, ועל ידי זה לא ילד השנים עשר שבטים שהיה ראוי לילד כמו שדרשו ז"ל (סוטה לו ב). ולזה היה מנשה במקום השנים עשר, ואף כי מנשה הבכור, מכל מקום להיות כי יעקב שם את אפרים לפני מנשה, הרי הוא האחדות ובו נשלמו שנים עשר, ולכן היה הקושט שנים עשר, ובזה נשלם דגל שלישי.
קלופה שלשה נגד נפתלי שהיה ארצו מבורכת בפירות, שנאמר (בראשית מט כא) אילה שלוחה. והפירות מחולקים בקליפתן לשלשה דברים רך וקשה ובינוני, והאגוז יש לה שלשה קליפות, והוא הפרי המשובח אשר ראוי להיות בו הרמז על שבטו של נפתלי, והנה נתברך שנותן אמרי שפר, והוא ברכת הפירות כמדרשם ז"ל (ב"ר פרשה צט יג), ולכן נרמז גם כן כאן בקליפות הפירות.
קנמון תשעה נגד אשר שנתברך בבנים, שנאמר (דברים לג כד) ברוך מבנים אשר. ונקרא אבי בר זית, ודרשו ז"ל (ב"ר עא יג) שמבנותיו היו נשואות לכהן גדול שנמשח בזית, לכן היה תשעה נגד תשעה ימי לידה של אשה, והיה הבושם מורה עליו כי קנמון לשון קנה ממנו, והוא מורה על נשיאת הנשים, על דרך (קידושין ב א) אשה נקנית בשלשה דרכים. והוא נוטריקון של קנמון.
רובע הקב מלח סדומית נגד שבט המלוכה שנכרת בברית מלח עולם להיות לדוד ולזרעו, וכמו שהמלח סדומית מסמא את העיניים והורג נפשות, גם הוא מקיים כל דבר, כן הוא המלך נאמר בו (משלי טז יד) חמת מלך מלאכי מות. (משלי יט יב) וכטל על עשב רצונו. והיה רובע הקב, להיות כי יהודה היה בן הרביעי בשבטים, ואף כי דוד דגל רביעי שבמרכבה, וקב מלשון קב הקיטע, והוא הנעל אשר בו חולצין והנעל אשר בו מקנים, כמו שנאמר (רות ד ז) וזאת לפנים בישראל וגו' ושלף איש נעלו וגו'. וכמו שכתב הזוהר פרשת חקת התורה (ח"ג קפ א). על כן פירושו רובע שהוא הקב, ונקרא קב הקיטע, כי יעקב צולע על יריכו, ואף כי קו השוה הוא מדתו, והבן זה.
כפת הירדן נגד כהנים, שנאמר ביהושע (יהושע ד יח) נתקו כפות רגלי הכהנים מן הירדן כו'. והנה רש"י פירש בסוף מרובה (בבא קמא פב ב), גבי גינת ורדים היתה בירושלים מימות הנביאים הראשונים. ופירש שם (ד"ה גינה) שהיו לוקחין ממנה ורדין לקטורת, והוא כפת הירדן, ונקראה כל להיותה רגיל לגדל בשפת הירדן, על כן היה מורה על הכהנים שעומדים בירדן, ולהיות שישראל נמשלים לשושנה שהיא הורד, כמו שנאמר (שיר השירים ב) כשושנה בין החוחים וגו'. כל שכן שהכהנים היו נרמזים בורדין שהיא השושנה, על כן בא כפת הירדן בקטורת.
מעלה עשן נגד לוים שהיו מעלין עשן, לקנא קנאת השם יתעלה, לכבות עשן של מעלה. ולפי הקבלה, לוי שהוא מדת הדין, מעלה עשן, וכפת הירדן שיסודו מן המים, נגד הכהנים. ונתבאר ענין הקטורת.
והיה ממנו שס"ה מנה, והיה מקריבים ממנו בכל יום מנה, להורות כי כל יום ויום ישראל נקטרים וריח עולה למעלה בעוסקם בתורה, הנמשל לאש, שנאמר (דברים לג ב) מימינו אש דת למו. ונתנה ב-ק"ך יום, ולכן היו מקריבים כל יום מנה, שהיה משקל ק"ך, והיה חציו נקרב שחרית, וחציו ערבית, להורות על מה שנאמר בו (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. וכבר נצטוו ישראל לקרות קריאת שמע שחרית וערבית, ואמרו רבותינו ז"ל (מנחות צט ב) אפילו לא קרא קריאת שמע רק שחרית וערבית קיים והגית וגו'.
ובערב יום כפורים, היו מחזירים השלשה מנה הנוספים במכתשת, וחוזרים ומהדקים אותן, ומקריב ממנו קמצו ביום כפורים, והשאר היה מותר הקטורת. וכל זה להורות על הכוונה, כי כבר נתבאר (פרק לו) ענין ההדוק שכותשין במכתשת, שהוא מורה על עול הגליות, ועל המצוה שישראל סובלין בעולם הזה, ולכן כשבא בערב יום כפורים, שישראל חוזרים בתשובה שלימה, ומענין עצמם בתעניות וסגופין, יותר מבשאר ימות השנה, היו מחזירים שלשה מנים במכתשת, ומהדקים, והשלשה מנים הנוספים, מורים על עינוי, תפילה, תשובה, צדקה, שישראל עושין ביום ההוא יותר מבשאר ימות השנה. והיה ממלא מלא חפניו לצורך יום כפורים להורות, כי הפירות מזה אדם אוכל בעולם הזה, ומכפר עליו בעולם הזה, ומגין מן היסורים, כמו יום כפורים. אמנם המותר הוא שמור לעולם הבא, והוא מותר הקטורת, ועוד אפשר לומר, שבא להורות ענין חדוש העולם, כמו כל הקרבנות, ולכן היו מקריבים שס"ה מנה בשס"ה ימות החמה, להורות כי ענין הקטורת הוא קיים העולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בשביל ישראל נברא העולם, ולכן בערב יום כפורים שישראל נקיים וטהורים, והם על הכוונה שבגינם נברא העולם, מוסיפים עוד שלשה מנים, נגד שלשה ימי בראשית, שקדמה בריאת החמה קודם בריאת האדם, והוא מבואר.
ודע והבן כי אסור לרקח כמוהו, ולעשות קטורת זרה, לולא הקטרת שהיו מקריבים על המזבח, וזה כי אי אפשר להחליף האומה הישראלית, ולעשות אחרים כמוהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים פז א) במה שאמר הושע, החליפם באומה אחרת כו'. וכן דרשו רבותינו ז"ל בירושלמי פרק שני דתענית, ומה תעשה לשמך הגדול, ריש לקיש בשם רבי ינאי אמר, שתף הקדוש ברוך הוא שמו בישראל, למלך שהיה לו מפתח של פלטרין קטנה, אמר המלך אם אני מניחה כמות שהיא אבודה, אלא הריני עושה שלשלת קטנה שאם אבודה תהא מוכחת עליה, כך אמר הקדוש ברוך הוא אם אני מניח את ישראל כמות שהן, יהיו נבלעים בין האומות, אלא הריני משתף שמי הגדול עליהם והם חיים, כמו שכתוב (יהושע ז ט) ומה תעשה לשמך הגדול המשותף בנו, עד כאן לשון המאמר.
והנה ראיתי המפרשים שפרשו שתוף השם שנקראים ישראל, ונקראים בשם א-ל. ויש לדקדק שאם כן גם שם ישמעאל הוא משותף, ומה יתרון לישראל. וראיתי למהר"ר אברהם מפראגא שפירש שנקראים יהודים, ואז שם הקדוש ברוך הוא משותף ביניהם. ובמדרש רבי תנחומא פרשת צו (יד) ושמיני (ח) כתוב ענין שתוף זה בע"א, וזה לשונו הקדוש ברוך הוא שם שמו בישראל, כדי שיכנסו בגן עדן, ומהו השם והחותם ששם בהן, הוא שד-י, השי"ן שם באף, והדל"ת ביד, ויו"ד במילה, והגוים אין להם אלא שד, והוא המכניסם לגיהנם, עד כאן לשונו.
ולי נראה שכוונתן ז"ל, שנקראים ישראל גוי אחד בארץ, הרי שמם אחד, כשם הקדוש ברוך הוא הנקרא אחד. וכבר בארו הקדמונים ז"ל שאין אחדות כאחדות השם יתעלה. וכבר האריך בזה בעל המורה ובעל העיקרים ושאר החכמים שדברו באלו העמוקות, וכלם השוו ששם האחד הנאמר על השם יתעלה, הוא דרך שלילה, להשמיע האוזן, שאין בו רבוי אלא אחדות גמור, כמבואר בדבריהם, לא אאריך בדבר שכבר ביאר זולתי, אך הנראה לי במלת האחד, הנאמר על השם יתעלה, שלא בא לסלק הרבוי לבד, אלא הוא מורה גם כן שהוא אחד בלא שינוי, כי כל דבר המשתנה אינו באחדות אחד כל הזמנים, כי הוא באופן אחר בזמן אחר מבזמן אחר, ועל כן יצדק עליו שם אחד, כי כל המשתנה הוא שנים, כי שינוי מלשון שנים, אבל השם יתעלה אשר הוא מחוייב המציאות, ואין בו שום שינוי כלל, הוא יחיד ואחד בכל הזמנים, ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד, על כן הוא נקרא אחד באמתות, ואין שני לו, ועל כן שתף השם יתעלה שמו בישראל לקראתן אחד, כי לא ישתנו משמן לעולם, וזכרונם לא יסוף מזרעם. ולזה באה המצוה לעשות כל זמן קטורת, ולהקטיר על המזבח, דוגמת ישראל, שדור הולך ודור בא, ולעולם שם ישראל עומד על עמדו.
וכתב הרמב"ם (כלי מקדש א ה) בעניין הקטורת, שהיו שורין הצפורן באחד ועשרים קב יין חזק, להיות כי כבר נתבאר ענין הצפורן שהוא נגד ראובן שהיה בעל תשובה, ולכן היה שורהו ביין חזק, שהוא יין התורה, שצריך להיות חזק לכוף יצרו, ולכן היה אחד ועשרים קבין, להורות כי צריך להיות יראת השם נגד פניו, ומספר אחד ועשרים הוא מספר השם, ומדיני הקטורת גם כן שאם נתן דבש בתוכה פסולה. וזהו האמת, כי כל אחד מישראל הרוצה לאכול דבש הרבה לא טוב, והוא רמז על התאוות, שאדם הולך אחריהן המתוקין כדבש.
זאת אשר ראיתי לבאר ענין הקטורת וסממניו. ואתה המעיין תשים לבך ועיניך תמיד אל הכלל, ועניניו, ואם הביא המשכת הענין לבאר מקצת הפרטים רחוקים מדרך האמת, מכל מקום דרוש וקבל שכר, עד יבא מורה צדק ויורנו דרך אמת.