תולדות ההתישבות בעולם/ההתישבות בתקופת המשבר של ראשית הרכושנות/ו
ו
[עריכה]תנאי החיים בארץ ההתישבות החדשה, המרחק הגיאוגרפי הרב משלטונות המטרופולין ורוח העצמאות של יושבי-גבולין – כל אלה הצמיחו במושבות הבריטיות, מיד או לאחר זמן, מוסדות נבחרים שנלחמו במשטר הפיאודלי בן-העבר ובשאיפות ההשתררות מצד השלטון המרוכז של המדינה הלאומית, שהיתה לה אז תקופת עליה באירופה, ובמשך דורות מעטים יצאו ממלחמת זו בזר נצחון. המתישבים הכריזו מלכתחילה שבלי הסכמתם אין להטיל שום מסים ואין לעשות שום פעולה ממשלתית. (באמריקה הספרדית מלבד המועצות שהמושל היה מקהיל בערב מלחמה מקרב האצילים, לא התקיימה אלא הנהלה עצמית של הקהילות בעלת זכויות מוגבלות. לא עברו אלא 13 שנה להוסד ג'יימסטון (בש' 1619) – וכבר מציינים כי "נתיסד בית נבחרים בוירגיניה". כעבור 5 שנים מכריז בית-נבחרים זה שרק לו לבד הזכות לקבוע מסים. זכות הבחירה בוירגיניה במאה ה-17, לא היתה כרוכה כלל בקנין קרקע, ונמצא שכל האזרחים, לרבות מי שהיו שכירים, היו זכאים לבחור. אפילו בטשרטר של לורד באלטימור (מש' 1632) נאמר בפירוש, כי זכות המחוקק שלו לגבי מרילנד תהא תלויה באשור האזרחים החפשים של מחוז זה. כעבור שנתים היתה אספת הנבחרים של מרילנד משתמשת כבר בכל תוקף בסמכותה.
במושבות אנגליה החדשה בלטה, כמובן, עוד יותר מגמה זו של שלטון דמוקרטי עצמי, דבר שאפשר לשער בנקל לפי אופיה של תנועת הכנסיה החפשית. מלבד זה נקל היה למגמה זו להתגבש ולהתבלט בישובים העירוניים של אנגליה החדשה, הרבה יותר מאשר בוירגיניה או במרילנד על נקודות ישובן המפוזרות.
ידוע, כי הצליינים, עוד בהמצאם באניה, בדרך אל המולדת החדשה, – קבעו ביניהם אמנה מיוחדת (Mayflower compact), שאפשר לראותה כתקנון-היסוד להתישבותם:
"בשם אלהים, אמן. אנחנו החתומים מטה, נתינים נאמנים להוד מלכותו הנערץ, לאדוננו המלך ג'יימס – אשר למען תהילת אלהים, לתועלת האמונה הנוצרית ולהאדיר כבוד מלכנו ומולדתנו – יצאנו לייסד את המושבה הראשונה בוירגיניה הצפונית – מקבלים על עצמנו בפני אלהים ובפני כל הנצבים עמנו, ברית אמנה הדדית להיות לאגודה מדינית של אזרחים, להטבת סדרי חיינו ומצבנו ולשם קיום המטרות האמורות לעיל. ובתוקף האמנה הזאת אנו מתחייבים לחוקק מזמן לזמן חוקים טובים וישרים, העשויים להועיל למושבה על צד היותר טוב, ולציית לחוקים האלה ולשקוד על קיומם"...
אמנה זו היא החוקה הראשונה שבכתב, בנוגע לצבור בריטי מעבר לאוקינוס. חתומים עליה 41 איש, ואופיני הדבר שבהם גם 7 משרתים ופועלים-שכירים. הללו בחרו מתוכם את המושל הראשון, וכן היה נהוג בתקופה הראשונה גם במאסאטשוסטס ובשאר חלקי אנגליה החדשה, שהמושלים היו נבחרים ע"י האזרחים, והממשלה היתה מתנהלת בדרך דימוקרטית ישרה. רק לאחר שנתפשטו הישובים בארץ החדשה – נעשה הכרח להנהיג שיטה של נבחרים. בקולוניה פליימות שלחה כל עיר, מש' 1639 ואילך, שני צירים לאספת-הנבחרים: בקולוניה של מפרץ מסטשוסטס נתנה סמכות החקוק, עוד 8 שנים לפני כן, לבית-הדין העליון, שבו השתתפו צירי הערים, המושל והמועצה. וכן היה מצב הענינים בשאר המושבות.
מהלך ההתפתחות של ההנהלה העצמית הדמוקרטית בצפון אמריקה, בתקופת ההתישבות, היה מושפע בעיקרו ע"י שני גורמים: מצד אחד – המלחמה בין הארץ הישבנית ובא כוחה, הוא מושל מטעם הכתר, ובין נבחרי האוכלוסים במושבה, ומצד שני – ההתחלקות בבחינה כלכלית התפתחה והלכה וקבעה תחומים של מעמדות סוציאליים בקרב אוכלוסי המושבות עצמן. המלחמה נגד השלטון המרוכז של המדינה הלאומית הגיעה אמנם למרום גבהה רק באמצע המאה ה-18, אולם שרשיה נעוצים בראשית תקופת ההתישבות. עוד בימים הראשונים היו יושבי הראש במועצות תובעים את כל הזכויות הפרלמנטריות של אספת-הנבחרים הבריטית ולא עברו ימים רבים ושאלת פרלמנט, בית-הנבחרים, נעשתה שגורה על כל לשון.
ההתנגדות מצד שלטונות הכתר לבשה מפעם לפעם צורות שונות. זמן רב היתה המלחמה נטושה בגלל עמדת המועצה, שהמושלים ולשכת המסחר (Board of Trade) באנגליה רצו לעשותה למכשיר-שלטון מטעם הכתר כנגד אספת הנבחרים והיו תובעים לזכותה עפ"ר 3 תפקידים עיקריים: יעוץ המושל בעניני הוצאה-לפועל, פקוח על קביעת החוקים וסמכות של בית-משפט עליון לערעורים. עוד בש' 1706 קבעה לשכת המסחר באנגליה כי "בעניני הוצאות והטלת מסים כוחה של המועצה יפה ככוחה של אספת הנבחרים". אולם הוראות אלה וכיוצא בהן לא נתקיימו למעשה. אספת הנבחרים בקרולינה הצפונית הכריזה בפירוש שהתערבות המועצה בענינים הכספיים "מתנגדת למנהגיו ונימוסיו של פרלמנט והיא עשויה לפגוע בזכויות האספה, שהשתמשה בהן תמיד וחקקה חוקים כראות עינה לשם הטלת מסים על האוכלוסים לטובת הוד מלכות". בשום מקום לא הצליחה המועצה לעשות למכשיר-שלטון השקול כנגד אספת הנבחרים, ואף לא לכבוש לעצמה אותו תפקיד בחיים המדיניים, שהיה לבית הלורדים באנגליה עד המאה העשרים. פעם אחרת התגלתה המלחמה הנ"ל בצורת מחלוקת בדבר זכות הכתר לאשר או לדחות חוקים קולוניאליים. זכות פקוח זו של השלטון הבריטי היו לה בודאי גם צדדים חיוביים, בתקופה הראשונה בעיקר, לפי שמנעה לפעמים את הוצאתם של חוקים נמהרים, מזיקים, סתומים או לקויים מהצד הטכני. אולם באספות-הנבחרים שבמושבות התקיפו המפלגות העממיות את זכויות הכתר אף בשטח זה. חוקים שהמלך סרב לאשרם – היו אספות הנבחרים במושבות מחליטות עליהן מחדש, מחזירות אותם לאנגליה לשם אשור ומכניסות אותם בינתים לתקפם. או שקבעו חוקים חודשים, שלא היו שונים בהרבה מהקודמים, היו מכריזים על קבלתם ומכניסים אותם בינתים לתקפם, ביחוד אם הדבר היה אמור במסים.
בדרך כזו יכלה אספת-נבחרים קולוניאלית לתת תוקף להחלטותיה, על אף האטיות שבדרכי החבור בימים ההם. התוצאה היתה מכל מקום – כי בשעה שנתגלע הריב בין המטרופולין והמושבות בצורת מלחמה ממש, היתה כבר הדמוקרטיה הקולוניאלית מושרשת ומפותחת זה דורות אחדים.
המגמה השניה של ההתפתחות היתה, כאמור לעיל, החלוקה המעמדית. כל כמה שגברה ההתקדמות הכלכלית של המושבות כן גדל הרכוש שנצטבר ברשות משפחות יחידות, נוצרה מסורת-שלטון סוציאלית, ובקרב אוכלוסי המושבה גופה צמחו כחות ששאפו להשגיח על ההנהלה הדמוקרטית. עוד בימים ההם התחיל בולט חזיון אחד, האופייני לכל תקופת ההתפשטות הקולוניאלית באמריקה: הדמוקרטיה הקיצונית של "הגבול". בכל מקום ההולך ומתרחק מן הגבול – שם היתה הדמוקרטיות של שיטת השלטון רופפת והולכת, רוח הקיצוניות בפוליטיקה האמריקנית היתה תמיד נושבת מגבולות המדינה.
בסוף המאה הי"ז ובראשית המאה הי"ח מתחילים לצמצם את זכות הבחירה ולהעמידה על תנאי של מציאות רכוש מסוים. אולם גם אחרי ההגבלות היתה החוקה הקולוניאלית דמוקרטית הרבה יותר מהחוקה האירופית בשטח זה. חשוב, למשל, הדבר שדין הרכוש הקרקעי היה כדינו של הון מזומן או מטלטלים (כאן השפיעו ביותר הסוחרים האמידים, ספנים וקבלני דייג). אולם אין להכחיש כי ניכרת כאן הנטיה להפחית מן הדמוקרטיה שהיתה נהוגה בימים הראשונים. למשל: על סמך הטשרטר החדש של מאסטשוסטס מש' 1691 והחוק של ניו-האמפשייר מש' 1699 נתנה זכות הבחירה רק לאלה שהכנסתם השנתית מקרקעות מגיעה ל-40 שילינג; או 50 לי"ש מנכסים פרטיים. בקונקטיקוט ובניו-יורק (לפי חוקים שהוצאו ב-1691 ו-1702) נדרשה הכנסה שנתית מקרקעות בסך 40 שילינג, או – 40 לי"ש מנכסים פרטיים. החוק של ניו-ג'רסיי מש' 1702 הרחיק לכת עוד יותר: על פיו נתנה זכות הבחירה למי שיש לו אדמת שדה בשטח 50 אקר (מהם 12 מעובדים) או 3 אקרים עם בית בשכונה, וכן לחוכרי קרקע, שיש להם רכוש פרטי בסך 50 לי"ש. בוירגיניה בלבד היתה זכות הבחירה תלויה אך ורק בקנין קרקע.
אם כי ההגבלות הללו שללו, כמובן, את זכות הבחירה מחלק גדול של העובדים והמהגרים החדשים, אעפ"י כן היו החוקות הקולוניאליות טבועות בחותם של רדיקליות, במידה כזו שבמשך זמן קצר נעשו בצדק סמל הדמוקרטיה בשביל המהפכנים האירופיים, וביחוד – למשכילי צרפת. מצריף-העץ של המתישב החלוץ ועד ההכרזה על זכויות האדם – לא עברו אלא דורות אחדים.
האופי הרדיקלי של המושבות מושפע מתחילתו ע"י שני גורמים. קודם-כל – רבוי חלקם של אנשי הכתות הדתיות בקרב המהגרים. לא רק הפוריטנים והבלתי תלויים מאנגליה, הפרסביטריינים הסקוטים ואלה המשתייכים על המעוט הקתולי שבאנגליה אלא גם הוגנוטים, לותרנים גרמניים, קלביניסטים שוייציים תפסו מקום חשוב בין המהגרים למושבות-אמריקה החדשות. מענין הדבר, שעד היום הזה גדול חלקם היחסי של המתבדלים והקתולים במושבות הבריטיות יותר מאשר באנגליה גופה, כאשר תעיד רשימת האחוזים הבאה:
| בקנדה | בניו-זילנד | באוסטרליה | באנגליה [1] | |
|---|---|---|---|---|
| אנגליקנים | 14% | 43% | 39% | |
| קתולים | 40 | 14 | 21 | |
| פרסביטריים | 16 | 25 | 13 | |
| מתודיסטים | 15 | 10 | 12 | |
| שונים | 9 | 6 | 10 |
ואולם, רוח הכיתתיות הדתית כשמעבירים אותו לשטח הפוליטי – הרי פירושו מלחמה בשלטון המוסכם, מלחמה בעד חרות אישית ואזרחית ובעד זכויות השלטון של העם.
הגורם השני, הקרוב במהותו לראשון, הוא חלקם הנכר של מורדים פוליטיים, פליטי מלכות ומסיתים – בין המהגרים לארצות ההתישבות. עוד בימי כבוש אירלנד ע"י קרומוול נשלחו לאמריקה אניות מלאות מורדים וכן נשלחו לשם מאנגליה רבים מחסידי בית-סטיוארט.
לאחר שיבת המלכות נשלחו שוב שיירות גדולות של "עגולי ראש"[2] אל מעבר לאוקינוס, ונמכרו שם לעבודה. ככה עשו גם לסקוטים, שהשתתפו במרד מש' 1678, ולאכרים ולפועלים האנגלים שנטלו חלק במרד של מונמות. את "הסחורה" הזאת היו פורקים למכירה לא רק בחופי יבשת אמריקה, כי אם גם באיי מערב-הודו, כגון ברבדוס וימייקה, ובכל מקום שנמצאו שם קונים. מובן שהאלמנטים הללו נעשים גם הם בארץ החדשה לנושאי הקיצוניות הפוליטית.
ועל הגורמים הכלכליים הללו נוסף עוד גורם מיוחד, והוא: התנאים הפוליטיים באנגליה וראשית מלחמת האזרחים. הסטיוארטים לא יכלו להתערב ביד חזקה בתנועת ההשתחררות של אוכלוסי המושבות. ובפרוץ מלחמת האזרחים היו המושבות נתונות לרשות עצמן עוד יותר. בתנאים אלה נוסדה באמריקה בש' 1643 הברית הראשונה של 4 המושבות – פליימות, מסטשוסטס, קונקטיקוט וניו-האבן – מבלי שהשפיעה בבחינה זו דעת אנגליה כל-עיקר. המושבות הללו כרתו ברית ביניהן כנגד שונאים מחוץ – הינדים, הולנדים וצרפתים – ולא מנעו גם ממושבות אחרות את האפשרות להצטרף לבריתן. בענינים הפנימיים היתה חרות גמורה לכל אחד מהצדדים, ורק כלפי התקפות-חוץ היה צורך בפוליטיקה משותפת לשם הגנה. המושבות שבאו בברית – הוכרחו לתפוס עמדה נייטרלית כלפי סכסוך השלטון במטרופולין. אם נשים אל לב מה צר היה האופק הפוליטי של המושבות האמריקניות הבודדות, עוד במשך כמה דורות – וניטיב להבין את ערכה הנכון של כריתת ברית זו, שצריכה היתה לבטל כל תחרות וקנאה בין המושבות עצמן. השלטון העממי שהחל בוירגיניה גרם באנגליה להקמת קהיליה וזו נסתיימה, לאחר מלחמת דמים, בהחזרת שלטון המלכות.