תוכחת חיים פרשת תולדות

פרשת תולדות

י׳כבד ה׳בן ו׳יעלה ה׳מורא על ראשו, לכבד ולירא מאביו ואמו. ומקרא מלא דיבר הכתוב בסדר יתרו, כבד את אביך ואת אמך. ועוד קרא כדכתיב איש אמו ואביו תיראו. ואמרו רז״ל בפ״ק דקידושין דל״א ע״ב ת”ר איזהו מורא, ואיזהו כבוד, מורא, לא עומד במקומו, ולא ישב במקומו, ולא סותר את דבריו ולא מכריעו. כבוד, מאכילו ומשקהו, מלביש ומכסה מכניס ומוציא יע״ש. עוד אמרו שם ד״ל ע״ב ת״ר, נאמר כבד את אביך ואת אמך, ונאמר כבד את ה׳ מהונך, השוה הכתוב כבוד או"א (אב ואם) לכבוד המקום, נאמר איש אביו ואמו תיראו, ונאמר את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד, השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום, נאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת, ונאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום. אבל בהכאה ודאי אי אפשר. וכן בדין שלשה שותפים הן באדם, הקב״ה, ואביו, ואמו, בזמן שאדם מכבד אביו ואמו אמר הקב״ה, מעלה אני עליהם, כאלו דרתי ביניהם וכבדוני, ע״כ.

ונראה [דף מג] לתת טעם לדבר, אמאי גדלה מצות כבוד א״וא ומוראם שהוקשו כבודם לכבוד המקום, על פי מה שכתב הרב החינוך ז״ל, בסדר יתרו סימן ז״ך בטעם מצות עשה של כבוד א״וא, וז״ל, משורשי המצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני ה׳ אלהים, ושיתן אל לבו, כי האב והאם הם סיבה היותו בעולם, ועל כץ באמת ראוי לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכלו, כי הם הביאו אותו לעולם. גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו, עד אדם הראשון ושהוציאו אותו לאויר העולם, וסיפק צורכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאילולי הנפש שחננו האל, יהיה כסוס כפרד אין הבין. ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי הוא ליזהר בעבודת בוראו, עכ״ל. הרי שעיקר טעם מצוה זאת של כבוד א״וא, הוא כדי שלא יהיה כפוי טובה למי שהוציא אותו לאויר העולם, ועשה עמו טובה, ומזה יבוא להכיר בטובו הגדול של מלך מלכי המלכים הקב״ה, ולכן דין הוא שהוקש כבוד ומורא א״וא לכבוד ומוראת המקום, שוה בשוה, דמסיבת כבוד א״וא דילפינן מיניה שלא להיות כפוי טובה, משם ראיה לעבוד את ה׳, ולקיים מצותיו יתברך ושלא להיות כפוי טובה בטובתו של מקום ברוך הוא.

ומזקנים אתבונן, ואבותינו סיפרו לנו, וגם ראינו בעינינו, הרבה בני אדם אשר הכרנו והבחנו בהם שהיו מכבדים לאב ואם שלהם כראוי, וזכו לכבוד גדול ועושר ובנים, ואריכות ימים ושנים. וכל מי, שלא היה נוהג כשורה לכבד את אביו ואת אמו כראוי, הפך עליו בלהות, וצרות רבות סבבוהו, ולא יצאו מן העולם, עד שירדו מנכסיהם, בעניות גדול, ולא היה להם הצלחה וברכה בכל מעשה ידיהם, ומהם פגעו בהם חולאים רבים, ומהם לא זכו להבנות, ויצאו מן העוה״ז בפחי נפש ב״מ. ועוד מצאנו ראינו ברוב מהם, בשני אחים, שאחד מהם קיים מצות כבוד אב ואם ראוי כהוגן וכתקנת חז״ל, ועוד לו אח אחר, שלא קיים באביו ואמו מצות כבוד אב ואם ככל הצורך. אותו אח שקיים המצוה של כבוד א״וא כדת של תורה, האריך ימים ושנות חיים, בטוב ובנעימים, בבנים ובני בנים, גם עושר גם כבוד. ואותו אח אחר שלא קיים מצות כבוד או״א כראוי, ירד פלאים, ונצרך לבריות בעניות גדול, והוא נצרך לאח העשיר, וגם צרות רבות סבבוהו. וכתוב בס׳ המדות והביאו בס׳ החרדים דח״י וז״ל, ואם אין אדם מכבד את אביו ואת אמו, גזירות קשות באות עליו, כענין שנאמר ויאמר ה׳, יעץ כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסיף כר, שהרי השרה הקב״ה כבודו, לכבודם, שהפסוק כתוב בכבוד הבורא, יע״ש.

ואם תראה בני אדם שהקלו במצות כבוד א״וא והשחיתו התעיבו עד הכאה ועד קללה לאביר רלאמר, רהם שקטים רשאננים רלא עבר עליהם כרס התרעלה, ולא נלקו ביסורין ובעניות כמשפט כתוב למי שאינו מכבד לאביו ולאמו, דע לך בנאמנות גמורה כי לסרף ימיר לא יצא נקי מהערנשין רהיסררין הבאים עליר. ראם באלה לא נוסרו כלל בעוה״ז, ה׳ אל רחום, מאריך אפיה ויהיה עונשם יותר גדול כפלי כפלים לעוה״ב. וכתב הרב ספר החסידים סימן שט”ב וז״ל, אם תראה בני אדם מקילין בכבוד א״וא ומצליחין, וכן רשעים שעושין עולה ומרויחין ומצליחין, וכשעושין ביושר לא יצליח, דע כדי שיהא עונשו גדול, וכדי ליפרע מהם בגהינם, ולכך השעה משחקת להם. וזהו שאמר דוד המלך ע״ה נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו, למה לפי דאם למאכל רשעים כל כך השקט ושלוה לצדיקים לעתיד לבוא עאכ״ו עב"ל. וכמה מהן בנים הגונים שקיימו מצות כבוד אב ואם כראוי, זכו לאריכות ימים, בעושר גדול וכבוד. והלא מצות זאת מצות שכלית ומתן שכרה בצידה, כדכתיב בסדר ואתחנן, כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה׳ אלהיך, למען יאריכון ימיך, ולמען יטב לך על האדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך, דהוא מקרא כפשוטו, דאם מקיים מצות כבוד א״וא, זוכה לאריכות ימים ושנים, ושיהא לו טובה וברכת על האדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך דיהיה זוכה גם לאריכות ימים ולהפך ח”ו כשאינו מקים מצוה זאת של מצות כבוד א״וא, הוא להפך ב״מ.

כי לזה נראה דדייק קרא לומר, כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה׳ אלהיך. שלא תאמר בלאו הכי היא מצוה שכלית משום שלא יהיה כפוי טובה, כדברי הרב החינוך וגם לאידך גיסא דמזה שמקיים מצות כבוד א״וא משום דאינו רוצה להיות כפוי טובה, יבא לכבד את המקום ב״ה, שלא להיות כפוי בטובתו של מקום, ת”א כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה׳ אלהיך, ובזה שמקיים מצות כבוד אב ואם, אזי תזכה לקיים כאשר צוך ה׳ אלהיך, בכל המצות שבתורה.

א"נ יש לפרש, כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה׳ אלהיך והוא על פי מה ששמעתי מכמה אנשים ריקים ופחדם, שמלבד דאינן מקיימים מצות כבוד א״וא, עוד בה כי חוששני מחטאת, להכות ולקלל חלילה, וכשמוכיחים אותם שעושין הפך התורה הם משיבין בטענה כוזבת לומר כי זאת המצוה לא נאמרה על או״א באלו שהם קפדנים או משום שהן מריבים עם בניהם, ולפעמים מקללים אותם ואין להם חיבה עם בניהם, ומקפדים ומטריחים להם הרבה בטענות ותביעות ולפ׳ עושין נגד רצון בניהם, ובכל דבר הן נכנסין, ובפרט כשהן זקנים שמכבדין את (על) בניהם יותר ויותר, א”כ בזה לא נאמרה המצוה הזאת, הן אלו קצות דבריהן. ואני אומר כי כל דבריהם הן להבל וריק, כי אדרבא באר״א כאלו הוא קיום המצות, שבלא”ה כבר הדעת נותן לכבד את אביו ואת אמו, הן מצד שהן גדולים בשנים [דף מד] יותר ממנו, הן מצד שהם הוציאו אותו לאויר העולם, וגידלוהו והשקוהו והלבישוהו כל ימי היותו קטן, ולפעמים אחר שהגדיל. וא״כ, מסתמא אפילו לאיש זר היה מן הראוי לכבד אותו ולירא ממנו, כדי שלא להיות כפוי טובה, בארז״ל כל הכופר בטובתו של חברו, כאלו כופר בטובתו של מקום,־וכמ״ש הרב החינוך, וא״כ מאי רבותא של מצוה זאת אשר צוה ה׳ בפירוש לכבד לא״וא, אם לא משום דבר זה, כי הגם כי יהיה האב או האם, קשים במידות ובדעות וזר מעשיהן ומשונין מסדר והנהגת נגד בני אדם, ויצערו אותו או יטריחו עליו, עכ״ז חיובא רמיא לכבדן, שהתורה לא נתנה דבריה לשעורים, ובכל א״וא חייב לכבדו ולירא מהן. ועדיפא מינה מצינו, שאפילו היו א״וא רשעים, איכא מצוה לכבדן ושלא לצערן, וכמ״ש רז״ל גבי רחל אמנו, שנענשה על אשר גנבה התרפים אשר לאביה לבן הארמי, הגם כי כונתה היתה כדי להצילו מן החטא ועון מע״ז, כידוע. ודוקא כשאומרים לו א״וא לעבור על דברי תורה אינו חייב לשמוע להן, משום שאתה ואביך חייבין בכבוד המקום. ואפילו במצות דרבנן אם אמר לו א״וא לעבור אינו חייב לשמוע לו, כמ״ש הפוסקים ביורה דעה סימן ר״מ יע״ש. האמנם בשאר דברים חייב לכבדם ולשמוע בקולם. ומה גם כשאינן רשעים ח"ו, אלא שהוא אינו משתוה דעתו עמהן באיזה הפרש, או משא ומתן במידות ובדעות, דמי פטרו מפני זה מחיוב מצות כבוד א״וא. ותו דאעיקרא זה הציוי שציותה התורה לכבד א״וא, הוא ללא צורך, בלא”ה הדעת נותן ומחייב לכבדן שלא יהיה כפוי טובה וכמ״ש הרב החינוך, אבל האמת כי בכונה מכוונת בא דבר ה׳ לאמר אל בני ישראל ולצותם במצוה זאת ו^מר כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה׳ אליך, ואל תפן אל און באמור לך היצר הרע כי לא נאמר על א״וא כזה שאינן נוהגין בהנהגה ובסדר א״וא עם בנו, וגם שאינן בני תרבות ומשוללים ח”ו בדרך ארץ גם אני אעשה כמוהן שלא לכבדן, לזה בא הציוי ואמר, כבד את אביך ואת אמך, כי אפילו כשתהיה לך איזה טענה ותואנה אשר למראה עיניך תפקפק במצוה זאת ולהקל מעליך, לכן ציוה התורה שעם כל זאת צריך אתה לכבדן, וזהו כאשר ציוך אלהיך מצד ציוי המקום ב״ה. ואף (אם) לפי האמת, עושין לו א״וא חוץ מן השורה עד שכל העולם אומרין שהדין עם הבן, עכ״ז חייב לכבדן משום ציוי וגזרת המקום ב״ה אשר ציוהו בדבר הזה. וכך הן דברי הרמב״ם בה׳ ממרים פ״ו ה״ז וז״ל, עד היכן כבוד א״וא, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו, לא יכלימם ולא יצערו בפניהן, ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבלו גזרת הכתוב וישתוק. ועד היכן מוראם, אפילו היה לובש בגדים חמודות, ויושב בראש בפני הקהל, ובא (הוא) אביו ואמו וקרעו (בגדיו), והכוהו בראשו וירקו בפניו, לא יכלימם, אלא ישתוק וירא(ו) ויפחד(ו) ממלך מלכי המלכים הקב”ה אשר ציוה בכך. שאלו מלך בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצער יתר מזה לא יכול לפרכס בדבר, ק״ו למי שאמר והיה העולם כרצונו, עכ״ל. ח״ש כאשר ציוך ה׳ אלהיך ועוד דלא גרע מדין שפסק, בש״ע יו״ד סימן ר”ם דאפילו או״א מטורפין בדעתם, עם כל זאת חייב לנהוג בהם כבוד. וכבר אמרו בגמרא שם בם”ק דקידושין דל”א ע”א, כי אתא רב דימי אמר, פעם אחת היה לבוש סירקוץ של זהב והיה יושב בין גדולי רומי, ובאת אמו וקרעתו ממנו, וטפחה לו על ראשו, וירקה (לו) בפניו ולא הכלימה. וכתבו התוספות שם, וזה לשונם, יש במדרש, שהיתה דעתה מטרפת יע״ש. הרי דאפילו בעושין לו א״וא דברים מכוערים אשר לא כדת, ומנהג שטות ושגעון, ועכ״ז חייב לכבדם, כ״ש וק״ו כשאינן עושין מנהג של שטות אפילו שיהיה הדין עמו. כ”ש וק״ו כשלא יהיה לו לבן שום זכות בטענות ותביעות והפרשיות לגבי אביו ואמו, ועכ״ז מתריס לנגדם, כי בודאי גדול עונו מנשוא, כ”ש אם מבזה אותם. יותר ויותר אם ח״ו מרים יד עליהם להכותם, דחייב סקילה, כמ״ש הרמב״ם בהלכות ממרים פרק י׳ דהמקלל את אביו ואת אמו בסקילה כמגדף את ה׳,. דהשוה כבודו יתברך לכבודם, גם המכה את אביו ואת אמו נהרג. ואפילו להוציא קוץ שנכנס בבשר אביו ואמו החמירו בו שלא יוציא, שמא יעשה בהם חבורה ויצטער על ידו, כמ״ש הרמב״ם וכל הפוסקים. וכן כל כיוצא בזה, אם יש לחוש לצער א״וא יהיה קטון או גדול, יש לו לבן ליזהר בכל זה הרבה מאד. ואפילו אם יודע באיזה דברים או עניינים הנוגעים לאביו או לאמו מצד כבודם או מוראם, כי בשומעם הדברים, הם מצטערים בהם, הנכון לבנים שלא לגלות להם, לא מבעיא הנוגעים להם ממש, אלא אפילו בדברים הנוגעין לאחרים באיזה עניינים ושמועות רעות וכדומה שיודע בודאי כי בשומעם דברים האלו, אביו ואמו הם מצטערין עליהן, ויש באפשרות ביד הבנים שלא לגלות כדי שלא יצטערו, הנכון הוא שלא יגלו להם, !ותבוא עליהם ברכת טוב.

תהו אפילו בדברים דבעלמא, שהבנים עצמן אינן גורמין הצער וההעדר כבוד. כ״ש וק״ו כשהן עצמן גרמא בנזיקין לצער לאביו ולאמו, או לבזותם, כי עונשם חמור עד מאד. וז״ל הרמב״ם שם בהלכות ממרים (פ״י) פרק ה׳ דין ט״ו, ולא על הכאה, ולא על הקללה בלבד, הקפידה (ת)תורה, אלא אף על הבזיון. (ש)כל המבזה אביו (או) (ו)אמו אפילו בדברים ואפילו ברמיזה, הרי זה ארור מפי הגבורה. שנאמר, ארור מקלה אביו ואמו. והרי הוא אומר עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם, יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר, כר. ויש לב״ד להכות על זה מכת מרדות, ולענוש כפי מה שיראה, יע״ש.

ולע״דן דלאו דוקא בית דין דהוא הדין נמי, דהרשות ביד כל אדם, אם רואה בחבירו שמכה לאביו ולאמו, אם יש יכולת בידו להכותו ולנדותו על זה, שחייב לעשות כן. ועל דרך שכתבו הרא״ש והטור בח״מ סימן תכ״א סעיף. י״ג בדין הרואה מכה את חבירו שחייב להכותו, כדי לאפרושי מאיסורא כמו שיע״ש, דמלבד דנראה לעניות דעתי דהוא הריץ נמי בשאר איסורין אם רואה בחבירו שעובר על האיסור שחייב (שיכול) להכותו ולאסרושי מאיסורא, זאת ועוד דלפחות אם זה הבץ המכה לאביו ולאמו הוא תחת ידו ורשותו שכבוש תחת ידו, חייב להכותו כדין עבד ואשה, וכמ״ש הרב ת״ה סימן (תי״א) תכ״א יע״ש. ומור״ם בהג״ה שם. ואפילו לפי דברי הרב מהרש״ל ביש״ש בב״ק פ״ג סימן ט׳ שכתב דבענין אדם גדול ומופלג ורגיל להוכיח, מודה הוא בהכאה שמכה אדם לחבירו שהוא חטא גדול, שהרואה אותו אפילו אדם פשוט, חייב להכותו, יע״ש כ”ש אם רואה אדם שמכה הבן לאביו ולאמו יש לו להכותו כדי לאפרושי מאיסורא, ועיין עוד מה שחילק הרב הפרישה והסמ״ע שם בדין זה ובמהרש״ל ז״ל שם סימן ז״ך ובמ״ש בעניותי, בס״ד, בספרי הקטן חקקי לב חא״ח סימן ח"י יעש״ב. ואמרו במדרש שמואל ריש פרק ז׳ וז״ל, מקלל אביו ואמו ידעך נרו באישון חשך, (משלי כ׳ כ׳, ושם במדרש) (רבי) יאודה בר רב נחמן (נחמיה) ורבי לוי, חד מינהון אמר, לאחר שקנה לו סכין להיות חותך בו בשר, נפלה על אצבעו וחתכה, אמר לא קניתי אותה אלא להיות מחתך בה בשר שמא לחתוך בה בבשרי, יכך אין אדם מוליד אלא לכבדו והם מקללים אותו, הה״ד מקלל אביו ואמו. ואחרינא אמר לאחר שהדליקו לו את הנר להיות נאות לאורו, נפלה על בגדו ושרפו, אמר לא הדלקתי אותו אלא להיות נאות לאורו, שמא להשרף בו, כך אין אדם מוליד בנים אלא לכבדו, והם מקללין אותן, שנאמר ומקלל אביו ואמו, כר עכ״ל.

ובזה פירש פרי בטני, בני הגדול בן חכם עצום ורב, אברהם אוהבי נר׳,ו, כונת הכתוב בסדר וירא בדרך רמז, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, כי בא להודיע צדקתו של יצחק שקיים כבוד א״וא שלא לבעוט באברהם אביו, אפילו שבא לשחוטו ולקח מוסר השכל לשמוע בקול אביו, מן המאכלת עצמו, כאשר למדו רז״ל מוסר לכבוד או״א מהסכין, וזה אומרו ויקח את המאכלת, דמסיבת הסכין לקח לשחוט את בנו יצחק ולא יבעוט באביו וק״ל.

ונראה לפרש בזה כונת מאמר רז”ל בבראשית רבה פרשה כ”ו עפ״ז ויקח את המאכלת, שכל מה שאוכלים ישראל בעולם הזה הוא בזכות העקידה. והוא דהנה אמרינן בפ״ק דפאה דאלו דברים שאדם אוכל מפירתיהם בעו״הז והקרן קיימת לו לעוה״ב, הוא בכלל המצות, מצות כבוד א״וא כמו שיע״ש, ולכן מצד זכות העקידה שיש בזה קיום מצות כבוד או״א, הוא שאוכלין ישראל בעוה״הז. ונראה דמהאיי טעמא, אמרו רז״ל בגמרא בברכות, די”ו אין קורין אבות אלא לג׳, שהם אברהם יצחק ויעקב, דה״ט כי מצינו שקיימו אברהם יצחק ויעקב מצות כבוד או״א בעצם גדול. אברהם עם שהיה אביו עובד ע״ז, עכ״ז אמרר במדרש כשאמר לו הקב״ה לך לך, אמר אברהם להקב״ה, אצא והניח כבוד או״א, ולכך נכתב מיתת תרח קודם צאת אברהם. גם ביצחק מצינו כי הגדיל לעשות כבוד א״וא בענין העקידה. גם יעקב אבינו ע”ה נסתכן בענין אכילת המטעמים ליצחק אביו, וכפשע בינו לבין המות עם עשו אחיו. ואמרו בבראשית רבה סדר תולדות, וילך ויקח ויבא לאמו, כפוף ובוכה ע״כ שלא בטובתו, לקיים מצות כבוד א״וא. וכן כתיב וישמע יעקב אל אביו ואל אמו כר, וכיון שקיימו האבות העולם מצות כבוד א״וא כתקנה, זה אהנייא להו שיקראו להם אבות, שיהיו זוכים שגם בניהם אחריהם עד העולם יקראו להם בשם אבות לכבדם, כי כן היא המידה שמי שמכבד לאביו ולאמו, שיזכה שבניו אחריו יכבדו אותו. וכדברי רז״ל בכמה מקומות, מידה כנגד מידה לא בטלה, כאשר עשה כן יעשה לו.

ונראה גם כן דכמו שהזהיר תורה, בלאו דלא תונו איש את עמיתו, שדרשו רבותנו זכרונם לברכה, בגמרא, דבאונאת דברים הכתוב מדבר, דכל דבר וכל דיבור הגורם צער לחבירו, עובר בלאו זה, כמו שכתב הרב החינוך, סדר בהר, סימן שמ״א דלאו דוקא בדברים, אלא אפילו בשב ואל תעשה, אם גורם לחבירו צער או בזיון, כגון שהיה נוהג לכבדו באיזה מין כבוד או לנשק ידיו, ומונע ממנו בשב ואל תעשה וההעדר הכבוד זה הוי בזיון וצער לחבירו, ואיכא איסור משום לאו דלא תונו איש את עמיתו. וכמ״ש עט”ר מז״ה הגדול ז״ל בספר חקרי לב חי״ד ח״ג סימן פ׳ יע״ש, מכ״ש וק״ו דאסור לעשות כן לאביו ולאמו כדי לצערם או לבזותם או להקל מכבודם, ואפילו יהיה בשב ואל תעשה, שמלבד איסור לאו דלא תונו, הרי הוא עובר על מצות כבוד או״א ומוראם, וענוש יענש בכפלים, השם יצילנו אמן.

והביטה וראה כתוב יושר דברי אמת אחדקדוש מדבר ובספר החרדים במצות התלויות בלב, סימן ל״ה דח״י ע״א וז״ל, כבד את אביך ואת אמך, מצינו כבוד בלב, דכתיב מי יגור באהליך כו׳ נבזה בעיניו נמאס, היינו עיני השכל, שיחשוב אדם בלבו, כי הוא נבזה ומאוס ונקלה, וסיפיה דקרא ואת יראי ה׳ יכבד, ואם הכבוד בדבור ובמעשה בלבד, ולא בלב, הרי משוה אותם לו שהם נבזים ומאוסים בעיניו כמוהו רק מכבד אותם בפה ומפני שהשי”ת צוה, אלא על כרחך הכי קאמר, ואת יראי ה׳ יכבד בעיניו כמוהו רק מכבד אותם שידע בלבו שהם גדולים ונכבדי ארץ, שזהו עיקר כבוד, ומתוך כך יכבדם בדיבור ובמעשה. ועל המבזה אביו או אמו בלבו או בדברים או במעשה שסותר דברים או יושב במקום המיוחד להם וכיוצא בזה נאמר ארור מקלה אביו ואמו ופירשו שאינו לשון קללה אלא לשון בזיון, ואשכחן בזיון בלב, דכתיב ותבז לו בלבה ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, וכתיב ותקל גבירתה בעיניה, ועל זה אמר שלמה עין תלעג לאב ותבוז ליקרת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר. ומעשה היה בימנו באיש אחד שהיה זן את אמו, רק שהיתה קלה ובזויה בעיניו, לפי שנשאת לאיש, אחרי מות אביו, והאיש הזה הלך דרך זה ונהרג והושלך לים וחפשו היאודים לבקשו ומצאוהו על שפת הים, והעין אחד שלו מבוקרת, שנקרוה העורבים. הרי לך בכיבוד אב, וכן בכבוד האם, דהרי שקולים הם.

ונראה דעיקר מצות כבוד או״א הוא בלב דוקא, ורחמנה לבא בעי בכל מצוה. ועוד הרי השוה יתברך כבודם לכבודו, והוא נתרעם כדכתיב בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, כלומר שעיקר כבודי הוא בלב, וכמ״ש בזוהר הקדוש כי תצא (דף רפ״א) בגברא דאשתדל בתר אבוה ואימיה דחייס (דרחים) לון יתיר מגרמיה מנפשיה רוחיה ונשמתיה וכל עלמא (מה) דהוי ליה, חשיב ליה לאין למעבד ביה ריעותא דאבוי ואמיה ולמפרק לון ביה, עכ״ל.

למדנו [דף מו] שקבלה בידם, שבכלל כבודם, הוי אהבה. ודין הוא, ׳שהרי אמרו במדרש שכל מצות כבוד א״וא היא פרעון חוב שהבן חייב לפרוע לאביו ולאמו טובה שקבלו מהם ומי שאינו מכבדם נקרא רשע, דכתיב לוה רשע ולא ישלם, והמאכילם ומשקה אותם ועושה להם כל צרכיהן, נקרא צדיק, שנאמר וצדיק חונן ונותן, היינו שנותן להן בלב חנון כדרך שהיו הם נותנין לו, ולא בלב אכזרי. ובכלל הפרעון הוא שיאהב אותם אהבה עזה כדרך שהיו הם אוהבים אותו, ולא יהיה עליו לטורח ולמשא כבד, עב"ל.

והנה מ"ש הרב דעיקר הכיבוד הוא בלב, נראה שהוא מכוון במספר, כבוד, גימטריא ל״ב. גם מ”ש הרב דעונש מי שאינו מכבד את אביו ואת אמו שינקר לו עין אחת, וכמעשה דראה הרב ז״ל בזמנו וקרא כתיב בהדיא עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל, רמז בזה בני בן חכם יוסף תהלות ה״י, כי עין גימטריא ק״ל, רוצה לומר דאם קל הוא בעיניו מצות כבוד א״וא ומקל מכבודם, ינקרו עין שלו.

כי מן הבאר כמה יש לו לאדם להיות זהיר בכבוד א״וא שלא לשנות שום דבר ממנהג ומעשה אבותיו אפילו שלא יש בהם לא איסור ולא חובה. וכמ״ש רבינו בחיי בסדר על פסוק ויקרא להם שמות, כשמות אשר קרא להם אביו, ועשה כן לכבוד אביו. ממה שהתורה הודיעה זה, נראה שנחשב לו לזכות. ויש בזה התעוררות וק״ו שלא ישנה אדם מדרך אבותיו, שהרי יצחק, אפילו שמות שקרא אותם אביו לא רצה לשנותו, וזה ק״ו לדרכי האבות וממנהגים ומוסר שלהם. ואולי מפני זה לא נשתנה שמו כמו שאר האבות, וזה מדה כנגד מדה, עכ״ל. הרי נראה מדברי הרב, דכמה צריך האדם ליזהר שלא לשנות מדרכי אביו בכל דבר ודבר, ואפילו בקריאת שם לדבר דומם כמו הבארות, לא רצה יצחק לשנות שמותם בעבור מצות כבוד א״וא.

ובזה אפשר לפרש כונת המאמר בתנא דבי אליהו סדר אליהו רבה פרק טו״ב וז״ל, מהו בעטרה שעטרה לו אמו, כשהיו ישראל במצרים ויצאו ממצרים היו במדבר, ולא שינו שמם ולשונם, והיו מלאכי השרת מרננים (ר״ל משבחים) אותם אחריהם ואומרים כי ודאי יש בהם כאלו כמעשה אברהם יצחק ויעקב לפי שלא שינו שמם ולשונם, לכך נאמד בעטרה שעטרה לו אמו, עכ״ל. והיינו ע״י שאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. והראיה לזה שלא שינו את שמם ממה שקרא להם אבותיהם, וגם לשונם כמו שהם למודים בלשון אבותיהם, זה מורה כי נהגו כמנהג אבותיהם, והוי מדה כנגד מדה שלא שינו שמם ונקרא בשם בני ישראל, כי אפילו אברהם וגם יצחק נקראו בשם ישראל ג״כ, כמ״ש רז״ל. ולכן מזה יצאו ממצרים כמ״ש רבותינו ובני ישראל יוצאים ביד רמה, בני ישראל עלו בני ישראל נפקו. וגדולה מידה טובה ממידת פורענות, כי כמו שמצינו שאמרו רז”ל על פסוק פוקד עון אבות על בנים, כשאוחזין מעשה אבותיהן, כמו כן לענין הטובה, כשהם צדיקים ואוחזין מעשה אבותיהם, על אחת כמה וכמה, שיזכו ויפקוד ה, עליהן פקידה לטובה ולברכה בזכות אבותיהם לגאול אותם ממצרים. ובלאו הכי מצינו כי כדאי מצוה זאת של כבוד א״וא לבא הגאולה על ידה, כמ״ש רז״ל בילקוט שופטים בשם מדרש על פסוק ריואש אבי גדעון היה חובט חטים, א״ל גדעון לאביו, אבי אתה זקן וכנס לביתך, ואני אהיה חובט, שאם יבא המדינים אין בך כח לנוס. אמר המלאך קיימת כבוד או״א, כדאי אתה שיגאלו בני על ידך, מיד וירא אליו מלאך ה׳, עכ״ל. ונראה לתת טעם לדבר איך ע״י קיום מצות כבוד אב ואם גורם לבא הגאולה על ידו, והוא על פי מה שאמרו בפרק קמא דקידושין, ד״ל ע״ב ה״ר ג׳ שותפים הם באדם, הקב״ה ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב״ה מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני כו׳ יע״ש. וכיון דהוי כאלו הקב״ה דר, ואיבא השראת שכינה, אם כן כל עיקר ניצוח במלחמה הוא על ידי שיש עזר וסיוע מהשכינה שהיה עמהם במלחמה. ומקרא מלא דבר הכתוב בסדר תצא, כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. הרי דעל ידי דאיכא השראת שכינה ביניהן, הוא דיש לו יכולת לנצח במלחמה, והוא ברור.

ועוד נראה לתת טעם, כי על ידי מצות כבוד א״וא, היא סגולה נפלאה לגאולה העתידה מגלות החיל הזה, שכתב בספר החסידים סימן שמ״א, וז״ל, ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. וקשה דמה צורך לכתוב מה שחשב עשו בלבו. אלא כדי להודיעך, שתדיר בשביל אביו, הלך אפילו במקום סכנה כדי לצוד ציד לכבוד אביו. וא״כ אל תתמה למה נתן הקב”ה ממשלה לזרעו של עשו. וממנו למד יוסף ומסר עצמו למיתה כששלחו אביו אצל אחיו והלך בזריזות אע״פ שידע שאחיו שונאים אותו. וכל זה נכתב ללמד לבן, להביא פרנסה לאביו, עכ״ל. וא״כ נמצא דכל זה הגלות שאנחנו תחת עשו, הוא בעבור מצות כבוד א״וא, וכשאנחנו מקיימים מצות כבוד אב ואם כתקנה, אנחנו דוחים לעשו. וזהו הטעם שאמרו שטנו של עשו יוסף. וכן מ״ש כי גאולה העתידה היא בזכות יוסף, יען נמצא ביוסף מצות כבוד אב ואם כתיקנה יותר משאר אחיו, שהכניס עצמו בסכנה כמו שהיה מקיים כבוד אב ואם עשו הרשע. ויבא מצות כבוד א״וא כזה, וידחה מצות כבוד א״וא שקיים עשו. ובדרושים הארכתי, בס״ד.

וזהו רמז הכתוב עצמו בבד את אביך ואת אמך. כי ס”ת כבד׳ את׳ אביך׳ הם אותיות כד"ת, גימטריא משיח בן דוד. כמ״ש הרב חיד״א בחומת אנך סדר יתרו יע״ש, והבונה כי ע״י קיום מצות כבוד או״א כתיקבה כדת של תורה, זוהי סיבה כי יבא משיח בן דוד, והוא ברור.

א"נ אפשר לפרש על פי מה שאמרו במדרש רבה סדר זה פרשה ס״ה וז״ל, ארשב״ג כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שימשתי אותו אפילו אחד ממאה ממה ששימש עשו את אביו. אני בשעת שהייתי משמש את אבא [דף מז] הייתי משמש במלבושים מלוכלכים, ובשעה שהייתי יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות, אמר, אין כבודו של אבא להיות משמשו, אלא בבגד מלכות, הה״ד אשר אתה בבית, עכ״ל. ואפשר לרמוז כי תיבת, אשר, עם ג׳ אותיות והכולל, גימטריא בג׳ד מלכו׳ת, בכיון. וזהו רמז הכתוב, כבד את אביך, גימטריא, מלבושים א׳ב, בכיוון. דהיינו שיכבד לאביו ולאמו במלבושים נאים ומיוחדים. וגם מיתר הכבוד, יהיה בלב שלם, וכמ״ש הרב ספר החרדים, וכמש״ל.

וזהו כונת הכתוב בסדר ויחי, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, שכתב רש”י בחומש וז״ל, בן פורת יוסף, ברי דיסגי יוסף כמו שתרגם אונקלוס. והוא לשון פריה ורביה. ויש מדרשי אגדה המתיישבים על הלשון, בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכולן קדמו האמהות ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו, אמר יוסף רשע זה עינו רעה, שמא יתן עיניו באמי, יצא לפניה ושרבב קומתו לכסותה, והוא שברכו אביו בן פורת יוסף, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עשו, לפיכך זכית לגדולה, יע״ש. נמצא דיוסף הצדיק, מלבד זכות מצות עשה של כבוד אב ואם שקיים לאביו בשלחו אותו אצל אחיו במקום סכנה כמש״ל בשם ספר החרדים, עוד קיים מ״ע של כבוד או״א ללכת לפני רחל אמו כדי לכסותה שלא יסתכל בה עינו של עשו הרשע, זהו גם כן בכלל כבוד יעקב אביו, ובזה שכרו אתו להתברך בברכות כאלה. הנה מצינו דהמקיים מצות עשה של כבוד או״א במקום שנאמר במקל בעיניהם כבודם עין תלעג לאב כו׳ יקרוה עורבי נחל וכמעשה שהיה שניקרו את עינו בשביל שלא קיים מצות כבוד או״א, ולעומת זה שקיים יוסף מצות עשה של כבוד יהיה זוכה לברכת העין.

עוד מצינו כי המקיים מ״ע של כבוד אב ואם זוכה לבנים, כמ״ש בילקוט איוב על פסוק מי הקדימני ואשלם, מי הוא שהקדים כבוד לאביו ולא נתתי לו בנים ע"כ.

וכמ״ש מורינו הרב מדרש תלפיות מערכת א׳ ד”א ע״א ע״ד רז"ל אלו, ח”ל, אמר המאסף, מכאן משמע שהמכבד את אביו, הקב״ה נותן לו בנים שיכבדוהו, יע״ש.

אם כן זהו כונת הכתוב, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, דבא שכרו בזכות שקיים מצות כבוד או״א להתברך בברכה זאת, דהיינו בן פורת יוסף, כתרגומו, ברי דיסגי יוסף לשון פריה ורביה כמ״ש רש״י דכך היא המרה, המקיים מצות כבוד אב ואם כתיקנה, זוכה לבנים לפ״ור. ולהיות שהיה ביוסף הצדיק מצוה זאת של כבוד או״א בכפלים, הן מצד שעמד בפני רחל אמו להסתירה מעשו, דאיכא כבוד אב ואם, בבת אחת. הן מצד קיום מצות כבוד בשלחו אביו לאחיו, לזה בא בשכרו להתברך בכפלים, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, תרתי במשמע נגד ב׳ פעמים שקיים יוסף מצות עשה של כבוד אב ואם. ולהיות כי האחת שהיא בשעה ששלחו אביו לאחיו שנסתכן יוסף, וזה אינו מן הראוי להזכירו ב׳ פעמים מכמה טעמים שיש ברז״ל כידוע, לזה הזכירו סתם מפני הכבוד, בן פורת יוסף. אכן הפעם השנית שהוא כנגד מה שקיים מ״ע של כבוד או״א בעת שעמד לפני רחל אמו, אמרו בפירוש בן פורת עלי עין. ולמדנו בזה שמלבד שלא הניחה לשלוט עין הרע של אותו רשע, הוא עשו אבי אדום לגבי רחל אמו, זאת ועוד, כי לא יגרע מצדיק עינו עין יהוסף הצדיק, כשקיים מ״ע של כבוד או״א והיה בטוב עין, ולא ח״ו כאותו שנאמר עליו עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם, שקיים מצות כבוד והיה מיקל בעיניו כבוד, וכמעשה שהיה כמש״ל, אלא קיים המצוה הזאת בטוב עין מלב ומנפש. לכן רמז בתשלום שכר מ”ע של כבוד או״א עלי עין עולי עין על סיבה שקיים המצוה הזאת בטוב עין כאמור, כי כבר נתבאר קיום המצוה הזאת של כבוד או״א אם אינה בטוב עין שוא עמלו בני׳ו בו.

ואכתי נשאר לנו להבין בזה, כי כפי האמור ומדובר מה שאמר קרא כאן, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, היינו על סיבת עין יהיה כדרז״ל ורש״י שהסתיר עינו של עשו, או כדברינו שקיים המצוה בטוב עין, לכל הפירושים היה שכרו של יוסף הצדיק שזכה לברכה זאת מסיבת כבוד או״א וכאמור. ואילו לפי מ״ש בגמרא בברכות ד״ך ע"א, ואי בעית אימא, עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו, אין עין הרע שולטת בו, ופרש״י שלא רצתה לזון ליהנות מאשת אדוניו, יע״ש. הרי מבואר, דכל עיקר זכות יוסף בברכה זאת, לא היתה בעבור מצות כבוד אב ואם, כי אם דוקא בעבור שלא חטא בזנות באשת פוטיפר. ונראה ליישב לפי קיצורי, דדא ודא חדא היא, והוא על פי מה שאמרו רז״ל, והובא בילקוט סדר ואתחנן על פסוק כבד את אביך ואת אמך כר ולא תנאף, כל מי שאינו מכבד את אביו ואת אמו, כאלו נואף אשה יע״ש. וא״כ נמצא דהחוטא במצות כבוד אב ואם הוה ליה כאלו הוא עובר על לא תנאף. וקי״ל גדולה מידת טובה ממידת פורענות, כי המקיים מצות כבוד אב ואם, מעלה עליו כאלו אינו עובר על לא תנאף, ובודאי דכ״ש דאגוני מגנא לבל יכשל באיסור לא תנאף. וזהו יהיה טעם כעיקר למ״ש רז״ל בסוטה דל”ו ע״ב, דבעת שתפסו אשתו של פוטיפר לאמר שכבה עמי, בא דמות של אביו, וכן אמרו בב״ר פרשה פ״ז סימן ט׳ יע״ש, ושם פרשה צ״ח סימן כ״ד יע״ש, ואיכא מאן דאמר, דמות דיוקנו של אמו יע״ש, ובזה ניצול, דהיינו טעמא, כי בזה שקיים מצות כבוד אב ואם, דין הוא שה׳ יצילהו מעון לא תנאף, כי כך היא המידה דהמקיים כבוד אב ואם, אינו עובר בלאו דלא תנאף.

ועל פי האמור נמצא טוב טעם ודעת, דאיך יתכן, כי קי״ל שלוחי מצוה אינן נזוקין, ובפרט בשליחות מצוה כזה כי [דף מח] שלחו יעקב אבינו ע”ה בחיר שבאבות לבנו יוסף הצדיק וקיים מצות כבוד אב ואם בלי שום סירוב ועכוב, שיארע לו כדבר הרע הזה, ולעבד נמכר יוסף, וכפשע בינו ובין המות. וכבר עמדו בזה רז”ל והמפרשים ז״ל יע״ש. אכן מאת ה׳ היתה זאת מפלאות תמים דעים. כי כבר גזרה חכמתו יתברך שיוסף ירד למצרים במקום ערות הארץ, ויעמוד שם בנסיון לבל יחטא באיסור ניאוף, לכן נתגלגל הדבר שירידתו יהיה עסוק בדבר מצוה של כבוד אב ואם, כדי שבזה יהיה לו מעיר לעזר ולהועיל זכות המצוה לבל יכשל באיסור זנות, כי סגולת מצות כבוד אב ואם הנה הוא להצילו מאיסור ערוה כאמור, וכמו שכן היה לפי האמת, כי גם בפועל באותה שעה, באו אביו ואמו ויעמדו לפני יוסף בעת ההיא שתפסה אותו אשת פוטיפר, ועל ידי זה ניצול מלחטוא.

ומעתה עלו לשלום בין שני מאמרי רז"ל, כי מר אמר חדא, ומר אמר חדא ולא פליגי. כי מאן דאמר כי מש”ה בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, כי כנגד ב׳ פעמים שקיים מצות עשה של כבוד אב ואם. וגם דרשת רז״ל עלי עין, על סיבת עין שלא הניח לעשו הרשע לשלוט ברחל אמו וקיים בזה מצות כבוד אב ואם כתיקנו, ובשכר זאת מצוה גוררת מצוה, שלא חטא באשת פוטיפר כי סגולת כבוד אב ואם שלא לעבור על לאו דלא תנאף. וא״כ היינו מ״ש בגמרא עלי עין,עין, שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו, אין עין הרע שולטת בו. דמחמת מה שעשה עם רחל אמו משום כבוד אב ואם, זהו מה שגרם לו, עין שלא רצה לזון ממה שאינו שלו, שלא חטא בזנות, באשת פוטיפר.

ויתכן נמי דגם בשכר זאת אשר זכה יוסף הצדיק שאין עין הרע שולטת בו מחמת שלא חטא7בזנות זה בעצמו יהיה השכר גופיה אית ביה בעבור שכר שקיים מצות כבוד אב ואם להסתיר את רחל אמו לבל יראנה עינו של עשו הרשע, כי כן עי״ן ר"ע, עולה גימטריא ת׳ כנגע ארבע מאות איש עמו, שיש עם עשו הרשע, שהם ת׳ קליפות הבאים מסטרא דיליה.

ויען עשר הרשע כל זכותו שהיה לו בעולם הזה הוא בעבור מצוה זאת של כבוד אב ואם שכיבד לאביו יצחק וכמש״ל אם כץ כל המקיים מצות כבוד או״א, הוי שטנו של עשו, כמ״ש רז"ל גבי יוסף, שטנו של עשו יוסף, מה״ט שקיים יוסף מ״ע של כבוד או״א וכמש״ל, דין הוא שלא ישלוט בו העין הרע, כי עי״ן ר״ע מסטרא דעשו הרשע, ובזה שמקיים מ״ע של כבוד או״א, הוא מכניע לעשו וכת שלו, ואין העין הרע שולטת בו, והוא ברור.

ואראה מראות אלהים, אחד קדוש מדבר, במעלת מצות כבוד אב ואם, דהוי כאלו מקיים כל העשרת הדברות. והוא מ״ש בתנא דבי אליהו סדר אליהו רבה פכ״ו וז״ל, דבר אחר, זכור את יום השבת לקדשו, כבד את אביך ואת אמך כר. ואל יאמר, הואיל ואבי שבשמים הקדימני, תחילה אעשה את רצון אבי שבשמים ואכבדהו, ואניח את כבוד אבי ואמי, לכן נאמר כבד את ה׳ מהונך ומראשית כל תבואתך וימלאו אסם! שבע כר ונאמר כבדאת אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. וכן לא יאמר אדם הואיל ואבי שבשמים הקדימני תחילה אעשה את רצון אבי שבשמים ואירא ממנו, ואניח את מורא אבי ואמי, לכך נאמרות ה׳ אלהיך תירא, ונאמר איש אמו ואביו תיראו, לכן בזמן שאדם מקלל את אביו ואת אמו או מכה אותם, כ״ב יכול הקב״ה כופף את רגליו תחת כסא כבודו ואומר, אני השויתי את כבודי לכבודן של אלו ששלשתן שקולין כאחד, אלו הייתי אצלם כך היו עושים לי, יפה עשיתי שלא דרתי עמהם בשכונה אחת. הא למדת כל המבקש ימים ושנים ועושר וכבוד וחיים ארוכים בעולם הזה ולעולם הבא חיים דאין להם סוף ותכלית, יעשה את רצון אביו שבשמים, ואת רצון אביו ואמו. לכך נאמר זכור את יום השבת לקדשו כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. דבר אחר כבד את אביך ואת אמך כר ולא תרצח. מה ענין כבוד, אצל לא תרצח. אלא ללמדך אם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו ואינו מכבד וזן ומפרנס את אביו ואת אמו אפילו בילדותן ואצ״ל בעת זקנותן, נחשב לו כאילו הוא רוצח כל ימיו לפני הקב"ה. לכך נאמר כבד כר לא תרצח. דבר אחר כבד כר, לא תנאף. דבר אחר, כבד כר ולא תגנוב. מה ענין זה אצל זה. אלא ללמדך אס יש לו לאדם ואינו מכבד ואינו זן ומפרנס את אביו ואת אמו, נחשב לו כאלו הוא גונב נפשות כל ימיו לפני המקום. לכך נאמר כבד כר ולא תגנוב. דבר אחר, כר, ולא תענה כר. מה ענין זה אצל זה. אלא ללמדך, אם יש. לו לאדם ואינו מכבד ואינו זן ומפרנס את אביו ואת אמו, נחשב לו כאלו מעיד עדות שקר כל ימיו לפני המקום, לכך נאמר כבד את אביך ולא תענה. דבר אחר, כבד כר, ולא תחמוד כר. מה ענין זה אצל זה, אלא ללמדך אם יש לו לאדם ואינו מכבד ואינו זן ומפרנס לאביו ולאמו, נחשב לו, כאלו הוא חומד את ממון של אחרים כל ימיו לפני המקום. ובזמן שאדם הוא מכבד וזן ומפרנס את אביו ואת אמו בילדותן ובזקנותן, למה הוא דומה, למלך שבא אצל בן אוהבו, אמר לו המלך, בני, מאיץ אתה בא. אמר לו מבית אבי ואמי. אמר לו המלך, אביך ואמך מה הם עושים, אמר לו נפטרו בשלום לבית עולמם. אמר לו המלך, בני ברוך אתה ותהיה לך קורת רוח בעולם, על שנתת מנוחה לאביך ולאמך, עד שנפטרו בשלום לבית עולמם, עכשיו בא עמי לביתי ואראה לך, (מה שגנזו לך) אביך ואמך אצלי. כך כשהוא מכבדן וזן ומפרנס את אביו ואת אמו עד שנפטרו בשלום לבית עולמם, וגם הולך בדרכי שמים שבזה הוא עושה נחת רוח לאביו ולאמו, אומר לו הקב״ה בני בא וראה גנזי שמים שהם גנוזים לך אצלי [דף מט] מפני שכיבדת ופירנסת לאביך ולאמך, ועשית לי נחת רוח במעשים טובים שלך, ולאביך ולאמך שנאמר ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה׳ אלהיך, אימתי יבואו עליך כל הברכות האלה, אם תשמע בקול ה׳, אלהיך, והלך בדרכיו שהם דרכי שמים כר, עכ״ל.

עוד אמרו שם ריש פז״ך בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו בילדותן ואין צריך לומר לעת זקנותן, כך הוא מפורש בקבלה ע״י ישעיה הנביא, הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסתו ומבשרך אל תתעלם. הא כיצד, אלא אם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו ומבקש לעשות מהם צדקה כדי שיתפרנסו אחרים משלו, כיצד יעשה, בתחילה יפרנס את אביו ואת אמו. ואם הותיר, יפרנס את אחיו ואת אחיותיו. ואם הותיר, את בני משפחתו. ואם הותיר יפרנס את בני שכונתו. ואם הותיר, יפרנס את בני מביש (נ״ל דט״ס הוא וצ״ל את בני מבוי שלו) מכאן ואילך, ירבה צדקה עם שאר בני ישראל. לכך נאמר אחר כך ועניים מרודים תביא בית (וכר) כי תראה ערום וכיסתו, כשם שהקב”ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, ראה את אדם הראשון וחוה אשתו, שהיו ערומים, ולא המתין להם אפילו שעה אחת להיות ערומים עד שהלבישן מיד, שנאמר ויעש ת׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, כ״כ לא יראה אדם את א ו”א שהולכין בבגדים בלואות, אלא ילבישם בבגדים נאים. אם לובש את עצמו בחמשה מנה, ילבוש את אביו ואת אמו בעשרה מנים. וכן יבחר להם כל הדרכים הטובים. משלו משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו עבד, והיה בורח ממנו והיה המלך מחזיר אחריו בכל הארצות עד שנפל לידו. כיון שבא לידו הכניסו לתוך ביתו והראה לו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, וכל טוב שהיה לו בתוך ביתו, ואחר כך הראה לו בניו ועבדיו בין גדולים ובין קטנים ולאחר שהראה לו את כל אלה אמר לו המלך, ראית שאין אני צריך לך כלום, אלא בא ועשה מלאכה עם בני ועבדי ותהא נוהג בי כבוד ותתיירא ממני. כך כל העולם כולו של הקב”ה, ואין הקב״ה מבקש מן האדם רק שיכבד אב ואם, ויתיירא מהם, שהוא כאלו מכבד להקב״ה ומתיירא ממנו, מפני שהקב״ה השוה את כבודו לכבוד אב ואם, והשוה את מוראו למורא אב ואם. ואפילו אם רירו של אביו, יורד על זקנו, ישמע לו מיד. ומאי ומבשרך אל תתעלם, משלו משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה חבוש בבית האסורים במדינת הים תשעה חדשים, ובאו אליו שלשה אנשים, אחד מהם עומד ומכלכלו בבית האסורים, ואחד מהם הוציאו מבית האסורים, ואחד מהם נותן (לו) מזונות, עד שהוא מגיע לישוב.

לימים נזדמנו לו שלשתם כאחד אצלו, לא יאמר אותו האדם בלבו זה גדול מזה וזה גדול מזה, אלא יהא נוהג כבוד לשלשתן כאחד, עכ״ל.

הרי מבואר ממאמר התנא דבי אליהו הלז, דהמכבד את אביו ואמו, שמקיים עשרת הדברות. שהרי כבר ביאר מזכור את יום השבת לקדשו, עד סוף העשרת הדברות. וכן אמרו בילקוט בשם מדרש, דהמכבד את אביו ואמו אין חילול שבת בא על ידו. והגם שבתנא דבי אליהו לא ביאר גם למצות ראשונות של עשרת הדברות שהם מתקיימים על ידי מצות כבוד אב ואם, נ״ל לומר דגם מצות ראשונות של עשרת הדברות, ממאמר אנכי ה׳ אלהיך, ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ולא תעשה לך פסל כר, אלו הדברות נמי הם מתקיימים ע״י מצות כבוד אב ואם, כמ״ש בפ״ק דקידושין דל״א, דרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב יודוך ה׳ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, מאמר פיך לא נאמר, אלא, אמרי פיך, בשעה שאמר הקב״ה אנכי ולא יהיה לך, אמרו אומות העולם, לכבוד עצמו הוא דורש. כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך, חזרו והודו למאמרות הראשונות. רבא אמר מהכא, ראש דברך אמת. ראש דברך ולא סוף דברך, אלא מסוף דברך, ניכר שראש דברך אמת, יע״ש.

מבואר יוצא, דעל ידי מצות כבוד אב ואם, נתאמת באמת ובאמונה, מאמר אנכי ה׳ אלהיך, ולא יהיה לך אלהים אחרים כר. ונמצאו כל העשרת הדברות, שמתקיימים ע״י מצות כבוד או״א. ולהיפך. אם אינו מקיים מצות כבוד אב ואם, עובר על כל העשרת הדברות, כאמור.

וגדולה מזו אמרו בירושלמי פרק קמא דפיאה, דתני רשב״י אומר, גדול הוא כבוד אב ואם, שהעדיפו הקב״ה יותר מכבודו. נאמר כבד את אביך ואת אמך כר, ונאמר כבד את ה׳ מהונך, ממה את מכבדו, מויחננך (משיחננך), מפריש לקט שכחה ופיאה תרומות ומעשרות כר, ועושה סוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין, הא (אס) יש לך אתה חייב בכל אלה, ואם לאו אי אתה חייב באחת מהן. אבל כשהוא בא אצל כבוד אב ואם, בין שיש לך, בין שאין לך, כבד את אביך ואת אמך, ואפילו אתה מיסב על הפתחים יע״ש. ועיין בש״ע יו״ד סימן ר״ם ס״ה, יע״ש.

ודע דבכלל מצות עשה דכבוד אב ואם, הוא, דמכבדו בחייו, מכבדו במותו. ואמרו בגמרא בפ״ק דקידושין דל״א ע״ב ת״ר, מכבדו בחייו מכבדו במותו. בחייו כיצד, הנשמע בדבר אביו למקום, לא יאמר שלחוני בשביל עצמי, מיהרוני בשביל עצמי, פטרוני בשביל עצמי, אלא כולהו בשביל אבא. במותו כיצד, היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מארי, הריני כפרת משכבו. והני מילי תוך י״ב חודש, מכאן ואילך אומר, זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, עכ״ל.

גם בכלל הכבוד לכבדו במותו, הוא, ללמוד בעד עילוי נשמתו, ולתת צדקה לעניים בעבור עילוי נשמתו, ולומר עליו קדיש, וללמוד ההפטרה בכל שנתו מידי שנה בשנה, כנהוג בכל תפוצות ישראל. ואם יש יכולת בידו, לא יחוס אם לוקח ההפטרה בדמים מרובים, כי כל מה שמוציא בעד כבוד [דף נ] אב ואם הוא מילתא זוטרתי לגבי מה שהוציאו האב והאם בהוצאות וטרחות יתירות בעדו, אלף ידות והכל הוא משל האב. ולא יהיה עצרן וקמצן בענין כבוד אב ואם בזה וכיוצא בזה, כי מלבד כי איכא חיוב מצד כבוד אב ואם, דזהו מכלל המצוה דמכבדו במותו, וכמו כן נמי אם הוא בר הכי דכביר מצאה ידו להביא ת”ח לביתו בתוך השנה וכן בכל שנה ושנה, ולהאכילם ולהשקותם, ולתת להם נדבה איש כמתנת ידו. ואם אינו עושה כן, הוא פוגע באיסור שהוא עובר ח״ו על מצות כבוד אב ואם שהוא מ״ע ולכבדו בחייו כן במותו. ואל יאמר האדם כי אביו, הוא היה איש צדיק ורב גדול בישראל, ואם כן אינו צריך לכל הצדקות והמצות והזכיות לעילוי נשמתו, כי כבר השבתי על טענה זו אני בעוניי בספרי הקטן על ש״ע יו״ד סימן שע״ו, ומשם בא׳רה דאין בטענה זאת ממש מכמה אנפי, יעש״ב בס״ד.

ובכלל מ״ש רז”ל כמכבדו במותו, הוא, שלא יחטא בשום חטא ועוץ, ויהיה ירא את ה׳ וסר מרע, וחזרן במצות. כמ״ש בזוהר הקדוש סוף סדר בחקותי דקט״ו ע״ב וז״ל, פתח ואמר, בן יכבד אב ועבד אדוניו, בן יכבד אב, כמה דאת אמר, כבד את אביך ואת אמך, ואוקמוה, במכלא ובמשתייא ובכלא. האי בחייו, דאתחייב ביה. בתר דמית, אי תימא הא פטור מניה, הוא לאו הכי, דאע״ג דמית, אתחייב ביקריה יתיר, דכתיב כבד את אביך. דאי ההוא ברא אזיל באורח תקלא, ודאי מבזה לאבוי, הוא ודאי עביד ליה קלנא. ואי ההוא ברא אזיל באורח מישר ותקין עובדוי, ודאי דא אוקיר לאבוי. אוקיר ליה בהאי עלמא גבי בני נשא, אוקיר ליה בההוא עלמא גבי קב”ה. והקב”ה חייס עליה ואותיב ליה בכורסיא ביקריה, ודאי בן יכבד אב, כגון רבי אלעזר דאיהו אוקיר ליה לאבוי בהאי עלמא ובההוא עלמא. השתא אסגי שבחא דר״ש בתרין עלמין. בהאי עלמא, ובההוא עלמא יתיר מן חייו, דזכה לבנין קדישין ולגזעין קדישין. זכאין אינון צדיקים דזכאן לבנין קדישין לגזעין קדישין, עלייהו אתקרי כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה׳, עכ״ל. הרי לך בהדיא דבכלל מצות עשה של כבוד אב ואם הוא שלא יחטא האדם, דאז במקום כבוד, גורם בזיון לאביו ולאמו בעוה״ז ובעה״ב. וכץ לענין הטובה אם מקיים המצות זוכה לכבדם בעה״ז ובעה״ב. עליו נאמר, בן יכבד אב. וכמו שמביא ראיה מרבי אלעזר דאסגי שבחא דרשב״י. ומכאן ראיה טובה למה שאנחנו דנין בה, דאפילו שאביו הוא צדיק גמור ואדם גדול, עכ״ז על ידי המצות שמקיים הבן עושה לו תוספת טובה לעה״ב לאביו, כמו שכן מצינו ברבי אלעזר בנו של רשב״י, דהרבה בשבחו בעוה״ב, בעבור צדקתו שעשה, והוא ברור.

ואם ח”ו יהיה להפך שחוטא הבן, הבריות מבזין לו ולאבותיו. וכמ״ש בגמרא בסנהדרין דנ״ב ע״א על פסוק, את אביה היא מחללת, מה ת”ל, שאם היו נוהגין בו קדש, נוהגין בו חול. כבוד, בוהגין בו בזיון. ארור שזו גידל, ארור שיצא זו מחלציו. אמר רב אשי כמאן קריגן רשיעא בר רשיעא, ואפילו לרשיעא בר צדיק, כמאן, כהאי תנא ע״כ, וזהו הוי כאלו המיתו לאביו והרגו ממש, דק״ל רשעים בחייהם קרוים מתים, וצדיקים במיתתן קרויים חיים, וזה שחוטא, לא מיבעיא, מה שהורג וממית לעצמו, כי רשעים בחייהם קרוים מתים, אלא שגם לאביו הצדיק הנקרא אפילו במותו שהוא חי ממש, הוא גורם בעונו לקרותו מת, וכאלו הרגו. וגם רז״ל אמרו והביאו רש"י בסדר חוקת על פסוק וירעו לנו מצרים ולאבותינו, מכאן שהאבות מצטערים בקבר, והוא על צער ויסורי הגוף שסובל הבן, כ״ש וק״ו על צער ויסורי הנשמה. וכמ״ש להדיא הרב כלי פז בישעיה סימן כ״ט, דקכ״ג ע״ב, שהביא דרז״ל שהאבות מצטערים בצער הבנים בקבר וכתב רז״ל, ואם הם מצטערים בצער הגופני אשה לבנים, עאכ״ו בצער הנפש כשמחטיאים אותם, וכשמזכים אותם, האבות שמחים בקבר, יע״ש.

וכתב הרב מעבר יבק בקונטרס שפת אמת סוף פכ״א דצ״ט ע״ב וז״ל, וכשאין הבנים הולכין בדרך ישרה, מלאכי הדין מכין וחובטין את אביהם שזה ילד, שזה גידל כר, יע״ש. ונראה דהיינו דוקא כשאין האב ואם מוכיחים אותם לבנים בחייהם, אבל כשמוכיחין אותם כהוגן וכדת של תורה, ולא שמעו לקול אביו ולקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם, אז אינם נענשים עליהם. והבי נראה בהדיא בדברי רז”ל בפרק חיבוט הקבר פ״ה הביאו הרב ר”ח שער היראה פי”ב וז״ל, ה״ה מכה את אביו ואת אמו ואומר להם מפני מה לא הדרכתם את בניכם ללמוד תורה ומעשים טובים כדי שיעשה מצות ומעשים טובים, ויפריש את עצמו ממעשים רעים, מיד נותנים לו רשות להכות את אביו ואת אמו, ואם קרא ולא קיים, מכין אותו בפניהם יע״ש.

וזהו כונת רבותינו ז״ל והביאו רש״י סדר וירא, (על פסוק) למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דיבר עליו. מכאן דכל המניח בן צדיק, באלו לא מת, ע״כ. דהכונה, דכיון דהבן אינו צדיק גורס מיתה לאביו, שקורים גם לאביו רשע, ורשעים בחייהם קרוים מתים, וכשהוא צדיק, גורם לאביו להקרא לצדיק אפילו במותו, דצדיקים במיתתן קרויים חיים. ובשומו אדם אל לבו, כי בחטאיו גורם להמית לאביו ולאמו ח״ו, בודאי כי לא יחטא כלל, וחדל מעשות הפ׳שע. ואם יהיה, צדיק בן צדיק, חיים שנים.

תהו ג”כ רמז הכתוב בסדר זה שאמר עשו, ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. דהכונה, דכל זמן שיעקב הוא בחייו, ועושה מצות ומעשים טובים, כאילו לא מת יצחק, כיון דמיקרי שפיר שהבית בן צדיק כמותר, הרה ליה כאילו לא מת, ובפרט לבן צדיק כזה כיעקב בחיר שבאבות. רגם אמרו דו״ל בפ״ק דתענית ד״ה ע״ב יעקב אבינו ע"ה, לא מת, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים. ופירשנו בעניותנו בדרושים על אופן זה, דכירן דזרער בחיים, שהיו כל בניו בני יעקב שבטי יה, קדישי עליונים, ומיטתו שלימה, והיו צדיקים שנקראים חיים, א"כ גם האב בקרא צדיק וחי. וז״א מה זרעו בחיים שהם צדיקים ונקראים, חיים, א״כ הוא בחיים שנשאר בשם צדיק, וצדקתו עומדת לעד, ולכן יעקב אבינו לא מת, ובזה [דף נא] נמשך ג”כ חיים לאביו יצחק, שהגם שמת, שכל זמן שיעקב הוא חי, והוא צדיק ומקיים המצות, הו״ל כאלו לא מת. ולכן היינו דקאמר עשו, יקרבו ימי אבל שאז נקרא יצחק כאלו מת, וראוי אז להתאבל, מסיבת כי ואהרגה ליעקב אחי, דכיון שיעקב הוא בן צדיק והוא מת, אז נראה לו ליצחק כאלו יצחק אביו מת, וראוי להתאבל עליו. הלא״ה כל זמן שיעקב הוא חי הרי גם יצחק הוא בחיים. ועיין להרב כלי יקר על התורה בסדר ויחי עה״פ ויקרבו ימי ישראל מ״ש גם הוא קרוב למ״ש בכונת המאמר מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. נמצא כשהבן הוא צדיק ברא מזכה אבא, וג״כ א׳ב הוא בחיים.