תוכחת חיים פרשת לך לך

י'צו ה'א"ל ו'יפקד ה'מצוה אשר קדשנו במצותיו וציונו על המילה, כדכתיב בפרשתינו זאת, ואתנה בריתי ביני וביניך, וארבה אותך במאד מאד. ואמרו רז"ל והביאו רש"י ז"ל בחומש ז"ל, ואתנה בריתי, ברית של אהבה, וברית הארץ. להורישה לך, ע"י מצות מילה.

ונראה לפרש עמ"ש רז"ל במדבר רבה פכ"ג אמר הקב"ה, ישראל חביבים עלי והארץ חביבה עלי. אכניס את ישראל שחביבים עלי, לארץ שחביבה עלי, ע"כ. [דף כא] הרי דעיקר טעמא שזכינו ישראל ליכנס לארץ, הוא ע"י שחביבין ישראל להקב"ה. והרי עיקר חיבה שבא להם לישראל עם הקב"ה הוא ע"י מצות מילה, כמ"ש בזוהר הקדוש סדר זה דצ"ג ע"א אמר רבי אבא, זכאין אינון ישראל, דקב"ה אתרעי בהו מכל שאר עמין, ויהיב לון את קיימא קדישא דא, כו' יע"ש. הרי כי מחמת חיבה יתירה שחיבב הקב"ה אותנו, ציוה לנו מצות מילה. אם כן זהו כונת רז"ל באומרם, ואתנה בריתי ביני וביניך, ברית של אהבה, כי על ידי המילה מורה אהבתו יתברך שמו עם עמו בני ישראל, ובזה אתם זוכים לברית הארץ להורישה לך כו'. כי כיון שישראל חביבים לפני הקב"ה, דין הוא שיכניסו לארץ, שהיא חביבה עליו, כמ"ש רז"ל, אכניס את ישראל שהם חביבים עלי, לארץ שחביבה עלי. וכל זה שאתם זוכים לברית האהבה וברית ירושת הארץ, הוא ע"י מצות מילה. כי מצות מילה גופא מורה, כי הקב"ה אוהב אותנו, וכבר אמרו בנדרים דל"א ע"ב, גדולה מילה, שאלמלא היא, לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. גם אמרו שם גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כו', יע"ש. עוד אמרו שם, גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, כו', יע"ש, שכן נכתבו בסדר זה בפרשת מילה, י"ג בריתות, וכמו שפירש הר"ן ז"ל שם, יע"ש. ונראה לי הטעם שהם י"ג בריתות, כי י"ג, בגימטריא אח"ד, כי ע"י המילה אנחנו מקבלים אחדותו ית"ש, ומעידים עליו, שה' אחד ושמו אחד. וכמ"ש הרב צמח דוד ז"ל, בסדרין, דג"ן וז"ל, ודע כי המילה הוא להבדיל בין הטמא לטהור. ומה שלא נברא כן, כדי שלא יאמרו ב' רשויות הם ח"ו. והמילה לאמת אחדותו. ומשום הכי, מילה דוחה שבת. ושם אלהים יש בו אותיות מילה, והאלף להורות על אחדות כו', יע"ש. הרי, כי ע"י מצות מילה, הוא מורה כי ה' אחד, ולכן נכרתו י"ג (כריתות) בריתות גימטריא אח"ד.

ולפי דברי הרב צמח דוד ז"ל, כי במילה יש אותיות אלהי"ם, והאל"ף מורה על אחדותו, נראה שזהו כונת הכתוב בסדר זה, ויכל לדבר אתו, ויעל אלהים מעל אברהם. שאחר שכבר כילה ה' לדבר אתו עם אברהם לצוותו על מצות המילה, וקיבלה בסבר פנים יפות, אם כן זהו גרם, ויעל אלהים, רוצה לומר שנתעלה ועלה במעלה שם אלהים ע"י המילה. וזהו מעל אברהם, כי אברהם ע"י מצות מילה נתעלה עי"ז שם אלהים. וזהו הטעם שאמרו בזוהר הקדוש סדר פקודי דרנ"ה ע"ב וז"ל, כד רוגזא אתער בעלמא, אשגח קב"ה על ההוא דמא, ולא אתייהיב לההוא סטרא רשו לאעלא תמן. עוד אמרו שם, ההיא ערלה דגזרין (ושארן) ושדאן כו', כדין אתבר ולא יכיל לשלטאה ולקטרגא עלוי, וסליק ואתעביד סניגוריא על ישראל קמיה קב"ה יע"ש. וכי האי גוונא אמרו בתיקונים די"א ע"א, כשיש דין בעולם, הקב"ה משגיח במילה ומעורר רחמים ע"ש. וזהו הרמז ויכל לדבר אתו שציוהו על המילה, ובזה ויעל אלהים מעל אברהם, שנסתלק מידת הדין מעליו, ע"י המילה, ונהפך מידת הדין למידת הרחמים, וכמדובר.

וכמו שמצינו בקרבנות עצמן שמהפך מדת הדין למידת הרחמים כמ"ש רז"ל במדרש ובזוהר הקדוש סדר שמות ד"ך ובכמה מקומות, כמו כן המילה, היא כהקרבת קרבנות, ויותר מהמה. כמ"ש בב"ר סדר וירא פמ"ח סימן ד' וז"ל, רבי יצחק פתח מזבח אדמה תעשה לי כו', אבא אליך וברכתיך, ומה זה שבנה מזבח לשמי, אני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל את עצמו לשמי, עאכ"ו ע"כ. וכן אמרו בז"הק סדר זה דצ"ה ע"א, עי"ש.

ועל סמך זה נהגו באר"ץ טובה שקורין חאלי"ף יע"א, על איזה צרה שיש בעיר ח"ו, שביום המילה שיש בעיר, בין מילה לפריעה, אומרים ויעבור ה', ומיד נענין. וכמ"ש מורנו הרב שבט מוסר בליקוטיו שלאחר הדרושים, יע"ש. והיינו שבעת המילה מתעוררין הרחמים. וכן נעשה מעשה בעירנו אזמיר יע"א, בשנת התקב"ץ, כשאירע דבר גדול מחולי המהלך, הנקרא בלע"ז קולירא. ובשנת התקצ"ז כשהיה מגפה בעיר, לא תקום פעמים צרה, שעשו כסדר הלזה, והיתה הרוחה, תהלות לאל יתברך. וכיון שכן, שהמל את בנו הוי כמקריב קרבן צריך ליזהר בכל הדברים הצריכים ביום הקרבת קרבן. ראשונה, כי קי"ל כי ביום הקרבת הקרבן שהיה מקריב האדם בזמן שבית המקדש קיים, היה עושה אותו היום, יום טוב. כמבואר בירושלמי בפ"ק דמגילה ובפרק בתרא דתענית, וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים, כמ"ש בעניותי בספרי הקטן נשמת כל חי ח"א חי"ד סימן ס"ב. ושם הבאתי דברי רז"ל בילקוט סדר זה על פסוק אני אל שדי, שאמרו וז"ל, מכאן אתה למד שכל מי שהוא מקריב את בנו למילה, כאילו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו על גבי המזבח. מכאן אמרו שחייב אדם לעשות משתה ושמחה באותו יום, עכ"ל. ודקדקו לומר, אחר שא' דהמל את בנו, דהוי כמקריב קרבן, דמכאן אתה למד שחייב אדם לעשות משתה ושמחה באותו יום, בכונה מכונת שמפני היות המילה כקרבן, מכאן אתה למד ג"כ שחייב לעשות משתה ושמחה, דהיינו לעשותו יו"ט כאמור. ואם כן כל אותו היום, אין לו לאב המל את בנו לצאת לשוק ולהתעסק בשום עסק, כי יום טוב שלו הוא. וכמו שאמר בזוהר הקדוש שם, ולמחדי כל ההוא יומא כמבואר שם. ואפילו שהוא איש עני, יש לו למשכן ביום מילת בנו ולעשות סעודה, כמ"ש במדרש תנחומא סדר חיי שרה על פסוק ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתיך, אמר רשב"י, בא וראה שאין חביב לאדם יותר מבנו, וכדי לעשות רצון בוראו, רואה בנו שנשפך ממנו דם מילה, ומקבלו עליו בשמחה, ולא עוד אלא שמוציא הוצאות ועושה אותו היום, יום שמחה, מה שלא נצטווה ואפילו ממשכן עצמו, משמח אותו יום, הוי והוספתי על כל תהלתך, עכ"ל. וכן אמרו במדרש שוחר טוב סימן קי"ב על פסוק אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאוד, מדבר באברהם שלא עשה המצות באנגריא [דף כב] אלא בשמחה. אמר ליה הקב"ה המול ימול ולא עכב, מיד בעצם היום הזה נימול אברהם כו'. וכשנולד יצחק בן שמונת ימים הגישו למילה, שנאמר וימל אברם את יצחק בנו בן שמונת ימים. והגישו למנחה על גבי המזבח ועשה שמחה ומשתה, ומכאן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה אותו יום שזכה למול את בנו כאבינו אברהם, שנאמר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, עכ"ל. והיינו דדרש תיבת הגמ"ל, נוטריקון, ה"ג מ"ל, ר"ל, לה"ג, גימטריא שמנה ימים, מל את יצחק וכמ"ש רז"ל והמפרשים כן בהדיא עיין עליהם. הרי מצינו כמה מהחיוב יש לו לאדם, לעשות סעודה ויו"ט, ביום מילת בנו. ונראה שהוציאו רז"ל מקרא זה, ואני' תמיד איחל' והוספתי' על', כי סופי תיבות עם הכולל, בגימטריא מילה. לכן דרשוהו על המילה, ויען אמרו רז"ל בש"ר פכ"ג נאה לנו לומר שירה, שאין בנו טומאה, והרי המילה מעידה עלינו, שאנחנו טהורים יע"ש. לכן היינו דכתיב והוספתי על כל תהלתך, דע"י המילה, נאה לנו לומר שירה ולהוסיף על כל תהלתך.

עוד מצינו, דבהקרבת הקרבנות, צריך שיהיה הכהן כשר. כמו כן, המל שהוא המוהל, והסאנדיקוס, לחזור אחר אדם כשר וירא שמים. וכמ"ש מור"ם בהג"ה ביו"ד רס"י ס"דר, ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק יע"ש. ולא מבעיא היכא שהאב הוא המוהל, שהוא חייב למול את בנו, ומצוה בו יותר מבשלוחו. ולדעת כמה מהפוסקים ז"ל, הוא דלא קיים המצוה, אם נתנו לאחר, וכמ"ש בזה בעניותי בסה"ק, לב חיים, ח"א סימן צ"א יע"ש בס"ד. אלא אפילו שהאב אינו מוהל, ובא ליתנו למול (לאחר שימול את בנו, דצריך לעשות שליח גמור בפירוש, וכה יאמר לו בפה מלא, הנני ממנה לך שליח גמור כדת משה וישראל בעדי ובשמי, שאתה תמול את בני במקומי. וגם צריך שיהיה עומד על בנו, כמ"ש מרן בש"ע בי"ד סימן רס"ה סעיף י"ב. וכתב הטור שם כדאמרינן גבי קרבן, אפשר שיהיה קרבן אדם קרב, והוא אינו עומד על גבו, יע"ש. וכתב הרב שלחן גבוה ומנהג סאלוניקי יע"א, שאבי הבן נותן התער שחותכין בו המילה למוהל ובזה הוא עושה אותו שליח, ושוב אינו עומד על גבו אלא עומד מרחוק במקום גבוה כדי שישמעו הקהל ברכותיו ע"כ. ואני אומר אם יכול לקיים את שתיהן הוא יותר טוב, ולפחות שיהיה על גבו עד שיסיים המוהל הברכה, ותכף ילך מאצלו אל מול אחר במקום גבוה רחוק ממנו עוד כדי שישמעו ברכותיו הצבור ויענו אמן, וכמ"ש הרב שלחן גבוה.

והנה כשממנה שליח למול את בנו, כשאינו יודע אבי הבן, וכמ"ש, צריך לחזור אחר אדם כשר והגון, למנותו שליח, למול את בנו. על דרך שאמרו במדרש המול ימול המל ימול, יבא טהור ויטפל עם הטהור, ולא יקח מוהל באהבת אדם אף שאינו מוחזק, או לרדוף אחר בצע כסף, ליתן את בנו למוהל עשיר, שיתן לו ממון אף שאינו ירא שמים, כאשר עינינו הרואות באיזה בני אדם דאינם רוצים ליתן בנו למוהל מוחזק וירא ה' אלא דעתייהו אפרוטה, ליתנו למוהל שאינו מוחזק, ובאים בני ישראל לידי ספק כרות שפכה ח"ו, על אלו אבות נזיקין הם לבניהן, וקרוב הדבר דעל בני אדם כאלו, לא קיימו מצות מילת בנו, מאחר דבאים לידי כרות שפכה, ב"מ. וגם כי איכא למיחש לצערא דינוקא, כי בהיות כי אינן כל כך מומחים, ולית להו אומנות ידים, נותנים צער לתינוק יותר מן השיעור כידוע. וכל ישראל כשרים הם, וכל העם ישמעו ויראו, דמצוה לחזור אחר מוהל מוחזק ות"ח כשר, ויראת חטא קודמת לחכמתו, ומה גם אם הוא ת"ח וקרובו, שהוא קודם לכל על פי הדין, ועל פי הסברא והנהגת דרך ארץ, וישען באלוהיו דכ"י ישלח לו ברכה עד בלי די, ולהוציא הוצאות ליום המילה, דבן זכר גימטריא ברכ"ה וכמ"ש ז"ל, וזהו רמז מ"ש יברכך ה' בבנים. דכלומר דהברכה הוא בבנים זכרים דגימטריא ברכה וכאמור.

ואני אומר, כי היכי דמצינו שדרז"ל בגמרא על פסוק צדק צדק תרדוף, הלך אחר בית דין יפה. והיינו טעמא, כי בהיות חכם ביותר בחכמת התורה ויודע דינין הרבה, אינו בא לידי טעות. כמו כן במוהל ושוחט, צריך לחזור אחר היותר חכם ובקי ומומחה, כדי שלא יבא לידי תקלה על ידו ח"ו והוא דבר ברור מצד הדין, ומצד הסברא.

והגם שכתב הרב שלחן גבוה ביו"ד שם וז"ל, דלפי המדרש ששמע, שאם יש איזה רשע באותה המילה, אומר אליהו להקב"ה איני הולך לשם משום אותו רשע שיש שם, והקב"ה מוחל לו עונותיו, כדי שילך אליהו לשם, אם כן אין אנחנו צריכין לבקש מוהל וסנדק שיהיה איש תם וישר דכל העומדים שם הם מכופרי עון, וכן המנהג שלא לדקדק אחר זה, ומה גם גדולה חזקה, דכל ישראל בחזקת כשרים הם, עכ"ל. ולעניות דעתי נראה להשיב, דלא מבעיא היכא דאינו אדם כשר וירא ה', שיש (לא) לו להרחיקו, וכמ"ש ז"ל להדיא, אלא אפילו בסתם דאיכא גדולה תורה, עכ"ז כל שיכול לבקש שיהיה ת"ח וכשר וירא ה' מה טובו ומה יופיו עושה המצוה יותר בהידור. ומ"ש רז"ל שמכפרים עונותיו, היינו שלא יהיה ח"ו כענין זבח רשעים תועבה, וכענין שאמרו יבא חייב ויכפר על הזכאי, דלגבי זה מהני כפרת העונות.

אבל לענין המצוה גופה להיותה נעשית כהוגן וכדת של תורה ודקדוקיה, יותר היא נעשית על ידי היותר גדול בתורה ויראת ה', וזה דבר פשוט. ועיין להרב פרי האדמה ז"ל ח"א בהלכות מילה ד"ל, דאזיל ומונה פרשת הדברים שיזהרו המוהלים בסדר המילה, כדי שלא יבא לידי סכנה לתינוק ח"ו. ובסוף דבריו כתב וז"ל, ומה שכתבתי לא עשיתי כי אם לשמו הגדול והנורא כו' עכ"ל הזהב, תראנו משם, דברי אלהים חיים.

וכן יש ליזהר למוהל מלבד מה שהזהיר הרב פרי האדמה שם בסדר המילה והפריעה ע"ש, עוד זאת צריך המוהל, להטמין הערלה בעפר. וכמ"ש במדרש, הובא בילקוט סדר בלק, וז"ל, מי מנה עפר יעקב, כשבא בלעם [דף כג] ראה את כל המדבר מלא ערלות של ישראל, אמר מי יוכל לעמוד בזכות דם ברית מילה זאת, שהיא מכוסה בעפר, שנאמר מי מנה עפר יעקב, מכאן התקינו חכמים שהיו מכסין את הערלה ואת הדם בעפר הארץ, וכן היו ישראל מלין, עד שנחלקו לשתי ממלכות, יאודה ואפרים, מנעו מהם ברית מילה, ועמד אליהו וקינא קנאה גדולה, ויאמר קנא קנאתי, א"ל הקב"ה, לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי עריות, וקנאה כאן, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה, עד שאתה רואה אותה בעיניך, מכאן התקינו חכמים להיות עושין מושב כבוד למלאך שנקרא אליהו מלאך הברית, שנאמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים, עכ"ל.

והרב בני יהודה דף ר"ו, דרוש למילה הביא לשון המדרש הלזה, ונתן טעם לשבח, על הטמנת של הערלה בעפר, היינו משום לפי שהערלה היא סוד הקליפה הבאה מסטרא דטומאה, וכל זמן שתהיה דבוקה באדם הרי כח השטן הוא יצה"ר, תקיף וחזק, ובפרט בענין תאות המשגל, כמ"ש הרלב"ג בפסוק, היום גלותי את חרפת מצרים, הוא במה שהם שטופים בזנות ופרוצים בעריות, דזרמת סוסים זרמתם, ולכך כשנימולו ישראל ע"י יהושע והוסרה מהם כח הקליפה שהיתה דבוקה בערלה, אז נסתלק מהם אותה חרפה, שהיא תגבורת התשמיש, יע"ש, וסגולה זו נמצאת במילת בני ישראל, כי הם מתכוונים בכונה הראויה. כשחותכין בשר הערלה, כונתם, כדי לבטל כח הקליפה להחלישה, ולכך כפי הכנת המוהל שיודע לכוין הכונות הראויות, כך תהיה הכנת הנער הנימול על ידו, שיהיה מוכן ומוכשר לכל דבר שבקדושה, ומטעם זה ציוה ה' בעת ההיא ליהושע שימול לדור ההוא, הוא בעצמו, לפי שהשעה עומדת לו, דיש בידו כח ויכולת לבטל ולהשבית השטנים, וכל המקטרגים, מה למעלה מה למטה. ובכח המצוה הגדולה הזאת אשר פעל ועשה בזהירות וזריזות אחר שעברו ישראל את הירדן, סייעוהו מן השמים במלחמת ל"א מלכים, ועשה והצליח, כי כבר נלחם מלחמת ה' בקליפות המסייעים לאלה המלכים, והתיש כחם והוריד גאונם לארץ, ולא קמה בהם עוד רוח, ושוב אין לחוש שיפלו ישראל ח"ו ביד העכו"ם ז' עממין, כמו שחשבו חכמים יועצי פרעה, באמרם ראו כי רעה נגד פניכם, שהיו חוזים בכוכבים ומבטים בשרי מעלה, שיש להם שליטה והתגברות על ישראל. ועכשיו שנימולו וסלקו כח הטומאה הדבוקה בערלת בשרם, נהפכה השיטה, והעליונים למטה ירדו בדיוטא התחתונה של שאול, ונהפך הנס אל הרודף, אשר ישלטו היאודים המה בשונאיהם, ולכך אמר הכתוב היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, שהיו מחרפין ומגדפין אותנו לאמר עתה תראו, והמה ראו כן תמהו דברים הפכיים מעשה ה' כי נורא הוא.

והדבר ידוע דבמילה לחודה בלא פריעה, יספיק לבטל כח הקלי' ולבערה מן העולם, לפי רוב המעשה בכונה הראויה שתהיה בעת חתיכת הערלה, וכ"ש בתוספת טובה במעשה הפריעה, שתתגלה ותראה העטרה, שאז תגבר כח הקדושה, והיא כפורחת עלתה ניצה העולה היא למעלה, וכשזה נופל קם וגבר ישראל. ועפ"ז נמצא אתנו טוב טעם למאמרם ז"ל שאמרו שלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו ע"ה עד שבא יהושע וא"ל הקב"ה, ושוב מול את בני ישראל שנית, דתיבת שוב, ותיבת שנית, אתו למצות פריעה, כדאיתא בפרק הערל, יע"ש, לפי שמאותו זמן שם שמל אברהם עדיין לא הגיע השעה להתגרות באותם הקלי' להשמידם ולכלותם מעל פני האדמה, די לנו לדחותם ולהרחיקם מעלינו שלא ישלטו בנו, דהוי הרחקת הנזק בלבד, מה שאין כן בימי יאושע, שהשעה צריכה לכך, והגיע זמן הביעור לבערם מן העולם, כדי ליכנס לארץ, שהוא ענין הקרבת התועלת, לכך צריך עוד תוספת החיזוק כדי להגביר כח הקדושה ולהעריצה ולהאדירה כו' עד. ומעתה נחזור למה שהצענו למעלה דטעם כריתת הערלה, הוא כדי לדחות הקליפה, ולהפרידה מן האדם, שלא תהיה לה שליטה על זרעו של אברהם אבינו ע"ה. וטעם הפריעה הוא לאידך גיסא, לגלות הקדושה, להוציא פרחה ולהגדילה ולהגבירה. ומ"מ עדיין יש לאותה קליפה צד מציאות בעולם ועודה קיימת נראית לעין, וכשנוסיף להטמין הערלה בעפר, מתכוונים בהטמנה זו, לעייל הקליפות ההם בנוקבא דתהומא רבא, ולהבליעם בעפר הארץ ולבטל מציאותם לגמרי, שלא יזכרו ולא יפקדו, וכל עולה קפצה פיה. והטמנת הערלה בעפר, נלמד גם כן, מיאושע, דכתיב וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות, ואיתא במדרש, מקום שהוא עושה גבעה בערלה ע"כ, ר"ל דלא אשכחן מקום שנקרא בשם זה גבעת הערלות, ועוד מה צורך להודיענו באיזה מקום נימולו, ומאי נפקא לן מינה, ועוד דאם הוא שם המקום הוה ליה לומר, בבי"ת, בגבעת הערלות, אלא נתכוונו ז"ל לפרש שקיבץ יאושע ע"ה כל כך ערלות, זה אצל זה, וזה על גבי זה עד שנעשה מהם תל גבוה, כמו גבעה נישאה וכמו הר, שהגבעה עניינה מורה על הגבהות שהוא קרוב לגבהותו של הר, ונעשית למדרך כף רגל, שכל העוברים שם יעברו לרגל, לדרוס בסנדלהון, ותכלית המכוון הוא, להכות ולכתת עד חרמה, להסט"א ולהאבידה, ורוח הטומה תעבור מן הארץ, עד כאן לשונו.

וכתב עוד שם דמ"ש במדרש הנזכר למעלה, מכסין את הערלה בעפר הארץ כו', ולא אמרו בעפר סתם, הוא כדי ללמדנו דלא סגי באפר כירה, דאף על גב דגם אפר כירה נקרא עפר, כדכתיב מעפר שריפת החטאת, וכדאיתא בחולין פרק כסוי הדם, ולכך מכסין בו דם חיה ועוף, דהלכה כבית הלל, מכל מקום כיון דהכיסוי של הערלה והדם שלה, הוא כעין קבורה, וקבורה צריכה להיות בעפר הארץ, שהוא קרקע עולם, דהרי ילפינן ממעשה יאושע, דכתיב ביה אל גבעת הערלות, והגבעה עשויה היא מעפר הארץ, כסתם הרים וגבעות כו', עכ"ל.

והנה [דף כד] מ"ש הרב ז"ל דהסרת הערלה היינו לבטל כח הקליפה והסט"א כו' דבר ה' בפיהו אמת, דכן אמרו בתיקונין תיקון ע' דק"ל ע"ב וז"ל, פקודא דברית מילה, בגזירו דערלה ופריעה, כמה דאיהו אעבר מההוא אבר כל אילין קליפין דאלהים אחרים ותקין ביה אתר לשרייא ביה שכינתא תמן כו', ע"כ. וכן אמרו בזוהר הקדוש סדר תזריע דמ"ד ע"א ברעיא מהימנא וז"ל, וגזירו דההוא קיימא ולאעברא ההוא ערלה מקמי ברית, דהא בההוא זמנא דמתכנשי עמא קדישא לאעברא ההוא ערלה מקמיה ברית, קב"ה כניש כל פמליא דיליה ואתגלי ודאי לאעברא לההוא ערלא לעילא מקמי ברית קיימא קדישא דהא כל עובדין דישראל עבדין לתתא, מתערי עובדא לעילא. ובההוא זימנא אתדחייא ההוא ערלה מכל עמא קדישא לעילא ולההוא ערלה, מתקני מאנא חדא בעפרא, לאשראה ההוא ערלה בגוויה ברזא דכתיב ונחש עפר לחמו, ועפר תאכל כל ימי חייך, כו' ע"כ.

והנה מדברי הזוה"ק הללו משמע, דטעם הכיסוי הערלה בעפר, היינו משום, ונחש עפר לחמו בין שהמקבל הוא ממילה של אדם כשר, בין שאינו. ואילו מדברי התיקוני הזהר בהקדמה די"א אמרו להדיא כן ברית דתקינו ליה מנא בעפרא לשדייא לה בעפרא ודם אטיפין מיניה, אתחשיב כאלו עביד עולה, וההוא עפרא לתקנא ביה מזבח אדמה, ודם הברית כאלו דבח עלה עלוון, הה"ד מזבח אדמה תעשה לי, ושזיב ליה בההוא עפרא מחיבוט הגבר, ובדם מילה, שזיב ליה משחיטת מלאך המות. ואם ההוא דקביל, איהו ממזר, ההוא עפרא תקין ליה לחויא, דאתמר ביה, ונחש עפר לחמו, ואיהו מן האדמה אשר אררה ה' דאתמר ארורה האדמה וכו'. הרי מבואר דדוקא כשהמקבל הוא מנימול שאינו ממזר הוא דהוי כקרבן עולה, הלא"ה כשהוא ממזר, ההוא עפר תקין לחוייא, ונחש עפר לחמו, ברם כשהמקבל ממי שאינו ממזר, ההוא עפר לתקן מזבח אדמה תעשה לי ודוק.

איך שיהיה הצד השוה שבהם, דצריך לכסות הערלה בעפר מטעמים האמורים, ולא יהיה ההטמנה באפר כירה, אלא דוקא בעפר הארץ. וכמ"ש הרב בני יאודה ז"ל דכן ידוייק מלשון המדרש כמדובר, וכן משמע מפרקי רבי אליעזר הובא בילקוט יהושע דכתב, דהטעם דמכסין הערלה בעפר הארץ, שנמשלו בו, שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ ע"כ. ועיין להרב בני יאודה שם.

וראיתי לכמה בני אדם, דכשהם נעשים סנדיקוס, שרוחצין וטובלין במקוה טהרה. וכתב מהרי"ל בהלכות מילה, מהר"ם סג"ל, כשנעשה בעל ברית, והוא קרוי סנדק. בלשון חכמים, היה נוהג לרחוץ ולטבול את עצמו, להכניס התינוק בטהרה לברית, ואמר, גדול מצות בעל ברית ממצות המוהל מפני שרגליו נדמו למזבח, כאילו מקטיר קטורת לשמים, יע"ש.

עוד זאת אידרש לבית ישראל, שצריכים ליזהר הרבה, כי במקום אשר עושין המילה, יהיה מקום נקי מכל טינוף וריח רע, ושלא יהיה נגד בתי כסאות וכדומה. כי מלבד עיקר המילה עצמה שהיא כקרבן כהקטרת קטורת, והוי מקום המילה כמקום המזבח, וצריך שיהיה המקום נקי, זאת ועוד, בעבור הברכות והקדיש והעונים אמן, שכולם צריכין להיות במקום נקי. וכבר ידוע כמה החמירו רז"ל בעונש המברך והעונה אמן במקום שאינו נקי, לכן יש ליזהר בזה הרבה מאוד.

גם יש ליזהר בכל לילה ולילה מיום הולד התינוק עד יום המילה, ללמוד בבית היולדת בכל לילה ולילה לשמירת התינוק, וכמ"ש הרב של"ה. וחוץ מזאת כי הוא תיקון גדול לילד הנולד, שישמור בריתו ולא יפגום אותו. ובפרט, אם ילמדו בספר הזוהר הקדוש במאמרים המדברים בתיקון אות ברית קדש, כאשר קיבצם באמיר נק"י, הרב חמדת ימים ז"ל, ונדפס בס' צמח צדיק, ללמוד בכל ליל הששי, ושם כתב הרב, ששמע מפי רבו ז"ל, שאם יעשו כסדר הזה בבית היולדת כל שמונת הימים, או לפחות ד' ימים קודם המילה, יהיה התינוק ההוא נאמן בבריתו, ולא יטמא את מקדש ה' כל הימים, עכ"ל.

ומיום שעמדתי על דעתי, כל היום עץ חיים תאוה באה, להיות גדול המעשה לעשות כסדר הזה בבית היולדת ולא הוה מסתייעא מילתא, עד שמקרוב, כמו שבע שנים נועדו ונוסדו אנשי חבורה, כנסיה שהיא לשם שמים, חברים מקשיבים, תלמידי חכמים הי"ו, עשו קופה אחת, שיתן סך קצוב לשנה כל אחד ואחד, שבכל לילה מליל שנולד הילד, עד ליל הח' שילכו ג' ת"ח, וילמדו סדר הלימוד, במאמרי הזוה"ק בענייני תיקון היסוד, ככתוב בספר צמח צדיק, ואח"ך בשאר עניינים המדברים על גמ' (המילה). והלימוד מתחילת הלילה עד אור הבקר, בלי שינה, ויטלו שכרם מהכיס הקופה הנזכר ולא יאכלו כלל אלו הג' ת"ח בבית היולדת כלל כלל לא, כי אם מרקחת וקאפ'י ותו לא, כדי שלא יהיה על אבי הבן, עליו לטורח ולהוצאה. אשרי עין ראתה כל אלה, כי הוא דבר גדול לילד הנולד וגם לשמירת העיר ולקרב את הגאולה בב"א. וכמ"ש הרב חמ"י שם. ואשרי אדם המחזיק בקופה זאת להעמידה על תילה ולעזור ולהועיל בל ימוט לעד לעולם.

והגם כי ענין זאת הקופה אינה אלא ליחידים שנותנין קצבתם לקופה, ולא לכל בני העיר, יבא הטוב יבוא מכל מקום. ויש מאנשי העיר היראים את ה', שאפילו שאינן מיחידי הקופה, שוכרים בכל לילה ב' ת"ח שיעמדו על המשמר, אשריהם ואשרי חלקם.

אכן בליל השמיני, שלמחר הוא יום המילה, נהגו ברוב תפוצות ישראל לקרות לאיזה ת"ח, איש את רעהו, ואיש את קרובו ואוהבו וללמוד. והוא דבר גדול לשמירת הילד. וקורין אותה הלילה, ליל שמירה. והגם ששמעתי [דף כה] דיש מקומות שאינן נוהגין ללמוד בליל השמירה, ודאי דלא שפיר עבד, דהוא ענין גדול ונורא, לימוד בליל כזאת דהוא ליל שמירה ומאי דאהניא להיות ליל שמורים, היינו בלמוד התורה. וכבר אירע מעשה רב שהרב הגדול מה"רר צמח צרפתי היה חולה כשנתיים ימים בדמשק מוטל על ערש דוי, וענו בכבל רגלו, ואיתרחיש ליה ניסא, וה' ריחם עליו שלח מלאכו וירפאהו, וכמו רגע חזר לבריאותו ואיתנו. והמעשה נורא, כי סיפר הרב, שנגלה אליו אליהו הנביא ז"ל, ואמר לו שיקבל עליו ללמוד כל ליל ברית מילה, לכל היאודים בעיר, ויתרפא. וקבל עליו, ותכף נתרפא. ומהיום ההוא והלאה כך היה מנהגו לילך ליל שלפני המילה, במקום שהיה השמירה, ולעסוק בתורה כל הלילה, וכמו שהביא כל זה הרב הגדול חיד"א בספר שם הגדולים ח"ב, מערכת זין, אות י"ט, יע"ש.

ואשרי אנוש יעשה זאת, בהולד לו בן זכר, לקרוא בליל השמירה לת"ח עניים, כדי שילמדו בביתו, ולהאכילם ולהשקותם וליתן להם שכר טוב בעמלם, ולבקר רינה, איש איש כפי השגת ידו. ואם חננו ה' בעושר, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו, לעשות חילוק לכל הת"ח הנמצאים בעירו, מכון שבתו, ולא ידקדק אפריטי, כשעושה חילוק מעות לת"ח על שמחה וגיל שיש לו, כדי לעיין ולדון בדעתו, מי הוא החכם הנצרך, ומי הוא אשר אינו נצרך. כי כיון שאחרים נותנין לו לזה הת"ח, והוא מקבל, מסתמא הוא נצרך, דאי לאו הכי, לא היה הת"ח עצמו מקבל, משום מאי דתנן, כל מי שאינו צריך ליטול ונוטל. כי בעונות הרבים, בזמן הזה ובדור הזה, מתוך יוקר השערים, הכל צריכים, וארעא אזלא ומדלדלא, דאם מחטט אחר זה שלא לתת, מחמת כי חושב שאינו נצרך, כל שהוא, שיש לו ונוטל מאחרים ואחרים נותנים לו, הוי מצוה הבאה בעבירה ח"ו, וגורם פירוד הלבבות וקטרוג ח"ו, ומורה בעצמו שיש לו צרות עין בת"ח, כי מי יודע כי זה הת"ח אשר עולה על רוחו כי אינו נצרך והוא נוטל מאחרים, שהוא יותר נצרך מהת"ח המפורסמים שהם צריכים, ולא כמו שהאדם רואה לעינים. ועוד זאת, דבזיון הוא לת"ח, וגורם צער להת"ח והקפדה בלביה ח"ו, בשביל דבר מועט, כיון שאחרים נותנין לו והוא מקבל. ועוד זאת דבעבורו ובסיבתו, אחרים הנותנין, ילמדו ממנו, שלא לתת לת"ח כלל, וילפי מקלקלתא, ועליו נאמר לא יתן ולא יתנו אחרים, כי על כן הטוב והישר בעיני אלהים, והעשיר ליו ירבה, ויהיו כלם שוין לטובה, לתת לכל אחד כפי שיעורו, כפי סדר הנהגת העיר, ובזה יזכה לבניו יהיו ת"ח, ושלא יהיו נצרכים מאחרים.

גם צר לי מאד על מיעוטא דמיעוטא מבני עמינו, כשיש להם לליל שמירה, הם מביאים מנגנים ומשוררים, וכל הלילה שותים במזרקי יין, בנבל וכנור בהגיגי תבער אש, בשירי עגבים ובס"סטיס טרוקישאש וכיוצא מדברי נבלות. על זה אני אומר, כי לא נכון לעשות כדבר הזה בשום לילה, ובפרט בליל שמירה, כי במקום תיקון לילד עושה קלקול גדול, כי אפילו בזמן שהשנים כתקנן בכל עת ובכל זמן, איסור גמור לעשות כן, כ"ש וק"ו ליל התקדש הזה, כי צריך שיהיה רובו בקדושה, בלימוד תלמידי חכמים, והנה בעתה מסתיים דלא גמירי, אלא אדרבה עושים את כל התועבות האלה לשורר ולנגן בשירי עגבים שהם דברי נבלות ודברי כפירות, אין לך דבר קשה לפני קב"ה כמו זה, ובפרט אחר חצות, ונותנין צער לשכינה, ה' הטוב יכפר בעדם. כי ע"כ אלה, האיש הירא לנפשו, יבקש שיהיה לו ת"ח, מאנין תברין דקב"ה, לומדים בתורה לשמה, ואז גבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך, והון ועושר בביתו, וצדקתו עומדת לעד, קרנו תרום בכבוד לעד לעולם.

גם יש לזהר לעשות המילה בבקר, תכף ומיד אחר יציאתם מבית הכנסת, כמ"ש הרמב"ם בהלכות מילה פרק א' דין ח' וז"ל, מצוה להקדים בתחילת היום, שזריזים מקדמין למצות, יע"ש. וכתב הרב מעשה רוקח שם, וכן מנהג כל ישראל, זולת באיזה מקומות, דכדי להמתין לנשים עד שיתקשטו, מוכרחים לאחר מצות מילה, ונשואין ופדיון הבן, וזה גורם איסור גדול לאחר עד אחר חצי היום, ומה יעשו גדולי הדור שאין בידם למחות, והשומע ישמע, והחדל יחדל, ויזהיר לנשים על הדבר, או לא ישמע להן בדבר הזה כלל, אלא ימול מיד אחר יציאתם מבית הכנסת, ותבוא עליו ברכת טוב, מהאל הטוב והמטיב, שזיכהו לבן זכר שיחיה בזכות מצוה הזאת. וגם בברכת נשואים ופדיון הבן. וכן ראיתי באזמיר יע"א, עושין אותן תכף אחר יציאה מבית הכנסת, וכן הוא מנהג כל אותו מלכות, וישר בעיני מאד, עכ"ל.

עוד ראיתי להזהיר את העם ע"ד כי כשמזמנים לו לאדם שיהיה סנדק או מוהל, איש את אחיו ואיש את רעהו, ואיש את קרובו, אם יהיה להם איזה קפידה או מחלוקת או איזה תלונה מאז ומקדם הם מסרבים במצוה שלא לקבלה ע"ד הבאי שיש ביניהם, בזה אני אומר דאיסורא קא עבדי, להניח מצוה גדולה כזו שהוא תיקון גדול לפגם הברית, ואדרבה המצוה תהא סיבה להם לטובה ולברכה, ול"ו קרב זה אל זה, לעשות שלום ביניהם והיו לאחדים. וזהו רמז הכתוב הנני נותן לו את בריתי שלום, כי ע"י הברית מילה יבואו לעשות שלום ביניהם, יעשו המצוה בשמחה ובטוב לבבו, כדת מה לעשות. וזהו כונת הכתוב במלאכי סימן ב' בריתי היתה אתו החיים והשלום כו'. ונקדים עוד מ"ש רז"ל כי בעון המחלוקת נאבדו אף תינוקות בני יומן במחלוקת קרח יע"ש, וז"א בריתי היתה אתו החיים והשלום, כי ע"י מצות ברית מילה זוכה לחיים, ע"י השלום שנעשה ביניהם. וזה נראה שזה גם כן רמז הכתוב, שש אנכי על אמרתך, ודרשו רז"ל, אמרתך, זו מילה. בא לומר ש"ש, ר"ת, שים שלום, כלומר דבברית מילה, צריך לשים שלום בינינו, כדי שישרה שכינה בינינו, וכמ"ש בתיקונין כנזכר למעלה, דע"י המילה זוכים להשראת שכינה, וכשיש מחלוקת ופירוד הלבבות ושנאה ותחרות, איך יהיה השראת שכינה, וע"ז אמר שש אנכי, לרמז לזה שים שלום טובה וברכה חיים.