תוכחת חיים פרשת אמור

י'זהר ה'אדם ו'ימנע ה'אנושי מלהכות לשום בריה, לא קטון ולא גדול, כי מורה בנפשו אכזריות שאינו חומל על זולתו, והוא עובר בלאו כדכתיב בסדר כי תצא בדין המלקות, ארבעים יכנו לא יוסיף, פן יוסיף ודרשו רז"ל כי המכה את חבירו עובר בלאו. והרי מצינו דאפילו בחוטא שחייבה תורה להלקותו מלקות ארבעים, אם הוסיף אפילו אחד מתחייב מלקות שעובר בלאו, כל שכן למי שאינו חייב מלקות כי בודאי דעונשו גדול. וכ"כ הרב החינוך סדר תצא סי' תקצ"ה וז"ל, ובזה הלאו היא אזהרה מהכות כל איש מישראל, ואם החוטא זה, אנו מוזהרים עליו שלא להכותו, שאר כל אדם לא כ"ש, וחכמים ז"ל מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות, ואמרו, כל המגביה ידו על חבירו להכותו נקרא רשע, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה ריעך. שורש מצוה זו, נגלה הוא לכל שאינו בדין ואינו ראוי להכות בריה כי אם כדי רשעתו לייסרו עפ"י בית דין וכו'. ונוהג איסור זה לענין שלא להכות אחד מישראל בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות וכו', ועובר על זה והכה ישראל הכאה גדולה מתחייב לו עליה תשלומים של פרוטה או יותר. ואינו מתחייב מלקות, שהוא לאו שניתן לתשלומים וקיימא לן אין אדם לוקה ומשלם. ואם הכהו מכה קטנה שאין מתחייב עליו שוה פרוטה או יותר חייב עליה מלקות, ואומר אני שראוי לומר דין זה חידוש הוא שחידשה התורה עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם בהלכות סנהדרין פי"ו הי"ב וז"ל, הרי החזן עבר על מצות לא תעשה שנאמר לא יוסיף, והוא הדין לכל מכה את חבירו שהוא בל"ת, ומה אם זה שנתנה תורה רשות להכותו ציוה הכתוב שלא להכותו על רשעו, ק"ו לשאר כל האדם, לפיכך כל המכה את חבירו אפי' הכה עבד הכאה שאין בה שוה פרוטה, לוקה, אבל יש בה שוה פרוטה, הואיל והוא חייב לשלם ממון, אין [דף כט] אדם משלם ולוקה יע"ש. וכן כתב עוד, בהלכות חובל ומזיק, ריש פ"ה וז"ל, אסור לאדם לחבול, בין בעצמו בין בחבירו. ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול, בין איש בין אשה, דרך נציון (נ"ל בזיון), הרי זה עובר בל"ת שנאמר לא יוסיף להכותו, אם הזהירה תורה להוסיף בהכאת החוטא, ק"ו למכה את הצדיק, אפילו להגביה ידו על חבירו, אסור. וכל המגביה ידו על חבירו, אעפ"י שלא הכהו, הרי זה רשע. המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, לוקה, שהרי אין כאן תשלומים, כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומים. ואפילו הכה עבד חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, לוקה, שהרי ישנו במקצת מצות, וכותי שהכה את ישראל, חייב מיתה, שנאמר ויפן כה וכה, ויך את המצרי, ע"כ. וכן פסקו הטור ומרן בש"ע בח"מ רס"י ת"ך, וכתב שם מור"ם בהג"ה וז"ל, יש אומרים, דיש חרם קדמונים באדם המכה לחבירו. וצריכים להתיר לו, כדי לצרפו למנין עשרה, ומיד שמקבל עליו את הדין שיפסקו לו בב"ד, מתירין לו, אעפ"י שאין המוכה מתרצה, עכ"ל. נקטינן דאף אם חטא חבירו כנגדו, דחירפו וגידפו, והזיק לו, והכעיסו, אין לו רשות להרים יד, על חבירו, ומכ"ש להכותו, וזה המכה, הורה גבר, דיצא מכלל אדם, ונחשב כבהמה, דמנגח ובועט. וירמוז נא זה, בפסוק הנאמר בפרשתינו ומכה בהמה ישלמנה, והיינו דמותר האדם מן הבהמה, במה שחננו ה' בבינה והשכל, שלא להיות בועט ומכה לחבירו, וכיון דעשה כן, דהכה את חבירו, עשה מעשה בהמה, ואין לו יתרון על הבהמה, ועליו נאמר, נמשל כבהמות נדמו. וזהו הרמז, ומכה בהמה ישלמנה, המכה לחבירו הוה ליה בהמה, דישלמנה, דהוא שוה בשלימות לבהמה ואין לו יתרון על הבהמה. וזהו הטעם שדרשו רז"ל על פסוק, שבו לכם פה עם החמור, העם הדומה לחמור, דבהם נמצא האכזריות. והסימן של ישראל, הוא הרחמנות. וכיון דעכו"ם קנו מידת אכזריות, הם דומים לבהמות, לא כן ישראל קדושים, רחמנים בני רחמנים, דלא יאותה לנו, להיות בינינו המידה הרעה, להכות איש את רעהו, אפילו כי יחם לבבו, והצר לו.

וענין זה דיהיה האדם מחזיק במידת רחמנות ולהתרחק ממידת אכזריות, הרי זהו בכל אדם מישראל, כ"ש וק"ו באנשי המעלה הגדולים בתורה ולומדים דברי תורה ברבים, כי צריכים הם להיות רחמנים בתכלית הרחמנות, כאשר מצאנו ראינו ברבינו הקדוש, שאמרו בב"ר סדר נח פרשה ל"ג סימן ה' וז"ל, רבינו הוה יתיב לעי באורייתא קמי כנישתא דבבלאי בצפורין, עבר חד עגל קודמוי אזיל למתנכסא להישחט] ושרי געי כמימר שיזבני [הצילני] אמ"ל, ומה אני יכול למעבד לך, לכך נוצרת. וחשש רבי את שיניו י"ג שנה עכ"ל. וכתב הרב מוהרש"י ז"ל בספר יפה תואר וז"ל, אפשר, שמה שסיפר מעשיו ומקומו בעת ההיא, כי אחר שהיה עוסק בתורה בכנישתא דצפורין שהיה קהל רב, ועכ"ז לא שם פניו לרחם, יש ליענש טפי מפני הרואים, שיש לדקדק טפי במקום שרבים למדין ממנו, ואעפ"י שאין כאן אכזריות ממש, כי אם נרחם על בהמות הצועקים, לעולם לא נשחטם, מ"מ, משום דהשיב לכך נוצרת, נראה אכזריות טפי, אלא הוה ליה לשתוק, והם יוליכוהו. ובמציעא אמרו, שנכנס תחת כנפיו. ולפי זה יש ג"כ קצת טעם שאחר שבא אצלו היה לו לרחם עכ"ל. והרב נזר הקדש כתב כי בהיותו מבקש רחמים כמ"ש כלומר שיזבני, זה יצא מן הכלל. וקרוב לומר, שרבי היה מבין בצפצופי בהמות ועופות, כדאשכחן ברבי יוחנן בן זכאי, ובשלמה המע"ה, ובנח וכדלקמן וכו'. ולכן נ"ל לפי על פי מה שאמרו בפרק ב' דעבודה זרה ובשאר דוכתי, שכל הלומד תורה ברבים, מגלים לו רזי עליון, וזוכה לכתרה של תורה. ומבואר בזוה"ק בכמה דוכתיה, שאור כתר תורה הוא ממקור הרחמים והחסד, וכענין שנאמר, ותורת חסד על לשונה, וכעין מה שכתבנו לעיל סוף פרק ה', עיין שם באורך. וממילא, הזוכה לכתר של תורה ומדבק בה, ראוי לו להתנהג כמידתה במידת החסד והרחמים, ולפיכך כאשר רבי היה יושב בשער בת רבים להרביץ תורה בישראל, ונתדבק היטב בכתרה של תורה היה ראוי לו להתנהג כפי מידת התורה שהיא מקור הרחמים והחסד. ומהאי טעמא גופיה, בא אותו עגל לחסות תחת כנפיו של רבי דוקא, בחושבו כי הוא ירחם יותר בהיותו יושב באהל של תורה תמיד יומם ולילה מטעם האמור וכו', ומה שנענש רבי דוקא בחולי השיניים, יתכן לומר שהיה העונש מעין החטא, על פי מה שכתבו חכמי האמת, כי השיניים שהם משורש הגבורה, ולפיכך כאשר לא התנהג ברחמים, נענש בשיניים, שהם משורש הגבורה והדין זה תורף דבריו.

ונראה לי לומר, כי היינו טעמא כי נענש במספר י"ג שנים, כנגד י"ג מידות של רחמים. ואמרינן, והלכת בדרכיו, ודרז"ל, מה הקב"ה רחום וחנון, אף אתה כן והרי אם בבהמה שסוף הבהמה לשחיטה, עם כל זה ראה מה שאירע לרבינו הקדוש, כל שכן בבני אדם שנבראו בצלם אלקים, ובפרט היותו ת"ח והוא יושב בראש הקרואים בכבוד, וזה עני או ת"ח בא אליו, ראוי שיקבלוהו בסבר פנים יפות, ולא יכעוס, אלא אדרבא, יבקש לרחם עליו ככל הבא מידו ברחמים לחיים. כל ש ל שכן שלא יכנו, כי הוא איסור גדול, כדאמרן לעיל.

ולענין המכה את אשתו, כתב הרב מוהר"מ בר ברוך בתשובות הארוכות סימן פ"א וז"ל, כי כן נ"ל כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו, דעולה עמו ואינה יורדת, בעולת בעל כתיב, בעלייתו של בעל, ולא בירידתו. לחיים ניתנה, ולא לצער. ומספר כתובה נלמד, אנא אפלח ואוקיר ואזון, והמכה את אשתו, מקובלני, שיש יותר להחמיר בו, ממכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה. ודרך הישמעאלים בכך, אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית לעשות זאת, והעושה כן, יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ ידו, אם רגיל בכך, כי הא דרב הונא קץ ידיה, אפילו בבבל, דאין דנים דיני קנסות בבבל, אע"ג דאין דנים דיני קנסות בבבל בית דין מכין ועונשים שלא יקלו ראשם בכך. ואם רוצה לצאת, יוציא ויתן כתובה. ובתשובות הגאונים מצאתי ושכחתי שם הגאון, האשה שקובלת על בעלה, אי אפשר לדור עם אמך ואחיותך המחרפים אותי, חייב הבעל להוציאה משם, ולגור בבית אחד, ואם לאו יוציא ויתן כתובה דאחר כי [דף ל] היא היתה אם כל חי, לחיים ניתנה, ולא לצער וכו', יע"ש. וכן הובאה תשובה זאת של מוהר"ם ז"ל בספר שלטי הגבורים, אשר סביב המרדכי, בכתובות בפרק נערה שנתפתתה אות ב', והביאה בדרכי משה באה"ע סימן קנ"ד סט"ז וכ"כ בתשובת בנימין זאב סימן פ"ח תשובת רב שמריה, להחמיר על המכה את אשתו יע"ש. וכ"כ המרדכי בכתובות פרק המדיר, בשם תשובת רבינו שמחה, והביאה מרן בב"י באה"ע שם סימן קנ"ד, והגהות אשירי בב"ק פרק המניח בשם א"ז, וכ"כ בתשובות המיוחסות להרמב"ן סימן ק"ב, ואם תאמר דיהיה פתחון פה לאדם, כי אשתו רעה, ועושה לו הכעסות, ולכן הוא מכה אותה, אין זו טענה, כי יביאנה לבית דין, ויסדר טענותיו, ואם יהיה הדין עמו, יענשו אותה. וכן נראה מתשובת מוהר"מ בר ברוך ז"ל עצמו, אשר הביאה בס' שלטי הגבורים ששם הוסיף וז"ל, ועוד בפרק הבא על יבמתו, דקא דחיק תלמודא למצוא תקנה לאשה, ולא לישתמיט דלימא לייסרה בשוטין וכו', וכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו דזילא ביה מילתא טובא, שהוא מכה אותה, דאיכא בושת וצער וגנאי הוא ולכל משפחה ולכל בנות ישראל לנהוג כאחד מהשפחות דאסור להכות אפילו שפחה כנענית ע"כ. ומור"ם בהג"ה בש"ע אה"ע סימן קנ"ד ס"ג כתב וז"ל, איש המכה את אשתו עבירה היא בידו, כמכה את חבירו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד ב"ד לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד, י"א דכופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך ישראל להכות נשותיהם. ומעשה גוים הוא, וכל זה, שהוא מתחיל אבל אם קללתו בחינם, ומזלזלת אביו ואמו, והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו, י"א דמותר להכותה, וי"א אפי' אשה רעה אסור להכותה, והסברא ראשונה היא עיקר עכ"ל.

ולע"ד אחרי המחילה רבה יש להשיב על דבריו, דהנה מ"ש בתחילת דבריו, דהמכה את אשתו עבירה היא, כמכה את חבירו, הרי הרב מוהר"מ בן ברוך ז"ל קאמר בהדייא, דהוי יותר חמור ממכה את חבירו, והביא דבריו מור"ם עצמו בדרכי משה וכבר ראיתי להרב באר הגולה, שהשיב ע"ד מור"ם אלו, מדברי מוהרי"ו, שכתב, דעונשו, יותר ממכה את חבירו יע"ש. והוא תימא, דיותר היה לו להשיגו מדברי תשובת מוהר"מ שהביאה מור"ם בעצמו. ורבינו בחיי סדר כי תצא כי המכה חבירו או אשתו, עובר בשני לאוין, יע"ש. ועוד קשה במ"ש מור"ם דאם מכה אותה על אשר היא עושה דברים שלא כהוגן, שמקללתו וגם שמזלזלת באביו ואמו, והיא אשה רעה, והביא מחלוקת בזה דלסברה ראשונה, מותר. ולסברה אחרונה, אסור, והסכים, כסברה הראשונה דמותר, כי הן אמת כי סברה זאת, היא סברת הרא"ם ז"ל בספר יראים סימן רמ"ז, שכתב דאם מתכוין לייסר את אשתו ולהדריכה בדרך ישרה, מותר יע"ש. וכ"כ הרדב"ז בתשו' הח' ח"ב סימן תמ"ז, דאם עושה דברים בלתי הגונים לפי תורתינו יש לו רשות ליסרה ולהכותה, להחזירה למוטב, כיון שהיא ברשותו יע"ש, דיש לחלק כי הרא"ם בס' יראים והרדב"ז, הם המדברים (כי) שאשתו עוברת באיסורים שבינה לבין המקום, דאין לבעלה שום שייכות, בהא ודאי דמותו, לא כשיש בנו לבינה איזה קטטות והפרשיות, ומחמת שנאתו אותה מקפיד, ואפי' אם מכה אותה מפני כבוד אב ואם ועל דרך שכתב הרב מוהרא"י בס' ת"ה סימן רו"ח, דמותר לבעל להכות את אשתו כשמקללת אביו ואמו. וכ"כ מוהרש"ל בספרו ים של שלמה בב"ק פ"ג סימן ט', ועמ"ש בסה"ק חקקי לב חא"ח סימן י"ט דכ"ב ע"ג יעש"ב בס"ד, היינו בכהאי גוונא שלא יש ביניהם שום הפרשיות ומחלוקת ושנאה כי אם דוקא מכה אותה משום אפרושי מאיסורא.

ועוד נראה כי בזמן הזה לא הותר, כי אחסור דרי, וכל אחד ואחד יבקש עילא באשתו להכותה, יכול על מגן, ותולה עצמו באילן גדול, כי מור"ם פסק כסברה ראשונה,. דאין לעשות כן בזמנינו זה אלא יברר הבעל בבית דין טענותיו ויסרוה. ויקח הבעל, מוסר השכל כי בראותו באשתו כמה דברים מכוערים, ועוברת על כמה איסורים, ואין פוצה פה ומצפצץ ומה גם במה שרגילות הנשים להזכיר שם שמים לבטלה, ולקלל את חבירו, ובניו ובנותיו, ולדבר סרה לפעמים על עניים, ותלמידי חכמים ולשון הרע ומחלוקיות עם שכנותיה וכדומה, ועם כל זה אינו מכה אותה ומייסרה, וכשנגע בכבודו באיזה דבר, אז יחרה אפו להכותה, ואינו מן השם כי יהיה חס על כבודו ובזיונו ולא יהיה חס על כבוד המקום ב"ה, כי כן איני רואה מקום להתיר אדם להכות לאשתו בזמנינו זה, בשום צד ואופן, כי אם כשיראה עושה דבר שלא כהוגן, כי מלבד אם יהיה העניין שעשתה אשתו איזה היזק והפסד בממונו בתוך ביתו, שלא יקפיד על זה כלל, אלא אפילו אם יהיה בדבר הנוגע לו, שעושה איזה פריצות והוא מקנא לה עם כל זה, יהיה במיתון ובפה מתוק ידריכנה לעבודת ה', ולא ע"י הכאות. וכמ"ש במדרש רבא סדר נשא פ"ט, (וז"ל), ע"פ, איש איש כי תשטה אשתו וז"ל, דבר אחר איש איש, לימדה אותך התורה שתהא ותרן בתוך ביתך, נשפך יין, הוי ותרן, להנחיל אוהבי יש, וכן שמניך ואוצרותיהם אמלא. נקרע כסותך, ימלא ה' כל משאלותיך. אבל אם שמעת דבר באשתך קום כגבר, למי שגבר את הוי גבר, לכך נאמר איש איש עכ"ל. הרי לך בדברי רז"ל, דכשאירע איזה היזק והפסד בתוך ביתו, לא יקפיד על אשתו ולא יכעוס עליה. אמנם כשהיא עוברת על דת משה וישראל יהיה מקפיד עליה. ואין הכי נמי דלא יכה אותה, אלא יוכיחנה, ואם לא צייתא ליה, ילך לב"ד ויודיע צערו להם. והעיקר בזה, כי כשיארע שהבעל מכה את אשתו, ב"ד חוקרים ודורשים בדבר מאת השכנים, אם יש לו טענה מספקת, יש לפוטרו. הא לאו הכי חייבים ב"ד להלקותו ולהחרימו, ואם לא יש בירור בדבר, מחרימים סתם על העתיד, לכל מי שיעשה שלא כדין, כדברי הרשב"א ז"ל בתשובה ח"ה סימן רס"ד, ובמיוחסות, סימן ק"ב, וזה ברור.

וכתוב בספר היחודיים לרבינו מוהרח"ו ז"ל פ"ו יחוד ג' דף ה' ע"ג וז"ל, יחוד השלישי פעם אחת חטאתי, כי נתכעסתי עם אשתי, והרימותי ידי להכותה והוסר ממני כח הדיבור. וציוני מורי ז"ל שאכוין תחילה זה היחוד שרציתי לעשות [דף לא] עכ"ל. ראה בעיניך עד היכן מגיע הפגם של המכה לאשתו. ועיין מ"ש בקונטריס חיים ושלום בס"ד. ומצוה לכל בית דין הרואה תגר בין איש לאשתו, שישתדלו לשום מתווכי שלום ביניהם. כי אהבת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, הם מהדברים שאדם אוכל מפירותיהם בעוה"ז, והקרן קיימת לו לעוה"ב. וא"כ, כמה צריך ליזהר האדם שלא להיות גורם שנאה ופירוד בין איש לאשתו, כי יהיה גורם רעה לעצמו ואיכא כמה אסורים, איסור ביטול פו"ר, ואיסור לפני עור לא תתן מכשול. כי כמה פעמים אנחנו רואים איש ואשה שמתקוטטים ומכים ומקללים, וכמו רגע חוזרים להיות לאחדים. וכשמתערבים באותו מקום, אנשים או נשים אחרים, הם מחזיקים המחלוקת, ומפרידים אותם זה מזה. ונמצא אלו חוטאים ומחטיאים, כי בפירוד איש ואשה ובפרט כשהם עדיין בבחרותם, וטעמו טעם ביאה, כי הגורם להם פירוד, גורם חטאים גדולים. והכל יבוקש מידו. וכמה פעמים שיש מחלוקת בין שני השושבינים, קרובי איש עם קרובי האשה, ומבקשים להפרידם מחמת קינאה ושינאה ותחרות, הגם כי בין איש ואשה לא יש שום קנאה ושנאה, ואפילו אם יש, כמו רגע הם מתפייסים. ונמצא האיש והאשה שרוצים להזדווג זה עם זה, וקשורים בעבותות האהבה זה עם זה, בשביל הקרובים אינן יכולים להזדווג, דלפעמים מחמת בושה או מחמת מורא מאביו ואמו והקרובים. וזהו איסור גדול להיות מחזיקים במחלוקת בדברי הבל הבלים ומפרידים זווגם. וכמה חטאות גורמים ובפרט ביטול פרו ורבו כי מצינו כי גדול עונשו, כמ"ש בגמרא, ביאושע, שנענש על שביטל מישראל מצות פרו ורבו לילה אחת. וזאת שנית הוצאת זרע לבטלה, או ראיית קרי וכדומה, והכל לפי מה שהוא האיש והאשה כי יבואו ח"ו לעשות עבירה, האיש באשה אחרת או בזכור. וגם האשה, ח"ו תיכשל בעבירה, ועוד כמה אבות נזיקים, ומאבות יצאו תולדות. ואיך יתכן מי שהוא יאודי ורע כשר, בשביל הקפדות וכבודות שיש ביניהם, יגרמו לעשות פירוד בין איש לאשתו. ועיני ראו, כל הגורמים ענינים כאלו להפריד הזווג, אפילו אב ואם, לא עלתה להם, ומרה היה באחרונה, כי מתים בר מינן בתחלואים רבים וקשים ומרים, ושומר נפשו ירחק מזה, ויהיה עיניו תמיד לבקש שלום כל אדם, ובפרט בין איש ואשה ועליו תבא ברכת טוב וברכות שמים יחולו על ראשו בע"ה, ואחד הרואה יראה מאמר הזוה"ק סדר וישלח דקע"ו ע"א, ומאן דגרים לעכבא שמושא דמצוה, גרים דיסתלק שכינתא מעלמא, ועל דא כי עלית משכבי אביך, אז חיללת יצועי עלה יע"ש. הרי לך, דהגורם פרוד בין איש ואשה, גורם לשכינה שתסתלק. ומרובה מידה טובה, דאם תהיה נותן שלום ביניהם, יוסיפו לך שנות חיים