שפת אמת/וירא

<< · שפת אמת · וירא · >>

וירא

תרל"ב

ב"ה . במדרש ואחר עורי נקפו זאת אחר שמלתי כו' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהשי"ת ורק שצריכין להסיר הקליפה והחיצוניות שנקרא ערלה דחפיא ברית ובהוסר הערלה ממילא מתגלה הנקודה כנ"ל. וזה וירא אליו שנתגלה לו הפנימיות שהי' בעצמותו נסתר ונכסה קודם המילה כמ"ש ומבשרי אחזה כו'. גם פי' וירא דכ' וירא אלקים כו' טוב על כל הנבראים. וראי' זו קיימת לעד ונותנת קיום והעמדה למעשה בראשית והיא דבוקה ומיוחדת למי שיודע זאת שכל חיות העולמות מהשגחתו ית' כמ"ש תמיד עיני ה' אלקיך בה כו':

והוא יושב פתח האהל שצריך האדם לידע אף כי יש להקב"ה נחת רוח ממעשה בו"ד וכל העולמות תלוין בהתעוררות מעש"ט מהתחתונים שעי"ז מתגלה השגחתו ית' עכ"ז הוא בפתח והיינו שהשי"ת עשה כן להיות נתלה דברים עליונים במעשה המצוה שע"י המעשה גשמיי נפתח המשכה במה שלמעלה ומשם יותר עד אליו ית' ממש. אבל להאדם רק פתח כחודה של מחט. אף שהוא כחום היום והוא בחי' אברהם אהבה שהוא ביטול באחדות גמור עכ"ז זכר כי הוא רק בו"ד בפתח האהל:

תרל"ג

ב"ה במד' אחר עורי נקפו זאת כו' כי בהסיר החיצוניות ערלה דחפיא ברית נתגלה הפנימיות שיש בכל מקום וכן שמעתי מאמוז"ל פי' זאת שאין שום דבר לבד זה כו'. ונקודה זאת היא מחי' כל רק שנסתר וכפי שמניח האדם מלהתדבק בחיצוניות נתגלה לו הפנימיות וז"ש וירא אליו כו' ונתגלה נקודה זאת בכל מקום כנ"ל וע"ז נברא האדם בעוה"ז להעיד כי השי"ת מחי' כל. וזה עצמו כח ישראל יותר ממלאך כי עדים הנוגעים פסולין להעיד. ואם הי' נגלה האמת לבנ"י כמו למלאכים שיודע ורואה בעין שכל חיותו הוא שמקיים רצון הקב"ה א"כ הוא מחפש טובתו. רק לפי שנסתר האמת בעוה"ז ונקרא עלמא דשיקרא ובנ"י מתגברין ומעידין על השי"ת ומקבלין מלכותו שלא להנאתם שצריכין לבטל רצונם זה עדות שלימה וכן איתא במד' שבנ"י והקב"ה ושבת מעידין זה על זה ע"ש וגם בשמירת שבת איתא המענג את השבת כו' פי' מוזז"ל שלא אמרו המענג עצמו בשבת רק המענג את השבת שיהי' לו תענוג בבוא יום השבת שבו שבת אל מכל מלאכתו ומתוך שמחה זו שוכח כל צערו וכל טרדותיו כו':

תרל"ד

ב"ה במדרש תנחומא בחול י"ח ברכות ובשבת שבע כו'. ובמד"ר ואחר עורי נקפו זאת. כי שמעתי ממוזז"ל שמלכות שמים נקרא זאת בעבור כי אין לשום דבר חיות רק מנקודה זאת הפנימיות כו'. והכלל כי השי"ת נותן חיות לכל דבר כדכתיב ואתה מחי' כו' אך שיש דבר שמתגלה בו יותר ויש דבר שנסתר בחיצוניות יותר. ובהסיר הקליפה אשר סובבת הפנימיות מתגלה סוד הפנימי וז"ש במד' סוד ה' ליראיו לכן אחר המילה כתיב וירא אליו שנתגלה לו ה' בכל מקום כדכתיב מלא כל הארץ כבודו ורק מי שאינו נימול אינו יכול לראות הפנימיות. ואחר עורי נקפו זאת כנ"ל. והפסוק משבח לאברהם אע"ה וירא כו' יושב פתח האהל כי אף שנתגלה לו כ"כ ישב אצל הפתח והאמין כי איננו כדאי להסתכל בשכינה ולא הי' מצד חסרון התהלהבות כדכ' כחום היום. והאמת כי אדרבא מי שאינו כראוי צריך להתחזק להתקרב להשי"ת שהוא מקרב גם רחוקים. רק אברהם אע"ה לפי גודל כחו הי' שפל בעיניו. ואיתא וירא לבקר את החולה. דכ' חולת אהבה כו' כי בודאי צריך האדם לבקש לקרב גם גופו וכל איבריו להקדושה. והוא ענין התפלה בחול. אבל יש דרך אחר לאדם גדול וקדוש שבוש לבקש התקרבות גופו כמ"ש ואנכי עפר ואפר וע"י שיושב בפתח ומשליך גופו ונפשו ומשתוקק רק לעשות רצון בוראו. וכמו בש"ק דכתיב ממצוא חפצך כו' ע"י שמתגלה בש"ק הארה יתירה צריך האדם לשכוח עניני גופו וניתקן רק בקשה למנוחה וטהר לבנו כו' רק ממילא בודאי האדם שנזכר לפני השי"ת ממילא כ' אין מחסור ליראיו וממילא מי שיש לו חולה מתרפא ע"י תפלת שבת ג"כ אף שאיננו מתפלל עליו וזהו ענין לבקר את החולה כי מנקודה הפנימיות נמשך חיים ורפואה לכל הדברים הנשרשים שם:

באלוני ממרא שנתן לו עצה על המילה כו' ולמה נכתב זה ומה שבח לממרא שהשיאו למול כי מה איכפת לי'. אך ודאי הבינו כי ע"י המילה שנכרת ברית להיות מיוחד הוא וזרעו להשי"ת להיות נבדל מכל האומות ולזאת לא הסכימו ענר אשכול. אבל ממרא האמין כי כך צריך להיות ושאינו כדאי להתדמות אליו והסכים עמו אף שידע שיתרחק עי"ז ועי"ז דוקא זכה להתקרב ונגלה בחלקו והי' לו שייכות עי"ז הריחוק עצמו והוא ללמד לכל איש ישראל שאין אדם יכול לעשות דבר רק ע"י שמתבטל לכלל ישראל וצריך לגמור בדעתו שאם יהי' כבוד שמים יותר בחביריו הוא מבטל עצמו וכל אשר לו וע"י זה יוכל למצוא מקום תמיד וז"ש מי שממעט כבוד עצמו ומרבה כבוד שמים כבוד שמים מתרבה וכ' מתרבה והוא כנ"ל:

בענין העקידה קח נא כו' נראה כי מאחר שהבטיחו ביצחק יקרא לך זרע נאמר לו בלשון בקשה פי' שביקש הקב"ה ממנו שימחול לו המתנה ושיעלהו לעולה וזה שבח הגדול בנסיון הזה שלא נאמר לו בלשון ציווי רק אם חפץ בדבר זה. ואברהם אע"ה באהבתו לקיים רצון המקום הלך בשמחה לשוחטו. וכ' יחידך שבודאי הי' יכול להאמין כי יתן לו בן אחר כמו שנתן לו זה לעת זקנתו. אבל אמר לו כי אין לו עוד בן רק יצחק ושיעלהו לעולה באופן שנותן את כל זרע ישראל בעקידה זו וכל זה קיבל עליו בשמחה:

המאכלת דרשו חז"ל שבנ"י אוכלין מתן שכרה. וכתוב ויקח שאברהם אבינו ידע זה שכל מעשיו הם עצות עבור כלל ישראל שהוא אב לכולם וכן צריך כל אדם להתבונן כי מעשיו נוגעין לדורי דורות. ועי"ז אוכלין בנ"י מתן שכרה ע"י שהם עזרו להאבות למעשיהם הטובים כי בודאי כח האבות הי' ע"י שכל שורש בנ"י היו בתוכם והכל במשפט אמת כנ"ל:

תרל"ה

ב"ה במדרש ואחר עורי נקפו זאת כו' אחר שמלתי עצמי כו'. כי נקודה זאת היא חיות הכל וכל הנבראים נקשרים בנקודה פנימית הנ"ל. רק שהתגלות הנקודה הוא לפי חשיבות המקבלים דכ' סוד ה' ליראיו במד' כשתמול תקח סוד ע' נפש ע' זקנים כו'. דכתיב ויבדל בין האור כו'. ובאמת הע' אומות הם המסתירין האור והוא ההפרש בין אור לעור דכתיב ויעש כו' כתנות עור. ובתורתו של ר"מ אור כתיב כו'. ובנ"י זכו לברית מילה שהוא להסיר עור הנ"ל ונתגלה להם נקודה הפנימית אשר שם שורש הכל כנ"ל. ונקרא פתח האהל כי משם מתחיל ההתפשטות לכל הע' אומות ובנ"י זוכין ע"י המילה להיות דביקין בפתח האהל קודם כל ההמשכות שבאים לעולם כנ"ל. ויש בכלל הבריאה עולם שנה נפש כידוע. ויש ג' בריתות. קשת בעולם. ושבת ברית בזמן שנה. ומילה בנפש:

עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. אין מובן הפשוט. ונראה בעזהשי"ת דכתיב נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כי כל המעשים והסיבות הכל עושה הקב"ה בעבור בנ"י ובמדרש נתת ליראיך נס להתנוסס כו' ודרשו על הנסיונות. והאמת כי הניסים שנעשו לבנ"י הוא ע"י הנסיונות של האבות כי הקב"ה עושה הכל במדה וע"י שנמצא בבנ"י מס"נ לצאת מן הטבע לקיים מצותיו כי כל נסיון הוא למעלה מהטבע. ועי"ז. המשפט לעשות להם ניסים. ולהתנהג עמהם שלא בדרך הטבע. ובני ישראל אין יכולין להתקיים בלי נסים. וראי' לזה כי אין הקב"ה עושה נס בחנם רק ע"י שאין יכולים להתקיים בלי נסים ונפלאות כי כל הטבע והשרים מתנגדים לנו. ולכן הקדים השי"ת לנסות אבותינו. וגם במשנה סמכו עשרה נסיונות לעשרה נסים כו'. והנה ידיעת הקב"ה הוא מראשית הדבר עד תכליתו כדכתיב כי ידעתיו למען כו' יצוה בניו כו'. הרי שע"י שישאר צדקת אברהם אע"ה לדורותיו לכן ידע אותו המקום. ודבר שאינו מתקיים עד עולם לא שייך בו לשון ידיעת המקום ב"ה כדכתיב יודע ה' דרך צדיקים כו' ודרך רשעים תאבד שאינו דבר המתקיים כנ"ל. וז"ש עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה פי' כנ"ל על ידי הנסיונות שעמד בכולם ונעשה הכנה לנסים ונפלאות כמ"ש רז"ל מאכלת שבני ישראל אוכלין מתן שכרה כו'. לכן שייך הלשון ידיעה עתה. כי יתקיים יראתו ית' בבנ"י לדורות עולם שזה נעשה עתה כנ"ל:

תרל"ו

ב"ה במדרש ואחר עורי נקפו זאת אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו לדבוק בזאת הברית ומבשרי אחזה אלקי אלולי שמלתי עצמי מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי. אף שגם מקודם נראה אליו השי"ת אך ההפרש שמקודם הי' המראה בחסד עליון כמ"ש ויחשבה לו צדקה ועתה זכה במעשיו להיות נגלה אליו. כי בודאי צדקתו של אברהם אע"ה הי' טמון בו אך כי לא הי' יכול להוציא מכח אל הפועל בלי המילה שהוא תיקון הגוף ונקרא ברית שע"י המילה מתקשר כח הנשמה בהגוף. וכן שבת נק' ברית עולם כמו מילה בנפש. ואחז"ל שבשבת יש לכל איש ישראל נשמה יתירה. ביאור הענין דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים וכח ההשפעה שבא מהשי"ת אין ביכולת כלי הגוף לקבל הכל וכמו כלי שממלאין אותה עד שנשפך על שפתה מבחוץ כמו כן נשאר כח הנשמה שאינה נכנסת באדם. וכפי מה שמתקן הגוף נמשך בו יותר כח הנשמה. ולזאת בש"ק ניתוסף קדושה בעולם ומאיר אור הנשמה. וכמו כן ע"י המילה מתקשר הגוף להארת הנשמה. וז"ש מבשרי אחזה. שע"י המילה הי' דביקות להגוף במראה אלקות ומקודם כ' ויפול על פניו כו' כי לא הבין מקודם איך להתדבק בהמראה ז"ש מהיכן הי' הקב"ה נגלה אלי פי' שלא הייתי משיג אופן המראה. אך כי היפלא מה' דבר והקב"ה נתגלה עליו מקודם בדרך נס ופלא. ועתה נאמר והוא יושב פתח האהל פי' שנפתח לו שערי הנבואה בזכותו כנ"ל. ואיתא במדרש כי ירא אאע"ה שע"י המילה יתרחקו ממנו הבריות. ועתה אמר הרבה גרים באו כו'. שבאמת מאחר שראינו שהקב"ה בחר בנו והבדילנו מן העמים אף כי המכוון שבנ"י ימשיכו כל הברואים אליו ית'. מוכח כי זה לטובה יחשב להם שע"י שבנ"י יכולין להתקדש כראוי ואין מעשיהם הרעים מעכבים לבנ"י ע"י שהם נבדלין מהם ועל ידי זה יכולין בנ"י לתקן עצמם כראוי וממילא יוכל להתמשך מהם הארות הראוים לכל הנבראים כפי מדריגותיהם:

מה ששאל אברהם אע"ה מהם עצה נראה שהיה רק לטובתם שע"י העצה שיתנו יהי' להם קצת זכות במצות המילה. שוב ראיתי שכן הוא בדברי מו"ז ז"ל:

בפסוק בי נשבעתי כו' יען עשית הדבר הזה כו' ברך אברכך ארבה את זרעך כו'. קשה כי אלה הברכות והבטחות כבר הבטיח לו הקב"ה קודם הנסיון ומה השכר. אכן זה השכר שיהי' לו כל אלה הברכות בזכות מעשיו ומקודם כתיב ויחשבה לו צדקה ואאע"ה ביקש שיהי' הכל עפ"י מעשיו. ואמת שמה שבא בזכות מעשה האדם הוא קיים לעד. וזה עצמו מה שביקש על הבנים אף שהאמין בהבטחתו ית' רק שזה הי' מבוקשו לזכות בעצמו לכל זה וז"ש יען כו' פי' בזכות מעשיך יהי' לך כל זה:

ובפסוק עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. אף כי הכל נגלה לפניו ית'. אך כי מקודם הי' היראה בכחו ולא בפועל. וביאור הענין כי המעשה שהאדם עושה ע"י היראה מעשה זו מחזרת את היראה והשלמת היראה הוא במעשה ולא נק' ירא שמים בשלימות כשאינו מביא היראה בפועל ובמעשה. לכן עתה נעשה ירא אלקים בשלימות. פי' שע"י עשיית מעשה בהיראה יש לו דביקות בהיראה ונקרא ירא אלקים אתה. וזה הלשון במד' מטות כאותן שנקראו יראי אלקים פי' שהיראה דביקה בגופם:

תרל"ז

ב"ה במד' ואחר עורי נקפו זאת כו' הרבה גרים באו אלולי שמלתי מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי. אף שכ' מקודם ג"כ וירא ה' אל אברם. אבל ההפרש שמקודם לא הי' מתגלה לבחי' הגוף רק אל הנשמה ואחר המילה כ' וירא אליו ממש ומקודם כתיב אל אברם כו' השם של האדם הוא כח נשמתו ושרשו. והנה קודם חטא אדה"ר הי' הגוף מאיר כמו הנשמה. ואח"כ כתיב ויעש להם כתנות עור והוא מלבוש הגוף החומריי. אך בני ישראל זכו למצות מילה והוא פתיחת פתח באור זה. להאיר הארת הנשמה בהגוף. לכן נקרא ברית כי ודאי מקום פתיחת פתח הנ"ל הוא שרש התקשרות הגוף בכח שרשו. ולכן שם נפתח. וזהו נק' פתח האהל. ולכן אחר עורי נקפו זאת שנתגלה הארה גם בגופו ועי"ז יש התדבקות גם לגרים. ואמנם צריך האדם לתקן ע"י פתח הגוף הנ"ל. את כל חומר גופו ובודאי כן הי' באברהם שגם מקודם תיקן כל גופו רק שהי' נחסר לו פתח הנ"ל וכיון שנימול נמצא שלם בכל השלימות. ולכן כתיב וירא אליו דהיינו שניתקן כל קומת רמ"ח איבריו והוא יושב פתח האהל שלא סר זכרון הברית מאבינו אברהם אף אחר תיקון כל גופו כתיב יושב פתח האהל:

את בנך יחידך כו' פרש"י לתת שכר על כל דיבור וקשה מה תוספות שכר בזה. אמנם ודאי אלה המדריגות כ"א יותר מחבירו ומקודם נתרצה לתת סתם בנו ואחר כך יחידו האהוב לו כו'. ואמת כי אבינו אברהם הי' שוחטו מיד אם הי' אומר לו תיכף את יצחק. אך כי כל מעשה אבות הי' הכנה לבנים שפעלו במעשיהם שנוכל גם אנחנו להיות עושים כמעשיהם ומי שאינו זוכה מיד למסור כל נפשו אעפ"כ ע"י המדריגות מקודם נכנס באהבת הבורא מעט. וע"י שכבר חביב לו מצות ה' יכול אח"כ לגבור יותר נגד יצרו ולבוא למס"נ וז"ש רש"י לחבבו בעיניו ולכן נכתב בנך יחידך כו' נגד כל המדריגות שנמצא במס"נ של בנ"י וכולם על ידי הכנת האבות כנ"ל:

תרל"ח

ב"ה במדרש ואחר עורי כו' מבשרי אחזה אלקי כו' הגם כי גם מקודם נראה לו השי"ת. אבל עתה היה בכח עצמותו כי זה ההפרש בין האומות ושאר הברואים אשר בחסדו ית' משפיע לכל מעשיו חסדים אבל בנ"י לזה נבחרו שבכח מעשיהם יזכו לכל. והנה אע"ה הי' כלול מב' הענינים כי התחלתו הי' הוא הצדיק יסוד עולם והי' בתוך כל האומות והי' קיום שלהם ועתה כשניתן לו המילה הי' להבדילו מבחי' הראשונה ולזכות בכח מעשיו. לכן אין האדם נברא מהול שברית הזאת הוא בא מכח מעשה האדם וז"ש וירא אליו. מבשרי אחזה כו'. ובודאי נמצא בכל איש כח נקודה פנימיות אך הוא נסתר. ולבנ"י ניתן מצות מילה שיוכלו להסיר הערלה ואחר עורי נקפו כו'. ובמדרש ענותך תרבני כו' פי' זאת המדריגה שניתן לאאע"ה וזרעו אחריו שיזכו להתגלות בכח מעשיהם זה הוא ענותנותו של הקדוש ב"ה כי באמת הכל שלו ועל כל זה חפץ שיזכו ב"י בכח מעשיהם:

והוא יושב פתח כו' כבר דברנו בזה השבח שנאמר לאאע"ה אחר שזכה לכל המדריגה הגדולה הוא יושב בפתח וע"ז נאמר אשרי שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום כו' בלי ספק מי ששומע אליו יתברך בכל יום הוא זוכה למדריגות רבות ונפלאות כמ"ש אשרי. אעפ"כ יהי' שוקד על דלתותי. זה שנאמר והוא יושב פתח האהל כחום היום פי' אחר כל התלהבות הגדול שהי' לו במראה הזאת. אעפ"כ ישב בפתח:

ברש"י ויגש אברהם מצינו הגשה למלחמה כו' ועם מי נלחם בכאן. אך הפי' כי אברהם אע"ה מגודל ענותנותו כאמרו אנכי עפר ואפר הי' קשה לו מאוד להתפלל להבורא יתברך ולא מצינו שום דבר שהתפלל אע"ה על עצמו וכ"כ בזוה"ק על שלא ביקש על לוט ע"ש וזאת התפלה שהי' ברוב רחמיו נלחם עם עצמו אם להתפלל וז"ש ויגש אברהם וי"ל שזה עצמו בכלל התפלה הנה הואלתי כו' ואנכי עפר ואפר פי' עם היותו יודע שהוא עפר אעפ"כ גבר רוב הרחמנות עליהם. שנגש ורצה לבקש מהבורא ית' בעבורם. מכ"ש הבורא ית' שהוא אב הרחמים יש לו לרחם עליהם:

תרל"ט

ב"ה במדרש ואחר עורי כו' מהיכן היה נגלה אלי דכתיב התהלך לפני והיה תמים ע"י המילה אף כי הוא מחסר הגוף ע"י המילה מ"מ הוא עיקר השלימות כי בודאי האדם צריך להיות ניתקן בכל הקומה שלו כמ"ש בצלם אלקים עשה האדם והאבות כן היו מרכבה ממש להבורא ית'. אך אין כל אדם זוכה לזה. ונתן השי"ת במתנה לבנ"י המילה להיות עכ"פ מקום זה קדוש להשי"ת וע"י זה עצמו שמחסר מגוף זוכה להארה המיוחדת למקום הזה. ונקרא פתח האהל ונאמר עליו זה השער לה' כו'. ובזה נתקיים מ"ש מתן אדם ירחיב לו כו' וכפי מה שאדם מחסר גופו לכבוד הבורא ית' נגלה שם שורש הנשמה מרוח טהרה. וז"ש אחר עורי כו' אחר הסרת הלבוש הגשמיי. וכיון שזוכה כל איש ישראל להארת נקודה א' משורש עליון בזה נקרא תמים כי פי' השלימות הוא הארה עליונה ששם בכל נקודה יש הכל וכמ"ש בזה במ"א וכמו כן בש"ק על ידי ביטול המעשים מתגלה הארה העליונה ונק' פורס סוכת שלום. והוא הארה מאהל עליון רמז לדבר אות היא לעולם ר"ת וס"ת אהל אמת. וע"י המילה מתגלה פתח אהל הנ"ל. ובמדרש ביקש לעמוד א"ל הקב"ה שב אתה סימן לבניך כו' י"ל ע"ד הרמז לפי דברינו הנ"ל כי בודאי אברהם אבינו ע"ה תיקן כל קומתו והיה בכחו לעמוד. אבל השי"ת רצה שיתקן זה הדרך עבורינו שיוכל האדם למצוא נקודה אחת גם בהיותו יושב ועודנו מתלבש בלבוש הגשמיי אעפ"כ יפתח לו פתח האהל כנ"ל. הוא הארת המילה שזוכין כל בנ"י כמ"ש ועמך כולם צדיקים:

ברש"י נלכה עד כה. היכן מ"ש כה יהי' זרעך. הענין הוא עפ"י מ"ש במ"א כי עיקר נסיון העקידה הי' מה שידע אברהם אע"ה כי עתידין בני ישראל לעמוד ממנו כמ"ש ואעשך לגוי גדול וע"ז הי' מצפה כל ימיו. ועתה הלך לשחוט בנו. וזה סימן גדול להנאמן ליוצרו להיות זהיר במצוה קלה כבחמורה מאחר שכן רצונו ית' אם כי לכל זכיות ועבודת כל זרע ישראל הוא דבר שאין לו סוף ותכלית. ומ"מ נתן הכל בעבור לקיים מצוה אחת בשעתה. וממילא נכנס עתה אברהם אע"ה לתקן במעשה זו כל מה שעתידין בנ"י לתקן עד סוף כל הדורות ז"ש ונלכה עד כה. דכתיב כה יהי' זרעך פי' שבנ"י יתקנו בחי' מלכותו ית' שאינו ניכר בעוה"ז שזה ההפרש שאמרו חכמים בין זה הדבר לכה אמר ה' שהוא התגלות ההארה מתוך החושך וע"ז נכנס לתקן הכל עתה. והנה באמת הי' זה הכנה לכל מעשה בנ"י וע"י המחשבה טובה של אאע"ה. הקב"ה מצרפה למעשה הבנים. וז"ש המאכלת שבנ"י אוכלין מתן שכרה:

ובמד' והאלקים נסה את אברהם. נתת ליראיך נס להתנוסס כו' כי הקדמת הנסיונות האלה הי' הכל הכנה לבנ"י וכן חשבון המשנה עשרה מאמרות כו' אח"כ עשרה נסיונות כו' עשרה ניסים כו' כי כמו שעשרה מאמרות הם קיום עולם הטבע בכלל. כן עשרה נסיונות הכנה וקיום הנהגת בני ישראל. שהקב"ה מנהיג אותנו בדרך הנפלאות וכמ"ש במ"א בשם מהר"ל ז"ל כמו שיש סדר מיוחד לטבע כן יש סדר להנהגת הנסים. וז"ש נסה את אברהם פי' ע"י אמצעות מעשה אבות מנהיג הבורא ית' [*את*] בנ"י במדריגת הנסים כנ"ל. נס להתנוסס כי יש נס לשעה ויש נס שעושה תולדות ומתפשט ממנו נסים תמיד. ובאמת אלה הנסיונות הנאמרים בתורה הם באמת נסים כי אין אדם יכול לעמוד בנסיון כזה רק אם הוא למעלה מהטבע ממש כמ"ש וז"ש נס להתנוסס שהי' הכנה בעבור בנ"י וז"ש המאכלת שבנ"י אוכלין מתן שכרה כנ"ל והבן:

תר"מ

ב"ה וירא אליו כי אאע"ה הי' התחלה לאבותינו אעפ"כ היה הוא קיום כל הברואים כמ"ש בהבראם באברהם. לכן כל השנים שעברו עליו קודם המילה הי' לקיום הבריאה. ועתה התחיל להיות הנהגה מיוחדת בעבור בנ"י. וז"ש אליו בפרט. והוא יושב כו' ובמד' ענותך תרבני כו' אתה סימן לבניך כו' כי זה עיקר ההפרש בין אוה"ע הקדמונים יג) שנמצא גם בהם במקרה איזה מראה כמ"ש ויקר כו'. אבל בנ"י קבועים הם ומיוחדים לנבואה בכל עת וא"צ להשתנות בעת הנבואה ז"ש וירא אליו כו' והוא יושב פתח האהל זו מילה כמ"ש בזוה"ק פתח הגוף. כי אחר החטא כ' כתנות עור אחר שנעשה תערובות טוב ורע רק לבנ"י נמסר סוד הפתח במצות מילה. ומ"מ כל הגוף עודנו מכוסה והוא עבודת האדם בחומר לתקן כל הבריאה. כי אחר החטא היה זה עצת הבורא ית' להיות אומה מיוחדת אליו ית' ועי"ז יאירו לכל הברואים. וכמו כן באדם עצמו יהי' נקודה אחת פתוח. ועי"ז יתמשך כל הגוף אחר זאת ההארה. וכדמיון זה נמצא בכל מקום ממש נקודה אחת אשר עלי' הוסב כל המסובב. וזה הפתח פתח אברהם אבינו ע"ה כמ"ש פתח גדול פתחת כו' הרבה גרים באו כו':

המכסה אני מאברהם כו' כי הבורא יתברך קודם שעושה דין הוא מתלבש בהחסד והטעם כי עולם חסד יבנה והוא קיום העולם ז"ש ואברהם היה יהיה וכו' ונברכו בו כו' וע"י מדת החסד של אברהם אע"ה נמשך ברכה לכל הברואים ע"כ לא יעזוב את חסידיו חסידו כתיב. וכמו כן הוא נמלך בכל הג' אבות לכן נקראו אבות כי אין דבר נעשה בלי ידיעתם. וראינו כי לא נעשה משפט בסדום עד שנמלך בו ומיד התחיל מדת החסד להרבות בקשה כמה פעמים עד שהסכים ומכל שכן עתה שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם:

תרמ"א

ב"ה במדרש ואחר עורי כו' מבשרי אחזה אלולי שמלתי מהיכן הי' ה' נגלה עלי פי' הגם שהי' לו גם קודם המילה מראות. הי' בחסד עליון ועתה זכה מצד עצמותו. להיות השי"ת נגלה אליו. כמ"ש מבשרי אחזה. ולכן נגלה המראה אליו בדביקות עצום כי מה שמשיג אדם באמצעות עבודה שלו יש לו בזה דביקות יותר מהשגה שבא בחסד עליון בלבד. אחר עורי פרשנו במ"א כי אדה"ר ע"י החטא הוצרך לכתנות עור כי לא הי' יכול לקבל הארה עליונה בלי התלבשות כמ"ש ויתחבא האדם כו'. ואבינו אברהם ברוב מעשיו הטובים זכה להסיר מכסה העור ולפתוח פתח מאותו בחי' שהי' קודם החטא. וז"ש והוא יושב ע"י המילה פתח האהל שנפתח מה שהי' נכסה. וחז"ל דרשו הפסוק אשרי תבחר ותקרב על המילה והוא רמז למילה ופריעה כי בחירה היא נגד המילה שהערלה נכרתת ממילא נתגלה במקום הזה קדושה ונפתח עי"ז היכל מיוחד. וקריבה היא נגד הפריעה כי יש ב' קליפות יש שצריכין לרחק לגמרי כמו האיסורים. ויש יצה"ר בדברים המותרים והיא קליפת הפריעה שא"י לבטלה לגמרי רק להפריש עצמו ולהרחיק עצמו מאותו הקליפה ג"כ. ולכן בזכות ב' הרחקות אלו נפתחים ב' היכלות כמ"ש בסיפא נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך וכפי הרמז בדורות שהיו מקודם בכלל הבריאה הערלה והוא דור המבול שנאבדו ונכרתו מן העולם אח"כ דור הפלגה שלא נאבדו לגמרי רק נרחקו ונפרשו מן האחדות אח"כ בא אאע"ה שהוא אור הגנוז. וכעין זה מצינו שנאמר לאברהם אע"ה לך לך מארצך כו' ולוט הלך עמו רק שאח"כ נתרחק ממנו שהי' לו קצת אחיזה ומ"מ הי' צריך להיות מרחוק וזה רמז לב' המילות כנ"ל:

איתא אברהם בירר לו את הגלות כי אמרו לא גלו ישראל רק שיתוספו עליהם גרים היינו המשכות כל הברואים לתורה שזה הי' בחירתו של אברהם שהכניס עצמו בכל המקומות לתקנם ולהעלותם לכן איתא כי נח הי' צריך סעד כו' ואברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו והוא בחר לו זה הדרך שמעצמו ימצא לו דרך האמת ולכן הצדיקים שהיו מקודם היו נולדים מהול והוא בעבודתו זכה למצות מילה והוא תיקון עולם העשי' שיזכה האדם להסיר הערלה במעשה ידיו לכן כל עובד ה' אין לו להרהר על אלה הסתרות שנמצא לכל עובד ה' כי לפום צערא אגרא וזה בחר לו אבינו אברהם מאהבתו את השי"ת הכניס עצמו במקומות מסוכנים לתקן אליו כל הבריאה לכן נק' על שמו בהבראם באברהם. וכן הוא לדורות בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ע"י שמקרבין כל הבריאה אליו ית' ומעוררים כח הראשית בעולם. ואיתא אברהם תיקן תפלת שחרית דכתיב וישכם אל המקום אשר עמד שם כו'. פי' הפשוט שמיד בהקיצו משנתו בא לו אל המקום אשר עמד בו אתמול בשכבו וזה סדר עובד ה' הנקרא מהלך כמאמר ודברת בם בשכבך ובקומך כי כל ימי האדם הם הילוך אחד ועליו נאמר בא בימים. וכמ"ש בתפלה ונשכים ונמצא ייחול לבבנו כו'. שזה סימן לאהבת הבורא ית' שמיד בהשכמה קודם כל עובדא נזכר מהבורא ית' כדאיתא בס' הישר לר"ת ז"ל לכן אברהם שהוא עמוד האהבה כמ"ש אברהם אוהבי העיד עליו הכ' וישכם כו' אל המקום כו'. וע"ז אמרו שתיקן תפלת שחרית שהניח זה הכח לכל איש ישראל שיוכל להיות מעורר את השחר בכל יום כנ"ל:

פי' אמו"ז ז"ל ע"פ כי ידעתיו למען אשר יצוה כי השי"ת נתן לו דיעה ודביקות שיהי' בכחו לצוות ולהניח לכל בנ"י אחריו וזהו פי' למען כפשוטו כנ"ל. והענין הוא כי הדורות נמשכין זה אחר זה והאבות הם הראשים והדעת של בנ"י קיבלו האבות בעבור דורות האחרונים שהם כגופות לגבי הארות האבות שהם נשמות לכן נקראו אבות. וזהו עצמו הטעם כיון שפנימיות הדעת ניתן לאברהם והוא שרש וחיות הכל ממילא אין לכסות ממנו דבר. והיינו שהי' נצרך להוציא הכחות של הקדושה שנמצא בסדום והוא עצמו הצלת לוט שבא ממנו דהמע"ה ומלך המשיח כי הכל בעבור בנ"י נבראו א"כ צריך הצדיק לידע מפלת הרשעים להוציא בלעם מתוך פיהם כנ"ל:

בפסוק עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. ומקשין הלא עבודתו של אברהם הי' בחי' אהבת ה' שהוא למעלה מעובד מיראה ולמה ייחס לו הכתוב ירא אלקים. אבל התירוץ הוא כי זה עצמו היה הנסיון כי ודאי אברהם אע"ה שעזב ארצו ומילדתו והשליך עצמו לכבשן האש בעבור הבורא ית' מה נסיון הוא לשחוט את בנו. אבל התירוץ הוא כי בודאי העובד מאהבה כמו אברהם נמשך לבו ומעיו לעשות רצון קונו עד שכל איבריו נמשכין בטבעם לעשות רצון קונם. וכל רמ"ח איברים שבו. כל חיותם. המצות של השי"ת. אכן באמת לא הי' רצונו של הקב"ה לשחוט את יצחק ולבו של אברהם לא הרגיש דביקות ואהבה בזו העובדא ע"י שבאמת לא הי' כן רצונו של השי"ת ולכן הי' נסיון ולכן נאמר וירא את המקום מרחוק. ולכן הי' עבודתו עתה רק בבחי' ירא אלקים שלא הרהר אחריו ית' כלום. ולכן ביקש שלא ינסה אותו עוד פי' שלא יהי' לו רחקות עוד שדרכו של אברהם אע"ה בחי' אהבה כנ"ל:

והנה מצוה זו של העקידה לא נגמרה במעשה רק הי' רצונו ית' שיהי' מוכן לשוחטו. והיינו שהי' עבודה גבוהה מאוד. כי שרש המצות הם למעלה מהטבע ורק האור מתלבש במעשה הגשמיי ויש מצוה שהיא רק במחשבה ורצון והוא למעלה מהתלבשות העשי'. ואאע"ה נתנסה בעשר נסיונות לתקן עשרה מאמרות. נמצא נסיון העשירי הוא במקום גבוה מאוד. ולכן נאמר לו עתה ידעתי כו' פי' אף כי לא בא לידי מעשה כך ניתקן בדעת העליון המבוקש ממנו. [גם יתבאר עפ"י הפ' לאל גומר עלי. וכמ"ש במ"א בכמה דוכתי כי גמר העבודה הוא בידי שמים] כנ"ל:

תרמ"ב

ב"ה במדרש ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה כו' כי גם מקודם הי' לו מראות אלקים אבל עכשיו זכה לזה בעצמותו ע"י הסרת הערלה וכדי להתקרב אליו ית' הסיר הערלה וקליפה המסתרת כמו כן שילם לו הבורא ית' לגלות אליו המסתירין שלו כמ"ש המכסה אני מאברהם כו' כמו שהוא רצה להיות נגלה לפניו ית'. וכן לעולם כפי מה שמסיר האדם ערלת הלב ומנקה עצמו מגשמיות כדי שיוכל לעמוד לפני ה'. כן השי"ת מסיר המחיצות המבדילות למעלה וזוכה לקבל פני השכינה כפי הזדככות שלו. וע"ז רמזו חז"ל בדיוק הפסוק וכרות עמו הברית וכו' ולדברינו הפי' כמו שכרת אברהם הערלה למטה כן כרת השי"ת שורש הערלה למעלה דכמו שיש ערלה והסתר למטה כן למעלה וזה תלוי בזה. ולכן אמר מבשרי אחזה שזכה לזה באמצעות מעשיו לכך כתיב וירא אליו דייקא. והוא יושב פי' שהי' בקביעות דבר של קיימא ע"י שהי' בזכות מעשיו יותר ממראות הראשונים שהי' במתנה. ולכן שילם לו במעשה זו הכל לדורות כמ"ש במדרש אתה סימן לבניך כו' וכן יקח נא כו' והשענו כו' על ידי שהי' בזכותו כנ"ל:

במדרש על העקידה נתת ליראיך נס להתנוסס כו'. דכמו דיש עשרה מאמרות שמזה נבראו כל הברואים ע"י הרבה מיני התפשטות. כן עשרה נסיונות שנתנסה אאע"ה מזה נתפשט כל הכחות בעבודת בנ"י לגבור כל א' על הטבע כפי ערכו. לכן סידרה המשנה עשרה מאמרות כו' עשרה נסיונות כו' וזהו להתנוסס לכן הי' צריך לזה כח גדול שהי' הכנה לכל הדורות ע"כ דרשו חז"ל נא עמוד לי בנסיון הזה כו' ע"י שתלוי בזה כל בית ישראל. ולכן כ' אח"כ עתה ידעתי כו' ומקשין והלא השי"ת הכל גלוי לפניו. אכן התשובה כי לא שייך לשון ידיעת הבורא ית' עד כי נגמר הדבר עד סוף כל הדורות ועי"ז הנסיון העשירי כבר הי' הכנה להיות תיקון השלם שיהי' לעתיד. ולכן עתה ידעתי. ולכן אין קורין אבות אלא לשלשה ע"י שכל מעשי אבותינו השלשה הי' רק בעבור הכלל ישראל. וז"ש אשר יצוה את בניו וביתו אחריו ולא מצינו צוואה באברהם אבינו ע"ה קודם מותו רק שהי' מחבר כל הדורות העתידין לצאת ממנו לכל מעשים טובים שעשה וז"ש כי ידעתיו למען כו' כמ"ש כי ידיעת השי"ת הוא על דבר שאין לו הפסק:

תרמ"ג

ב"ה במדרש המכסה אני כו' אפילו הלכה שהקב"ה מחדש בכל יום נגלה לו. נראה דדריש אשר אני עושה לשון הוה. וכתיב התם השמים החדשים הארץ החדשה אשר אני עושה. עיין בזוה"ק בהקדמה שהוא שמים חדשים הנעשים ע"י חידושי תורה. ובאמת ע"ז נאמר מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. עושה לשון הוה וכ"ז נגלה לאאע"ה שנעשה כביכול שותף בהנהגת הבריאה וכן כל הצדיקים המקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות. אאע"ה נעשה אחר המילה ברי' חדשה כענין גר שנתגייר כקטן שנולד. והרמז הי' יהי' ואמחז"ל כל מקום שנאמר הי' ראה עולם חדש. לכן כתיב פתח האהל שידע שמתחיל עתה דרך חדש:

בענין שמו של יצחק על שם הצחוק שמעתי מפי מו"ז ז"ל שכמו שנאמר על הרשע מצחק בע"ז וג"ע וש"ד. והיינו שעונות חמורים כשחוק בעיניו כמ"ש שחוק לכסיל ע' זמה. כן להיפוך בהצדיק יצחק אבינו ע"ה הי' כל תחבולי היצה"ר כשחוק מה שלאדם אחר הר גבוה כי הי' איש קדוש מרחם עכ"ד. ויתכן לומר כי אם שיצחק הי' לו מדת היראה והפחד יוכל להיות שלא הי' ניכר על פניו רק שמחה וחדוה כי באמת אין מי שישמח בעולם רק מי שהוא ירא ה' לאמיתו ואין לו שום פחד אחר. מה גם אם הוא בן חורין מיצה"ר כיצחק שהי' מוכן לעולה לפני ה' רק שגזר ה' אל תשלח ידך אבל הי' מוכן לזה. והוא שמחה לצדיק יותר משמחת הרשע בהבלי עולם. ויתכן לומר שישמעאל רצה להדמות אליו בבחי' השמחה. אבל שרה הנביאה ידעה להפריש שלשמחה זו מה עושה. לכן אמרה לא יירש עם בני עם יצחק שידעו שיורש שלהם מוכן להיות מלא שמחה שע"ש זה קרא שמו יצחק:

בנסיון העקידה כתיב וירא מרחוק כו' כי הקב"ה ניסה אותו במדת היראה כי עיקר מדתו הי' אהבה וקירבות כמ"ש המכסה אני. ועתה הי' מרחוק בבחי' היראה לכן נאמר ירא אלקים אתה וכ"כ ה' יראה כו' שבא עתה למדת היראה לכן לא ייחס הנסיון ליצחק כי זה הי' מדתו ואין זה נסיון כי בודאי הי' כ"א מדה שלו בשלימות. אבל עיקר הנסיון בבחי' אחרת כנ"ל:

תרמ"ד

ב"ה במדרש ואחר עורי נקפו זאת מבשרי אחזה כו' כי הנה ברית המילה הוא קבוע באיש הישראלי לא ככל המצות אשר המה נעשים לפי שעה ומצוה זו היא דביקה בגוף האדם כמ"ש מבשרי אחזה שהוא דביקות שאינו מתבטל לעולם וזהו הרמז וירא אליו כו' והוא יושב פי' שיהי' הדביקות בקביעות בישוב וזהו עיקר הברית מילה שנק' ברית כברית והתקשרות שנעשה מחדש בב' ענינים שהיו רחוקים כי הגוף הוא מרוחק ובאבר זה נעשה קירוב ודביקות. ואמת כי אבר זה יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו להודיע כי הפנימיות מקורב ורק החושך יכסה ולכן כשניתן רשות להסיר הקליפה והמכסה מאבר הזה נתעורר בו הפנימיות וכמו שיש ברית בשבת דכתיב ששת ימי המעשה יהי' סגור. כן בגוף האדם כי הציור הוא סימן על הפנימיות וכל האברים ידים ורגלים וראש ובטן הם סתומים ומילה הוא הפתח כענין ביום השבת יפתח ביום החודש יפתח הרמז לברית הפה והלשון. וזכות המילה הולך עם האדם תמיד כאשר חכמים הגידו שמצלת בנ"י מדינה של גיהנם. ואמחז"ל כשהיה דוד המע"ה בבית המרחץ ערום בלי מצוה ונזכר במילה שמח כו'. הענין הוא דכתיב אם יסתר איש כו' דרשו חז"ל המשל למלך שעשה מקומות טמונים ובני המדינה שמרדו בו הטמינו עצמם שם ואמר המלך אני עשיתי המטמוניות ואתם רוצים להסתר ממני שם. כן הרשעים עושים במחשך מעשיהם כו'. ויש לנו ללמוד מזה כי העובד ה'. הקב"ה הולך עמו בכל אלה המקומות והצדיקים המסכנים עצמם לתקן כל המקומות החשכים הקב"ה מאיר להם שם כי הכל צפוי לפניו ית' וכ"כ חז"ל המטמין עצמו לעשות מעשים טובים הקב"ה מגלהו כמ"ש ואני לא אראנו. אַראנו בעיני כל ע"ש. והכל ענין א'. לכן אברהם אע"ה שהכניס עצמו בכל המקומות ומסר נפשו לה' גילה לו הקב"ה כל הסתרים והסיר ממנו כל המסכים המבדילים והסיר ממנו הערלה שהוא שורש כל הסתרות ואמר המכסה אני כו'. וקבע לו ברית מילה שהיא חתומה בבשרינו שהולך עם האדם להאיר לו מתוך החשיכה וע"ז נאמר גם כי אלך כו' לא אירא כי אתה עמדי:

במדרש שמילה בשמיני שיראה פני מטרונה תחלה. משמע שיש אח"כ ראי' גדולה מזו כמ"ש יראה כל זכורך והוא באמת העדות שבנ"י בזכות המילה היו יכולין להיראות פני ה' ג"פ בשנה. ולכן יש פלוגתא בגמרא אי ערל חייב בראי' ע"ש. וקבלת שבת היא ראי' הקודמת כמ"ש הרמז שבעת ימים תחת אמו כו' וכן בפרשה זו וירא אליו ה' ע"י המילה הוא עצמו ענין ראיית פנים בעזרה ועיין בסתרי תורה בזוהר בפרשה זו ותבין. ובמד' תנחומא פרשה זו בפסוק זרע יעבדנו יסופר לה' לדור מפרש שע"י התיקון שנעשה בהילד ע"י המילה שהיא עבודה בדמים כקרבן ע"ש עי"ז נזכר לפני ה' ונכנס בכלל ס"ר נשמתין דישראל:

תרמ"ה

ב"ה במדרש ואחר עורי נקפו זאת כו'. כי הנה כמו שיש בגוף האדם עור ומכסה על הרמ"ח איברים כן הוא למעלה יש ג"כ מכסה כמ"ש במ"א דעוה"ז ועוה"ב הם מיני העלמות מצד עומק רום ועומק תחת. וכמו שהאדם זוכה להאיר אור נשמתו ולהעביר כסוי ערלת הגוף כן תוכל נשמתו להעלות למעלה לפתוח לה השערים הסגורים כנ"ל. וז"ש פתח האהל פתח טוב פתחת ע"י שעשה פתח בגופו בהסרת הערלה כן נפתח למעלה פתח האהל. והוא יושב דמקודם לא הי' יכול לעמוד כדפרש"י בפסוק ויפול על פניו. ועתה שזכה להתגלות מכח מעשיו וז"ש וירא אליו כו' עי"ז נתישב הנבואה אצלו וז"ש במד' סימן לבניך כו'. פי' שזה שיושב היינו שא"צ להבטל מן המציאות כשבאה הנבואה אליו רק שמתישב ההארה בכל מעשיו:

בפרשת העקידה במדרש נתת ליראיך נס להתנוסס כו'. דיש נסיון ונס לשעה ויש לדורות לעשות פירות וזהו להתנוסס דכתיב יען אשר עשית כו' ברך אברכך כו' ויתכן לפרש כי אין זה נתינת שכר בלבד רק שמעשה זו היה הכנה שיוכלו בנ"י לתקן הכל עד סוף הדורות כי כל הנסיונות של אאע"ה היו הכנה לשנות כל הטבע כמ"ש במשנה עשרה נסיונות כו'. אח"כ עשרה נסים. ועתה נתברר והוכן דרך עד סוף הדורות. לכן כתבו חז"ל ויקח המאכלת שישראל אוכלין מתן שכרה והיינו שכל עבודת בנ"י שזה עיקר שכרן של מצות כמ"ש שכר מצוה מצוה (והכל) [הכל] בכח מעשיהן של האבות דכתיב למען אשר יצוה בניו וביתו כו' ולא מצינו שהי' מצוה בעת פטירתו איזה צואה. אך הפירוש שבכל מעשה האבות נשתתפו עם כל הדורות העתידין לעמוד מהם ולכן נקראו אבות שלא הי' שום עובדא לעצמותם רק בשם כל ישראל כמו שאנו עושין בשם כל ישראל. ומצד זה נוכל אנחנו להתקשר במעשה אבות מפני שהם כללו אותנו במעשיהם וצוותא הוא לשון התקשרות אשר יצוה כו' בכל מעשה שעושה כנ"ל. שוב מצאתי כדברים האלה בס' קדושת לוי ע"ש:

במדרש נסה את אברהם גדולה אחר גדולה כנס של ספינה כו' כי בכל נסיון נתעלה אברהם אע"ה מדריגה אחר מדריגה לכן נסיון האחרון הי' בבחי' מחשבה בלבד ולא נתקיים בפועל שהי' למעלה מהתלבשות המעשה והי' רק ברצון ומחשבה דצריך כל עובד ה' לעבוד בעובדא עד שידו מגעת. וברצון צריכין לעלות עוד יותר מכח המעשה בפועל ועל זה נק' רצון מלשון ריצה והתלהבות הגם שא"י להוציא כ"כ מכח אל הפועל. וזה ניתן רק לבנ"י כמ"ש חז"ל בבנ"י הקב"ה מחשב להם מחשבה טובה כמעשה וכמ"ש בזוה"ק ע"פ בשוא גליו אתה תשבחם ע"ש וזה הרמז כנס של ספינה שיש עבודה בהשתוקקת אהבה. הגם שאין לו יסוד בעולם העשי' כמי שפורח באויר וספינה המשוטה ע"פ המים לכן הי' הציווי רק העלהו ואסקי' כמו רצוא ושוב כנ"ל:

תרמ"ו

ב"ה במדרש סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם דאיתא הקב"ה מתהא את הצדיקים. דמקודם יש התגלות לצדיק לראות שיש כאן דבר סתר וסוד. ואח"כ זוכין לידע הסוד וכ"כ וירא ג' אנשים נצבים כו' אח"כ וירא. שעמד על הסוד. ובאמת סוד ה' ליראיו מראשית בריאתם. וע"י היגיעה זוכין אח"כ לדעת ולהשיג ולהתדבק בזה הסוד. ובזוה"ק בפסוק ואברהם ושרה זקנים כו' נודע בשערים בעלה כו' ומקשה דלית השגה ותפיסה בהקב"ה. ומתרץ ע"י הנשמה שבאה ממקום גבוה אך בעוה"ז מתלבשת ע"י כמה לבושים. אך כשיש זמנים שהשערים נפתחים יכולה הנשמה להרגיש ולדעת את בוראה ע"ש היטב. דאיתא הקב"ה נמלך בנשמת הצדיקים וז"ש בשבתו עם זקני ארץ הם שורש נשמתין קדמאין קודם שמתלבשים בעוה"ז רק הזקן שקנה חכמה היינו שמעלה נשמתו בשורשה. כמ"ש לעיל סוד ה' כו' ובריתו להודיעם. וכ' שער החצר כו' ביום השבת יפתח. א"כ בשבת נפתח השער ולכן יש נשמה יתירה וכתיב בי' לדעת כי אני ה' דרשו חז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו' לך והודיעם. והוא כנ"ל שבשבת זוכין לדעת ע"י פתיחת השער כמ"ש נודע בשערים כו' וכמו שיש שערים בזמן כן בנפש. וכמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור. כמו כן בנפש ידים ורגלים וראש וגוף המה נקראים ימי המעשה והמה סתומים. ומילה הוא פתח הגוף ורמז שביום השבת יפתח לכן ע"י ברית המילה זוכין לדעת ולדביקות כמ"ש אחר המילה וירא אליו ה' ואחר עורי נקפו זאת כמ"ש במד' שנפתח השער. וביום החודש יפתח רמז לברית הלשון כי קידוש החודש ומועדות תלוי בפה:

בפסוק וה' אמר המכסה אני כו' אשר אני עושה. בכמה מקומות דכתיב וה' דרשו חז"ל הוא וב"ד. יתכן לומר שזכה במדה"ד אאע"ה שלא להעלים ממנו דבר לאשר האבות הן המרכבה ולא עשו שום דבר רק בדביקות עליון ולא נשכח יראת ה' מהם אפילו שעה א' לכן שילם לו כמדתו שלא לכסות ממנו שום דבר וזה עצמו המשך הפסוק ואברהם הי' יהיה כו' לאשר כל מה שעושין בהשתתפות שם שמים קיים לעד:

עוד יבואר וה' אמר עפ"י מה שבארנו פי' הכתוב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כי כשהקב"ה עושה דין נמלך במדת החסד כמ"ש צדיק ה' כו' וחסיד בכל מעשיו. אף שהמשפט צדק עכ"ז קודם שבא לידי מעשה מתלבש במדת החסד וז"ש וה' אמר המכסה כו' מאברהם שהוא מדת החסד אשר אני עושה ולכן מיוחס החסד לימינו שאין נשכח לעולם כענין שכתוב אם אשכחך כו' תשכח ימיני שאין שכחה בימין. ויש לפרש סיום הפסוק הי' יהי' כו' כי בעבור שעולם חסד יבנה ולולי מדת החסד לא הי' קיום לעולם בעבור זה עצמו חביב מדת החסד לפניו ית"ש כי הוא הברכה של כל הברואים ונברכו בו כו':

תרמ"ז

ב"ה בפסוק וירא אליו כו' ובפסוק המכסה אני מאברהם כו' ובמדרש סוד ה' ליריאיו זו המילה שלא נתגלה סוד המילה עד אברהם אע"ה כו'. כי הנה בכל דבר יש סוד ה' כמ"ש גדולים מעשה ה' אך שנתלבש בבחי' עולם שנה נפש והסוד הוא כמ"ש רב טובך אשר צפנת ליריאיך והוא בחי' עוה"ב וע"ז אמרו חז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. אך הברית הוא התקשרות ודעת שיוכלו הצדיקים להתדבק בזה הסוד בהיותם בעוה"ז ג"כ. וזהו ובריתו להודיעם. ואמרו חז"ל על שבת מתנה טובה יש לי לך והודיעם כו' וע"י הברית מילה יש התדבקות בסוד הנפש וכמו כן ע"י ברית הארץ ובית המקדש יש התדבקות בסוד העולם וע"י שבת ומועדים יש התדבקות בסוד הזמן והשנה והאמת כי השבת כולל כל הג' בחי' כמ"ש בפ' נח מזה. אך הוא מצד הקב"ה ומתנה שהנחלנו. אבל הג' בחי' הנ"ל צריכין להתברר מן התחתונים בעצמם לכן נולד אאע"ה עם הערלה ובזכותו ניתן לו מצות המילה וכמו כן קדושת הארץ ובית המקדש היה בכח האבות כמ"ש ויקרא בשם ה' כו' ומכש"כ המועדות שהיו בכח בני ישראל דקדשינהו למועדים ולכן היה מצות ראיות כל זכורך שהוא אות המילה בג' זמנים המיוחדים ובמקום אשר יבחר שהם ג' אותות הנ"ל. ואיתא על שבת קודש שהוא החותם ע"ש במד' בפסוק ויכלו. וכמו כן החותם בגוף הוא המילה שחתם בבשרינו. וחותם העולם הוא ביהמ"ק שנקרא שמו יתברך עליו ובהמועדות שנקראו מקראי קודש. ואמת כי כל התרי"ג מצות הם דרכים להתדבק בפנימיות הסוד. אבל אלו שנקראו אותות ובריתות הם מגלין כל הסודות כמ"ש ובריתו להודיעם לכן ביום שבת קודש הוא הזמן שיכולין לדעת סוד ה' כמ"ש במזמור שיר ליום השבת במעשה ידיך ארנן מה גדלו מעשיך כו'. והנה וירא אליו הוא בודאי התגלות הנבואה במדריגה עליונה שהיה לו מקודם כדאיתא בזוה"ק שאחר המילה זכה להתגלות עלמא דאתכסיא וכמ"ש המכסה אני מאברהם. ולבאר הענין לפמ"ש בפרשה הקודמת למה נקרא תמים ע"י המילה שבערלה אין פנימיות לכן צריכין להסירו. והרמז הוא כי השי"ת הרכיב הנשמה עם הגוף וייצר ב' יצירות כו'. אך לפי שעיקר הגוף בעוה"ז יש בו משהו עודף בגוף מהארת הנשמה. ובזה הוא המקום שהרשעים מצאו להם מקום להתגדר בו. כי אם הנשמה היה מאירה עד הסוף לא היה נמצא רק אור כי טוב. ומול זה בחלק הנשמה שעיקרו בעוה"ב. יש עודף מה שאינו יכול להתלבש בגוף. ונאמר שע"ז נקרא נשמה יתירה שהיא עודף על הגוף. ובני ישראל בכח המילה זוכין להארת הנשמה יתירה והוא המקום שמצאו הצדיקים להתגדר בו. וכמ"ש במ"א שיש (עולם) [העלם*] שהוא הסתר מכח הסט"א ויש ג"כ העלם מצד שהוא גבוה מעל גבוה. וכפי מה שזוכין להתגבר על העלם של עוה"ז כך זוכין להתגלות מעולם הנעלם הנ"ל לכן וירא אליו ה' כו' ע"י פתח האהל שפתח בעוה"ז נפתח לו פתח בעלמא דאתכסיא כנ"ל:

תרמ"ח

ב"ה במדרש פתח האהל פתח טוב פתחת כו' סוד ה' ליריאיו כו' אם תמול תטול סוד ה' כו'. והענין הוא כי בודאי מה שנק' סוד ה' א"א להתגלות בעוה"ז ועיקר סוד ה' ליריאיו הוא מה שזוכין נשמות בנ"י בעוה"ב. אכן ובריתו להודיעם שנתן הקב"ה ע"י תורה ומצות. ובפרט המצות שנקראו ברית ואותות כמו שבת מילה ותפילין ודכוותיהו. על ידיהן יש לאדם דעת ודביקות להרגיש הארת הסוד. ובמשנה חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת שנברא בצלם דכתיב כי בצלם אלקים עשה כו' וקשה דמביא זה הפסוק והלא מתחילת כתיב בצלמינו. ויברא את האדם בצלמו. אכן פי' המשנה כמ"ש כי ודאי עיקר הבריאה בצלם אלקים הוא הנפש והנשמה כמ"ש חז"ל וייצר ב' יצירות כו'. אכן גם בצלם הגוף נמצא לבני ישראל התקשרות ודביקות בציור הפנימי והוא באמת ע"י המילה שנתן הקב"ה לבנ"י וזה שהוכיח מדכתיב שופך דם האדם כו' כי בצלם אלקים עשה. מוכח כי בגוף נמצא ג"כ זה הצלם. אך הוא נסתר כמ"ש אשר צפנת ליריאיך. כי הערלה מכסה. ולבנ"י ניתן כח להסיר זו הערלה ולהתגלות להם צלם אלקים. ולכן נקרא אות ברית קודש כי עי"ז הברית נודעת להם זה הצלם כנ"ל. וכן הוא בענין השבת קודש שדרשו חז"ל לדעת כי אני ה' מקדישכם מתנה טובה כו' בבית גנזי לך והודיעם. היינו שבאמת השבת מיוחד לנשמות בנ"י שעולין בשבת קודש לג"ע עליון. אכן גם בעוה"ז נתן השי"ת לנו השבת להיות לנו ידיעה ודביקות בשבת העליון. וז"ש ושבת קדשו הנחילנו בלשון נסתר שהוא סוד ה' ואח"כ שבת קדשך הנחלתנו שיהי' לנו בעוה"ז ג"כ חלק בהארה זו כדאיתא שבת הוא מעין עוה"ב וכן רמזו חז"ל מתן שכרו לא עבידי לגלויי ע"ש. וכן הוא בכל המצות אשר קדשנו במצותיו הוא בסוד המצות. וצונו בפרט שעל ידי מעשה המצוה בעוה"ז יהי' לנו דביקות וידיעה בשורשה העליון. ואאע"ה הי' הראשון שפתח זה הפתח בעוה"ז להיות בו התגלות מעוה"ב דכתיב פתחי לי אחותי דרשו חז"ל כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. דכתיב ג"כ פתחו לי שערי צדק כו'. וב' הפתחים תלוין זה בזה כי כפי שאדם פותח כך נפתח לו מלמעלה. וכיון שהמילה נתן הקב"ה ביד האדם שלא נברא מהול רק לימול עצמו. הרמז שבזה הפתח שפותח האדם להתקדש בבריתו של אאע"ה כך נפתחים לו שערי צדק. דבאמת העיקר הוא סייעתא דשמיא. ומ"מ הכל תלוי גם בעבודת האדם. דכתיב ויהי נועם ה' עלינו והם ג' מדריגות כדאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. נועם ה' עלינו הוא סוד ה' שלמעלה מהשגת האדם. ומעשה ידינו כוננה עלינו הוא הפתח שהתחתונים מעוררים בעצמם. ומעשה ידינו כוננהו הוא הידיעה ודביקות שנתן לנו השי"ת ע"י תורה ומצות כנ"ל. ואפשר זה רמז הג' ראיות. וירא אליו ה' הוא בכח עליון. וישא עיניו וירא הוא כח התחתונים. ואח"כ כתיב סתם וירא שהוא הממוצע המחבר ב' אלו המדריגות. [ולכן אומרים זה הפסוק ויהי נועם במוצ"ש להמשיך הארה מהש"ק לימי המעשה כנ"ל]:

בענין העקידה שכתב בזוה"ק לאכללא ימינא בשמאלא דכתיב עושה שלום במרומיו מיכאל מים גבריאל אש והקב"ה עושה שלום ביניהם וכמו כן אלה הצדיקים אברהם ויצחק שהי' מדת כל אחד מהופך מחבירו ובמעשה העקידה נעשין אחד והכל הי' כדי למתק הדין. כדאיתא עלה במחשבה לבראתו במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר כי מדתו של יצחק היא הגבורה וכתיב לא חשכת ממני כו'. כי הי' ח"ו התגברות החושך לולי מעשה העקידה. וז"ש חז"ל שנקרא יצחק בן מביש שבייש א"ה ע"ש פ' חיי שרה. והרמז כי סבורים האו"ה להתאחד בחושך מכח מדתו של יצחק וע"י שעקד עצמו לפני אאע"ה נתמתק הדין והחושך ברחמים. ובמדרש אמור צדקתך כהררי אל משפטיך תהום כו' ע"ש הענין והוא בחי' אברהם ויצחק כי מצד מדת יצחק הי' צריך להיות כל אדם מוסר נפשו לשחיטה בפועל ממש אך נעשה התיקון ע"י הביטול והכוונה ומביאין קרבן בהמה ומצרף הקב"ה מחשבה למעשה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל על מאמר תדב"א כל האומר צפונה לפני ה' הקב"ה זוכר לו עקידת יצחק כו'. שבזו הפעולה נעשה שיהי' הקרבן בהמה מרוצה כמסירת נפש ממש:

ברש"י ויגש אברהם לפיוס ולמלחמה ולתפלה. לכאורה היינו פיוס היינו תפלה. אך הם רמז הג' תפלות שאבות תיקנום. כי פיוס הוא למצוא חן וחסד כי חפץ חסד הוא. ותפלה הוא לעורר רחמים ואין להאריך עתה:

תרמ"ט

ב"ה במדרש ואחר עורי נקפו כו' מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי. כי הנה האדם כולל כל הבריאה ונקרא עולם קטן. ויצירת אדה"ר הי' בצלם אלקים ממש ומקומו הי' בגן עדן. ואחר החטא כמו דכתיב ויגרש וישכן מקדם הכרובים ולהט החרב. כן באדם עצמו נעשה לו כתנות עור והם לבוש וכסוי שלא הי' מתגלה פנימיות נשמת אלקי ונעשה הסתר בגוף. וכשזכו בני ישראל בכח האבות לתקן החטא וניתן לאאע"ה ברית מילה להסיר הערלה והכסוי. כמו כן נפתח להם שערי ג"ע. וכמו שאמרו חז"ל בפסוק אשרי תבחר ותקרב כו'. וכ"כ במדרש פתח טוב פתחת כו' שע"י המילה נפתחו השערים וכמ"ש פתחו שערים ויבוא גוי צדיק וכ"כ ועמך כולם צדיקים כו' נצר מטעי כו'. ויתכן כי ב' השמירות הכרובים ולהט הם מכוונים לב' מילות כי הערלה היא מכסה לגמרי. ופריעה הוא לגלות כמשל להט המתהפכת. ויש לבאר עוד דכתיב סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם. וכבר כתבנו בזה עפ"י המשנה חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם דכתיב כי בצלם אלקים עשה ומקשין אמאי לא הביא פסוק הקודם ויברא אלקים את האדם בצלמו. ופרשנו שם. ועתה נבאר באופן אחר והכל אחד. כי קודם החטא הי' נגלה הצלם אלקי. רק אחר דכתיב משנה פניו ותשלחהו. ונשתנה הציור ונתלבש בכתנות עור על זה מביא המשנה שאעפ"כ חבה יתירה נודעת והוא כמ"ש ובריתו להודיעם. כי סוד ה' ליראיו הוא הפנימיות בחי' עץ החיים. ואח"כ שאכל מעץ הדעת טוב ורע הי' התיקון על ידי המצות ובריתות שנתן לנו הקב"ה לתקן הדעת ולברר הטוב מן הרע ובכח זה נוכל לחזור להתדבק בעץ החיים שהיא התורה. דכתיב תורה אור ונר מצוה א"כ המצות הם במקום שצריכין להאיר ולברר האור מתוך החושך והוא תיקון עץ הדעת ועי"ז נוכל להתדבק באור התורה וזהו ובריתו להודיעם כמ"ש אתה הראת לדעת. ולכן הביאו הפסוק בצלם אלקים עשה שנאמר אחר החטא. וזה נקרא חבה יתירה כענין שכתבתי במ"א פי' יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז כו' ודו"ק:

במדרש נתת ליריאיך נס כו' כתורן של ספינה כו'. שלא יאמרו מי שהוא רוצה הוא מקרב מגביה כו' ע"ש. הענין הוא כי בודאי מלך מה"מ הקב"ה למה לא יעשה כרצונו. רק כי אברהם אע"ה שהי' מיוחד במדת אהבה להשי"ת ולרוב אש האהבה לא הי' ניכר בו הפחד והיראה ולכן הוצרך לנסיונות לברר האהבה כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל כי אהבה צריך מנעל שלא יתפשט רק למקום הצורך. וכתיב רוצה יי את יריאיו המיחלים לחסדו. כי המתנהג רק בחסדו ית' ובמדת האהבה לעיני הרואים לא נחשב למאומה ויאמר האומר כי הכל מוכנים ליחל לחסדו. אבל אין זה האמת כי לא כל הרוצה ליטול השם כו'. ומי שזוכה להיות השי"ת רוצה בו וזוכה להיות מיחל לחסדו בודאי הוא ירא ה' לאמתו ובזה זכה לעלות לבחי' אהבה. וז"ש נתת ליריאיך נס כי הכתוב מעיד עליו ירא אלקים אתה רק כי האהבה גברה בו ולכן נתנסה בעשר נסיונות מה שלא מצינו באדם אחר. רק באברהם להודיע חבתו שהאהבה שלו הוא מתוך היראה ובמסירת הנפש. ועל ידי הנסיונות נתגלה היראה שהי' בו ע"ה. ואומרם ז"ל כתורן של ספינה שרואין אותו מרחוק היינו שהי' צריך להיות הכנה לכל הדורות. וכל מדה שהיא בפרטות הוא רק לשעה. ועל ידי נסיון העקידה שנכלל במדת היראה ג"כ נעשה דבר קבוע לדורות ונעשה עמוד העולם שכל הבוחר בדרכו יכול לאחוז בכח האבות ולעשות כמעשיהם שההארה שלהם מאיר מרחוק ולכל הדורות. וע"י הנסיון שעשה דבר שהוא חוץ מן הטבע ממילא אינו בזמן ובמקום מסוים רק שמאיר לכל הזמנים ולכל המקומות וכמ"ש במ"א עוד מזה:

תר"נ

ב"ה בפסוק וירא אליו ה'. כי אברהם אע"ה הי' עמוד העולם ועד שלא נימול הי' קיום כל העולם על ידו כדאיתא במשנה שקיבל עליו שכר כולן. ומן המילה ואילך הי' כל הנהגה שלו בדרך המיוחד לבני ישראל שהוא דרך התורה שלמעלה מהנהגת דרך הטבע לכן וירא אליו הוא בפרטות יותר שאין לאחר שייכות בו. ולכן הוליד ישמעאל קודם המילה ויתכן כי מצד ישמעאל יש התקרבות מכל האומות כשמתגיירין יכולין להיות עם אחד. וגם קודם הגירות ע"כ נמשך ע"י בנ"י קיום לכל האומות וצריך להיות ממוצע ביניהם. כענין דאיתא בספרים בד' בחי' דצח"ם. כי יש בין הדומם והצומח ענין ממוצע שכלול משניהם כמו כמהין ופטריות. וכמו כן בין הצומח לחי אבני השדה עוף ידוע שגדל כאילן. ובין חי למדבר קוף. ואנו נאמר כי אחר מדבר אדם שע"ז נאמר אדם אתם קרוין אדם ולא האומות. וישמעאל הוא הממוצע לכן נקרא פרא אדם. ולכן יד כל בו וידו בכל. כי על ידו יש התקשרות בין מדריגות מדבר למדריגת אדם כנ"ל:

תרנ"א

ב"ה במדרש ואחר עורי נקפו זאת כו'. מהיכן הי' נגלה כו'. דכתיב וירא האור כי טוב ויבדל ראה שאין העולם כדאי וגנזו לצדיקים. וידוע כי האדם נקרא עולם קטן כי הוא כולל כל הבריאה א"כ יש בו מאור הטוב אבל הוא נגנז ואברהם אע"ה בצדקתו זכה שנפתח לו הפתח ע"י חותם ברית קודש כמ"ש במד' סוד ה' ליריאיו. ואמר הקב"ה המכסה אני מאברהם שהגם שעשה הקב"ה להיות העור מכסה על הפנימיות. נמסר לו המילה לפתוח שערי הקדושה. שע"ז נאמר אור זרוע לצדיק והאמת כי בכלל העולם נקראו בנ"י צדיקים כמ"ש ועמך כולם צדיקים שנפתח להם שערי הקדושה. אבל בכל איש בפרט המילה הוא אור זרוע לצדיק. ואבר זה הוא עדות שנמצא הקדושה בכל האדם רק שהיא נגנז וכמו כן בני ישראל הם עדות כי נמצא הקדושה בעולם. וכמו כן בזמן שבתות ויו"ט אשר בהם מתגלה הקדושה הם עדות שהקדושה גנוזה ונסתרת בעולם והוא כענין יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו לכן שבת סהדותא אקרי וכמו כן בני ישראל עדים אתם:

במדרש והאלקים נסה. נתת ליריאך נס כו' כתורן של ספינה. כי כל המדריגות שזכו האבות הי' הכל מתנה מהשי"ת בעבור בנ"י לכן נקראו אבות רק שהם ע"ה בצדקתם זכו להיות כלי לקבל אלה המדריגות בעבור בנ"י וכ"כ תתן אמת ליעקב. כי עוה"ז עלמא דשיקרא אבל זכה יעקב אע"ה שנתן לו השי"ת מדת אמת והוא הי' כלי מוכן לזה. וכמו כן חסד לאברהם. וכן אומרים זוכר חסדי אבות כו' ומביא גואל לבני בניהם למען שמו א"כ הכל אמת כי זוכר חסד שלהם ועכ"ז הכל עשה למען שמו באהבה שהכין לנו אלה הכלים אבותינו הגדולים למען שמו. וכן הוא נוסח הפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה כו' למען הביא על אברהם כו'. שזכות אבותינו עומד לנו. ובזכות כלל ישראל ניתן לאבותינו כל אלה המדריגות. וז"ש נתת נס שהי' מתנה ג"כ שיוכל אאע"ה למצוא לו הנהגה שלמעלה מן הטבע והוא להתנוסס כתורן של ספינה להיות נודע לנו כי יש בנו כח מאבותינו לצאת מן דרך הטבע ולאחוז במעשה אבות. וכן מה שאחז"ל מאכלת שבני ישראל אוכלין מתן שכרה. ג"כ נכלל בזה עבודת הבורא ית' שיש לנו כח ע"י עקידה ונסיונות של אאע"ה להיות בוחר בדרכיו ולעשות כמעשיהם:

תרנ"ב

ב"ה במדרש תנחומא אתה מוצא בשבת מתפללין ז' ברכות שבע ביום הללתיך זה יום המיוחד השבת כו' ע"ש. דכתיב אחת שאלתי מאת ה' שבתי בבית ה' כו'. כי המאמין יודע שכל בקשותיו תלוין בזה לשבת בית ה' והיא תפלת השבת רצה במנוחתינו ובו יפיק כל רצונו. ובשבת הוא עיקר האמונה הזאת לשבות מכל דבר ולידע כי קיום וברכת הכל ע"י זאת השביתה. וזו האמונה אין הכל זוכין לה אבל בשבת קודש מעידין כל ישראל על הבורא ית"ש ונקרא יום המיוחד ולכן שבע ביום הללתיך ביום שמתגלה ומאירה האמונה בלבות בני ישראל. ואז מבינים כל בנ"י אחת שאלתי כו'. ולכן בשבת ג' סעודתי דמיהמנותא פי' השבת מברך לכל ימי המעשה ולפי כח האמונה שמאמינים בו כך הוא סועד ומשפיע הברכה לכל הימים. והוא באמת סעודתא דמהימנותא שאין ניכר הברכה בשבת אדרבא לא ירד בו המן ומכל מקום כל ברכאין בי' תליין כמ"ש בזוה"ק יתרו. ועל יום השבת נאמר כתפוח בעצי היער כו' כן התגלות הנהגה בשבת קודש מאתו ית' כי בימי המעשה הוא ע"י מלאך ובש"ק הוא כתפוח שאין לו צל והכל בורחין ממנו ואני בצלו חמדתי כדפרש"י שם. ולכן נקרא סעודתא דחקל תפוחין:

בפסוק ותכחש שרה כו'. כי יראה כו' לא כי צחקת. ותמהו כל המפרשים האיך כחשה שרה. ויש לפרש כי בודאי שרה מיד תקנה החטא בתשובה וע"י תשובה נמחק החטא כאלו לא צחקה מעולם. אכן יש תשובה מיראה ויש מאהבה ועל ידי אהבה נהפך החטא לזכות וז"ש ותכחש לאמר לא צחקתי היינו רק כי יראה. אבל אברהם הי' בחי' תשובה מאהבה וז"ש לא כי צחקת פי' שצריכין לתקן הצחוק בעצמו להיות זכות שהרי באמת הוצרך הצחוק שעל שם זה נק' יצחק וגם אח"כ אמרה שרה בעצמה צחוק עשה לי אלקים הרי שתיקנה כל הצחוק להפכו לזכות. והי' הכנה בחי' התשובה קודם לידת יצחק שלא הי' באפשרי להיות קיום במדת הפחד של יצחק לכן הקדים הקב"ה בחי' התשובה ונקרא יצחק שהוא מיתוק הדין כמ"ש בזוה"ק:

בפרשת העקידה אשר אהבת. פי' אמו"ז ז"ל כי בנקל לאדם להניח אהבת הבן בשביל קונו אבל השי"ת אמר לו כי בעוצם אהבתו אליו יעלנו לעולה ולא יניח האהבה וזה אשר אהבת ודפח"ח. ונראה עוד כי עיקר המכוון היה התדבקותם ביחד ולאשר כי מדת אברהם הי' החסד ומדת יצחק הגבורה היה אפשר לחשוב כי היו מתנגדים זה לזה לכן יצונו לשוחטו. ע"כ נאמר אשר אהבת יישר כחך שאהבת כי שרש האבות הם אחדות אחד הגם כי מדותיהם שונות ובאמת אחדות במדות נפרדים א"א להיות בשלימות ע"פ הטבע לכן ע"י העקידה נעשה למעלה מן הטבע וכמ"ש במדרש נסה כנס זה של ספינה ע"ש נתת ליריאיך נס להתנוסס וכמ"ש עושה שלום במרומיו גבריאל של אש ומיכאל של מים נעשה שלום ביניהם ואיתא במרומיו באלו שמרימין אותו. והאבות בשרש המרכבה הם ממש אחדות אחד וע"י העקידה נעשו גם למטה אחדות אחד. ואיתא אברהם אברהם קדמאה לא שלים בתראה שלים. ואיתא עוד אברהם אמר כל צדיק יש לו למעלה ולמטה ע"ש בזוה"ק פ' נח. וב' הפירושים אחד דע"י העקידה נתקן חלקו שלמטה להיות ממש כמו למעלה וממילא הי' שלים. כי השלימות א"א להיות בעוה"ז רק מהארה שלמעלה כמ"ש במ"א בענין שבת שלום. ולכן כל דבריו של שבת כפולין כדאיתא במדרש לחם משנה כו' פי' שבשבת עולה ומתקשר החלק שלמטה בהשורש וזה השלימות. וכמו שיש בזמן ימים שהם דבקים בשורש כנ"ל. כמו כן בנפשות יש צדיקים שנכפל שמותיהם אברהם אברהם לחם משנה כנ"ל. ובאברהם לא נגמר זה עד אחר עשרה נסיונות. הגם שמצינו עוד צדיקים שנכפל שמותיהם נח נח שמואל שמואל כו'. אבל לאשר שורש האבות גבוה מאוד מאוד אשר הן הן המרכבה לכן דבר גדול מאוד לזכות בעוה"ז להיות שלם עם חלק שלמעלה. וזה הרמז במשנה עשרה נסיונות נתנסה אאע"ה להודיע חבתו פי' שמזה נודע שגבוה עד מאוד שורשו למעלה ע"כ א"א ליתקן כל קומתו עד שנתנסה בעשר נסיונות כנ"ל:

תרנ"ג

ב"ה בפסוק וישקיפו כו' ואברהם הולך עמם לשלחם פרש"י ז"ל כל השקפה לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשיך שגדול מתנות עניים שמהפך מדה"ד לרחמים. ומה ענינו לכאן. ונראה כי זאת מדת אברהם אע"ה שהוא עמוד הצדקה וגמ"ח והוא מהפך תמיד מדה"ד לרחמים וז"ש ואברהם הולך כו' לשלחם מלשון הפשטת מלבוש כענין פושט צורה ולובש צורה כי המלאכים שנשתלחו לעוה"ז יכולין להתהפך מצורה לצורה על ידי מעשה התחתונים. וכ"כ בזוה"ק פרשת מקץ בפסוק הבוקר הי' בוקרו של אברהם והאנשים שלחו ע"ש. שבזכות אברהם נמתקו הדינין מעליהם. ואברהם אע"ה פעל התגלות החסד בכל יום ועליו נאמר יומם יצוה ה' חסדו רמז לדבר דכתיב אשר יצוה כו' והוא חוט של חסד שמתגלה בכל יום מטוב הגנוז ובמדרש דורש עליו המיחלים לחסדו. דאיתא בזוה"ק בכל יום צריך איש ישראל לצפות באור הבוקר לחסד ה'. אבל אברהם אע"ה הוציא מכח אל הפועל בכלל התגלות החסד בעולם ומעין זה נשאר חוט של חסד וז"ש שתיקן תפילת שחרית וישכם אברהם בבוקר פי' כמ"ש ז"ל אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. ועליו כתיב מי העיר ממזרח צדק:

איתא במשנה מי שיש בו ג' דברים אלו עין טובה רוח נמוכה נפש שפילה מתלמידיו של אאע"ה. דמאחר דכתיב אשר יצוה כו' ושמרו א"כ הוא מלמד לנו איך לעבוד את הקב"ה וע"י ג' מדות הנ"ל זוכין לאהוב את ה' שהיא מדתו של אאע"ה כדמייתי קרא להנחיל אוהבי יש. שע"י ג' מדות הנ"ל שהם במחשבה דיבור ומעשה זוכין אל אהבת הבורא וכתיב בפרשת ק"ש ואהבת את ה' כו' אשר אנכי מצוך היום. וציווי זו בכל יום הוא ע"י אברהם אבינו דכתיב בי' אשר יצוה את בניו:

בשם מו"ז ז"ל על מ"ש חז"ל מן התורה ונביאים וכתובים פתא סעדתא דליבא מהו באו להשמיענו רק לומר שיש בו גם מזון רוחני אל הלב. ולכן כתב רש"י סמיך לזה לבכם לבבכם אין כתיב שאין יצה"ר שולט במלאכים א"כ הפת סועד לב הפנימי מחלק היצ"ט כו'. והענין הוא כי האוכל צריך בירור ולכן הוא מזון לגוף ולנפש כל אחד מקבל חלק שלו. ולחמו של אברהם אבינו לא הי' צריך בירור ולא הי' בו פסולת [כמ"ש לחמו כו' נאמנים היינו בלי פסולת] כמו בשבת שנקרא סעודתא דמיהמנותא שאין בו פסולת וא"צ בירור ונמשך אחר השורש ולכן גם הנשמה יתירה ניזונות מסעודות שבת. וכמו כן המלאכים סעדו מלחמו של אאע"ה:

תרנ"ד

ב"ה וירא אליו ה' כו' במדרש ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה כו' אלולי שמלתי עצמי מהיכן היה נגלה אלי. דאיתא במדרש בפסוק ויפקח אלקים את עיני' ותרא באר מים מכאן שהכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהם פי' מו"ז ז"ל להראות כי כל הנצרך לאדם עומד לפניו רק שיזכה לפתוח עיניו לראות כמ"ש גל עיני כו'. כי האדם נברא בצלם אלקים א"כ מכל אבר ואבר יש לו למצוא השייך לו בצלם הפנימי. אך העונות מסתירים ע"י שמתדבק בגשמיות הגוף מכסה על הנפש ולכן נתן הקב"ה תרי"ג מצות לזכך הגוף כדי שיוכל הנפש להתגלות בגוף האדם כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את בני ישראל הרבה להם תורה ומצות דכמו שהעונות מסתירין הארת הנפש כן המצות מאירים הארת הנפש וכמ"ש מצות ה' ברה מאירת עינים וכ"כ נר מצוה. ולפעמים יש חטאות נעורים שמסתירין ואפילו מה שעתידין לעשות כי הקב"ה לפניו עבר והוה ועתיד הכל אחד וכמ"ש ז"ל שקפצו מה"ש ואמרו מי שעתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר. אך הקב"ה השיב באשר הוא שם. וכ"כ וירא און ולא יתבונן לכן פקח את עיניה והנה המילה היא מצוה ראשונה שניתן לבני ישראל ביחוד והוא הסרת הערלה ומכסה של הגשמיות ולכן אחר עורי נקפו ונתגלה עצם הציור הפנימי. ומבשרי אחזה הוא ממש מגוף הרמ"ח אברים ושס"ה גידים וע"ז אחז"ל דע מה למעלה ממך שיכול האדם להסתכל בדמות נפשו כל שלמעלה וזה וירא אליו ממש. דמקודם כתיב וירא ה' אל אברם הוא אל בחי' השם שלו אבל כאן כתיב וירא אליו כמ"ש מבשרי אחזה. וע"ז ביקש דהמע"ה גל עיני. עיני הוא הציור והסתכלות כמו לה' עין אדם שהוא הציור והדמות:

במדרש אתה אמרת יקח מעט מים אני פורע לך בישוב ובמדבר ולעתיד לבוא כו' ע"ש שדורש על כל פרט. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי הגם שלעולם הי' אברהם אע"ה גומל חסד לא נכתב בתורה רק אחר המילה שקיים המצוה בדרך התורה ומצות שניתן לבני ישראל לא כמו בן נח. והענין הוא כדאיתא במדרש משפטים לבני נח נתן מצות גלמיות ע"ש. כי המצות שניתן לבנ"י הוא לעשות רושם בשמים וזה הוא בכח ברית מילה ושאר המצות שנקראו אות וברית שזה פי' כריתת ברית להיות להם התקשרות למעלה לכן אחר המילה כל החסדים שעשה אאע"ה הי' מעוררין מדת החסד למעלה וע"ז אמרו חז"ל שהחסד מתגלגל בעולם בזכותו. פי' הקב"ה רב חסד וחפץ חסד. אבל צריך להיות למטה כלים לקבל החסד וכלי זה תיקן אאע"ה עמוד החסד. וזהו הרמז איזהו חסיד המתחסד עם קונו. וכי צריך הקב"ה לחסד בן אדם. אבל הפי' שהחסיד העושה חסד לשם שמים אז משתתף עמו חסד עליון ומתחסד עם קונו בשותפות וז"ש במדרש שכל מה שעשה נעשה בו חסד למעלה בישוב ובמדבר ולעתיד לבוא וכל זה הי' אחר ברית מילה שכתוב בו התהלך לפני והי' תמים זהו פי' תמים שמעשיו יהי' למטה ולמעלה בשרשו. ואמרו חז"ל גדולה מילה שנכרתו עלי' שלש עשרה בריתות. הרמז כמו שיש להקב"ה י"ג מדות של רחמים. ואמרו חז"ל ובו תדבק הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה כו' וזה ניתן רק לבנ"י ובכח ברית מילה וכמ"ש בזוה"ק בפרשה זו ואותו תעבודו זה אות ברית מילה וכתיב אח"כ ובו תדבק. וכ"כ חז"ל בפסוק מגיד דבריו ליעקב שכל מי שאינו נימול אינו יכול לקיים תורה ומצות ע"ש פרשת משפטים. מגיד דבריו הוא להיות נמשכין אחר הנהגה פנימיות של הקב"ה כמ"ש לעיל:

תרנ"ה

ב"ה במדרש סוד ה' ליריאיו זו המילה כשתמול תקח סוד ה' ע"ש שדורש על ע' זקנים וע' נפש כו'. דאיתא שמא קדישא סתים וגליא. והוא כמ"ש זה שמי לעלם דרשו חז"ל שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח. וכמו כן יש באדם רמ"ח איברים ושס"ה גידים ואברים הם נגלים וגידים נסתרים והכל בחכמה עשה. ומול זה יש ב' בריתות ברית הלשון באתגליא ללמוד ולהתפלל והוא תיקון האברים רמ"ח. וברית מילה באתכסיא והוא תיקון הגידים וכפי שמירת הברית מתגלה אותיות הנסתרות שבשם ששמו ית' נחתם בכל איש ישראל וז"ש וירא אליו ה' ואמרו במדרש על זה מבשרי אחזה אלקי פי' אליו ממש שנגלה בו בעצמותו אותיות ה' ב"ה ז"ש אחרי עורי נקפו זאת כמ"ש במ"א בחי' כתנות אור בא' ועור בע' דכתיב וירא האור כי טוב וגנזו לצדיקים אור זרוע לצדיק והוא גנוז ונסתר בע'. והוא לשון הקודש שמתפרש לשבעים לשונות. וע"י המילה נתגלה פנימיות לשון הקודש והוא הסוד שנגנז בעין לשונות. וזה מילה מל הוא שבעים ונגלה שם י"ה:

במדרש ויפקח אלקים את עיניה ותרא באר מכאן שהכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר העין עוד שם ותמלא החמת מים שהיתה חסירה אמנה. ואמו"ז ז"ל הגיד להוכיח מזה המדרש כי כל הנצרך לאדם עומד לפניו תמיד ורק שצריכין להיות פקוח עינים לראות וע"ז בקש דהמע"ה גל עיני כו'. והענין ע"ד מ"ש איהו אמת ואיהי אמונה. והוא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ. כי הקב"ה ותורתו אמת פי' אמת שבכל עת ובכל מקום ובכל נפש אין עוד מלבדו. והכל רק תורת אמת וכמו כן אמונה הוא בחי' תורה שבע"פ שכפי האמונה השלימה שיש לכ"א שמאמין ויודע שהכל תורה ואין עוד. כך נגלה לו בכל עת ומקום אור התורה ומי ששם לבו לעיין בזה ימצא כפי אמיתות האמונה שיש לו הוא הפתח לראות האמת כי אמת ואמונה קשורים זה בזה ולכן אמר המדרש מה שמלאה החמת מים הוא חסרון אמונה והרמז בתורת ה' שהמאמין כראוי התורה נגלה אצלו בכל עת ואין צריך למלא בטנו מים. וכן אמרו חז"ל מתוך שחסידים היו. תורתן מתברכת במעיהן:

תרנ"ו

ב"ה במדרש ואחר עורי כו' ומבשרי אחזה אלקי. כי הנה כתיב נעשה אדם בצלמינו. אם כן יוכל האדם להכיר את בוראו מעצמותו וכ"כ המפרשים במאמר דע מה למעלה ממך. ובספר קול שמחה בפסוק נעשה כתב כי שם אדם ע"ש אדמה לעליון ע"ש. ובאמת זה עבודת האדם כפי כח הציור והדמיון אצלו יוכל להתדבק בעולמות עליונים וז"ש בזוה"ק נודע בשערים בעלה כפום שיעורין דלבא כפי השתוקקת ורצון האדם שמצייר תמיד בלבו להתבונן בדביקות הבורא כך נפתח לו מן השמים שערי בינה וע"ז כתיב ביד הנביאים אדמה יד הוא כח כמ"ש חז"ל גדול כחן של נביאים שמדמין הצורה ליוצרה כמ"ש ואראה כמראה אדם. פירוש שהקב"ה מתגלה בצורת צלם אדם ע"י הכנת האדם למטה. וכל בני ישראל מוכנים לזה כמ"ש לעתיד ונבאו בניכם ובנותיכם וכתיב אדם אתם קרוין אדם. דכ' ויקרא שמם אדם. פי' קריאה לשון מינוי כמ"ש ז"ל בפסוק ויקרא לאור יום קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא כו' כמו כן האדם מצוה על בחי' אדם שלמעלה בכח הדמיון והציור שלו וזה ניתן רק לבנ"י שהם מאמינים בני מאמינים כי זה בחי' אמונה שמאמין ומדמה בנפשו להתדבק אפילו במה שאינו רואה בעין גשמיי. וכפי רוב האמונה כך מתגלה לו. והנה אחר החטא נעשה פגם בדמות אדם. ולכן ע"י הערלה נכסה זה הציור אדם. ואברהם אבינו זכה ע"י רוב אמונה שלו למצות מילה וחל עליו צלם אדם כמ"ש ז"ל שאברהם נקרא אדם אדם הגדול בענקים. וכתיב ויקרא שמם אדם ביום הבראם זה אברהם כמ"ש ז"ל שהי' מוכן אברהם להיות אדם הראשון רק כדי שאם יקלקל אדם יבוא אברהם ויתקן וכאן אחר המילה וירא אליו כו' ונתלבשו המלאכים במלבוש אדם. והוא הנביא הראשון שכתב עליו בתורה כי נביא הוא:

בפסוק המכסה אני מאברהם כו'. וכתב זה בתורה שלא להרהר אחר מדת דינו של הקב"ה שכל מה שעושה נמלך באבות ומכש"כ עתה שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. ולכן כל פורעניות שלא תבוא על בני ישראל הכל בהסכמת אברהם עמוד החסד. ותפלה זו שפעל אאע"ה אם יהי' עשרה צדיקים בעיר הוא הנהגה לדורות וגם בכל איש פרטי שנקרא עיר קטנה ויש בו רמ"ח ושס"ה ואם עשרה מהם צדיקים ניצול כל האדם. גם פרשת העקידה הכל הי' לטובת בנ"י כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. כי מסר הקב"ה את יצחק תחת יד אברהם להיות מדת החסד גובר על מדת הדין. והנה לאברהם נאמר לך לך כו' התהלך בארץ לארכה ורחבה כי מדת החסד הוא צריך להתפשט ביותר כמ"ש רש"י להודיע טבעך בעולם. ומדה"ד צריכין רק להעלותה אל השורש ששם נמתק הדינים לכן כתיב והעלהו כמ"ש בזוה"ק בענין תנופת זהב כי מדה"ד צריכין להניף ולהרים והניף את הלוים כו'. וכ"כ שמאלו תחת לראשי. ועתה בעוה"ז צריכין להשען במדת אברהם אבינו. ולעתיד נאמר על יצחק אתה אבינו כמ"ש בגמ'. כי יצחק נתעלה להיות עולה תמימה קדוש מרחם כמ"ש עליו קידש ידיד מבטן ובאמת בו נתקיים מי יעלה לנו השמימה שהי' ראשון הנימול לשמונה. ולמעלה בשורש נמתק גם מדה"ד ומזכה אותנו. אבל בעוה"ז חסד יבנה ונשענין בזכות אברהם אע"ה וז"ש בך חותמין שמדתו של אברהם אע"ה מתפשט עד סוף כל דרגין כמובן למשכילים:

תרנ"ז

ב"ה וירא אליו ה' פרש"י ובמדרש תנחומא לבקר את החולה. וכן אמרו בגמ' שקבעו רפואה בשמינית בתפלה משום שניתנה מילה בשמיני שצריכה רפואה. והענין הוא כמ"ש ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא. ואיתא בזוה"ק שלח אני אמית לסט"א ועי"ז מחי' סטרא דקדושה וע"ז כתיב ה' ממית ומחי' ע"ש. וכן הוא במילה שנתן הקב"ה לאברהם אבינו ולזרעו להמית כח הסט"א בערלה ועי"ז מחי' הנפש כי הנפש אינה יכולה להתגלות בגוף מכח הערלה ולכן היא חולת אהבה וע"י המילה מתרפאת וכמו שיהי' לעתיד בכלל שיעבור כל הסט"א ואז יראה כבוד מלכותו כי אני הוא ולית שולטנא אחרא כלל. ומעין זה בפרט איש ישראל אחר המילה וירא אליו שנתגלה הקדושה. מחצתי ואני ארפא אחז"ל מחיצה שעשיתי אני מרפא וכמו כן הערלה מחיצה כמ"ש וירא אור כי טוב וגנזו לצדיקים. ולכן הוא בשמיני שעיקר הרפואה בביטול הטבע ואז מתגלה אור שלמעלה מהטבע מעין מ"ש ושב ורפא לו שעיקר הרפואה בא בהתקשרות אל השורש שהוא בחי' תשובה:

במדרש סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם דורש על המילה. כי סוד ה' הוא התורה שנקראת עץ חיים. וברית הוא כלל התרי"ג מצות שהם תיקון עץ הדעת לכן יש מצות עשה ומל"ת. ולכן במילה יש ערלה כי שם שורש עץ הדעת דאין קשוי אלא לדעת. כי הנשמת חיים באדם חלק מעץ החיים. אבל בברית הוא המשכת החיים לטוב ולמוטב. ולכן מילה קודם לכל המצות:

תרנ"ח

ב"ה וירא אליו ה' במדרש ואחר עורי כשמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק בזאת הברית. כי אדה"ר ונח נולדו מהול. ואברהם ניתן לו מצות המילה. והי' זה הכנה לקרב את הגרים שאאע"ה הי' כחו יפה לפעול במעשיו להסיר הערלה ולגלות האור מתוך החושך כמ"ש פתח טוב פתחת. ובמדרש וה' פקד את שרה. הה"ד וידעו כו' כי השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל הפרחתי עץ יבש דברתי ועשיתי כו'. כי מה שהי' שרה עקרה ואח"כ ניתן לה יצחק בדרך נס הי' הכל הכנה לדורות שיוכלו הצדיקים להפוך את הטבע כמ"ש במדרש בענין אלישע האנוש מאלוקי יצדק כי הנסים הנעשים על ידי הצדיקים הי' הכל בהקדמת הבורא ית"ש שסידר סדר מיוחד לבנ"י למעלה מן הטבע וכ"כ מו"ז ז"ל בפ' שמות כי לידת כלל ישראל הי' בדרך נס מה"ט ולהראות כי בנ"י עיקר מהותם למעלה בשמים ונשתלחו נשמות בנ"י בעוה"ז לתקן העולם. וז"ש ואברהם הי' יהי' לגוי גדול. פי' עיקר גוי גדול של אברהם הי' ויהי'. ובעוה"ז ההוה. הם בדרך מקרה לכן ונברכו בו כי עיקר הברכה להמשיך מעולם שלמעלה מן הטבע. ובמדרש הוסיפה על המאורות דכתיב הכא עשי' וכתיב ויעש המאורות ע"ש. כי אור הראשון שהי' מאיר מסוף העולם נגנז ונתלבש כל הנהגת הטבע במאורות ומזלות בדרך הטבע כדכתיב מארת חסר. וכמו שע"י חטא הראשון נחסרו המאורות כמו כן שרה בצדקתה הוסיפה על המאורות והמשיכה אור הגנוז למעלה מן המזלות כמ"ש הבט נא השמימה כו' לכן כתיב ויחשבה לו צדקה כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא רק במזלא תליא. א"כ אין זכות מועיל לשנות המזל. רק צדקה שנתן הקב"ה לאבות ובנ"י אחריהם שיוכלו להמשיך דרך חדש מלמעלה כמ"ש אין מזל לישראל:

בפרשת העקידה ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם. כי הנה אברהם אע"ה הי' איש חסד והמשיך החסדים לכל העולם ורצה לקרב כל הברואים. אבל התחיל להתפשט החסד יותר מדאי לכן אחר שכרת ברית עם אבימלך האלקים נסה. דאיתא מדת החסד הוא להתפשט ומדת הגבורה להרים לשורשה כמ"ש בזוה"ק תנופת זהב והניף הלוים ע"ש. וכאן האלקים נסה והרים את אברהם לעצור רוב החסד ולעכבו במדה"ד ז"ש במדרש נתת ליראיך נס כו' מפני קושט לקשט מדה"ד בעולם. הוא שורש מדת יעקב דכתיב תתן אמת ליעקב. דמדת הקב"ה רב חסד ואמת הגם כי חסד הוא לפנים משורת הדין עכ"ז הוא באמת למי שזוכה באמת להחסד. ולכן כאשר נעצב אברהם בשליחות ישמעאל השיב לו הקב"ה ביצחק יקרא לך זרע. פי' מדת החסד שלך צריך עוד להתברר ביצחק ומזה יצא יעקב שהוא החסד באמת. ולכן כתיב אברהם אברהם קדמאה לא שלים בתראה שלים. כי החסד נתברר ונתאמת. ובעקידה אז נתאמת החסד של אברהם בשלימות ולכן כתיב וירא המקום מרחוק דרשו על יעקב דכתיב ויפגע במקום. שכל העקידה הי' לברר מדת יעקב מפני קושט סלה:

תרנ"ט

ב"ה במדרש ומבשרי אחזה אלוקי. כי זה עיקר עבודת האדם לזכך הגוף. והאבות נזדככו כל כך עד שנעשו מרכבה גם בגופם. ולכן הגם שמקודם הי' לו מראות ברוח והתפשטות הגשמיות. אבל עתה אחר המילה מבשרי אחזה כמ"ש וירא אליו כו' והוא יושב פירוש שלא הי' צריך לשנות א"ע. וכן בכל איש ישראל ע"י המילה יכולין לזכך הגוף וכן בכל המצות כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את בני ישראל הרבה להם תורה ומצות. אבל מילה היא כלל כל המצות וז"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה כי רוח בני אדם עולה למעלה אבל ע"י המילה יכולין להעלות גם הגוף כענין שנאמר באליהו מלאך הברית ויעל אליהו בסערה השמימה. וזה עיקר יגיעת האדם כמ"ש בשר נתייגע ביראה מבשרי אחזה ע"י ביטול הבשר כמו שהוא במילה שמחסר בשרו לשם שמים. ועי"ז זוכה לתקן גם הגוף. והמפרשים פירשו ומבשרי אחזה אלוקי שאמר איוב יותר מבשרי אחזה אלקי שכל הסתכלות שלו הי' לאלקות יותר ממה שנסתכל על בשרו. שכן צריך להיות עיקר רעיון האדם תמיד על הנפש יותר מעל הגוף. וזה חותם המילה בגוף האדם. ויש בכל איש ישראל ב' אותות מילה ושבת מילה ותפילין. והנה שבת ותפילין הם הארות אשר חופפים על האדם. בשבת נשמה יתירה. וכן ע"י התפילין זוכה להארה מן הנשמה אבל ברית מילה הוא קבוע בגוף האדם לעולם להיות מבשרי אחזה במדרש ותתן לי מגן ישעך זה אברהם. דכתיב אנכי מגן לך. פי' הקב"ה הוא עוזר ומושיע ומגן אבל מסר הקב"ה זה הכח לאברהם אע"ה להיות הוא המגן ז"ש אנכי מגן לך. ולכן הי' כח לאברהם אבינו להציל ולהגין על כל הדור. ז"ש במדרש לך נתתי מגינים של צדיקים:

במדרש בעקידה נתת ליראיך נס כו' מפני קושט סלה. כי הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו הי' הכנה לדורות כי הקב"ה ידע את לבבו. אבל כשהוציא אאע"ה אלה הדברים מכח אל הפועל נעשה מזה הכנה לכל איש ישראל שיוכל לבטל את הטבע בשביל מצות המקום ב"ה ז"ש נס להתנוסס כמ"ש במ"א. אכן מ"ש מפני קושט. דכתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. יעקב הוא שורש התורה והוא בחי' אמת מה שאינו נמצא בעוה"ז דהוא עלמא דשיקרא רק ליעקב ניתן במתנה כח התורה שהיא הנהגה המיוחדת לבנ"י למעלה מהנהגת הטבע. ולפי שאברהם אבינו נתנסה בי' נסיונות וביטל כל הטבע זכה שינתן עשרת הדברות לבני ישראל ולעשות להם עשרה נסים כהמשך המשניות באבות אחר עשרה נסיונות עשרה נסים. ובאמת כח אברהם אבינו לבטל הטבע קודם קבלת התורה הוא דבר גדול מאוד ועליו נאמר מי הקדמני ואשלם. והם שני מתנות אמת ליעקב הוא התורת אמת. אבל חסד לאברהם הוא מפני קושט בעוד שהי' עוד עלמא דשיקרא והוא הי' הכנה שיתגלה דרך האמת בעולם זה מפני קושט סלה שיהי' אח"כ מזה הנהגה קבוע לבני ישראל למעלה מהטבע הנהגת התורה האמיתיות. ודו"ק:

תר"ס

ב"ה במדרש מבשרי אחזה אלוקי. אלולי שעשיתי כן מהיכן הי' נגלה אלי. פי' דכתיב אחר המילה וירא אליו. וזה בחי' המצות שהם תיקון הרמ"ח איברים להיות חל עליהם נועם ה'. והיא חיבה יתירה שיתגלה צלם אלקים בנפש האדם בכח המצות ומילה הוא מצוה ראשונה מתרי"ג מצות המיוחדים לבנ"י והוא שורש אברהם אע"ה בחי' מצות עשה כמ"ש אשר יצוה את בניו. דאיתא באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד אהבת חסד בחי' המצות שהוא אהבה רבה להתדבק בכל אברי הגוף אל הבורא ית' בכח המצות. א"א בחי' רמ"ח מ"ע ויצחק בחי' שס"ה מל"ת ויעקב תורת חיים. ומרוב אהבת אברהם אבינו זכה להמשיך כח המצות אהבת חסד כנ"ל וזה וירא אליו מבשרי אחזה זה בריתו של אברהם אבינו שע"י עשיות מצוה שלמטה יתדבק בשורש העליון ויהי נועם ה' עליו בכח הברית שכרת השי"ת לאברהם. ועל ידי מצות מילה נכנסין לזה הברית ועל זה מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו:

בפרשת העקידה וישכם אברהם בבוקר. ובמדרש אהבה מקלקלת השורה. זהו עיקר החיבה מהנסיונות של אברהם אבינו ע"ה שעשה אותם באהבה רבה. כמ"ש בס' חובת הלבבות. וכן במשנה עשר נסיונות נתנסה אאע"ה ועמד בכולן פירוש עמד בבחי' אהבה שהיא מדתו של א"א ולא זז אהבתו כמלא נימא מכל הנסיונות וזה דבר גדול מאוד. והנה הקב"ה משלם מדה במדה ז"ש ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה. כי כשהקב"ה עושה חסדים לבני ישראל בזכות האבות אעפ"י שאינן ראוין מצד עצמם אעפ"כ עושה החסדים באהבה כאשר קיים אברהם אבינו את הנסיונות באהבה:

תרס"א

ב"ה במדרש וירא אליו ה' מבשרי אחזה אלוקי. דהנה חביבה מצות מילה שהיא חותם בגוף האדם עדות שגופות בני ישראל יש בהם רשימה קדושה כמ"ש במ"א שזהו פירוש המשנה חביב אדם שנברא בצלם שנאמר בצלם אלהים עשה ולא מביא פסוק שמקודם בצלמינו. רק לומר שגם הגוף נברא בצלם. ואלה הג' משניות חביבין ישראל שנקראו בנים. ושניתן להם כלי חמדה אלה הג' בחי' נר"נ כי הנפש דבוק בגוף דם הוא הנפש. וע"י התורה זוכין לרוח ובנים בחינת נשמה. ואנו אומרים בכל יום מותר אדם מן הבהמה אין כי הכל הבל מלבד הנשמה הטהורה כו'. ומסיים אבל אנחנו עמך בני בריתך. א"כ משמע שגם הגופות שלנו הם עמך בני בריתך בכח הברית שכרת עם אבותינו שזה עיקר הברית להיות התקשרות והתחברות הגוף עם הנשמה ואז נקרא תמים כמ"ש בפרש' לך לך מזה. ולכן נקראו ישראל זרע אמת שנפשותיהם נמשכין מראש עד סוף. ואם הגוף אינו כלי מכוון לקבל הארת הנשמה לא נקרא אמת. ובנ"י עלו במחשבה קודם שנברא העולם ועתידין להיות לעוה"ב זהו אמת ראש תוך סוף. ובאין לזה על ידי הסרת הערלה. כי הערלה בא אחר החטא כי האלקים עשה את האדם ישר. והערלה חלק הסט"א שהוא שפת שקר ולא יהיה לו תקומה לעתיד. ועל ידי הסרת הערלה נקרא זרע אמת דכתיב הצילה נפשי משפת שקר והקב"ה הציל נפשות בנ"י משפת שקר ע"י הסרת הערלה נולד כל הולד כולו זרע אמת ואין בו חלק משפת שקר שהוא הערלה. והוא ברית המעור וכמו כן יש לשון רמיה בלשון שמזה בא אח"כ בימי הפלגה התפשטות לשבעים לשונות אבל לבני ישראל נשאר לשון הקודש שהוא שפת אמת תכון לעד. והם ב' הבריתות כמ"ש וכרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והוא המילה ובין עשר אצבעות ידיו והוא הלשון שעיקר החיות בב' מקומות אלו כמ"ש במ"א ולכן יש להם שמירה ולהט החרב לשמור דרך עץ החיים. ועל ידי ב' הבריתות נאחזים בעץ החיים. והם גם כן ברית מילה ושבת. מילה ותפילין:

בפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה בניו כו' לעשות צדקה ומשפט. אמו"ז ז"ל פירש שנתן הקב"ה ידיעה ודביקות כל כך שיצוה בניו אחריו. ופי' למען כפשוטו כי האבות הכינו דעת לכל בני ישראל ודפח"ח. ובאמת זה תכלית שלימות בנ"י שיתמשכו אחר לב האבות כדכתיב והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ואז יהי' הגאולה במהרה בימינו. כי האבות היה להם רק לב אחד לאביהם שבשמים ולא הסיחו דעת מאהבת ודביקות הבורא אפילו שעה אחת וכשישראל זוכין מאיר בהם כח האבות. ובגלות נסתר זה הכח בנפשות בני ישראל. וז"ש ותרא את עני אבותינו במצרים. ואיתא בגמרא אין קורין אבות אלא לשלשה. וגם אבותינו דרשו על האבות בפסוק וירעו לנו מצרים ולאבותינו מכאן שהאבות מצטערין בקבר הגם דיש לפרש הפסוק על הדורות שהיו במצרים לא רצו חז"ל לפרש כן כי כלל ישראל קורין אבותינו רק לאבות השלשה. ולכן יתכן לפרש עני אבותינו פי' כח האבות בנפשות בנ"י הי' בעניות ושפלות שאותו התשוקה שנטעו האבות בבנ"י לא האיר בהם כראוי. [ומסיים הכתוב ואת זעקתם שמעת על ים סוף ששם התחיל קצת להאיר כח האבות כדאיתא תפסו אומנות אבותם ע"ש] וזה בחי' ג' תפלות שתקנו האבות עבודה שבלב זו תפלה ותקנו ג' זמנים להיות מתעורר התשוקה בלבות בני ישראל להתדבק בהקב"ה שזה תכלית התפלה. וזהו אשר יצוה כו' לעשות צדקה ומשפט תקונים שנעשים בכל יום ע"י עבודה בתפלה וע"ז איתא חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב פירוש למעשה אבותי שנטעו בי. שיזכה להתעוררות התשוקה הגנוזה בנפשות בנ"י בכח האבות ועל זה מבקשין ה"א כו' אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך:

והנה בעקידה נשבע הקב"ה בי נשבעתי כו'. ומה צורך השבועה רק הוא הכנה לדורות השפלים שתמו זכות אבות ואבדו התשוקה שנטעו בהם האבות ע"ז נשבע שלא יעזוב אותנו. וכ"כ תוס' שאפילו תמו זכות אבות ברית אבות לא תמו. כי השבועה היא ממקום גבוה שהוא למעלה מהשגת האדם ואינו תלוי במעשה התחתונים ואין הפגם מגיע לשם והוא ג"כ הארה המתגלה בשבת קודש דאיתא מתנה טובה יש לי בבית גנזי ונקרא מתנה שאינה על פי עבודת התחתונים. ולכן בשבת קודש מתעורר כח האבות והם הארת הג' סעודות שאז מאיר בלבות בני ישראל התשוקה שנטעו בהם האבות. מצד מתנה והשבועה אעפ"י שאינם ראוים. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל שהשבת שבא מבית גנזי מקום הגנוז הוא מעורר גם בנפשות בנ"י אור הגנוז בהם שא"י בחול להוציאו מכח אל הפועל ובש"ק מתעורר הפנימיות וזהו כח הג' סעודות דאיתא פיתא סעדתא דליבא כו'. וכן איתא המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שיוכל להוציא מכח אל הפועל התשוקה הגנוזה בו. כמ"ש והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. זהו עונג שבת על ה' שהוא בחי' השבועה כמ"ש. ויתכן עוד לומר שבכח שבועה זו נתן הקב"ה התורה לבנ"י שכל אחד נשבע ועומד בהר סיני שיצאה נשמתן במתן תורה ונחקק בנפשותם דביקות הבורא כמ"ש וחיי עולם נטע שלא יוכל להיות נכבה לעולם. ובשבת ניתנה תורה ומתעורר זה הכח והשבועה. וזה קריאת התורה בשבת. והבן הדברים:

תרס"ב

ב"ה פתח האהל פתח טוב פתחת כו' איתא בזוה"ק בפרשה זו נודע בשערים בעלה וכי מאן יכול למינדע לי' כו' אלא כל חד לפום שעורין דליבא. ר"ש אמר שאו שערים ראשיכם כו' וב' הפירושים אמת. דכתיב פתחי לי אחותי אחז"ל כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של היכל לפום שעורין דלבא זה התעוררות האדם ומה האדם שיבוא אחר המלך רק כחודה של מחט. ועל זה נאמר לאדם מערכי לב. וע"ז רומז ברית המעור. וכפי שמירת הברית כך יכול לשער בלב איך לידע להתדבק בהקב"ה וזה הפתח שע"י האדם ולכן נברא ערל ומצווה להימול ע"י האדם וזה הפתח פתח אאע"ה. ואח"כ עי"ז זכה לברית הלשון הוא מה' מענה לשון והוא השער שנפתח מלמעלה כמ"ש פתחו לי שערי צדק. וזה השער נפתח ביום השבת בחי' מתנה וזוכין בו לדעת את ה' כמ"ש בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם. ובימי המעשה הוא כפום שעורין דלבא בשיעור ומדה וצמצום. אבל בשבת נפתח שרש המעין. נחלה בלי מצרים:

במדרש המכסה אני מאברהם. למלך שהי' לו ג' אוהבים כו' ויגרש את האדם כו' ובאברהם המכסה אני כו'. פי' שהאבות תקנו חטא האדם ונפתח להם שערי ג"ע ועץ החיים. דכתיב וישכן את הכרובים כו' לשמור דרך עץ החיים. ואברהם שנאמר בו אשר יצוה כו' ושמרו דרך ה' א"כ הוא עצמו השומר ולכן נפתח לו השער כמ"ש ומצאת את לבבו נאמן וזה הרמז כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ובשבת יש פתיחת השער והארת עץ החיים לכן יש בו זכור ושמור זכור בתי' מצות עשה דכתיב בהם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בחי' עץ החיים ושמור מל"ת לשמור דרך עץ החיים וכפי השמירה זוכין לזכירה:

בענין העקידה כתיב על אחד ההרים וכו'. הרים נקראו האבות. אחד ההרים יעקב המיוחד שבאבות. ושניהם אברהם ויצחק הוצרכו למסור כחם ליעקב מדות פרטיות שבהם חסד לאברהם ופחד יצחק. ויעקב מדת אמת הוא מראש ועד סוף והכל משלימים אליו. לכן אברהם כבש רחמיו והחסד שבו לעקוד את בנו. ויצחק מסר כל עצמו לשרוף והכל בעבור אחד ההרים. וללמוד מזה שיבטל האדם כל המדות בעבור האמת:

תרס"ג

ב"ה פתח האהל פתח טוב פתחת כו' כי המילה הוא פתח הגוף כמ"ש בזוה"ק פ' בא דכתיב וישלחהו לעבוד האדמה אשר לוקח משם והוא הכתנות עור חלק הגוף הבא מן האדמה וע"י המילה נתקן הגוף כמ"ש במדרש תנחומא זרע יעבדנו הוא אחר המילה. ואז נפתח ונתגלה הארת הנשמה. ואיתא במשנה שלשה דברים מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפילה. ונראה שבזכות אלה המדות שבחר בהם אאע"ה ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ניתן לו ברית מילה חיתוך הוא נפש שפילה שמחסר מקצת נפש. ורוח נמוכה פריעה. ועין טובה היא ההארה שמתגלה אחר המילה שע"ז אמרו סו"ד ה' ליריאיו ע' אורות שמתגלה ע"י המילה סוד גי' שבעים כידוע:

בענין שם יצחק על שם השמחה. נראה כי עיקר השמחה על ידי המילה כמ"ש שש אנכי על אמרתך וע"ז כתיב פתחת שקי ותאזרני שמחה וכן אוזר ישראל בגבורה הוא על המילה. כי קודם חטא אדה"ר לא הי' ערלה רק ע"י החטא נתערב פסולת ונגזר בעצב תלדי בנים שהיא תערובות הפסולת שמזה בא כל העצבון. וכשזכה אברהם לברית מילה פתחת שקי בא השמחה. וכ"כ לישרי לב שמחה וע"י המילה יכולין ליישר הלב דכתיב האלקים עשה האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים ואלה החשבונות רבים באים ע"י פסולת הערלה בחי' להט החרב המתהפכת כו'. וע"י המילה נעשין ישרי לב. ויצחק ראשון הנימול לשמונה והיה מלא שמחה. וכמ"ש בביהמ"ק יפה נוף משוש כל הארץ. כמו כן בנפש. המילה משוש כל הגוף. וכן שבת ויו"ט משוש כל הזמנים. כי עולם שנה נפש כולם צריכין בירור לצאת מן העצבון אל בחי' השמחה:

במדרש סוד ה' ליראיו כו'. דכל מעשיו של הקב"ה סתום וגליא וכן בכל מעשה בראשית אוצרות גנוזין כמ"ש אור הראשון היה מאיר מסוף העולם ועד סופו. פי' שמאיר בכל מקום כענין שנאמר גם חשך לא יחשוך ממך והגם שהעולם הטבעי מסתיר הפנימיות היה כח באור הראשון להאיר תוך זה ההסתר רק שגנזו לצדיקים. והקב"ה מגלה הסוד והפנימיות להצדיקים וכ"כ בזוה"ק אמור בענין המועדות שיש בהם גילוי אור הגנוז כמ"ש אור זרוע לצדיק וגילה הקב"ה לבנ"י סוד הזמן שהוא נגלה באלה המועדים. וכן סוד הנפש שהוא נגלה באבר המילה וכן בעולם הסוד נגלה בארץ ישראל ובביהמ"ק. וע"ז כ' מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך:

תרס"ד

ב"ה ברש"י מן המדרש והגמרא וירא אליו לבקר את החולה. דכתיב חולת אהבה אני שכנסת ישראל יש להם אהבה והשתוקקת להתדבק בהקב"ה כמ"ש במדרש צדיק כתמר יפרח מה תמר יש לה תאוה כך צדיקים תאותן להקב"ה. כי הנפש והרוח מתאוין אל השורש רק שהם אסורין בגוף ועל ידי המילה והסרת הערלה. גובר תאות הנפש והרוח. ובאמת ציור הגוף כציור הנפש כמ"ש חז"ל אין צור כאלקינו אין צייר כאלקינו וכמו בגוף התאוה והתשוקה בזה האבר כן הוא בפנימיות. ולכן צדיק כתמר יפרח כי הנר"נ באמת חפצים לעלות ככל עלול המשתוקק אל עילתו רק כשהערלה מכסה הגוף גובר ואין הרשעים יודעין כלל שהם במאסר הגוף. ואחר המילה נעשה האדם בריה חדשה ומרגיש שהוא תוך המאסר ונעשה חולת אהבה. וכן הוא בשבת קודש דמתעברית סט"א ומתגלה הארת הנר"נ וזהו בחי' נפש יתירה שהרצון והשתוקקת הנפש מתגלה בשבת קדש כמ"ש ויכלו לשון חמדה והשתוקקת וינפש וי אבדה נפש שבימי המעשה נאבד אותו התשוקה והרצון כמו מילה בנפש כן שבת בזמן:

תרס"ה

ב"ה.

והוא יושב פתח האהל לשון עכבה ולשון הוה. שכיון שנפתח פתח על ידי המילה, גימטריה פה, שהוא פתח הגוף שמאיר בו הנשמה. וכתיב לשקוד על דלתותי כו' לשמור מזוזות פתחי, וכתב שם במדרש כשם שאין המזוזה זזה מן הפתח כך לא תהיה זז מבתי כנסיות ובתי מדרשות ע"ש. כן שמר אברהם אבינו ע"ה את הפתח ולא שכח לעולם מזה הברית, לכן וירא אליו כמו שביארתי במקום אחר פירוש המדרש וכרות עמו הברית, עמו בשותפות.

דכתיב פתחי לי אחותי כו', וכתיב פתחו לי שערי צדק, שיש לזה הפתח ב' מפתחות, אחד בידו של הקב"ה ואחד ביד ישראל, וכן איתא בגמ' מי שיש בו תורה ואין בו יראה כאילו לא נמסרו לו מפתחות החיצוניות, שהוא המפתח שביד איש ישראל שעל זה כתיב מה ה' שואל מעמך, אם כן הוא ביד האדם. והוא להסיר הערלה לפתוח פתח הגוף ואז הקב"ה פותח פנימיות פתח הנשמה, וכן כתב מורי זקני ז"ל בשם הרב הקדוש מפרשיסחא במה שאמרו רז"ל לעולם יכנוס אדם שתי פתחים ויתפלל, שפתח אחד לצאת מעולם הזה ופתח השני לכנוס בעולם העליון, עד כאן דבריו. וב' אלו הם בחינות זכור ושמור בשבת גם כן כמו שכתבתי במקום אחר מזה.

אברהם אבינו ע"ה היה מכניס אורחים והאכילם והשקם ועל ידי זה קירב אותם להמקום ב"ה. דאיתא במדרש ובו תדבק, וכי אפשר לידבק בשכינה רק המשיא בתו לתלמיד חכם ומהנהו מנכסיו כו', שעל ידי שיש לו התקרבות אל הצדיק יש לו דביקות אל הקב"ה, וזה מדת הצדיק להעלות הנדבקים אליו, אבל אברהם אבינו ע"ה נקרא חסיד לפנים משורת הדין, והאכיל והשקה ומהנה מנכסיו לכל באי עולם, וכמו שיש התקרבות מהנותן אל המקבל כן מן המקבל אל הנותן, ועל ידי זה קירב אותם לפי שנהנו ממנו.

והוא באמת מדת הקב"ה וברוך שמו שגדלו וטובו מלא עולם והכל לכבודו ברא, ורצה לזכות את הברואים שיהיה להם התקרבות אצלו על ידי קבלת הטובה. והרי הכתוב אומר ואהבת את ה' אלקיך, ומהראוי היה שאדם יעשה מעשים שיזכה שהקב"ה יאהב אותו, אבל מי יוכל לזכות לזה, רק ההתקרבות על ידי קבלת הטובה ממנו ית' באהבה. ועל זה כתיב אני אוהבי אהב, והוא מדת טובו של הקדוש ברוך הוא שעל ידי קבלת טובתו באהבה יתקרבו אליו. ומעין זה היה מדת אברהם אבינו ע"ה שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו.