שערי אורה (ג'יקאטיליה)/השער התשיעי

<< · שערי אורה (ג'יקאטיליה) · השער התשיעי · >>

השער התשיעי - הספירה השנייה:

מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה (תהלים קיח, ה):

השם התשיעי משמות הקודש הוא הנקרא י"ה. צריך אתה לדעת כי השם הגדול שהוא יהו"ה יתברך הוא הנקרא שם המיוחד, כלומר סוד ייחוד כל י' ספירות כאחת. וכבר ביארנו כי שתי הספירות הראשונות כלולות באות יו"ד של שם המיוחד: קוצו של יו"ד סוד הכתר, ועיקר היו"ד, סוד החכמה. והספירה השלישית, מתאחדת בשתיהן, היא סוד הבינה הכלולה בסוד ה' ראשונה של שם. נמצאו שתי אותיות של שם שתיהן כלולות בג' ספירות עליונות. ואות ואו"ו של שם היא כוללת שש ספירות: ג' מחצי אות וא"ו ולמעלה, ואלו הן גדול"ה גבור"ה תפאר"ת; וג' מחצי אות וא"ו ולמטה, ואלו הן נצ"ח הו"ד ויסו"ד; והספירה האחרונה של שם, שהיא עשירית, כלולה באות אחרונה של שם שהיא אות ה':

ועתה צריכים אנו להודיעך מה טעם שתי אותיות הראשונות של שם נקראו בפני עצמן, ושתי אותיות אחרונות של שם אינן נקראות בפני עצמן. כבר ידעת מה שפירשנו בשתי ההי"ן של שם: ה' ראשונה שהיא הבינה מייחדת ז' ספירות תחתונות, ה' אחרונה שהיא מלכות היא מתייחדת עם ט' ספירות עליונות על ידי יסוד. סוף דבר: עיקר כל עשר הספירות הוא ג' ספירות עליונות אשר מהן נשפעות כל שבע התחתונות, ואם חס ושלום ייפסקו המשכות השלוש אז נמצאת חורבן הבית ושריפת ההיכל וגלות הבנים בין האומות. ולפיכך חצי השם הראשון שהוא י"ה אפשר לו להיקראות בפני עצמו, וחצי שם האחרון שהוא ו"ה איאפשר לו להיקראות בפני עצמו לפי שהוא קציצה בנטיעות, כי אין העליונות תלויות בתחתונות. וגם במניינו אינו עולה בכל השם, וכשאתה קורא י"ה הרי גם חצי השם האחרון נכלל בו ואין זה שום קציצה, וכן מניינו במילואו בסוד יו"ד ה"א עולה כ"ו, וחציו ככולו. וזה בחצי השם הראשון, אבל חצי השם האחרון עמידתו וקיומו בסוד י"ה הוא:

וצריכין אנו לעוררך על מקומות הרבה בתורה שנאמר בהן שם י"ה, כגון: כי יד על כס י"ה מלחמה ליהו"ה בעמלק מדר דר (שמות יז, טז). מהו 'מדור דור'? וזהו פירוש הפסוק: עמלק הרשע בא מכוח נחש הקדמוני, ושם הוא דיבוקו וכוחו ומעת הטיל נחש הקדמוני זוהמה בחוה קיצץ אדם בנטיעות למעלה והפריד אלוף, וזהו סוד סילוק שכינה שעיקרה בתחתונים היתה: ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה (בראשית ח, ט). אף על פי שעמדו ישראל בסיני ופסקה זוהמתן, עם כל זאת פגם הלבנה לא הוסר מעולם כי אם לפעמים, בדילוגים, בבוא קרבנות ידועים, שעירים ידועים שבהן נדבק שעיר, ראשית כוחו של עמלק, וסימן: ראשית גוים עמלק (במדבר כד, כ). וכשבא עמלק הוסיף פשע על פגם הלבנה ונגע בכף ירך יעקב, ולפיכך נפרצה מלכות בית דוד. והנה כשנקצצו הנטיעות בזמן אדם הראשון ונגע עמלק בכף ירך יעקב, נקבעה פרשת זכור. והרי שתי אותיות אחרונות של שם כביכול פגומות על ידי עמלק, והטעם כי יד יהו"ה נגעה בם, כאמרו: והיתה יד יהו"ה בכם (שמואל, יב, טו) ואומר: דרך נחש עלי צור (משלי ל, יט), וסימן: ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים (שמות יז, ח) ברפיון ידים. ולפיכך הוצרך לומר כי נחש הקדמוני ועמלק שניהם נגעו בשתי אותיות אחרונות שהם ו"ה, ולא נשאר מן השם שלא פשטו יד בו כי אם אותיות י"ה לפי שאין בהם מקום אחיזה לשרים העליונים, לפי שהן למעלה, כמו שביארנו. ולפיכך אמר 'כי יד על כס י"ה', נגעו בכסא ונתנו בו פגם ונשאר כ"ם, נגעו בשתי אותיות אחרונות ונשאר י"ה, ולפיכך, על כ"ס י"ה:

והמבין זה יבין סוד פרשת זכור ופרשת מעבר יבק, כי הכול כלול במקומות הללו. והנני רומז: כל גוים סבבוני (תהלים קיח, י), במקום שיש להם לשרי האומות מקום אמיזה. וזהו סוד וא"ו של שם הכוללת שש הספירות, כי סוד וא"ו של שם נקרא יהו"ה בכל התורה, וסימן: לך יהו"ה הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, יסו"ד - עוקץ תחתון. ועל זה נאמר 'כל גוים סבבוני', כי סביב אות וא"ו של שם מקיפין כל שרי האומות, ומאות וא"ו ולמעלה שהוא סוד י"ה אין להם עלייה: ואתה על במותימו תדרוך (דברים לג, כט), והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך (ישעיהו נח, יד). ולפי שאמר 'כל גוים סבבוני', נאמר: ראשית גוים עמלק (במדבר כד, כ). ולפיכך הוא נכנס תחילה לגלות סתריהם של ישראל ופשט יד בשתי אותיות אחרונות של שם ו"ה, לפיכך: כי יד על כס יה מלחמה לי"י בעמלק. כשהוא אומר 'מלחמה לי"י בעמלק', איני יודע מי במי; כשהוא אומר 'מדור דור' גילה הדבר וגילה המקום שפשט בו יד עמלק, וסימן: דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת, זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור (שמות ג, טו). לפיכך:

זכור יהו"ה לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז, ז). ואחר שידעת זה תוכל להתבונן מה שקבעו הנביאים בשני מקומות. עובדיה גר אדומי אמר בנבואת אדום:

ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה ליהו"ה המלוכה (עובדיה א, כא). זכריה אמר: ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה וגו' ויצא ה' ונלחם בגויים ההם כיום הלחמו ביום קרב, ואז: והיה י"י למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד (זכריה יד, ב; ט), ואומר: ראשית גוים עמלק. זהו סוד 'כי יד על כס יה מלחמה ליהו"ה בעמלק מדור דור':

ורבותינו ז"ל תיקנו בפסוקי דזמרה שני אלו הפסוקים בסוף: ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה ליהו"ה המלוכה והיה יהו"ה למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד. במקום זה הקריבו שתי הנבואות זו לזו. ובהתאחד אלו שתי נבואות, יתייחד השם יתברך ב"ה. והמבין עומק מה שתיקנו בדבר זה יבין סוד 'כל גוים סבבוני בשם יהו"ה כי אמילם', וסוד 'ראשית גוים עמלק', וסוד פרשת זכור ופרשת מעבר יבק. לפיכך יש לך להתבונן מה שכתוב בתורה 'כי יד על הס יה', על ידו יבואו התשועות והגאולות והטובות לישראל; כי בשעה שישראל בגלות, כביכול נוגעת הצרה לאברהם יצחק ויעקב ודוד הכלולים בסוד ו"ה, ולפיכך שם י"ה צריך להושיע ולגאול, וסימן: עזי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה (שמות טו, ב), ואומר: מן המצר קראתי יה (תהלים קיח, ה), מן המצר שהוא סוד ו"ה שיש לה מצרים, שבעים שרי האומות סביב: כל רודפיה השיגוה בין המצרים (איכה א, ג). לפיכך: 'מן המצר קראתי י"ה', שאין לו מצרים, לפי שהוא מקום הרחובות הנהר ועולם הרחמים שאין בהן מקום אחיזה לשרים העליונים ולא לגוייהם, אלא ליעקב שהוא קו האמצעי ועולה למעלה מאברהם ויצחק, לפיכך: והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ולפיכך:

מן המיצר קראתי י"ה. ומה שאמר 'ענני במרחב י"ה', כלומר, שלוש הספירות העליונות, השתיים מהן אינן נגלות לעולם, והשלישית שהיא הבינ"ה נגלית מקצתה, לא כולה. כמו שאמרו רבותינו ז"ל: חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חוץ מאחד, והיא שקולה כנגד כל המ"ט שערים שעמה. ולפי שהבינה היא ספירה שלישית ועל ידיה פועלות שתי הספירות העליונות שאינן נראות כלל, והבינ"ה נקראת רחובות הנהר ועל ידיה באות התשועות והגאולות, כמו שביארנו, לפיכך: 'ענני במרחב י"ה', באותה המפירה השלישית הנקראת רחובות. ויצחק אמר: כי עתה הרחיב יהו"ה לנו (בראשית כו, כב), והפסוק הזה צורך גדול הוא. והנה על ידי הבינ"ה, שהיא רחובות והיא סוד חמישים, יצאנו ממצרים, והיא סוד התשועות והגאולות, כמו שביארנו, ולפיכך: עוי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה (שמות טו, ב). התורה אמרה ברמז, והנביא גילה יותר ואמר: הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה (ישעיהו יב, ב), אין שם מקום פחד, שאין שם קצרים. התורה אמרה 'עזי וזמרת יה' וגו' והנביא פירש, כלומר עזי וזמרת י"ה, כלומר בהתאחז שפע י"ה בשתי אותיות אחרונות; כי עתה הוא י"ה, וכשיתייחד ויהיה 'יהו"ה אחד', זו היא התשועה השלימה. והמבין זה יבין סוד כי יד על כס יה מלחמה ליהו"ה (שמות יז, טז), וסוד והיתה ליהו"ה המלוכה (עובדיה א, כא) וסוד ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמ"ו אחד (זכריה יד, ט), בשם שלם, י"ה עם ו"ה:

ואחר שהודענוך אלו הכללים העליונים צריכים אנו לומר סוד מה שאמר חזקיה בתפילתו: אמרתי לא אראה י"ה י"ה בארץ החיים (ישעיהו לח, יא). מהו 'לא אראה י"ה'? כלומר, מאחר שנאמר לו 'מת אתה ולא תחיה', אמר חזקיה: הרי איני רואה עולם הבא, שהוא עולם החיים שהוא י"ה, כמו שביארנו למעלה; ואילו אומר שאהיה זוכה לראות אפילו ספירת מלכות שהיא אחרונה, גם היא אמרתי שלא היה לי זכות לראות. מה טעם? כי שם יופיעו הספירות הבאות משם י"ה; ומלכות נקראת ארץ החיים, כלומר המקבלת שפע מעולם החיים שהוא סוד י"ה שהבינה נכללת בו; ולא אביט אדם עוד עם יושבי חלד, שזהו סוד אדם הראשון שחזר בתשובה וחדל מעשות עוון, ועדיין תשמע זה בעזרת השם:

ואם כן התבונן בכל מקום שאתה מוצא י"ה, אף על פי שהוא סוד ספירת החכמה, הוא רומז על עולם הרחמים שהוא סוד ג' ספירות עליונות; ואם יש בהן קצת דין הוא בחכמה ובינ"ה, אבל הכתר כולו רחמים גמורים. ואף על פי שהוא עולם הרחמים, אף על פי כן קצת דין מעורב בשם יה שהרי חכמה ובינה הן ראשית מידת הדין. ואף על פי שאינו דין גמור, שהרי הדין הגמור מתחיל מגדולה וגבורה שסביבותן השרים נאהזים ושם קבועים כמה סנהדראות ובתי דינים כמו שביארנו, עם כל זה קצת דין יש בשם י"ה אבל בנחת ולא בפסק דין, שאין פסק דין אלא מגדול"ה וגבור"ה ולמטה. ולפיכך אמר: אם עונות תשמר י"ה אדנ"י מי יעמוד (תהלים קל, ג). ופירוש הפסוק:

אם י"ה שהוא עולם הרחמים שומר העוונות, כשאנו באים בדין לפגוע בדין הגבורה כשנמסר ביד המלכות שהוא אדנ"י לגמרו, מי יעמוד ומי יתקיים? וכבר ביארנו בשער הראשון כי כשמידת המלכות מתעוררת לגמור הדין בנבראים הרי היא מכלה מנפש ועד בשר, כמו שביארנו בפסוק צדק ומשפט מכון כסאך (תהלים פט, טו), והרבה הרחבנו המאמר בפירוש דבר זה. ולפיכך 'אם עונות תשמר י"ה' שהוא עולם הרחמים, 'אדני' שהוא עולם הדין, מי יעמוד לפניך ומי יוכל להתקיים? ועתה הנה מסרנו בידך כמה מפתחות לכל מקום שאתה מוצא בתורה שם י"ה, וממה שמסרנו בידך תוכל להתבונן בשאר מקומות ותבין דבר מתוך דבר' וצריך אתה לדעת הדרך שפתח בספר יצירה: בשלושים ושתיים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה י"י צבאות וגו'. מה טעם הוצרך להזכיר י"ה במקום זה? והטעם, כי י"ה הוא סוד שלוש ספירות עליונות עולם הרחמים, יהו"ה הוא סוד התפארת מקום דיבוק משה רבינו עליו השלום ומקום יניקת האבות, צבאות הוא סוד יניקת הנביאים. ודרך המעלות בספירות מנה כאן, ועדיין תשמע זה אם ירצה ה' יתברך. ואחר שמסרנו בידך אלו הכללים בשם י"ה נכנס לבאר שאר השמות שהספירה הזאת נקראת בתורה, למען תבין ותדע ותשכיל בעזרת השם:

דע כי הספירה הזאת נקראת בתורה י"ש, וצריך אתה לדעת הטעם. כי הספירה הראשונה שהיא הכתר, לפי שנעלמה מעיני כל חי ואין מי שיוכל להתבונן בה, נקראת אי"ן, כמו שאנו עתידין לבאר בעזרת השם. ואם בא אדם לשאול בה דבר, תשובת שאלתו היא, אי"ן, כלומר אין מי שיוכל להתבונן בסוד עומקה ומעלתה. ולפיכך אינה מסויימת באות ידועה אלא ברמיזה, בקוצה של יו"ד. אבל תחילת התפשטות המחשבה וראשית התגלות הסדר הוא הספירה השנייה הנקראת חכמה, ובמקום זה אפשר לשאול; אף על פי שאינה נגלית, איננה נסתרת מכול וכול כמו הראשונה. ובספירה השנייה שהיא החכמה היא סוד התחלת השאלה. ולפי שהראשונה מרוב התעלמותה נקראת אין, השנייה לפי שיש בה קצת שאלה, לפי התפשטות אצילות הספירות מן הכתר, לפיכך נקראת יש. וכבר גילה יעקב אבינו מסתרי הספירה הזאת, כי לו יאתה יותר מאברהם ויצחק לפי שנחלתו עולה בקו האמצעי שהוא הדעת עד עולם הרחמים, ולפיכך: ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וגו'. והנה יהו"ה נצב עליו ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן י"ש יהו"ה במקום הזה (בראשית כח, יב). ולו יאתה לרמוז דבר זה, כי עליו נאמר; והרכבתיך וגו' (ישעיהו נח, יד). והנני רומז. במראות חלום זה נאמר: ופרצת ימה וקדמה וגו' (בראשית שם, יד), מה שאין כן בשאר האבות, ולפיכך עלה על במותי ארץ ואמר: אכן יש יהו"ה במקום הזה. ופירוש פרשה זו ארוך, ואין אנו עכשיו בביאורו:

וזהו 'י"ש' שישראל לבדם דבקים בו שייכנסו לחיי העולם הבא, ואז יהיו יונקים מכל מיני שפע וטובה וברכה שאין להם שיעור וקיצבה מזאת הספירה הנקראת י"ש. ולפי שהבטיח י"י יתברך את יעקב במקום זה על מתן שכר שאין לו שיעור, בסוד 'ופרצת ימה וקדמה', ולפיכך אמר: אכן י"ש יהו"ה במקום הזה. ועל זה נאמר:

להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, ואומר: ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם כי יש שכר לפעולתכם (דבה"י, טו, ז). כי 'י"ש' הוא השכר להשפיע הברכה והטובה ולהכניס אתכם לעולם הבא בשביל מעלותיכם הטובות. וזהו סוד שלוש מאות ועשר עולמות שהן לפי גדולת עליון, אין כל בני אדם לנגדן כדאי ואף על פי כן מסר ה' יתברך חותמן ביד אברהם במידת א"ל, כי סוד אל הוא חותם י"ש עולמות, כמו שכבר ביארנו וכל אותן העולמות מלאים שפע וברכה שאין סוף וקץ לשיעורם. וכשנכנסים ליטול מאותם האוצרות של אלו העולמות, עומדים לקטרג י"ש כיתות של שומרי השערים העומדים בבית דין של גבורה כנגד י"ש עולמות, ולפיכך אמר: קרנים מידו לו ושם חביון עוזו (חבקוק ג, ד) כמה פעמים נמשכים כמה מיני שפע מאלו י"ש עולמות על ידי גדולה שהיא סוד אל, וכשמגיעים למידת הגבורה נדונים אם ראויים אותם מיני שפע לרדת למטה, ואם יצא מן הדין שאינם ראויים לרדת למטה נשארים שם באוצרות הגבורה הנקראים אוצרות צפון, ועל זה נאמר: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא, כ), ועל זה נאמר:

להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, וקצת המקובלים אומרים שהוא היש הצפון לצדיקים. ומה שאמר היש יהו"ה בקרבנו אם אין (שמות ין, ז), בכאן נרמזו שתי ספירות עליונות; כלומר, צריכים אנו לדעת באיזו ספירה מתנהג עמנו במדבר, אם בספירה ראשונה שכולה רחמים ואין בה דין כלל והיא ספירת אי"ן, או בספירה שיש בה תערובת דין והיא 'יש' ויש לה י"ש כיתות מערערים ומעכבים. ואם תאמר: למה נענשו, שהרי כהוגן שאלו? דע שאילו לא שאלו על ידי מס"ה ומריב"ה אלא על ידי נחת רוח היתה שאלתם הגונה, אבל שאלתם היתה באמצעות דברים קשים, ולפיכך פגע בהם הכלב השומר בראש המקטרגים והמערערים, כדאיתמר: ראשית גוים עמלק (במדבר כד, כ), שהרי 'דרך נחש עלי צור', ולמעלה מן העניין מה הוא אומר? הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שמות יז, ו). ובמקום קשה נתאחזו, על ידי שאלת דבר קשה נכנסו לומר 'היש יהו"ה בקרבנו אם אין'. והנני רומז:

לא נכנסו בדרך הנקרא אהבה אלא בדרך הנקרא צור, והיה הנחש שומר, שהוא עיקר הכלב, ולפיכך 'מסה ומריבה'. והנני מבאר יותר; רצו להעמיק בשאלה לדעת מה בין ספירת אי"ן לספירת י"ש על דרך עיקר י:, ולפי ששאלו על ידי המקום שיש בו כמה מקטריגים, ונקראו 'מסה ומריבה', נענשו להתאחז בהן הנח"ש והכלב על ידי שור וחמור:

ואחר שהודענוך אלה הכללים בעניין שתי הספירות הראשונות שהן אי"ן וי"ש, יש לנו להודיעך עיקר גדול והוא כי יעקב אבינו עליו השלום לפי שהוא קו האמצעי, אף על פי שהוא משתעבד עם אברהם ויצחק הנאחזים בין שרי האומות, סוף סוף יעקב עולה למעלה ונאחז בספירת הכתר על ידי החכמה והבינה, וזהו: ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה (בראשית כח, יד), ואומר: והרכבתיך על במותי ארץ (ישעיהו נח, יד). ולפי שזכה יעקב להתאחז בראש הספירות למעלה, הנה אברהם נמצא לו ימין ויצחק שמאל ודוד, שהוא רגל רביעי, הוא סוף עשר ספירות והוא נאחז בקוצו של וא"ו התחתון שהוא נקרא יסוד. והרי הן כפי כל המקובלים שתי יודין: יוד עליונה חכמה, יוד תחתונה:, יסוד. לפיכך: 'ישי אבי דוד' (רות ד, יז). יש שיעקב נאחז בו למעלה, גם דוד נאחז בו למטה. לפיכך: ישי אבי דוד, יוד למעלה, יוד למטה, שלושה אבות באמצע; שין של שלושה ראשין, הגדולה והגבורה והתפארת, נצח והוד יסוד. והמבין זה יבין מה שאמר בישי בפרק הרואה; והאיש בימי שאול זקן בא באנשים (שמואל, יז, יב), זה ישי שנכנס באוכלוסא ויוצא באוכלוסא. ואחר שהודענוך זה, התבונן מה שנאמר; רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם; האבות הם הם המרכבה, חשק, כדאיתמר; וחשוקיהם כסף (שמות כז, יא):, ויבחר בזרעם אחריהם (דברים י, טו), זה דוד, זרעם ממש, כדאיתמר: אור זרוע לצדיק (תהלים צז, יא), זרוע ממש, ויסוד הוא עיקר הזרע' והסימן:

ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' (ישעיהו יא, א), כללים גדולים כלל הנה. ואחר שהודענוך אלו העיקרים הנכללים במילת יש, נכנוס בעזרת השם לשאר העניינים הנכללים בספירה זו:

והספירה הזאת נקראת במקומות ידועים מכמה. וצריך אתה לדעת כי הספירה הזאת הנקראת חכמה היא סוד יוד של שם המיוחד, ומה שאמרנו שנקראת במקומות ידועים חכמה, לא בכל מקום. לפי שיש מקומות שהספירה העשירית, הנקראת מלכו"ת, נקראת לפעמים חכמ"ה גם היא, כדאיתמר: וי"י נתן חכמה לשלמה (מלכים, ה, ט). אבל חכמה עליונה, שהיא סוד יוד של שם, אפילו למשה רבינו עליו השלום נתעלמה, ואין כל בריה יכולה להיכנם בה, שהרי לא השיג כל שערי בינ"ה, והחכמ"ה לפנים מן הבינ"ה. ועל החכמ"ה הזאת, שהיא סוד יו"ד של שם, אמרו המקובלים: חכמ"ה ברא"ש; ועל החכמה האחרונה, שהיא סוד המלכו"ת, אמרו: חכמ"ה בסוף. כלומר, אות ראשונה של שם שהיא אות יו"ד, ואות אחרונה שהיא אות ה"א, שתיהן מיוחדות בשם חכמה, ועל זה אמרו: חכמה בראש וחכמה בסוף. ולפי שהחכמה הראשונה היא סוד התפשטות המחשבה מן הכת"ר, אין לה שיעור וגבול אצל דבר מכל מה שאחריה, ועליה נאמר: והחכמה מאין תמצא (איוב כח, יב), מאי"ן שהיא סוד התפשטות המחשבה מן הכתר. 'אלהים הבין דרכה' אבל לא מקומה. והתבונן כי 'אלהים הבין דרכה', בבינ"ה נכנסים להשיג החכמה העליונה; 'והו"א ידע את מקומה', והו"א סוד הכתר אשר ממנו נמשכת החכמה בוודאי הוא ידע את מקומה. וזו היא החכמה שהיא תחילת התפשטות המחשבה, ראש האצילות, ועליה נאמר: י"י בחכמ"ה יסד ארץ כונן שמים בתבונ"ה בדעתו תהומות נבקעו (משלי ג, יט כ), ואין אנו בפירוש אלו הפסוקים עכשיו. ומה שיש לך לדעת ולהתבונן, כי בכל מקום שתמצא חכמה תדע ותשכיל אם הוא רמז לחכמה עליונה או חכמה אחרונה:

ודע כי זו היא החכמה שאינה נפרדת מן הבינ"ה עולמית לפי ששתיהן אדוקות בספירת הכתר שהיא עולם הרחמים, המקום שאין שם לא עצב ולא רוגז ולא פירוד אלא הוד והדר עוז וחדוה. ולפי ששתי אלו הספירות מתאחדות לעולם, חכמ"ה ובינ"ה, לפיכך שם י"ה אינו משתנה לעולם. ואם חס ושלום חוטאים ישראל וגורמים פירוד לחכמה אחרונה, מפרידים אותה מן הדעת, כדאיתמר; ונרגן מפריד אלוף (משלי טז, כח). לפיכך לפעמים נפרדת ה' אחרונה מן הוא"ו, וכשהיא נפרדת מן הוא"ו אז הוא"ו מתאספת למעלה ואינה נראית, מאחר שבת זוגו שהיא ה' אחרונה נפרדת ממנה, וזהו:

המסתיר פניו מבית יעקב (ישעיהו מ, יז) כיוון שגלתה שכינה שהיא ה', אז אות וא"ו אינה נראית אלא י"ה לבדו, המקום שאין שם פירוד, וזהו: כי מפני הרעה נאסף הצדיק (שם נז, א). כי בהסתלק וא"ו שהיא התפארת, נאסף הצדיק שהוא קוצו של וא"ו התחתון. ומה שאמרנו שחכמה ראשונה היא מיוחדת במקומות הרבה בתורה בפסוקים ידועים, אין כוונתנו שאותו הפסוק מייחד לדבר מה שגם חכמה אחרונה אינה נרמזת בה, שלפעמים הרבה ידבר הפסוק בחכמה ראשונה ויהיה רומז בחכמה אחרונה, כמו שאמר: י"י בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. וכי איזו משתי ספירות הללו, יותר גדולה? אלא ודאי היא חכמה, ואם כן היאך בחכמה יסד ארץ, והשמים, שהם למעלה - בתבונה? אלא הדבר מדבר בחכמה ראשונה, ורומז בחכמה אחרונה. בחכמה יסד ארץ - סוד חכמה שהיא רחמים יותר מן הבינה, והוא צורך לבני אדם. אבל שמים, שאין שם זולתי יושר וטהרה, תיקנם במידה שהיא יותר דין מן החכמה. וכן 'י"י בחכמה יסד ארץ' מדבר בחכמה אחרונה, שהיא עיקר הארץ, 'כונן שמים בתבונה', היא סוד מידת הדין קצת כנגד שמים. הרי הדבר מדבר בחכמה ראשונה, ורומז בחכמה אחרונה. ואחר שמסרנו בידך אלו העיקרים הגדולים במילת חכמה, יש לנו להודיעך שאר הדברים הכלולים בספירה זו בעזרת השם:

וספירה זו נקראת למקובלים רצון. כלומר, אחר המשכת החפץ באצילות הספירות והתגלותם מכתר עליון, זהו המקום שאין כוח להתבונן בו כלל לפי שאין כל נברא למעלה ולמטה יכול לדעת כיצד דרך התפשטות החפץ באצילות הספירות. ומשה רבינו עליו השלום שאל: הודיעני נא את דרכיך (שמות לג, יג), והיתה התשובה: 'וקראתי בשם יהו"ה לפניך'. כלומר, יש דרך שהוא לפני ולפנים מהשגתך ואין לך דרך להיכנס בה, וזהו סוד 'וקראתי בשם יהו"ה לפניך', ולפיכך אומר: וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שם, יט), שאין דרך ועניין לכל נברא להתבונן בהתפשטות הרצון לא מעט ולא הרבה, ולפיכך נקרא רצון באין גבול. וכמו שאין אנו משיגים דרך הספירה הראשונה, לפי שאין קץ וסוף לה, כך הרצון הדבק בה אין לו גבול. ובמידת הרצון מרחם הקב"ה על הדבקים במידת היראה, כלומר מראש החפץ והמחשבה, אשרי הזוכה לכך. ועל זה באמר: רוצה י"י את יראיו (תהלים קמז, יא). ואומר:

רצון יראיו יעשה וגו' (שם קמה, יט):

ועתה צריכים אנו להודיעך סוד שני מקראות שקבעו חכמים, אחד בראש התפילה והוא 'אדני שפתי תפתח', והשני בסוף, 'יהיו לרצון אמרי פי'. וצריך אתה לדעת כי הראשון, הקבוע בראש התפילה, הוא השער שבו נכנסים בני עולם לבקש רחמים לפני י"י יתברך, וזהו 'אדני שפתי תפתח', ועל זה נאמר: פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה (שם קיח, יט). וסוף התפילה ההגונה שהיא מתגברת ועולה מספירה לספירה עד שמגעת עד הרצון שהוא דבוק בכתר, ולפיכך אמר בסוף 'יהיו לרצון אמרי פי'. וכשהתפילה מגעת למקום הרצון אז כל השערים למעלה ולמטה נפתחים לפניו ואין שם מעכב ומונע על בקשתו, שהרי בעולם הרחמים הוא; ואז יפיק כל צרכיו ושאלותיו ואין דבר עומד לפניו, שהרי ממקום הרצון הוא שואב, ויכול לחדש אותות ומופתים חדשים כאילו באותה שעה נברא העולם ואין דבר עומד לפניו. וזה שנאמר: בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, לפי שהכול תלוי בעולם הרחמים שהוא המקור, במקום הנקרא מזל. ואם תתבונן בעניין זה תבין סוד חנה, עד איזה מקום עלתה תפילתה כשאמרה: ותדר נדר ותאמר יהו"ה צבאות אם ראה תראה בעני אמתך (שמואל, א, יא). וכן תבין מכאן סוד תפילות כל הצדיקים שהתפללו והפיקו כל צרכיהם בדרך נסים ונפלאות, הוא שנכנסו בתפילתם עד עולם הרחמים שהוא המקום אשר משם נתחדש העולם. וכמו שנתחדש העולם וכל ברואיו מאותו המקום, כך הצדיקים המתכוונים בתפילתם לאותו המקום יכולים לחדש בעולם אותות ומופתים ולשנות מנהגו של עולם. וזהו מקום הביטחון הגמור, וזהו סוד הרצון, כי המגיע למקום הרצון הרי הכול בידו לעשות כפי רצונו וחפצו, כמו שאמר 'רצון יריאיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם'. והמבין זה יוכל להתבונן כל מקום שנאמר בתורה אותות ומופתים וגאולות ותשועות ושינוי מנהגו של עולם. ולפיכך קבעו בסוף התפילה 'יהיו לרצון אמרי', והוא סוד שאנו מתפללים 'יהיו לרצון', כלומר שיתחדש הדבר שאנו מתפללים עליו ממקור הרצון והמחשבה, כמו שנתחדש העולם מאותו המקור. והמבין זה, עליו נאמר; וטהר ידים יוסיף אומץ (איוב יז, ט). ודע כי כל הניסים והנפלאות שנעשו בזמן הנביאים או התנאים והאמוראים, כולם היו אפשריים כשהיו מגיעים בתפילתם עד מקור הרצון. ואותם חכמי הדורות שעברו שהיו חוששים לשינוי הרצון, אם היו יודעים מהו המקור הנקרא רצון לא היו חוששים לשינוי רצון, לפי שהיודע מהו רצון יודע שאין בו שינוי. אבל כל הזוכה להגיע תפילתו עד המקור הזה יכול להפיק צרכיו מאין גבול, וזהו: ויפק רצון מי"י (משלי ח, לה), כלומר ממציא וממשיך חפצו ממקור הרצון מאין סוף. והמבין זה לא יקשה בעיניו שינוי הטבע וחידוש אותות ומופתים בעולם; משל כשיש בחדר כל מינים שבעולם, כל מי שזוכה להיות המפתח בידו מפיק ממנו צרכיו, ומה שינוי רצון יש בזה? והספירה הזאת נקראת עומק, כלומר עומק מחשבה. ואל תטעה שתחשוב כי דבר עומק במקום זה הוא דבר שפל ונמוך, כי הכוונה בלשון עומק הוא מופלא ורחוק להשיגו, כמו שנאמר: רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו (קהלת ז, כד) וזהו סוד ממעמקים קראתיך י"י (תהלים קל, א), כלומר, מעומק המחשבה שהוא הרצון באין סוף וגבול. ועל דרך זה נאמר בספר יצירה 'עומ"ק רום עומ"ק תחת' הרי גילה כי לשון עומק הוא בדבר שאין לו סוף וגבול ואינו לשון שפל לבד, אלא כי כל דבר שהוא גבוה ונאמר בו לשון עומק, הוא לשון מסייעו לגבהו ואומר שהוא גובה בלא שיעור לרוב גבהו; וכן כשאמר בעניין שהוא למטה, מסייעו לומר שהוא יורד למטה הרבה. סוף דבר: לשון עומק בכל מקום שתמצאנו הוא מסייעו ללשון שהוא מוצא שנאמר עליו, אם למעלה, למעלה, אם למטה, למטה, אם לצדדים - לצדדים. ועל זה נאמר בספר יצירה: עומק רום עומק תחת, עומק מזרח עומק מערב'. ואם כן התבונן מה שאמר 'ממעמקים קראתיך י"י', כלומר מעומק הרצון, שהיא אות ראשונה של שם והיא הנקראת אות המחשבה, כמו שאנו עתידין לבאר בעזרת השם. ולפיכך אמר; מאד עמקו מחשבותיך (תהלים צב, ו), אמר לשון 'עומק' במחשבה. והמבין זה יבין מה שאמר: מגלה עמוקות מני חשך (איוב יב, כב), ואמר: הוא גלא עמיקת"א ומסתרתא (דניאל ב, כב):

והספירה הזאת נקראת מחשבה, כלומר נקודה מחשבית שהוא סוד התחלת התפשטות החפץ באצילות הבריאה וההמשכה, וזו היא יו"ד ראשונה של שם, שהיא יו"ד, נקודה מחשבית פנימית סתומה בכתר עליון כלולה באין סוף, לפי שמן הנקודה הזאת ולמעלה הוא עולם הרחמים הגמורים שאין לו סוף וקץ וגבול ושיעור, והיא מתפשטת בסוד רוחבם ועומקם בדיבוק הכתר ועליה נאמר 'מאד עמקו מחשבותיך', ואומר מחשבותיך לשון רבים, הם סוד ל"ב נתיבות המחשבה ואין מי שיוכל להתבונן בהם לפי שנקראים עומק רום, כלומר מתפשטים מן הכתר שהוא רום עליון. ואין מי שיוכל להתבונן בהם זולתי כמי ששואב מים בדלי מבאר עמוק שאין לו סוף, והדולה אינו נכנם בעצמו בבאר לדלות אלא בדלי שואב מים מן הבאר; כך אין כל בריה יכולה להתבונן בסוד עומק המחשבה אלא על ידי הבינה שהיא בדמיון הדלי שהיא נכנסת לשאוב מעומק באר המחשבה, והדולה עומד מחוץ, וסימן:

מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה (משלי כ, ה), שאין דרך לדלות מים מעומק המחשבה אלא על ידי תבונ"ה. והמבין זה יתבונן מה שאמרנו למעלה, שלא נכנס אדם לעולם לפנים מן הבינ"ה ואפילו מרע"ה, ואם השיג כלום בב' הספירות העליונות, חוצה להם עמד ושאב מהן על ידי ספירת בינ"ה. ומה שאמר רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו, מילת 'מ"י, ביארנו בשערים הקודמים, 'עמוק עמוק' הן ב' ספירות עליונות, הכתר והמחשבה שהיא דביקה בו, לפי שאין סוף וקץ וגבול ושיעור לעולם הרחמים, ואם ישיג המשיג בהם דבר - לא ימצאנו אלא על ידי הספירה הנקראת מ"י שהיא הבינה, וזהו 'עמוק עמוק מ"י ימצאנו' ולשון 'מ"י' הנני רומז: מבטן מ"י יצא הקרח (איוב לח, כט) הקרמ, סוד ה' אחרונה דאקרישו מימוי; מ"י נתן לשאלתא, עד כאן שאלתא, מכאן ואילך כנותן אצבע בעין. מי מלל גבורות י"י (תהלים קו, ב), מ"י ברא אלה (ישעיהו מ, כו) למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ אתה שואל; את מ"י נועץ ויבינהו (שם מ, יד). וסימן: אז ישיר משה ובני ישראל (שמות טו, א), נכון כסאך מא"ז (תהלים צג, ב) והנני רומז: אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע, יצא והניחו על כן הזהב. כי יום כיפורים הוא, הוא יום כיפורים ממש, א"ז מלמעלה למטה וא"ז מלמטה למעלה. ובהזאת יום הכיפורים לא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. ושלמה צווח ואמר ביום שנקבעה שכינה בדיבור ונקבעת במקומה למטה, אז אמר שלמה י"י אמר לשכון בערפל בנה בניתי בית זבול לך (מלכים, ח, יב), וסימן: כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל (רות ד, יא). רחל ולאה, שמטה ויובל, ה"א עילאה וה"א תתאה:

וצריכין אנו לעוררך על אשר אמרו רבותינו 'עלה במחשבה' כלומר מי, (בינה) הוא שימצא את העמוק עמוק (חכמה וכתר). ולא אמרו ירד. דע כי סוד מה שאמר עלה במחשבה כלומר שהמחשבה העליונה, הנקראת רצון באין גבול והיא ספירה שנייה, אינה מתנודדת לצאת חוץ לעולם הבינ"ה, אלא המחשבה הזאת מתבודדת והיא נאחזת בכת"ר עליון תמיד. ואם יצטרך המצטרך להפיק בה דבר, עולה אליה על ידי הבינ"ה הנכנסת להפיק ממנה, אבל אין המחשבה יורדת למטה. וכל הדברים וכל הנבראים שנבראו בעולם הם כפי שעלו במחשבה ", כמו שאומר בתלמוד 'כך עלה במחשבה'. ולפעמים שספירת מלכות מתרוממת ומתעלית עד שתעלה עד הבינה ונמצאת דביקה במחשבה, וגם כן אומרים עליה 'כך עלה במחשבה'. אבל לצפיית המרכבה אומרים לשון ירידה כמה דאת אמר: ירד למרכבה. ולשון ירד, כי הצופה במרכבה נכנס למעלה רום עד מקום האור שממנו מקבל שפע הצפייה, וחוזר ויורד וצופה במרכבה. ודברים אלו עמוקים עד מאוד, ואם תזכה עדיין בעזרת השם תשיג בהם עיקרים גדולים. סוף דבר: לעולם אין המחשבה מתפרדת מן הכתר' והסוד, כי אות אחת כוללת שתיהן, היו"ד וקוצה, והבן זה עד מאוד. ואם זוכה הזוכה לעלות, עולה על ידי הבינה. וסוף דבר: עלה במחשבה ולא עלה על המחשבה, כי כל הדברים שנבראו בעולם עלו במחשבה ולא עלו על המחשבה, לפי שאין מי שיוכל להיכנס בה זולתי 'מ"י':

ועתה הט אוזנך ושמע מה שאפשר לך לשמוע בדבר זה: כל מקום שנאמר בו עלה במחשבה הוא לשון שתוק כי השערים ננעלו לפניך בדבר זה, שהרי סתום וחתום בחדר העליון שאין כל בריה יכולה ליכנס בה, והוא חדר המחשבה העמוקה הנקראת רצון באין גבול, לכן בלום פיך מלדבר. וזהו שאמר בעניין רבי עקיבא, בעניין מראית משה רבינו עליו השלום כשראה שהיו סורקין את בשרו ואמר: זו תורה וזו שכרה. אמר לו: שתוק שכך עלה במחשבה כלומר, שאלתך אינה במקום שתוכל להשיג בה דבר, אלא שתוק. ומה טעם? שהרי כך עלה במחשבה. הרי היא במקום שאינך יכול לעלות לה, וגם היא אין דרכה לרדת ממקומה ולצאת ולהגיע אליך, לפי שהיא דביקה בעולם הרחמים בכתר עליון, ואם כן, שתוק. עתה מסרנו בידך כלל גדול לכל מקום שתמצא 'כך עלה במחשבה', כי הדברים סתומים ואין כל בריה יכולה להתבונן בהם לפי שהמחשבה אין בה צפייה כלל. ולפי שאין דרך להיכנס אליה ואין לה תכלית וסוף, ואם כן היאך יכול מי שיש לו גבול לשער דבר שאין לו גבול? על כיוצא בזה נאמר: מאד עמקו מחשבותיך (תהלים צב, ו). ובדבר זה נאחז עניין רשע וטוב לו צדיק ורע לו, ישתבח בעל הרצון אשר לא יושג תכלית כוונתו וחכמתו, וכמו שאמרנו בעניין רבי עקיבא:

שתוק, כך עלה במחשבה. וסימן הדבר בזה המזמור: מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך, איש בער לא ידע וגו' בפרוח רשעים וגו' (שם) ומה טעם? ואתה מרום לעולם י"י (שם). כלומר, ברום המחשבה דבר זה ואין מי שיוכל להגיע לדבר, שהרי כך עלה במחשבה. ואף על פי שאין כוח באדם להשיג בדבר צפיית המחשבה, הצדיקים יש להם קבלה לשמע אוזן. לפיכך אמר: בקמים עלי מרעים תשמענה אזני, צדיק כתמר יפרח (שם) הרי הכול מבואר ברמזים. וזהו מה ששאל משה רבינו עליו השלום להשיג הדבר בצפיית המחשבה ונעלם ממנו, והיתה התשובה אליו: וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שמות לג, יט). ואין דבר זה ידוע לשום נברא, ואל זה רמז הכתוב: רבות עשית אתה י"י אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר (תהלים מ, ו). ובכל מקום שאתה מוצא לשון נפלאות הוא דבר מכוסה מן הבריות ואין ידוע לזולתו יתברך, ועל זה כתיב: לעושה נפלאות גדולות לבדו (שם קלו, ד), בוודאי. ועל זה כתיב: נפלאות ממני ולא אדע (איוב מב, ג); והמלאך אמר למנוח:

למה זה תשאל לשמי והוא פלאי (שופטים יג, יח), כלומר אין לי שם קבוע אלא במחשבה; נורא תהלות עושה פלא (שמות טו, יא); פלא עצות מרחוק (ישעיהו כה, א) ואפילו במה שיש כוח באדם להשיגו, בזמן שהוא נעלם ממנו נקרא בלשון פלא: כי יפלא ממך דבר למשפט (דברים יז, ח), הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמ"ת חכמי"ו ובינ"ת נבוניו תסתתר (ישעיהו כם, יד). ועל כיוצא בזה נאמר: מאד עמקו מחשבותיך (תהלים צב, ו), בפסוק זה רמז לחכמ"ה ובינ"ה, הכול אמור כבר. ובפסוק זה נאחז סוד צדיק ורע לו רשע וטוב לו. והספירה הזאת נקראת יראה. כלומר, המגיע לחשוב במקום נכללין הענוה והחכמה; והיראה נאחזת בין שתיהן, הוא מקום החיבור והדיבוק. הרי אלו שני פסוקים מבוארים היטב, והפסוק השלישי 'הן יראת אדני היא חכמה', כי היראה היא המעלה הגדולה במעלות. ואם תאמר: והרי העובד מאהבה גדול מהעובד מיראה? דע כי האהבה והיראה הדבקים בעבודה הן עניין אחד, כי היראה יש לה שתי פנים: יש יראה חיצונית, ויש יראה פנימית. יראה חיצונית, בעוד אשר לא השיג האדם גדולת י"י יתברך והוא עובד מיראת העונש והיסורים, והיא יראה חיצונית, והרי הוא כמי שמונע עצמו מלהרוג או לגנוב מיראתו שמא יהרגו אותו. והנה היראה הזאת איננה ודאית, מכל מקום היא כוונה טובה, אף על פי כן יש יראה פנימית גדולה מזו, והיא היראה הבאה על דרך ההשגה. כיצד? אם זכה אדם להשיג מגדולת הבורא יתברך ועוצם נוראותיו, והטובות והמעלות ומיני שפע והברכות האדוקות בעוצם השגתו ומעלתו, כשמכיר מעלתו יכיר גרעון גופו שהוא רימה ותולעה, אז יפחד האדם ויירא מלמרוד במלך גדול כמוהו, ויאמר: מי הביאני עד הלום להכיר ולהביט מלך גדול ונורא מלך מלכי המלכים הקב"ה, בהיותי בריה שפלה ונקלה ונבזה? מה אני, מה חיי, להיותי ראוי לגודל מעלת מקום זה? ונמצא שהוא ירא שמא לא יהיה הגון להתקבל בהיכל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ונמצא בסיבה זו משתדל ומתקן עצמו, ומזרז נשמתו ומייפה אותה, אולי ימצא חן בעיני י"י יתברך ויקבלהו לשמש בהיכל המלך. והנה בהיות האדם דבק ביראה זו, נמצאת עצמו קשורה למעלתו, שומר גופו ונשמתו שלא יפול בהם מום, ונמצא שיתקן גופו ויטהר נשמתו ויזקק טוחותיו כדי שימצא חן בעיני אלהים חיים. וזו היא היראה שנאמר באברהם אחר עשר נסיונות שנתנסה בהן וכולן קבלם מאהבה ז, שנאמר; עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כב, יב). וזו היא המעלה שאין למעלה הימנה וגדולה היא מאהבה, וזו היא מידת היראה הדבקה בספירת אות י' שהיא סוד הרצון והמחשבה:

ואחר שהודענוך זה, יש לך להתבונן סוד היראה החיצונית וסוד היראה הפנימית. יראה חיצונית היא המונע עצמו מן העבירות ליראת תוקף העונש, אבל לא יהיה דבק במצוות עשה, אותן שאין בהן עונש. ויראה פנימית היא אשר חושק לקיים מצוות עשה כדי לקיים מאמר בוראו, אבל להרחיק עצמו מן העבירות הוא נקל בעיניו. ולפיכך ימסור עצמו וממונו ואשתו ובניו לעבודתו של מלך, וכל זה מרוב התדבקותו בשם יתברך. והנה הוא סוד והלכת בדרכיו (דברים כח, ט), ומה שדרשו בו: מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום כלומר, הרגל עצמך להתקשט בתכשיטין הנהוגים בבית המלך כדי שתהיה ראוי להיכנס בהיכלו ולשמש לפניו; שאילו לא תלבש אותן המלבושים ואותן התכשיטין, לא יקבלוך בבית המלך. ומה הן התכשיטין? הן כל מצוות עשה למיניהן. וזהו סוד 'והלכת בדרכיו', וסוד קדושים תהיו (ויקרא יט, ב). וזהו סוד יראה פנימית. ואותה ירש אברהם בעקדה, שהיא למעלה מן האהבה, שהרי עבודתו של אברהם על ידי אהבה היתה תמיד, כאומרו: אברהם אוהבי (ישעיהו מא, ח), אהובי לא נאמר, אלא אוהבי; ואומר: להנחיל אוהבי יש. וזהו העולם שהיה חזקיה מתיירא שלא יזכה לו, כמו שאמר: אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים (ישעיהו לח, יא) ואם כן שמור הכללים הגדולים שאמרנו לך, בדרך זה:

יראה חיצונית, אהבה למעלה ממנה, יראה פנימית, עולה למעלה מן האהבה. לפיכך אלהי אברהם הוא סוד יראה פנימית שהיא סוד חכמה, אשר משם יניקת מידתו שהיא הגדול"ה, ובשעת העקדה בא להידבק בה, כמו שנאמר: כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כב, יב). וזהו שאמר 'אלהים', לפי שאין נכנסים למידה זו כי אם על ידי ניסיון שהוא על ידי אלהים, ולפיכך נקראת יראה, שמא לא יצא מן הדין להיכנס לה. והניסיון על ידי 'אלהים', זהו שאמר הכתוב באברהם: והאלהים נסה את אברהם (שם, ב), ובמעמד הר סיני: לבעבור נסות אתכם בא האלהים (שמות כ, כ). עתה פקח עיניך והתבונן בכל מקום שתמצא בתורה יראה, לאיזה צד הוא נוטה: אם לצד יראה חיצונית שבה נקשרים כל מיני עונשים ומכות ונגעים, אם לצד יראה פנימית שבה נקשרים כל מיני שפע ואצילות ברכה וחיים. והמבין עיקר זה יבין מעלת אברהם אבינו עליו השלום, וסוד יראת י"י טהורה עומדת לעד (תהלים יט, ח), וסוד אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד (שם קיב, א), וסוד אשרי כל ירא י"י ההולך בדרכיו (שם קכח, א). כי פירוש הפסוק, מאחר שאמר 'אשרי כל ירא י"י', מאי 'ההולך בדרכיו'? כלומר, יראה שאנו אומרים במקום זה היא סוד יראה פנימית, שהוא 'ההולך בדרכיו', שהוא סוד 'במצותיו חפץ מאד', וסוד 'והלכת בדרכיו'. ולפיכך פתח בשני פסוקים אלו ב'אשרי', לפי שהיא פרשה חביבה. וכמה עיקרים גדולים תלויין במקום זה, והתבונן בכל הפסוקים שנאמר בהן יראה. והספירה הזאת נקראת בתורה עדן, כלומר התחלת התפשטות המחשבה והמקור אשר משם נתגלו כל הספירות מכתר עליון. וזהו המעיין והמקור אשר ממנו נמצאים כל הנמצאים בהתגלות הספירות מכתר עליון. ולשון עדן הוא לשון מקור אשר ממנו נמשך הדבר, והסוד: ונהר יוצא מעדן (בראשית ב, י), כלומר נהר יוצא מן המקור והמעיין, שזהו לשון עדן; כעניין שרה כשנפסק ממנה המקור וחזרה לה, אמרה 'אחרי בלותי היתה לי עדנה' (שם יח, יב) שנתחדש לי המקור. וכבר ביארנו ונה"ר יוצא מעדן, זה בינ"ה, יוצא מעדן, יוצא מן החכמה שהוא סוד המקור הנמשך מכתר עליון. להשקות את הגן, להשקות ספירת מלכו"ת. והבינ"ה שהיא סוד הנהר משקה המלכות שהיא הגן, באמצעות ו' ספירות - גדולה, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, שהוא סוד ו' שבין אות ה' ראשונה של שם לה' אחרונה. וממלכות ולמטה הוא עולם הפירוד, והיה לד' ראשים, סוד ד' מחנות שכינה המתפרדות מסוד עולם הייחוד; שהוא סוד ארבע אותיות בייחוד, וד' ראשים בפירוד. ועתה צריכים אנו להודיעך מה שנאמר בתורה ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם (שם, ב, ח). וכי היאך אפשר זה, והרי אנו אומרים שהוא סוד עולם הכתר שהוא סוד עולם המחשבה שלא ראהו עין מעולם, והיאך תאמר שהגן נטוע בעדן? ועוד: הרי רבותינו ז"ל גילו הדבר בפרק אין עומדין א"ר יהושע בן לוי: מאי עין לא ראתה? זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. רשב"ל אומר זה עדן שלא ראתה עין מעולם. ואם תאמר אדם היכן היה? דר בגן. ואם תאמר גן זה עדן? תלמוד לומר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. עד כאן לשונו התבונן כמה גלו ז"ל במקום זה לומר כי עדן לחוד וגן לחוד' ואם כן היאך יתיישב פשוטו של מקרא, שהרי לא גמרו לפרש בתלמוד? והנני רומז. ויטע ה' אלהים גן בעדן, נטע שרשי הגן, שהוא סוד ספירת המלכות, בעדן שהיא סוד ראשית המחשבה שהוא סוד חכמה בראש וחכמה בסוף, שהכול יחוד אחד, וזהו סוד הנטיעה כיצד? ה' אחרונה של שם נטיעותיה הולכות באות וא"ו, ומשם מתפשטות והולכות עד אות ה' ראשונה, ומשם יונקות מאות יו"ד שהיא אות ראשונה של שם. וזהו סוד 'ויטע י"י אלהים גן בעדן', שזהו סוד גדול כמוס וחתום בד' אותיות של שם. וכל זה מאיזה מקום נמשך? מקדם, זהו סוד קוצו של יו"ד. אשרי היודע לכוון הדרך בסדר מטע הגן, מסוד ספירת המלכות עד ספירת החכמה, שזהו סוד הייחוד השלם האמיתי; נצר מטעי מעשה ידי להתפאר (ישעיהו ס, כא). אם תבין מה שרמזנו תבין שהפסוק מתיישב על פשוטו, ומה שדרשו ז"ל עליו מתיישב, על עדן, לא ראתה עין, והנהר יוצא ממנו להשקות את הגן, האמת כי כן הוא, ואדם היה דר בגן לא בעדן. והטעם 'עין לא ראתה', עכב כמה דברים בבריאה. ואם תזכה תקבל מפה אל פה קבלות עמוקות וסתומות בהם שרמזנו במילת עדן, כי הדברים שכתבנו בדמיון רמזים הם, וכבר רמזו ז"ל בב"ר עיקרים גדולים בדבר זה:

וצריך אתה להתבונן כי יש פסוק אחד מוקשה עוד, והוא מה שאמר: בעדן גן אלהים היית (יחזקאל כח, יג) שמורה שעדן הוא הגן. הנני מתיר קשרי הספיקות. חיר"ם מלך צור עלה בתחילת המחשבה שהוא עדן והוא ענ"ב, וזהו עניין נסתר בכמה דברים בבריאה: ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום (בראשית לו, לא), וזהו סוד 'בעדן גן אלהים היית', משעלית במחשבה, שהוא עדן, יצאת דרך שורשי נטיעות הגן ונקבעת במקום שנקבעת. ואם תזכה תשמע קבלות עצומות בדבר זה מפה אל פה, דברים שהם כבשונו של עולם והנני רומז לך דרך נטיעות הגן בעדן: ירויון מדשן ביתך ונח"ל עדניך תשקם (תהלים לו, ט), דע והאמן כי יש עדן לפנים מעדן, שהוא מקור כל המקורות, וזהו סוד סתר הכתר אין סוף לעומקו, והכול בדיבוק אחד שלם ובייחוד. והספירה הזאת היא אות יו"ד אות ראשונה של שם, והוא המקור אשר עדיו יגיעו כל הנחלים וכל מיני החפץ, ומשם ולמעלה עולם הרחמים הגמורים, הכול סתום וחתום, אין לחשב ואין להרהר, לא מעט ולא הרבה. כי בחיבורנו זה יש לנו ראיות ברורות מכל מה שנודיעך הן ברמו הן בפירוש. וכשאנו מתכוונים בייחוד השלם עד שאנו מגיעים לסוד אות יו"ד, וכשהגיעה המחשבה עד י"ה, שם אנו מייחדים הכול בקוצו של יו"ד, מכאן ואילך אין לך רשות להרהר, עד פה תבוא ולא תוסיף. וכל המעביר על מחשבתו מן המקום הזה, כאילו לא חס על כבוד קונו וראוי לו שלא בא לעולם:

ודע והאמן כי המבין סוד אות יו"ד של שם יתבונן סוד הפסוק שנאמר פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמה, טו), אל תקרי ידיך אלא יו"דיך. בשעה שהאדם מכוון בייחוד, יתבונן בפתח היו"ד ויבין היאך הרצון נמשך לעולם החיים שהיא הבינה, ומשם והלאה, 'לך יהו"ה הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד', ואז יסוד ומלכות מתאחדים כאחד ונמצא העולם בייחוד שלם, ואז הברכה מצויה בעולם, ואז שבעת ימי המילואים נמצאים על מתכונתם וכבוד יהו"ה יתברך נראה בשמיני, ואז הכול בתיקון שלם, אשרי עין שיכולה להסתכל בעומק הדבר הזה שעליו נאמר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מט, ג). והיודע סוד אות יו"ד בשלימות ג' אותיות, יבין היאך שלוש ספירות עליונות מתאחדות בנקודת אות יו"ד, וגם היא מושכת מבפנים ברכות לאות וא"ו, ומאות וא"ו מקבלת שפע ברכות אות דל"ת שהיא סוד ייחוד ה' אחרונה 'ברביעי בחמישה לחדש' (יחזקאל א). וכמדומה לנו כי די לך בזה המועט שרמזנו לך בשער זה בסוד י"ה יתברך ובשאר כינוייו שהוא נקרא בתורה. ומתוך מה שכתבנו בענייניו יתבאר לך שאר עומקיו ומסתריו, בעניין שתבין דבר מתוך דבר. וה' יתברך למען רחמיו וחסדיו יורנו הדרך אשר בה נתקרב אל אמיתתו כן יהי רצון אמן:

<< · שערי אורה (ג'יקאטיליה) · השער התשיעי · >>