שער מאמרי רשב"י/חלק א - ספר התיקונים
הקדמת התקונין
[עריכה]פסקא א
[עריכה]מאמר בהקדמת ספר התקונין בכתיבת יד וז"ל: אמרו שם: כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל (ע"ח שער אנ"ך פרק ג).
הענין הוא במה שנתבאר אצלינו בענין (מאמרי רז"ל דכ"ז ע"א) בעלי קבין. והוא, כי הנה בצאתו יתברך לחוץ אל חוצה לארץ לפרנס הקליפות אינו יוצא מבחינת ההויות רק (לקמן ד"ב ע"א בתיקון ס"ט) בבחינת שלשה המילוים של ע"ב ס"ג מ"ה שהם בגמטריא ק"ב. והנה הפסוק אומר "הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים" - פירוש כי איננו יוצא לחוצה לארץ אלא בבחי' ע"ב ק"ל (שהוא אחורים דפשוט ומלא כמ"ש בע"ח ש' אנ"ך פ"ג) שהוא מילוי ההוי"ה של מ"ה דאלפין כנודע. והנה ע"ב ק"ל הוא בגימט' ר"ב, ולכן כל ר"ב הוא מבבל. וגם רבא הוא גם כן משם, כי גם כן הוא בגמטריא ע"ב ק"ל עם הכולל.
אבל בארץ ישראל אז נקרא "רבי", בתוס' י', לפי ששם מתחברים יחד גם העשרה אותיות של ההוי"ה דאלפין (שהוא המילוי שלהם) עם ע"ב ק"ל ויהיה הכל בגמט' רב"י. (עיין דברי שלום דנ"ה ע"ד):
פסקא ב
[עריכה]מאמר בהקדמת ספר התקונין בדף ט' ע"ב וז"ל וחמשאה לאהיה דאיהו ד' בתי ואיהו בית חמשאה ועוד כו' כבר נתבא' ביאור המאמר הזה בדרוש סוד התפילין וע"ש (ע"ח ש' הנסירה פ"ט) ועתה אבאר כאן סוד הרצועות הנה נודע כי המלכות נעשית מבחינת נצח והוד. ואמנם התחלתה היא במקום החזה דז"א משם ולמטה כנז' באדרת נשא בדקמ"א ע"ב ועיקרה היא מצד השמאל שהוא הוד כנז' בזוהר דאיהו בנצח ואיהי בהוד ולכך רצועה השמאלית היא כנגד הוד ושיעורה עד החזה לפי שמשם התחלת הנקבה ורצועה הימנית היא נצח ושיעורה עד הטיבור כי הלא בטיבורא שלים כנז' שם באדרת נשא ולפי שמקום המלכות בטיבורא דליבא דז"א לכן נקשרת בזרוע שמאלי כנגד הלב ומתחילה היתה בחינת דלת בקשר תפילין שבראש ושם היא בבחינת לאה אבל בחינת רחל היא למטה באחורי נצח והוד דז"א מכנגד החזה ולמטה על ידי המשכת נצח והוד דבינה המתפשטת בתוך ז"א ולכן נמשכו שתי רצועות דתפלה של ראש ועוברים דרך החזה עד הטיבור (עי' ד"ש דנ"ו ע"ג) ומה שהיתה למעלה לאה בבחינת דלת בלבד היא כאן רחל פרצוף שלם בסוד תפלה של יד גמורה ולא בבחינת קשר תפלה של ראש והנה לקמן דמ"ב ע"ב בפי' המאמר דזוה"ק פ' בראשית דכ"א בסו' ע"א כבר הודעתיך כי הנצח והוד דז"א הם מחודשים ונתכוננו בו ע"י הבינה בסוד כונן שמים בתבונה וזמ"ש כאן תרין רצועין נצח והוד דאחידן בהא עלאה כו' ואתפשטותא דהא עלאה עד הוד אתפשטת כו' והנה אומרו ואתפשטותא דהא עלאה כו' נתבאר אצלי בברכה ראשונה של אבות בתפלת שמנה עשרה דרוש ד' דברכת אבות כי אימא עלאה לא אתפשטת רק עד נצח והוד דדכורא כי (דפוס ישן ע"ב) מכח תרין שוקין דילה נתהוו בו בז"א חכמה ובינה דיליה ומכחם נאצלו תרין ניצוצין למטה מרוב ההאר' ההיא ונתפשטו נצח והוד דז"א אבל היסוד דבינה להיותו קצר ואינו ארוך כיסוד הזכר אינו מתפשט ויורד עד יסוד דז"א וכאשר בא אל בחינת היסוד דז"א הוצרך מזלא דדיקנא עלאה דא"א בסוד קונה הכל כמבואר אצלינו שם בברכת אבות (ובע"ח שער הנסירה פ"ח) אבל בינה עד הוד אתפשטת בלבד ולא הגיע התפשטותה עד היסוד דז"א וברעיא מהימנא שבפ' פנחס בדרכ"ח ע"ב (בשער הנסירה סוף פ"ט) תבין כי רצועה ארוכה בימינו וקצרה בשמאלו והוא ע"ד שביארנו כאן וז"ש כאן כי אלו הם בחי' שני הקרנים אשר האחת גבוה' מן השנית כי רצועת הוד קצרה ונפסקת יותר למעלה (ד"ש ע"ב) במקום החזה ולכן נמצאת גבוה' מן הימנית שנתפשטה למטה ממנה עד הטיבור ועיין בביאור אדרת האזינו כי שם נתבאר זה וגם נתבאר שם ענין אומרו ואתפשטותה דהא עלאה כו':
עוד במאמר הנז' בד' הנז' וז"ל אוף הכי תרין רצועין חד ארוכה וחד קצרה קצרה עד החזה ארוכה עד טיבורא ואתפשטותה דהא עלאה עד הוד כו' זה המאמר נמצא פירושו מכתיבת ידי הרב הגדול זלה"ה וז"ל דע כי שני שוקי הבינה האחת גבוה' מן השנית והם שתי רצועות שבתפילין הקצרה עד החזה והארוכה עד הטיבור (עי' ד"ש דנ"ו ע"ד ובע"ח ש' כ"ט סו' פ"ז וסו' פ"ט) ונר' לי שטעם הדבר הוא כי ת"ת יונק מנצח שבבינה רחמים ומלכות יינקת מהוד שבבינה דין ולפי שעד החזה עדין לא נתקנה דיוקן המלכות לפיכך נתפשט נצח שבבינה כח הת"ת עד שם (עיין ד"ש שם) וכמו שנז' באדרא רבא בדקמ"א ע"ב וז"ל כד אתתקן האי דיוקנא בתקונוי שארי מחדוי מבין תרין דרועין באתר דתליין שערי דדיקנא דאתקרון ת"ת ואתפשט האי ת"ת ותקין תרין חדין ואשתליף לאחורוי ועבד גולגלתא דנוקבא כלא סתימא מכל סטרוי כו' וזה ברור וכאשר התחילה דיוקן המלכו' להתגלות הוצרכ' להיות כח הוד שבבינה נמשך עוד להיותה יונקת ממנו עד הטיבור כי זהו התפשטות השני שנתפשט הת"ת מטיבור' דלבא ונקיב ואתעבר בגיסא אחרא ותקין מפרצופא דנוקבא עד טיבורא ומטיבורא שארי ובטיבורא שלים כנז' באדרא רבא ועד שם הגיע התפשטות הוד שבבינה כי משם ואילך מתחילין הדינין במלכות כמבואר שם באדרא שבני מיעיה הם דינין ובינה היא רחמים אלא שדינין מתערין מינה כנז' בזוהר ולפיכך לא נתפשטה יותר ועוד שכשם שנתפשט נצח שבבינה עד חזה הת"ת להכין אותו ולסעדו כן הוצרך הוד שבבינה להתפשט עד טיבור הת"ת לכונן את הכלה כי בערך הת"ת לנצח שבבינה כן ערך המלכות להוד שבבינה כי ת"ת קדם למלכות כשיעור שמהראש עד החזה ומלכות נתקנה משם ואילך וצריכה להוד שבבינה כשיעור שמן החזה עד הטיבור כי שפע נצח מהראש של הת"ת עד החזה כשפע הוד מראש המלכות שבחזה עד טיבור הת"ת באופן שיהיו שניהם שקולים וזה ברור והוא סוד גדול לאכול ולשבעה ולמכסה עתיק כנ"ל ואל תתמה היות הימנית עד הטיבור והשמאלית עד החזה בעבור כי מה שהוא ימין לבינה הוא שמאל לז"א כחותם המתהפך:
פסקא ג
[עריכה](ע"ג) ודע כי שם יהוה בנקודת אלהים כשהוא סמוך לצבאות ירצה בינה עם שתי שוקים יהוה צבאות הוא הת"ת עם שתי שוקיו הנקראים צבאות כנז' באדרא זוטא ואלהים צבאות וכן אדני צבאות היא המלכות עם שתי שוקיה (עיין ד"ש שם ע"ד ודס"ט ע"ד). וזהו מ"ש חז"ל והביאו הילקוט משם הפסיקתא במדרש אחשורוש וז"ל. ובהקבץ בתולות שנית. שקל עצה ממרדכי אמר ליה אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה אפי' הכי אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה אפי' הכי אין אסתר מגדת מולדתה עכ"ל:
והביאור ירצה כי ה"א תתאה אינה מתקנאה אלא בירך היתר שיש לה"א עלאה כי ה"א עילאה אית לה תרין רצועין. וזהו סוד שתי רצועות שבתפלה של ראש שהם כנגד הא עלאה. וה"א תתאה אין לה אלא ירך אחד. וזהו סוד תפלין של יד שהם כנגד ה"א תתאה. ואין לה כי אם רצוע' אחת. וזהו סוד פס' ותקנא רחל באחותה כו' בפ' ויצא סימ' ל' כנ"ל וסוד הענין הוא כי הבינה מתפשטין ממנה יריכים חוצה לה נצח. והוד רחמים (ד"ש ע"ג) ודין רחמים ת"ת זכר דין מלכות נקבה אבל המלכות אין מתפשט ממנה אלא ירך אחד שהוא הוד דין כי למטה ממנה הדין גובר והוא עלמא דנוקבא וירכותיה נכללין בכלל יריכות הזכר ואינו ניכר ויוצא לחוץ כי אם הוד לצורך הדינין שלמטה ממנה ואפשר שבערך זה הוא ערך ירכי הבינה אל החכמה עליונה כי הנצח שבה נכלל בכלל החכמה וההוד יוצא חוץ ממנה לז"א ונוקביה אשר הם דינים בערכה אלא שז"א נתפשט מסוף ת"ת וזהו סוד מ"ש בס' הזוהר בפ' יתרו בדף ע"ט ע"ב וז"ל חכמה שמו ת"ת בנו שיוצא מבין ת"ת שבשניהם מבין הירכיים וזהו סוד ו' שבתוך הה' כי מבין ירכי הה' יצא ונתפשט עד החזה סוף ירך אביו ואמו והוא בין אביו ואמו וזהו סוד בינה בן י"ה. ועיקר התפשטותו בכח נצח רחמים ומשם ואילך נתפשט לחוץ הוד שבבינה לצורך המלכות כדפרישית לעיל ונתגלה ת"ת ויצא לחוץ בוא"ו שבאות שלישית שבשם כנ"ל:
תיקון יח
[עריכה]שם בתיקון י"ח בדף ל"ד ע"ב (ת"ז לד:) וז"ל ובגין דא איהי קרית ארבע חבורא דארבע שמהן דאינון בארבע פרשיין דתפילין דיד ובארבע בתי דתפילין דרישא . עכ"ל.
הנה נודע כי במוחין דז"א יש אור מקיף ואור פנימי. והנה כשהם בבחינת אור המקיף הם ארבעה מוחין מבחוץ. כי הנה התפילין הם אור המקיף ואז הם ארבע -- תרין, נצח והוד (שנעשין חכמה ובינה), ותרין עטרין הנכללים בדעת -- הרי הם ארבעה. ואלו הם ארבע שמהן אלו הנזכרים שהם:
- יהוה אהיה -- בחכמה ובינה
- ושם יאהדונהי -- כלול משתי שמות, הוא בדעת.
ועיין במה שכתבתי בדרוש סוד התפילין בטעם למה ארבעה בתים דיליה הם בסוד אהיה. ושם ביארתי כי זה היה עיבור שני לתת מוחין לז"א בתוך הבינה ולכן הם בסוד אהיה כי כל בחי' התפילין הוא בחי' אור המקיף ואין עיבור אלא בסוד אהיה. ואז אותם הד' מוחין נעשים לו ארבעה בתים מקיפים. ואז חסד גבורה ות"ת שלו נתעלו אז ונעשו בחינת פנימיים ובחינת נה"י דבינה נעשו לו ארבעה בתים.
אבל בנקבה הם פרשיין ממש כי נצח והוד דז"א נעשין לה פרשיין ולא בתים ואינם בסוד אהיה לפי שאין אהיה אלא בסוד עיבור:
תיקון כ
[עריכה]שם בתיקון עשרין בדף מ"ט ע"א וז"ל ומבינה נביאים ואינון נצח והוד וממלכות כתובים ואינון חסד וגבורה ת"ת כליל כולהו כו' (ע"ח ש' הנסיר' פ"א דצ"ט ע"א) הנה ביאור המאמר הזה נתבאר בש' א' בשער ההקדמות בדרוש שני בענין עיבור ויניקה ומוחין דז"א. ועוד נתבאר בשער א' בשער ההקדמות בדרו' שני בחמש' פרצופי' שהם שלמים:
ועוד ירצה כי לכך נוטריקון בינ"ה בינה יסוד נצח הוד לרמוז אל מ"ש בתקונים כי הנביאים מתנבאים מן השוקים שהם נצח והוד ודי בזה (עיין ד"ש דז"ן ע"א ודס"ט ע"ד). עוד נמצא כתוב ביאור המאמר הזה מכתיבת יד הרב הגדול זלה"ה וז"ל שאלת ממני מענין מה שהובא כתוב בתקונין שכתובים רומזים לזרועות ונביאים לשוקים גם מה שהובא שם בתקונין תיקון כ"א בד' מ"ג ע"ב שו' ל"ג וז"ל דאינון אתקריאו אמוראים והאיתנים מוסדי ארץ אילין אינון תנאים ואילין תנאים איתנים בהפוך אתוון ואינון נצח והוד איתני עולם כו' והיה ראוי להיות להפך זכורני שגליתי זה בפי' ספרא דצניעות' אצל דרוש לכל נתת בן זוג כו' ומכל מקום להוציאך חלק אי אפשר ואין מדרש בלא חידוש:
דע כי הכלה הכלולה נאצלה בין תרין דרועין כנז' באדרא ונמצאו חכמה ובינה שבה במקום חסד וגבורה שבו וחסד וגבורה שבה במקום נצח והוד שבו. ונצח והוד שבה אין להם על מה שיסמוכו ולפיכך רגליה יורדות מות ונאחזים בהם הקלי' (ליקוטי תנ"ך פ' ויצא פ' ועיני לאה כו') ועי' ד"ש דז"ן ע"א ודס"ט ע"ד) וגם בראשה שיש שם נצח והוד פנימיים הנרמזים בעינים אין לה ולפיכך צריך ליתן עיניו בכוס של ברכה להמשיכם לה מהזכר העליון וזהו מ"ש הסבא בפ' משפטים עולימתא שפירת' דלית לה עיינין ומקרה הרגלים יקרה לעינים כי פסיעה גסה סוד הקליפה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם כי גם הוא יגיענו פגם ברדתה לקליפות כי עץ החיים מהלך ת"ק שנה והם חסד גבורה ת"ת נצח הוד נכללי' כ"א מי' פעמים עשר (ד"ש ע"ד) הרי ת"ק ונוטלת אחד ממאור גבורה שבגבורה בסוד ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות כי נוטלת גבורה אחרונה שבהם דהא מסטרא דחשך קא אתיא ובקדושא דבי שמשי באותו כוס של ברכה צריך ליתן עיניו בו ואז מתברכת מתפוחין קדישין נצח והוד ונקראת חקל תפוחין קדישין ויש לה גם כן עינים למעלה הרומזי' לנצח והוד פנימיים ורגליה שבים למקום החיים אצל הזכר וזהו מש"ה אם תשיב משבת רגליך אל תקרי אם בחיריק אלא אם בצירי אימא תתאה וזהו סוד שבת כי עד עתה הש' אצל ק"ר והשק"ר אין לו רגלים כי נתקצצו רגליו של נחש ולפיכך הוא מבקש עקב וירך יעקב וברכי דרבנן ובשבת מתדבקת בירכי קשוט באמת ולכן ר"ת א'ם ת'שב מ'שבת הוא אמ"ת ואז יש לה רגלים ומסתלקת מר"ע ועולה לטוב ולכן ר"ת (דף ב' ע"א) מ'שבת ר'גליך ע'שות הוא מר"ע ועולה הש' ומתדבק' בב"ת והיא ב"ת עין המאירה בג' גווני עינ' הרומזי' לש' כנודע ורגליה נתקנים ולפיכך נקראת סעודה זו סעודתא דחקל תפוחין קדישין. והנה בי שמשי היא גבורה אחרונה שבגבורות הסמוכה ללילה שהיא הכלה ומתקדשת מטומאתה על ידי הקידוש ההוא וצריך לומר בקול רם זו סעודת חקל תפוחין קדישין וכן כולם וזהו ר"ת ב'יום ק'דשי ו'קראת ל'שבת ר"ת בקו"ל ולפיכך היו תוקעין גם כן בע"ש. ודע כי דרכי הכלה וספירותיה נעשו מבינה וזהו דרכיה דרכי נועם שהוא עלמא דאתי ודינין מתערין מינה ולפיכך רגליה יורדות מות וכן הוא אומר אלהים הבין דרכה ובשבת נעשים דרכיה מקדש שהיא חכמה וזהו סוד הקידוש ואז רגליה עולין בקדש ואין שטן ואין פגע רע וזהו חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך כי בהיות דרכי המלכות בסוד המחשבה שהיא חכמה אז אשיב רגלי ממקום המות אל עדותיך שהם נה"י שושביני הכלה ועידיה כד"א עדות ביהוסף שמו ושבים רגליה אל מקום נצח הוד שבו וזהו העדו' שאנו צריכי' להעיד בליל שבת מעומד על תרין קיימין שני העמודים וזו השאלה ששאלו לבן זומא מאין הרגלים כי אין להם על מה שיסמוכו והשיב כי אין בין מים העליונים שהם זכרים עולם הזכר למים התחתונים שהם עולם הנקבה אלא ג' אצבעות שהם נה"י שאין להם אחיזה ואמרו לו עדין בן זומא מבחוץ מקום הקליפות כי שם הרגלים כי בעלותם למעלה והם אצל רגלי הזכר בפנים הכל קדש ודע כי לפי זה לעולם יש ג' אצבעות בין מים עליונים למים תחתונים בכל חלקיהם כי חכמה ובינה שבזכר למעלה מחכמה ובינה שבה שלש וכן חסד גבורה שבו למעלה מחסד גבורה שבה שלש וכן נצח והוד וזה ברור ואחר שהודעתיך סדר אצילות הכלה מתחילה. אבא לבאר דברי התיקונין כי הכתובים הרומזים לזרועות' הם זרועות הכלה שהם אצל נצח הוד הזכר כי מצד הנקבה הם כתובים בסוד רוח הקודש שהיא המלכות ומצד הזכר נביאים נצח והוד דנבואה היא בעלמא דדכורא כנודע ועל זה הדרך באמוראי' ותנאים כי התנאים מוסדי ארץ כי נה"י שבזכר הם מוסדי ארץ כי נמשכים מהם זרועותיה חג"ת שבה. והנה שבעים זקנים נתנבאו מצד נצח והוד שבזכר על ידי משה בעלמא דדכורא ואלדד ומידד נשארו במחנה בעלמא דנוקבא מצד זרועות שבה וזה מש"ה ותנח עליהם הרוח רוח הקדש והמה בכתובים כי נתנבאו מזרועות הכלה שהם כתובים וזהו מש"ה והמה בכתובים:
תיקון כא
[עריכה]שם בתיקון כ"א בדף נ"א ע"ב (ת"ז נא:) וז"ל בההוא זמנא דיתמחון חייביא מעלמא סלקא צלותא בנגונא כ"ד מינין דאינון שיר פשוט ודא י' שיר כפול ודא י"ה שיר משולש ודא יה"ו שיר מרובע ודא יהו"ה כו' .
והענין הוא כי הנה
- י' של ההוי"ה היא כתר;
- יה הם חכמה ובינה כי בג' הראשות לא יש ו';
- יה"ו הוא בג' אמצעיות כי שם סוד ו' שהוא ז"א;
- יהו"ה הוא בד' אחרונות שהם נהי"ם. ואז נגלית ה' אחרונה שהיא מלכות העומדת אחורי נה"י. ולכן נזכר המרובע אחר הפשוט והכפול והמשולש -- בשביל ה' אחרונה אשר ג' אותיות יה"ו (שהם נה"י) הם המוחין שלה, ושם הוא מקום שלה.
והנה כאשר אלו האותיות הנזכר, העולים ע"ב, כאשר תמלאם במלוי אלפין - יעלו בגמטריא ק"ל[1]. ונחלקים לשנים. כי כשתמלא הג' אותיות יהו כזה: י' י"ה יה"ו במילוי אלפין יהיו בגימטריא פ"ה[2]. וכשתוסיף המרובע (שהוא יהו"ה במילוי אלפין) יעלה הכל ק"ל. וזהו סוד הפה הנזכר. כי תחילה בשם ההויה אינו מתגלה בז"א רק ד' פרצופין לבד, ואריך אנפין נרמז בקוצו של יו"ד. וכשאנו מזכירין בפה אות י' -- הרי הכתר. וכן כשאנו מזכירין בפה אותיות י"ה הם חכמה ובינה הנעלמים שנתגלו. וכן יה"ו הם חג"ת שנתגלו בפה. כי עד כאן הוא בגימט' פ"ה:
תיקון כח
[עריכה]שם בתיקון כ"ח בהקדמה והוא ד' י"ד ע"א שו' ט' וז"ל דבר אחר והמשכילים אילין מארי מקרא יזהירו אילין מארי משנה דאינון מארי מתניתין מ"ט אנפין טהור ומ"ט אנפין טמא מ"ט אנפין טהור אינון מ"ט אתוון דפרשה דיחוד' עלאה דאיהו שמע ישראל כ"ה אתוון וכ"ד אתוון דפרשה תניינא דיחודא דאיהו בשכמל"ו כו'. יש לדעת מפני מה עמודא דאמצעיתא נטיל כ"ה אתוון ויסוד כ"ד אתוון נבד ועוד מאי שנא דבצדיק נקט כליל שית תיבין ובעמודא דאמצעיתא קאמר דאינון כ"ה אתוון דשית תיבין כו' דאיהו עמודא כו' ולא קאמר כליל ועוד אמאי בצדיק הקדים ענין התיבות של הפסוק לאותיות ובעמודא דאמצעיתא איפכא ועוד מה כונתו באומרו דאיהו ו' זעירא ועוד שמעיקרא התחי' במנין האותיות דקאמר מ"ט אתוון וסיים במנין התיבות דקאמר שית תיבין ולמה לי מנין התיבות הכא ועוד אמאי נקט עמודא דאמצעיתא וצדיק ולא נקט ת"ת וסוד כי אורחיה:
ואפשר לתרץ דעמודא דאמצעיתא מכריע בין חכמה ובינה בסוד הדעת ונכלל מהם ומשום הכי נקט עמודא דאמצעיתא להורות שהוא מכריע מראש הבנין בסוד הדעת והוא באמצעם ומכריע גם כן בין גדולה לגבורה ונכלל מהם. ונמצא נוטל חמשה חלקים דעת חכמה ובינה גדולה גבורה וכל אחת כלולה מהחמשה הרי עשרים וחמשה ויסוד מקבל מחסד גבורה ת"ת נצח הוד ולפיכך נק' כל שהוא כולל הכל ולית ליה מדיליה כלום אלא שכולל העליונים ולהכי קרי ליה וא"ו זעירא לפי שאינו כמו ת"ת שמקבל מחכמה ובינה שהם מעלמא עלאה ולפיכך יקרא וא"ו גדולה משא"כ ביסוד שאין מקבל כי אם מז"א מחסד ואילך ולפיכך נקרא וא"ו זעירא וגם דומה בזה למלכות שהיא עיר קטנה דלית לה מדילה כלום וכל אחת כלולה מחמשה הרי עשרים וחמשה אלא שחסר מכאן נקודת הת"ת כי אלו הם תכשיטי הכלה ואין ראוי למנות עצם החתן בתכשיטי הכלה ולפיכך אין הת"ת נחשב כי אם עשרים וארבעה כי הת"ת שבת"ת הוא עצם החתן ונמצא חסד גבורה נצח הוד כל אחד בחמשה הרי עשרים ות"ת בארבע כדפרישית הרי עשרים וארבע ומשום הכי קאמר כליל שית תיבין כי בו מתערבין ונכללין החמשה ספירות באופן שהם ששה כי הם חמשה ספירות. ובהתחברם בו נעשה יסוד מכללותם ונמצאו ששה. (ע"ג) וכנגדם ששה תיבות יש בברוך שם כו' נמצא שעל ידי כללותו הם ו' תיבות ועכ"ז אין בהם כולם כי אם כ"ד דיסוד לית ליה מדיליה כלום וזה הוא מ"ש דבהון כ"ד אתוון אמנם דשמע ישראל כו' הם ו' תיבות כנגד חכמה בינה דעת גדולה גבורה ת"ת הרי ו' והם כ"ה אותיות בשית תיבין כי ת"ת הוא הדעת עצמו ושניהם אחד וזמ"ש דאיהו עמודא דאמצעיתא כי בערך הכרעתו לאמצע נחשב לאחד כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה והוא המכריע בין גדולה לגבורה ואילו היו נחשבין לשנים היה ראוי להיות ל"ו אותיות כי כל אחת כלול מששה ונמצא דכ"ה אותיות שמע הם מהששה תיבות כי ת"ת ודעת הכל אחד מש"כ כ"ד אותיות דברוך שם שאינם כי אם מחמשה והוא כולל אותם לבד והכ"ד אתוון הם דצדיק שהוא מקבלם ולפיכך לא אמר כ"ד אתוון דשית תיבין כי תיבה אחת רומזת לצדיק ואין בצדיק שום אות כדפרישית אלא כ"ד אתוון דצדיק שהוא כוללם בתוכו ולפיכך אמר דבהון כ"ד אתוון ולא אמר דאינון כ"ד אתוון כדקאמר בשמע ולפי שבשמע מנין האותיות הם מהתיבות כל אחד שוה לחבירתה לפיכך הקדים האותיות:
תיקון סט
[עריכה]פסקא א
[עריכה]שם בתיקון ס"ט בדק"ג ע"א וז"ל ת"ח שמענא דעובדא (ד"ש ע"ב) הוה בחד ב"נ מאינון בעלי קבין דהו' אזיל באורח' וכו'. הנה נודע כי ארבע' הויו"ת הם מתחלקות כפי מילואם אם ע"ב ואם ס"ג ואם מ"ה ואם ב"ן כנודע אצלנו והנה אם תסיר מג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ההויו' בעצמם אשר כל אחת עולה כ"ו ישאר מן ע"ב מ"ו ומן ס"ג ל"ז ומן מ"ה י"ט סך כולם ק"ב נמצא כי ג' המילוים שבג' ההויות הנז' הם בגמטריא ק"ב ושלשתן הם למעלה מן המלכות ונמצא שישאר ז"א למעלה בסוד קטע וכמו שפירשתי במשנ' הקטע יוצא בק"ב שלו וע"ש והנה סוד זה הק"ב הוא בגמטריא אלהינו והנה כי ק"ב הזה נעשה מהצטרפות ג' המילויין הנז' ונודע כי כל מילוי הוא בגמטריא אלהים והנה בחינת שבעת מלכי אדום שמתו בארץ אדום כולם נשארו למטה כנודע ושם הובררו ובהיותם שם הם רוחניות של הקליפות כמו שביארנו בסודם והנה סודם הוא שם אלהים. והנה שם זה הוא סוד הק"ב הנז' כי ז"א אינו יוצא שם אלא בבחינת הק"ב הזה ולא בבחי' ההויות עצמן כמבואר אצלינו במשנת הקיטע יוצא כו' והנה יש מקום אחד בג"ע הארץ אשר שם היא נקודת הבינה וקרוב אליה עומדים שם אותם המלכים שמלכו בארץ אדום ואותם הצדיקים אשר שם הם בבחינת בעלי קבים בסוד ק"ב הנז' והם צריכין להתלבש באותם הקבין ונקראי' בעלי קבין והבן זה:
פסקא ב
[עריכה]שם בתיקון ס"ט בדף קי"א ע"ב וז"ל ונחית עלה כתר דאינון אתוון דעשר אמירן ואשתלים אילנא בכל תיקונין דיליה כו'. פירוש כי יש בהם בעשרת הדברות תר"ך אותיות כמנין כתר גם זה המאמר נמצא מכתיבת ידי הרב הגדול ז"ל:
פסקא ג
[עריכה]שם בתיקון ס"ט בדק"ז ע"א וז"ל אדהכי הא סבא דסבין קא נחית ואמר ר' ר' כלה איהי בבי מרעא מרחימייהו צריך לאתערא בדפיקו דילה יתיר דהא קול דודי דופק כו'. ענין קול דודי דופק הוא כי (ע"ד) בחינת הנקודות הם המחייבים תנועת הדפקים כי אם היא תנועה למעלא באריכו אחזי חולם כו':
דע כי תיבת דופק מתחלקת לשתים ד"ו פ"ק כי ד"ו הם נוקבא דז"א עם ז"א והם עצמם הוראת פ"ק כי בא"ת ב"ש מתחלפות ד"ק ו"ף כנודע וכבר ידעת כי התמורות והחלופים הם במטטרו"ן שהוא היצירה ולכן נתחלפו פה אותיות ד"ו בפ"ק להורות כי מציאות הדפיקות הזה הוא נמצא ונוהג ענינו בכל העולמות בין בעולם העניון כי שם נקרא ז"א ונוקביה ד"ו בין בעולם התמורו' ששם נקרא פ"ק ואמנם ענין הדפק הוא נמשך מן האחורים של אבא שהוא הוי"ה דיודין והאחורים שלה הם בגמט' קפ"ד כמנין דפ"ק וזהו סוד פקד עון אבות על בנים כי שם זה הוא באבא הנקרא מחשבה וכבר ידעת כי בחי' הגלגול הוא בסוד המחשבה בסוד וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח וכמו שהגלגול לא שכיך טיקלא וגלגולא לעלמין כך המחשבה. וכן תמצא בס' התקונין וברעיא מהימנא בפ' פנחס שאין גלגול אלא בסוד אות י' שהיא באבא ולכן בחינת הדפק מתפשט מאות י' שהוא אבא הנקרא מחשבה ולכן אין שם הזה שקט לעולם כי אין הדפק שקט לעולם מתנועתו. והנה אם תחבר דפ"ק עם עשר אותיות שבהוי"ה דמילו' יודין יהיה בגמטריא צדנן וזהו מה שאמרו באדרת האזינו דאית צדק לגו בגו וע"ש ולהיות החולה ניזון מבחינת הדפק הזה לכן נאמר בו ה' יסעדנו על ערש דוי כו' כי הנה ערש תמורת עשר דו"י תמורת יו"ד וגם יו"ד חשבונה באותיות היא עשר והענין הוא על ההוי"ה דמילוי יודין שיש בה עשר אותיות בבחינת הפנים ונתהפכה אל החולה הזה בבחינת האחורים שהיא קפ"ד אותיות דפ"ק ומשם יסעדנו ויתפרנס בחוליו עתה ולכן העשר נהפך לער"ש ששוכב עליה בחליו כי תרגום מטה ערשא והיוד נהפך לדו"י שהם החולאים והיסורין שסובל וז"א כל משכבו הפכת בחליו כי נהפכו עשר יו"ד שהם עשר אותיו' הוי"ה דיודין דפנים אל ערש דוי שהם האחורים העולים בגמטריא קפ"ד ועתה נבאר ענין אשר והוא כי כמו שתנועות הדפ"ק יורה על חולאי הגוף כך יורה על חולאי הנשמה ולכן כפי תנועת הנקודות שיתנועע אז הדפק כך בחינת התשובה צריך האדם לשוב ולהתרפא מחולי (ד"ש ע"ג) הנפש כי אם הדפק של האדם מורה תנועת צירי שהיא בבינה יורה על כי הפגם היה בדברי' הנוגעים' ומתיחסי' ותלוים באימא כגון שחטא במצות כיבוד אב ואם או שנמנע מלהשתדל בתבונת דברי התורה ולכך ההוראה היא בדפק שהיא האחורים כנז' להורות על שפגם וכן אם התנועה היתה בניקוד פתח שהיא בחכמה יורה על שפגם בחכמת התורה ונמנע מלהתחכם ואם היה סגול יורה על שנמנע מגמילות חסדים שהוא בחסד וכיו"ב:
פסקא ד
[עריכה]שם תיקון ס"ט בדק"ז ע"ב וז"ל ורזא דמלה בהאי אתר שכל את ידיו לחכימא ברמיזא אתחזר יה לשמאלא דאינון שמור ו"ה לימינא דאינון זכור ודא איהו זה שמי וזה זכרי ייה עם שמי שס"ה לשמאלא ו"ה עם זכרי רמ"ח לימינא כו'. (ד"ג ע"א) הנה לכאור' הוא תמיהא גדולה איך השס"ה לאוין שהם גבורות יהיו למעלה בשתי אותיו' י"ה ורמ"ח מצות עשה שהם חסדים יהיו למטה בשתי אותיות ו"ה וכפי הנראה הוא ממש להפך כי למעלה הוא רחמים ולמטה הם דינים (ש' המצות בהקדמת פ' בראשית) אבל צריך שתדע כי אין הויה זו אותה הכוללת אבא ואימא וז"א ונוקביה אלא היא ההויה הפרטית הכוללת כל י"ס דז"א הנקר' תורה שבכתב ובו נכללין גם כן כל התרי"ג מצות רמ"ח ושס"ה ובזה יתבארו דברי רז"ל כי הנה נודע כי המוחין דז"א הנרמזים בשתי אותיות י"ה אשר בהוי"ה שבו כנז' הנה הם מתלבשים תוך נה"י דאימא שהם הלבושים שבה והם דינין כנודע והם בחינת הדם המתפשט תוך שס"ה גידין שבז"א להחיותו כי הדם הוא מן אימא וכנז' באורך בדרוש ליל פסח ויציאת מצרים ונמצא כי גם המוחין אשר בתוכם הם דינין לפי שהם אורות מלובשים ומכוסים תוך הנה"י דאימא שהם גבורות ולכן מתחברין המוחין הנקראים י"ה עם שמי ונעשין שס"ה לאוין שהם כנגד הדם שבשס"ה גידין כנז' אבל שתי אותיות ו"ה הם גופא דז"א מת"ת ולמטה ושם בת"ת מתגלין האורות של החסדי' ואף הגבורות נמתקות עמהם כנ"ל כי כבר נשלמו הנה"י דאימא ואינם שם ולכן הם רחמים ושם נרמזו הרמ"ח מ"ע באותם החסדים המגולים אשר שם ונתחברו עם שתי אותיות ו"ה אשר שם מקומם כנז':
אמר שמואל גם בשער ההקדמות בד' קמ"ז ע"ב בדרוש סוד רמזים בשמות וסוד שם המפורש האמתי נתבאר שם שם אלו"ה. ונתבאר שם איך ב' תיבות נחלק לשנים א"ל ו"ה ואל ו"ה הנז' אמרו חז"ל ו"ה עם זכר"י רמ"ח והוא בחסד וגבורה שבו נק' י"ה ואל י"ה הזה אמרו חז"ל יה עם שמי שס"ה ובסוד שלהבת י"ה והוא יוצא מן הבינה אל הגבורה ואם תרצה להתישב על הדרוש היטב תמצא אותו במקומו כי תדרשנו (ובע"ח שמ"ד פ"י):
עוד שמעתי בזה כי הנה האדם בעשותו המצות גורם שני זיווגים עליונים האחד הוא זווג אבא ואימא והשני זווג ז"א בנוקביה האמנם זווג אבא ואימא נעשה ע"י קיום האדם מצות לא תעשה וזיווג ז"א ונוקביה נעשה ע"י קיום האדם מצות עשה ואל זה רמזו רז"ל באומרם שמי עם י"ה שס"ה כו' הורו בזה כי מצות לא תעשה שהם שס"ה תלוים בשתי אותיו' י"ה שהם אבא ואימא אבל מצות עשה שהם רמ"ח תלוים בשתי אותיות ו"ה שהם זו"ן. והנה בעשות האדם המצוה גורם שתי הזווגים הנז' כי שתי' אותיות ראשונות שהם מ"ץ מן מצוה הם מתחלפות בא"ת ב"ש בשם י"ה הרי איך שם י"ה שהם אבא ואימא מתחברים ומזדווגים על ידי קיום האדם את המצוה של לא תעשה בסוד שמ"י עם י"ה שס"ה כנז' והענין הוא כי באבא הוא אחורים דהוי"ה דע"ב דיודין שהם בגמטריא קפ"ד והוא באות י' ובאימא (ע"ב) שהיא אות ה' יש אחוריים דהוי"ה דס"ג הם בגימ' קס"ו. והנה קפ"ד וקס"ו בגמטריא שמ"י וכשתחברם עם מקורם שהוא י"ה שהוא שרש שני השמות הנז' אז יעלה שס"ה כמנין מצות לא תעשה ונרמז כי בקיום האדם מצות לא תעשה שהם שס"ה גורם לחבר האחורים של אבא ואימא שהם שמ"י כנ"ל עם בחינת הפנים שלהם שהם שתי אותיו' י"ה וז"א שמ"י (ד"ש ע"ד) עם י"ה שס"ה וע"י קיום מצות עשה גורם זווג ז"א ונוקביה הנקראים שתי אותיות ו"ה של ההויה ושל מצוה כי מ"ץ הם חילוף י"ה ונשארו בו שתי אותיות ו"ה מפורשות ואז ו"ה עם זכרי הם רמ"ח מצות עשה:
אמר שמואל להיות כי המחשבה היא באבא כנודע לכן מצות לא תעשה שאין בהם קום עשה זולתי סור מרע במחשבה בלבד הם תלוים בשם י"ה באבא ואימא האמנם בזו"ן שהם עולם המעשה מששת ימי בראשית לכן תלוי בהם מצות עשה כנלע"ד. ואעפ"י כן אין אדם מקיים מצות לא תעשה כתיקנה אלא בבא לידו דבר עבירה ונמנע ולא עשאה מפני מצות המקום אבל ביושב ובטל לא מקרי קיים מצות לא תעשה כנלע"ד:
פסקא ה - כל מ"ע שהזמן גרמא
[עריכה]עוד ירצה עם מ"ש חז"ל בגמ' דקידושין פ"א באומרם כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורו' ואנשים חייבי' וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא כולם חייבים וכל מצות לא תעשה בין הזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא כולם חייבים חוץ מבל תשחית ובל תקיף כו'. הטעם הוא לפי שכל המצות עשה הם בחסדים כנ"ל. אלא שיש בהם שתי בחינות והם חסדים מכוסים וחסדים מגולים והנה החסדים המכוסים הנשים שהם לאה ורחל שניהן אינן נוטלות חלק בהם לפי שמקום רחל הוא למטה מן החזה. וגם לאה שהיא כנגדן למעלה אינה יכולה ליקח אותם לפי שהם מכוסי' ולכן הנשים פטורות בהם וטעם קריאתם שהזמן גרמא הוא לפי שהחסדים המכוסין תוך מחיצות יסוד דאימא צריכין שהות זמן לירד כמבואר אצלינו בענין מספר י"ג שנים של ירידת המוחין והתפשטותם בזעיר אנפין ונמצא כי הזמן גורם להם לירד. אבל החסדים המגולים למטה מן החזה אשר אין להם מחיצות מעכבות הם יורדין ברגע במרוצה למטה עד היסוד ולכן נקרא אין הזמן גרמא. והנה רחל לוקחת הארתם להיותם מגולים ולכן נשים חייבות בהם. אבל מצות לא תעשה הם בגבורות וכולם ניתנין אל הנקבה כנודע כי אין בנינה אלא מהם ולכן נשים חייבות בהם חוץ מבל תשחית ובל תקיף שהאשה אין לה זקן כמ"ש חז"ל בגמרא:
(ע"ג) עוד ירצה טעם זה ויתבאר ממה שהודעת'ך כי נוקבא דז"א נאצלה אחור באחור ז"א מן החזה ולמטה ושם מתדבקים יחד והנה המקום ההוא נקרא זמן לפי שהזמן הוא שם נופל על מציאות יום ולילה וידעת כי ז"א נקרא יום ונוקביה נקראת לילה והנה המ"ע הם כנגד רמ"ח אברים ולכן כל המצות הנאחזים במקום הנז' הנקרא זמן שהוא מן החזה ולמטה נקראים מצות עשה שהזמן גרמא כי יש בו שיתוף אל הזכר והנקבה הנקראים יום ולילה. ומכיון שכבר הזכר עושה המצוה ששרשה שם אין צורך אל הנקבה לעשותה גם היא כי גם היא נכללת בו בעת שהוא עושה את המצוה ההיא כי רמ"ח איברי' שלה נכללים באיברי' וממנו נעשית ונתקנת כל בנין שלה אבל מן החזה ולמעלה נקרא מקום שאין הזמן גרמא ולכן כל המצות ששרשם באותם האיברים העליונים שבז"א אין נוקביה נכללת בהם ואין קיומו ועשייתו אותם מספיק עד שתעשה גם היא את המצוה ההיא עוד יש בחינה שנית והם שס"ה מצות לא תעשה שהם כנגד השס"ה גידין ואמנם שס"ה גידין שלה אין להם התדבקות בשס"ה שלו אף מן החזה ולמטה לפי שכל התדבקותם הוא בשטח החיצוני שלהם עור ובשר שלו בעור ובשר שלה שהם האיברים עצמם שהם כנגד מצות עשה אמנם בחינת הגידין שהם הורידין אשר הדם מתפשט בתוכם הנה הם בעומק הבשר של האברים לפנים ואין שס"ה גידין שלו מתדבקים כלל בשס"ה גידין שלה ונמצא כי אין אל האשה שום התחברות בגידין שלה עם הגידין שלו לשנאמר כי בעשותו המצות לא תעשה גם היא נכללת בו ופטור' מלקיימן בפני עצמה כמו במצות עשה ולכן כל מצות לא תעשה נשים חייבות בכולן ואין בהם חילוק בין שהזמן גרמא לשאין הזמן גרמא כמצות עשה ובזה יתבאר המאמר אשר הצענו בס' התקונין כמ"ש:
פסקא ו
[עריכה]שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח: . ובו יתבאר גם כן מש"ל כי הנקבה נכללת ברמ"ח איברי הזכר אך לא בשס"ה גידין שבו כי יש לה שס"ה גידין בפני עצמה.
דע כי בחי' הגידין (שהם הורידין שבהם מתפשט הדם החיוני של הלב להחיות כל האברים) הנה הם נאחזים ונרמזים בשם 'יה', וזהו סוד "שמי" עם "יה" -- שס"ה; לפי שהחיות של הדם מתפשט מן אבא ואימא (הנקרא י"ה) באופן זה:
- כי אות יוד של י"ה במילואה היא בגמטריא עשרים.
- ואות ה' של י"ה (שהיא באימא כנודע) איננה משתני' בבחינת מספר, רק בבחינת ציורים (כמו שהודעתיך בסוד נקודת צירי שהיא באימא בסוד וייצר ה' אלהים כי בה כל בחינת הציור). ואמנם אות ה' הנזכר שבאימא יש בה שני ציורים: או ציור ד"ו או ד"י. ושני ציורים אלו הם בגמטריא כ"ד.
- תחבר עתה שתי אותיות י"ה על דרך הנזכר (שהיוד היא עשרים והה' ארבעה ועשרים) -- סך שניהם מ"ד כמנין ד"ם, לרמוז כי הדם המתפשט בשס"ה גידים דז"א ונוקביה הם מבחינת י"ה (שהם אבא ואימא) כי משם כל החיות והחיים.
גם בחינת כלי הגיד עצמו נרמז בהם, לפי ששתי אותיות י"ה מספרם י"ה ועם שתי האותיות עצמם -- הרי י"ז כמנין גיד. הרי איך הגידין והדם שבתוכם הכל נמשך מאו"א שהם י"ה.
גם נבאר איך היות מספרם שס"ה גידין הוא משם י"ה, והוא עם מה שאמרנו:
- כי י"ה ושתי אותיותיו בגימ' גיד, שהוא י"ז.
- גם ביארנו כי י"ה הוא בגימטריא דם כנזכר.
- ואם נכה זה עם זה --
גי"ד פעמים ד"ם גי"ד פעמים ד"ם שווה 748 יעלו בגמט' תשמ"ח.
- והנה הם בחינת שס"ה גידים שלו ושס"ה גידים שלה, והם בגמטריא תש"ל; ישאר ח"י לחשבון תשמ"ח והוא בחינת הגיד הכולל כל השס"ה גידין (שהוא היסוד הקדוש של הזכר הנקרא גיד) ועם כללותו -- י"ח הנקרא ח"י העולמים צדיק כנודע.
והנה הגיד הזה נוסף ויתר בזכר מה שאין כן בנקבה, כי הנה הוא זולת השס"ה גידים האחרים אשר ישנם שס"ה לו ושס"ה לה. והרי נתבאר איך השס"ה גידים שלו אינן השס"ה עצמם שלה כי הן כפולין ולכן היא חייבת בשס"ה לא תעשה כמוהו כי אינן נכללין יחד.
[ מה שאין כן ברמ"ח מצות עשה כי שלו ושלה נכללין יחד. והוא - כי הנה הרמ"ח הם בשתי אותיות ו"ה שהם ז"א ונוקביה אשר איבריהם מדובקים יחד אחור באחור ואין בהם פירוד. וזה אופן מקורם:
- הנה ב' אותיות ו"ה עם מספר ב' אותיותיהם הם בגמטריא י"ג
- וכאשר תמלאם במילוי שלהם (שהם מילוי אלפין שהוא בסוד הז"א כנודע) יהיו וא"ו ה"א שהם בגמטריא י"ט, שהם בגמטריא חוה, לרמוז אל הנקבה היוצאת מדובקת באחוריו.
- נכה עתה
י"ג פעמים י"ט י"ג פעמים י"ט שווה 247 -- הם בגמט' רמ"ח עם הכולל, הרי כי אין כאן רק רמ"ח בלבד והם בשתי אותיות ו"ה. אמנם השס"ה הם כפולים והם בשתי אותיות י"ה. ]
הנה נתבאר איך מצות ל"ת למעלה בי"ה (והם שמי עם י"ה - שס"ה), ואיך מצות עשה הם למטה בו"ה (והם זכרי עם ו"ה - רמ"ח) עם שלכאורה היה נראה להפך, שהעשה יהיו למעלה ולא תעשה יהיו למטה. גם נתבאר איך השס"ה נפרדים זה מזה (ולכן נשים חייבות בהן) והרמ"ח נכללים (ולכן נשים פטורות בהן). גם נתבאר טעם לכל זה והוא, כי השס"ה הם חיות הדם ולכן נמשך מלמעלה מאבא ואימא - גם לכן היא לוקחת אלו השס"ה מן אבא ואמא ואינה צריכה ללוקחם מן ז"א; אבל הרמ"ח אברים היא צריכה לקבל מבעלה ולכן אינם בפני עצמם. וזהו סוד מ"ש רז"ל במסכת ברכות פרק ג' באומרם אשתו כגופו דמיא כולי - ירצה כי האיברים שלה אינם רק ממה שלוקחת מבעלה וכגופו דמיא, מה שאין כן בשס"ה:
תיקון ע
[עריכה]פסקא א
[עריכה]מאמר בתקונין תיקון ע' בדק"ך ע"ב (ת"ז קכ:) וז"ל ועוד ברוך ב' אחזי תרין שכינתח עלאה ותתאה ר' ראשית חכמה ו' אחזי שית ספירן ך' אחזי על כתר עלאה כו' הטעם לזה הוא כי אימא של כלה היא הקודמת ואח"ך אביה ואחר שנתיחדה עם אמה ואביה מזדווגת עם בן זוגה ת"ת ואז עולה עמו עד הכתר:
פסקא ב
[עריכה]מאמר בתקונין תיקון ע' בדקכ"ט ע"א (ת"ז קכט.) וז"ל תא חזי תשע זמנין הוי"ה בכל ספירה וספירה נקודה דיליה כו' .
דע (ע"ח דרוש אבי"ע פי"ג)
- כי כת"ר -- הוא אהי"ה גוף; והנשמה הוי"ה בקמץ
- חכמה -- י"ה הגוף; והנשמה הויה בפתח
- בינה -- הויה בניקוד אלהים הגוף; והנשמה הוי"ה בצירי
- גדולה -- א"ל הגוף; והנשמה הוי"ה בסגול
- גבורה -- אלהים הגוף; והנשמה הוי"ה בשבא
- ת"ת -- הויה הגוף; והנשמה גם כן היא הויה אלא שהיא בחולם
- נצח -- ה' צבאות הגוף; והנשמה הוי"ה בחירק
- הוד -- אלהים צבאות הגוף; והנשמה הוי"ה בשוריק
- יסוד -- אל חי שד"י והגוף; הנשמה הוי"ה עם קבוץ
- מלכות -- אדנ"י הגוף; והנשמה הוי"ה בלי ניקוד.
אין הכתר מתגלה כי אם בת"ת, ואין החכמה מתגלית אלא בבינה. מתחילה היתה המלכות עם הת"ת ואח"כ ירדה לבסוף
- (אמר שמואל כך העתקתי מעץ החיים מכ"י מורי זלה"ה ונלע"ד כי נפל ט"ס. ועי' בתקונין וז"ל תמינאה הוי"ה בשלש נקודות תשיעאה יהו"ה בשורק מלכות הוי"ה כלילא מכלהו):
פסקא ג
[עריכה]שם תיקון ע' דקל"ה ע"א (ת"ז קלה.) וז"ל רישא דאילנא משמשין דילה דאינון שופטים ושוטרים אינון מ"ב תיבין מן ואהבת עד והיה כו' ירצה, אעפ"י שפרשת "ואהבת" היא בחסד, הנה מצינו שם מ"ב בחסד והוא שם 'אלוה' שהוא בגימטריא מ"ב אשר מקומו בחסד דז"א (כמבואר אצלנו). ועיין בסוד קריאת שמע המבואר אצלינו, ושם נתבאר היטב כל ענין הזה של אלו הרמ"ח תיבין:
פסקא ד
[עריכה]מאמר בתקונין תיקון ע' דקל"ז ע"א (ת"ז קלז.) בהגהה ע"ב שורה י"ו וז"ל ולבתר נחית בההוא דאתמר ביה והוא נער את בני בלהה כו' כל זה תבין ממה שהודעתיך כי בחינה ההיא זיהרא עלאה של אדם הראשון ניתנה אל חנוך בתחילה ואח"ך ניתנה אל יוסף ולכן היה גם הוא יפה תואר:
פסקא ה
[עריכה]שם דקל"ז ע"ב שורה כ"ז (ת"ז קלז:) וז"ל בני אהרן רוח ונפש דאהרן איהו נשמה כו' כבר הודעתיך כי חמשה בחינות הם נפ"ש ר'וח נ'שמה ח'יה יחידה. וכל אלו היו כלולים באדם הראשון. ונדב ואביהוא הם בחינת רוח ונפש של אדם הראשון בסוד "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כו'" כמבואר אצלינו.