שער הכוונות/דרושי העמידה/דרוש ב
דרוש ב
[עריכה]כוונה כללית
[עריכה]בברכת אבות -- דע כי מורי ז"ל ביאר לי כמה כונות בענין התפלה והעמידה הזו של שחרית דימי החול ועלה ברצוני לכתוב עתה הכונה היותר ארוכה מכולם. ואבאר סדר תפלת השחר בלחש ובחזרה עם כונת ברכת כהנים, ואח"כ אשיבה ידי לבאר פרטי כונות רבות קצרות ביחד, ואח"כ אחזור לכתוב משם ואילך מן כונת נפילת אפים עד סיום התפלה כולה וכונת עלינו לשבח בע"ה. וזו היא הכונה הארוכה.
דע כי המלכות הנקראת נוקבא דז"א יש בה י' ספירות. ובלילה -- שאז הוא זמן שליטת החיצונים -- היא מתמעטת ויורדת למטה בעולם הבריאה (כמבואר אצלינו בסדר שכיבת הלילה). והענין הוא כי ספירת הכתר אשר בה היא בלבד נשארת למעלה תמיד בעולם האצילות (כמבואר אצלינו בענין תפילין של יד מה עניינה, וע"ש). ולעולם ספירת הכתר שבה נשארת באצילות תמיד ואינה יורדת. אמנם הט' ספירות האחרות (מן חכמה ולמטה) אשר בה -- הנה הם יורדות בלילה אל עולם הבריאה. ונמצא כי מה שנתבאר לעיל שהנקבה עומדת עד עתה בעולם הבריאה בהיכל קה"ק ועתה עולה אל האצילות -- אינו אלא בבחינת אלו הט' ספירות תחתונות שלה, אשר הם נתונים בלילה בהיכל קה"ק דבריאה. ועתה עולים כל הט' אלו למעלה בעולם האצילות.
- [ אמר הכותב חיים ויטאל וצ"ע כי בברכת אבות דראש השנה נתבאר שמה שיורד מן המלכות בעולם הבריאה אינו רק נקודה אחת בלבד ועיי"ש ענין ד' בחי' ושרשים של המלכות כו'. והנלע"ד בזה הוא כי אלו הט' ספירות לא ירדו רק אחר שנתמעטו הם בעצמם ולא ירד מהם רק בחינת המלכות שבכל ספירה מהם, וט' בחינות מלכיות האלו שירדו בעולם הבריאה הם נעשים נקודה קטנה כלולה מעשר כנודע, ושאר בחינות של ט' ספירות נשארו דבוקות למעלה אחור באחור עם ז"א, מרגליו עד החזה. ובעלות אותה נקודה בברכת אבות אחורי ז"א דאצילות -- מתחברת מדרגה אחר מדרגה עם כל הט' ספירות ונעשית פרצוף שלם. ודבר זה מוכרח להיות כך שאל"כ מה הוא המיעוט שנתמעטה וירדה בסוד נקודה קטנה כנודע. וזה יובן במ"ש במקום אחר כי בחינ' המלכות שבמלכות בלבד היא היורדת בכל עולמות בי"ע. כנלע"ד חיים. ]
וכבר נת"ל איך על ידי סדר הקרבנות וזמירות ותפלת יוצר דשחרית נכללים כל שאר העולמות של עשיה-יצירה-בריאה זה בזה כמבואר במקומן, עד שנמצאים עתה כולם כלולים בהיכל קה"ק דבריאה. וגם ההיכל הזה כלול הוא במלכות דאצילות. והרי כל העולמות כולם קשורים ונכללים.
ונבאר עתה ענין עליית ט' ספירות אלו של הנקבה הנקראת עתה אצלינו דרך סתם בשם "מלכות דאצילות". וזה החלי בעזרת השם.
ברוך: -- כבר נתבאר בס' התיקונים ענין שני כריעות שצריך לכרוע בכל ברכה ולזקוף שני זקיפות וזה ביאורם.
הנה בכריעות התפלה באבות, תחילה וסוף, יש שני כריעות ושני זקיפות בסוד מה שאמרו כל הכורע כורע בברוך וכל הזוקף זוקף בשם. וסוד שני כריעות -- יוד לגבי הא, ואו לגבי הא; וסוד שני זקיפות -- הא לגבי ואו, הא לגבי יוד. וזה בכל אחד ואחד. וכן בסוף ברכת הודאה.
- אבל בתחלת ברכת הודאה אין בה רק כריעה א' וזקיפה א'. כי בכולם -- גופא גחין לגבי ברכיין (סוד ו' לגבי ה') ורישא גחין לגבי גופא (יוד לגבי הא), וזקיף ברכיין לגבי גופא (סוד הא לגבי ואו) וגופא לגבי רישא (סוד הא לגבי יוד). ואמנם בתחלת ברכת הודאה לא יש שם ברו"ך ולא הש"ם. נמצא שבכריעה זו היא בסוד וא"ו לגבי ה"א והזקיפה ה"א לגבי וא"ו בלבד. ולפיכך צריכים אנו לחזור ולעשות כריעה שנית וזקיפה שניה במודים דרבנן להוריד יו"ד לגבי ה"א ולזקוף ה"א לגבי יו"ד.
פירוש תיבת ברוך
[עריכה]הנה במלת ברוך צריך אתה לכרוע כריעה אחת. ואל תכרע עתה רק גופך בלבד. ובמלת אתה תכרע פעם שנית ואז תכרע את ראשך. וזהו שאמרו בתיקונים דבעי למכרע ואו-לגבי-הא יוד-לגבי-הא, פי' כי וא"ו הוא גופא ויו"ד הוא רישא. ובמלת יהו"ה תזקוף שני זקיפות -- בתחלה תזקוף גופך לבד (וזהו ענין ה"א תתאה לגבי וא"ו) ואח"כ הזקיפה השנית הוא שתזקוף ראשך (וזהו ענין ה"א עלאה לגבי יו"ד).
והנה נמצא בס' התיקונים שצריך לכרוע בשם אהי"ה -- ר"ל במלוי יודין, ולזקוף בשם ההויה -- ר"ל במלוי יודין גם כן. ועתה נבאר בפרטות דברים אלו:
הנה נתבאר לעיל כי בק"ש לא נכנסו בז"א זולתי המוחין דו"ק בלבד מצד אימא. אבל הג' ראשונות דמוחין דמצד אימא וכל הט' מוחין דמצד אבא -- כולם נשארו למעלה בסוד אור מקיף על ראשו. והנה על ידי זווג אבא ואמא הנרמז בג' שמות יהוה אלהינו יהוה בפסוק שמע ישראל נכנסו ו' קצוות דמוחין. ועתה צריך לעשות זווג אחר אל אבא ואמא בברכה זו כדי להכניס בו ג' המוחין הראשונים דמצד אימא (על ידי תוספת הארה שתמשך בז"א על ידי זה הזווג השני דאבא ואמא) ויכנסו גם כן אחר כך כל הט' מוחין דמצד אבא (על ידי תוספת הארה, וכמו שיתבאר בע"ה):
והנה הג' ראשונות דמצד אימא הם למעלה בסוד אור מקיף ברישא דז"א.
- וכבר ידעת ענין שם הויה אשר כוללת כל עולם האצילות באופן זה: אריך אנפין - בקוצו של יוד, אבא - ביו"ד, אימא - בה' ראשונה, ז"א - בוא"ו, נוקביה בה"א אחרונה.
- וגם מלבד הויה זו עוד יש הויה אחרת כוללת בחי' ז"א כולו על דרך זה: כי הכתר שלו רומז לקוצו של יוד, וחכמה ובינה לי"ה, ו' קצוותיו לוא"ו, והמלכות-נוקבא דידיה באות ה"א אחרונה.
- וגם מלבד זה עוד יש הויה אחרת כוללת ספי' הת"ת לבדה של ז"א (כמבואר אצלינו בשער שמות הספירות).
- וזכור היטב הקדמות אלו למה שנבאר עתה.
גם צריך שתדע כי בחינת אימא הנכנסת ומתפשטת ומתלבשת תוך ז"א (והמוחין דז"א מלובשים בתוכה כנודע) -- הנה בחי' אימא זו היא נקרא שם אהי"ה במלוי יודין, שהיא בגי' צלם, המתפשט תוך ז"א בסוד "אך בצלם יתהלך איש". והנה כמו שביארנו בשם הויה כי ג' ראשונות נרמזו בשני אותיות י"ה וז' תחתונות נרמזו בב' אותיות ו"ה -- כן הוא ממש בשם אהי"ה; כי ג' מוחין עלאין נרמזו בשני אותיות א"ה והמוחין דו"ק תתאין רמוזים בשני אותיות י"ה. ונמצא שעדיין לא נכנסו ברישא דז"א אלא ב' אותיות אחרונות י"ה משם אהי"ה (שהם בחינת מוחין דו' קצוות).
גם צריך שתדע כי ז"א נעשה על ידי כ"ב אותיות האלפא ביתא כנודע. והנה הם מתחלקות בו לג' חלוקות בג' קוין שלו -- ז' אותיות הראשונות בקו ימינו, וז' אותיות שניות בקו שמאלו, וח' אותיות הנשארות בקו האמצעי שלו. וכן נזכר בזוהר פרשת בראשית דף י"ו ע"ב. וזהו סדרן:
- אבגדהו"ז -- בחסד,
- חטיכלמ"נ -- בגבורה,
- סעפ"צ קרש"ת -- בת"ת. כך פי' מורי ז"ל.
וזהו סוד "להנחיל אוהבי יש" אשר סודו ביארו בזוהר פרשת תרומה דף קס"ו ע"ב (ח"ב קסו, ב); כי ש"י עולמות אלו שריין תחות כורסיי' תחות עלמא דאתי כו' . והענין הוא שהתבונה המתלבשת תוך ז"א לתת לו מוחין נקראת "עלמא דאתי" מפני שתמיד אתי ונמשך ההוא שפע גו רישא דז"א, ואלו הי"ש עולמות הם הכ"ב אותיות עצמם אשר הם בבינה וכולם מתחלקות בז"א. האמנם עיקרם הם למעלה בג' ראשונות דז"א אבל הארתם יוצאת ונגלית לחוץ במקום שנגמר ונשלם היסוד דאימא (שהוא בחזה דז"א כנודע), ואז משם ואילך הם מתחלקין לג' קוים. ונמצא שעיקר הארתם הם בחג"ת דז"א. וזהו שאמר בזוהר דאינון תחות עלמא דאתי , שהוא במקום סיום היסוד דאימא הנקרא עלמא דאתי, שהוא בחזה דז"א.
גם פירושו הוא באופן זה: כי מקום אלו הכ"ב אותיות הם למטה ממקום מוח הבינה דז"א עצמו אשר גם היא נקרא "עלמא דאתי". האמנם שרשם האמיתי הוא בג' מוחין עלאין אלא שהארתם מתגלה למטה בחג"ת דז"א. אבל אין ענין זה רק כאשר הט' מוחין כולם נכנסים בז"א. אמנם עתה -- שעדיין לא נכנסו רק המוחין דו"ק -- נמצא כי כל הארה של אותם הכ"ב אותיות שבבינה הנמשכין אל ז"א הם עדיין על רישא דז"א, וההארה שהיתה נמשכת בחג"ת דז"א היא עתה ברישא דז"א. ובג' ראשונות שבו מתחלקות אלו הי"ש עולמות (שהם הכ"ב אתוון הנזכר).
ועוד נשארים מן אלפא ביתא ה' אותיות אחרות הכפולות הנקראים מנצפ"ך. וכבר הודעתיך כי אלו הם סוד הה' גבורות הנזכר בזוהר ואנו מזכירין אותם פעמים רבות. והיותם אותיות כפולות הוא לפי שיש בדעת דז"א ה' חסדים וה' גבורות, ובהכנס כל המוחין ברישא דז"א, היסוד שלו[1] הוא כולל כל הכ"ב אתוון (כנזכר בזוהר על פסוק "וישכב במקום ההוא", וי"ש כ"ב, פירושו כי הי"ש עולמות הנזכר הם סוד הכ"ב אתוון עצמן) וכולם נתונים תוך היסוד דאימא בהיותה מלובשת תוך החזה דז"א, ומשם יוצאים הארותיהם ומתגלים בז"א ונחלקים כל הכ"ב אתוון בחג"ת דז"א, וגם הב' עיטרין -- ניתנים הה' גבורות עצמן אל הנקבה והה' חסדים מתפשטים בו"ק דז"א כנודע. אבל עתה כל החו"ג הם למעלה על רישא דז"א בסוד אור מקיף, כי עדיין לא נכנס היסוד דאימא. והנה מן אותה העת שאמרנו "תהלות לאל עליון גואלם כו' " כנ"ל, אשר אז מלכא נפיק לקבלה, ר"ל שאז מתחלת הארת הדעת בהיות' למעלה להאיר דרך קו האמצעי תוך ז"א עד היסוד בו. ומאז ואילך מתחיל לכנס הארת הדעת והארת החו"ג תוך ז"א אבל שרשם נשאר למעלה.
ואמנם גם בהיות כל המוחין תוך ז"א היה פה היסוד דאימא מתגלה במקום רחב שהוא בחזה דז"א, והיו האורות מתגלים הרבה מאד ומאירים מאד בנה"י דז"א יותר מן הארה שיש עתה בחג"ת דז"א. לפי שעתה -- אע"פ שנכנסו כבר ו"ק דמוחין בז"א ונמצא שההארה שהיתה ראויה לרדת בתוך נה"י דז"א ירדה עתה בחג"ת שלו -- עם כל זה עתה ההארה הזו היא יותר גרועה משעה שהיא למטה במקומה בנה"י לסיבה הנזכר, כי להיות ההארה הזאת בנה"י הנה היסוד דאימא היה אז בחזה דז"א והיה מתגלה במקום רחב גדול אבל עתה פי היסוד דאימא הוא למעלה בכתר דז"א אשר שם הוא מקום צר ואין מקום לסבול ג' קוים של כתר-חכמה-בינה ולכן ההארה המתפשטת משם אל חג"ת ג' אמצעיות היא מועטת מאד. והרי הצענו לך כמה הצעות אשר בהם תבין כל מה שנבאר בביאור המלות:
ברוך -- בכאן תכרע גופך בלבד, ותכוין להוריד ו' לגבי ה'. פירוש: כי הלא המלכות היא ה' תתאה והיא עתה בהיכל קה"ק דבריאה וצריכה לעלות, ולכן אנו מכוונים להוריד הו' לגבי ה"א תתאה להעלותה. והנה זה הוא"ו הוא בחי' ת"ת דז"א (שהוא סוד הואו כנ"ל) והוא בחינת גופא דז"א ולכן גם בענין הכריעה צריך לכרוע הגוף לבד, לא הראש.
וצריך להמשיך בתחלה הארה מן המוחין אל הת"ת דז"א כדי שיוכל לרדת ולהעלות את המלכות, ולכן צריך לכוין להוריד שני אותיות י"ה האחרונות שבשם אהי"ה אל זו הוא"ו ואח"כ להוריד זו הוא"ו לגבי ה"א שהיא מלכות אשר בהיכל קה"ק דבריאה. וכבר נתבאר לעיל ביאור ענין זה, אבל כאן נבארהו בקצרה. והוא: כי הנה המוחין דו"ק הם רמוזים בשני אותיות י"ה האחרונות שבשם אהי"ה, ואלו שני אותיות י"ה הם עתה בג' ראשונות דז"א, ולכן אנו מורידין הארה מאלו ב' אותיות י"ה (שהם המוחין דו"ק העומדים עתה בג' ראשונות דז"א) ואנו מורידין אותם אל ג' אמצעיות דז"א, ומשם ולמטה, (אשר הם רומזים באות ו' של ההויה הכוללת את כל ז"א כנזכר), ואז תוכל לרדת וא"ו זו דז"א עד הה' שהיא המלכות ויעלנה למעלה.
אמנם צריך לכוין כי ב' אותיות י"ה הנזכר הנה הם מלאים ביודין כזה יוד הי. והסיבה הוא לפי שהם בחינת מוחין וכל מוחין הם מלוי יודין כנודע. אבל אותיות וה יהיו פשוטים לפי שהם בחי' גופא (שהוא הת"ת דז"א הנקרא ו', והמלכות נקרא ה') וכיון שאינם בחי' מוחין אינם ממולאים במלוי.
גם צריך לכוין כי עתה חיבור אלו הד' אותיות הנזכר נעשה מהם שם יהו"ה -- שהם שני אותיות י"ה אחרונות משם אהי"ה ושני אותיות ו"ה אחרונות משם הויה. והרי איך בכריעה ראשונה יש בה הויה.
גם תכוין כי שני אותיות י"ה הנזכר הנה הם במלוי יודין יו"ד ה"י שהם בגי' ל"ה; ועם שני אותיות ו"ה הפשוטות יהיה הכל גי' מ"ו. ותכוין בזה אל אותיות המלוי דהויה דע"ב דיודין; כי נמשך הארה מן אבא ומן חכמה דז"א (אשר שניהם הם הויה דיודין) ומשניהם יורד הארה למטה, והארה זו הוא זה המלוי שלהם שהוא בגי' מ"ו כנזכר.
והנה זו ההארה היא סוד מה שנתבאר לעיל כי הוא סוד הארות הכ"ב אתוון שביסוד הבינה הנקרא 'ברוך', וענין זה תכוין במלת "ברוך". אמנם אינם כ"ב אתוון עצמן לפי שהם עדיין על רישא דז"א בסוד אור מקיף, אמנם הוא הארה היורדת משם בג' ראשונות דז"א אשר אלו הם הארות יותר מועטות וגרועות מן הארת הכ"ב אתוון המתפשטות בחג"ת דז"א (אחר שנכנסו כל המוחין בתוכו להיותו מקום צר כנ"ל). ואמנם זו ההארה של אלו הכ"ב אתוון תכוין בשני אותיות ב"ך שבמלת ברוך. ותכוין להורידן מן יסוד דבינה אשר עומד למטה בראש ז"א, ואיננו ממש עצמותו אלא הארתו בלבד כנ"ל, ותכוין להוריד מן הארת יסוד דאימא הנקרא 'ברוך' אלו הכ"ב אתוון הנרמזות גם כן במלת "ברוך". גם תכוין כנ"ל והוא להוריד הארת הה' גבורות דברישא דז"א; כי הגבורות עצמן הם ג"כ למעלה אמנם הארתם בלבד תוריד עד המלכות על ידי הכריעה הנזכר. והנה הארה הזו היא בגי' "ברוך" על דרך שביארנו בתפלת ראש השנה שהוא סוד כ"ו ע"ב ק"ל שהם בגי' 'ברוך', ושם נתבאר ביאורו.
גם תכוין כי הנה עתה המלכות צריכה לעלות בתחילה באחורי ז"א וצריך להמשיך כל הארות הנ"ל דרך אחור ז"א. והנה הפנים דז"א הוא בחי' כ"ו שבמלת ברוך שהוא בגימטריה שם הויה אלא שהוא במלוי אלפין שעולה מ"ה, ואח"כ עובר דרך אחוריים דז"א שהוא סוד ע"ב ק"ל שהם רבוע האחוריים דהויה דמ"ה דאלפין כנזכר. הרי נתבאר מלת "ברוך" שהיא כ"ו ע"ב ק"ל בב' פירושים.
גם תכוין כי הלא כל זה נמשך אליה על ידי גלוי היסוד העליון דאבא שהתחיל להאיר (כמבואר לעיל בענין תהלות לאל עליון גואלם ברוך הוא ומבורך כו'), ותכוין להמשיך מן ברוך ההוא אל היסוד דז"א הנקרא גם הוא ברוך, והוא הקצה היותר תחתון שבכל ו"ק הגוף הנרמז בכריעה הראשונה בסוד ו' לגבי ה'. ומן היסוד -- שהוא סיום זה הו' -- משם יורד אל הה', ואז גם המלכות נעשה גם היא בחי' ברוך על דרך הנזכר. וזהו סוד סמיכת גאולה לתפלה כנ"ל.
גם תכוין כי על ידי כריעה זו של ו' לגבי ה' עולה הה' (שהיא המלכות) עד כנגד אחורי היסוד דז"א ממש הנקרא 'ברוך'. והנה עליה זו היא עליה ראשונה של המלכות.
גם תכוין כי על ידי עליה זו עלתה ג"כ עמה היכל קה"ק דבריאה וכל שאר העולמות כלולים בו; כי לטעם זה נקרא זה ההיכל של קה"ק דבריאה גם הוא 'ברוך' בסוד ריבוייא דברכאן שכולל כל העולמות בתוכו, כנזכר בזוהר פר' פקודי וביארנוהו לעיל.
וכבר הודעתיך במקומו כי ה' בחינות יש אל המלכות --
- בתחילה היא נקודה קטנה.
- ועוד היא נגדלת כמדת היסוד ממש כמוהו ובשיעור גדלותו. וכמבואר אצלינו בפסוק "וכל בשליש עפר הארץ" שהוא שליש מדה אחת לבד. וזו ההגדלה הוא שנגדלה עתה במלת 'ברוך' כנזכר.
- עוד נגדלה גדלות ג' והוא שתהיה מדה אחד שלימה ככל המדות הגדולות, שהוא שתהיה כשיעור מדת הת"ת שהוא גופא דז"א שהוא מדה אחת גדולה ולא כמדת היסוד שהוא מדה קטנה.
- עוד נגדלת גדלות ד' והוא שנעשית פרצוף גמור אלא שהוא פרצוף קטן כשיעור פרצוף הנקרא יעקב, שהוא כשיעור שיש מן החזה דז"א עד רגליו.
- עוד נגדלת גדלות ה' והוא שנעשית פרצוף גדול שוה בשוה בכל קומת ז"א.
והנה זה הגדלות הגדולה מכולם אינו אלא בזמן תפלת השחר של שבת (כמו שיתבאר בע"ה שם במקומו), אבל עתה במלת "ברוך" הגדילה גדלות שני הנ"ל והוא שגדלה כשיעור מדת היסוד דז"א אלא שעומדת עמו אחור באחור.
פירוש תיבת אתה
[עריכה]אתה עתה תכרע כריעה שניה בסוד י' לגבי ה'. פירוש: כי עתה צריך להמשיך אור גבוה יותר כדי שעל ידי כן תתעלה המלכות יותר מבראשונה. וצריך להמשיך הארה זו מן ג' מוחין עלאין שעל גבי רישא דז"א (אשר לא נכנסו עדיין בתוכו), ולכן צריך לכרוע עתה בחינת הראש להורות שהז"א כורע את ראשו שהוא סוד י"ה -- יוד לגבי ה' עלאה -- שהם סוד ג' מוחין עלאין הנכנסין עתה לצורך הארה זו תוך ז"א לפי שעה (ותיכף חוזרים להסתלק ואינם נכנסים בקבע עד במלות אלהי אברהם כו' וכמשי"ת בע"ה). ולכן תכוין להמשיך ב' אותיות ראשונות של אהי"ה שהם המוחין ולכרוע ולהורות הכנסת ג' מוחין עלאין שהם סוד א"ה של אהי"ה במלויים -- אל"ף ה"י -- על דרך הנזכר לעיל במלת "ברוך", ולהורידם ברישא דז"א (שהיא י"ה).
ובתחילה לוקחם אות י' שהיא החכמה שבו ומשם נתנים אל הבינה שבו הנקרא ה'. וזהו סוד י' לגבי ה'. ומשם יורדים אל אות ו' שהוא הת"ת דז"א. ומשם יורדים אל ה"א תתאה שהיא המלכות.
[ ואע"פ שבזוהר לא אמרו אלא י' לגבי ה' -- עם כל זה מוכרח הוא שירדו ג"כ עד ו' לגבי ה'. אמנם כונת דברי הזוהר הם לומר שבתחילה במלת "ברוך" היה ו' לגבי ה' בלבד אבל עתה בכריעה שניה של "אתה" מתחלת הכריעה הזו מלמעלה גם מן י' לגבי ה' ומכל שכן שנמשכת למטה עד ו' לגבי ה' אלא שאין צורך להזכיר רק תחלת ההמשכה. ]
והנה בכריעה הראשונה היו ב' אותיות אחרונות של אהי"ה לשני אותיות אחרונות של הויה וד' אותיות אלו היו שם אחד של יהו"ה כנ"ל. ועתה הם שני אותיות ראשונות א"ה של אהי"ה ושני אותיות י"ה של הויה, וארבע אותיות אלו הם שם אחד של אהיה. ונמצאים ב' כריעות אלו על ידי הויה ואהיה. אמנם עיקרם הם מן אהי"ה כי משם יורד אל ההויה שהוא מן המוחין אל כללות י' ספירות דז"א. ובכך אל תתמה אם תמצא כתוב בספר התיקונים ובזוהר וברעיא מהימנא כמה נוסחאות מחולפות ומנגדות זו את זו בענין אלו הכריעות, כי יש מאמר אומר שצריך לכרוע ו' לגבי ה' ויוד לגבי הא, ויש מאמר אומר שכורע באהי"ה וזוקף בהויה, ויש מאמר להפך מזה -- אך אמנם במה שכתבנו יובנו כל דבריהם כי כולם חיים וקיימים יוצדקו יחדיו. כי בבחיחה אחד הוא כדברי המאמר הראשון ובהצטרף ההארות נעשים שם א' על דרך מש"ל, וכמו שראית בעיניך כמה שמות הויה ואהיה יש פה מחולפות זה מזה. והמשכיל יבין ויסתכל בדברינו.
גם תראה במה שבארנו איך כריעה הראשונה היתה בסוד מ"ו (שהוא מילוי הויה דיודין שהוא בחכמה) שהם שני אותיו' יו"ד ה"י מן אהיה דמלוי יודין ושני אותיות אחרונות משם הויה פשוטות. ועתה בכריעה שניה הוא שני אותיות א"ה דאהיה במלוי יודין ושני אותיות י"ה ראשונות משם הויה פשוטות[2], והם נעשים שם אחד של אהיה. אבל בכריעה ראשונה היה שם אחד של הויה.
גם החשבון של אלו הד' אותיות הנזכר אשר בכריעה שניה הם בגי' ק"מ שהם בגימט' מנין אותיות המלוי של אהיה ביודין להורות כי עתה בכריעה זו השני ירד אור מן אימא וגם מן מבינה דז"א למטה (כי כל אחת משתיהם נקרא שם אהיה כנודע). ואם תחבר שני המילויים שבשתי הכריעות -- שהם מ"ו וק"מ -- יהיו אותיות מקום, והוא סוד מ"ש רז"ל כל הקובע מקום לתפלתו, שעי"ז המקום יוכל האדם להעלות את תפלתו עד מקום שירצה למעלה. ונודע כי התפלה היא בחינת מלכות הנקרא 'תפלה' -- היא העולה למעלה על ידי שני המלויים הנזכר העולים בגי' מקום.
וצריך שתכוין כי משני מלויים אלו נעשה שם הויה אחד שהוא בגי' 'מקום', והוא ענין שם הויה על ידי הכאה באופן זה: י' פעמים י', ה' פעמים ה', ו' פעמים ו', ה' פעמים ה' -- הרי הכל בגי' הוא מקו"ם. והענין הוא שע"י הארת ב' המלויים הנזכר -- מ"ו וק"מ -- מתרבים הכאת האורות של ז"א (הנקרא יהו"ה) זה בזה ונגדלים ומתרבים האורות לשיעור מספר 'מקום' כנזכר. והנה סוד ההארה הזו היורדת עתה הוא הארת הכ"ב אתוון עצמן משרשם מן ג' עליונות; שהם סוד שני אותיות א"ה של אהיה כנ"ל. וזה נרמז בשתי אותיות א"ת של מלת אתה, והם כ"ב אותיות, מן אלף עד תיו. וכיוצא בזה פירשו בזוהר פרשת בראשית על מלת 'את' שר"ל כללות האלפא ביתא מן אלף עד תיו שסימנים א"ת.
גם עתה נכנסין הה' גבורות עצמן משרשם העליון (ולא הארה בלבד כבתחילה) ויורדין אל המלכות. וזה נרמז באות ה’ של אתה שהוא סוד ה' גבורות והוא סוד ה' אותיות מנצפ"ך היתירות על כ"ב אותיות הנרמזות במלת 'אתה' באותיות א"ת מן 'אתה'.
גם עתה נכנסין הארת ה' חסדים אבל אינם נכנסים החסדים עצמן כמו הגבורות רק הארתם בלבד. וגם זה נרמז באות ה' של 'אתה'. גם זהו סוד מה שאמור בזוהר על מלת 'אתה' שהיא בחסד -- "והוכן בחסד כסא" (ישעיהו טז, ה), והוא סוד הכהן בסוד "אתה כהן לעולם" (תהלים קי, ד) שהוא סוד הארת החמשה חסדים כנזכר.
והנה כל אלו ההארות שלוקחת עתה בעת הכריעה השנייה יותר מבכריעה הראשונה -- הוא כי בכריעה ראשונה לא לקחה רק[3] הכ"ב אותיות והארת הה' גבורות, אבל עתה בכריעה השנייה לוקחת הכ"ב אותיות עצמן והה' גבורות עצמן, והטעם הוא מפני שעתה צריכה המלכות לעלות עלייה אחת יותר עליונה עד כנגד נצח-הוד דז"א אחור באחור אשר הם גבוהים מן היסוד. וגם יש לה עתה הארה אחד יתירה והיא הארת ה' חסדים הנזכר. והטעם הוא כי בתחילה היה שיעורה מדה אחד בענין הרוחב (שהוא ברוחב היסוד), אבל עתה -- אמת הוא שבשיעור הגובה איננו רק מדה אחת בלבד (לפי שנצח-הוד הם זו בצד זו ואינם זה למטה מזה) -- אבל בענין הרוחב יש לה רוחב של ב' מדות (שהם נצח-הוד העומדים זו בצד זו), ולכן צריכה עתה לקחת הארה זו היתירה מן הה' חסדים.
ואמנם אל תטעה לחשוב כי עתה שעולה כנגד הנצח-הוד שגם היא נגד היסוד -- דע לך שאינו כן; אמנם נעקרת ממקום אחורי היסוד ועולה ועומדת כנגד אחורי הנצח-הוד בלבד. והטעם הוא לפי שעדיין איננה פרצוף שלם.
- [ ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי זה גם כן נרמז במלת 'אתה' -- ר"ל א"ת ה', כי עתה המלכות נקרא ה' בשלימותה לפי שעתה היא במקום אצילותה הראשון שהוא באחורי נה"י דז"א. ועוד לסיבה אחרת כי עתה כבר עלתה בג' קוי ז"א (שהם היסוד והנצח-הוד אשר ציורם נצטייר בג' קוים שיש בציור אות ה' כזה (ציור?) כנלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל. ]
והנה ב' עליות אלו הם על ידי שני הכריעות הנזכר. והענין הוא כי על ידי הכריעות של ז"א שיורד אליה -- עי"כ היא עולה העליות האלו. אמנם אותם ההארות אינם חוזרים לזקוף ולעלות, כי צריכה היא להם. ואעפ"י שבערך המלכות הם נקראים 'זקיפות' כיון שהיא עולה על ידי כל אלו המדרגות (שהם נה"י דז"א) -- עם כל זה נקראן 'כריעות' לפי שאע"פ שהם זקיפות בערכה -- עם כל זה מפני שמקום המלכות וכו' ונקודת אצילותה הראשון העיקרי הוא כנגד החזה דז"א, וכל זמן שלא עלתה שם נקרא 'כריעה' ולא 'זקיפה'. כי זקיפה האמיתי איננה אלא אשר תעלה אל מקומה האמיתי, אבל כל שאר העליות שלה נקראו 'כריעות', אלא שהם כריעות משונות זו מזו במעלה, כי עדיין כורעת היא למטה ולא נזקפה במקומה האמיתית. ולכן אין הזקיפות אלא במלת יהו"ה לפי שאז היא עולה בת"ת דז"א שהוא מקומה האמיתי, וכמו שנבאר.
פירוש תיבת ה'
[עריכה]יהו"ה - הנה עתה צריך לזקוף ב' זקיפות חילוף ב' כריעות הנזכר. וזהו סוד שאומרים ז"ל כל הכורע כורע בברוך וכל הזוקף זוקף בשם -- רמזו בדברים אלו אל ב' הכריעות ושני הזקיפות, כי לא אמרו "צריך לכרוע בברוך ולזקוף בשם". והשני זקיפות הם: הראשונה - זקיפת הגוף, השניה - זקיפת הראש.
וכבר נתבאר שעל ידי שתי הכריעות עלתה המלכות עד נצח-הוד דז"א אחור באחור, ועתה בשתי זקיפות אלו עולה עד הת"ת דז"א מאחוריו. וכבר נתבאר שלהיות כאן מקומה האמיתי -- לכך אלו הם נקראים 'זקיפות' ולא 'כריעות'. ואמנם היותה צריכה שתי זקיפות לעלות אל אחורי הת"ת הוא במה שנודע כי ז"א היה בתחילה בזמן העיבור בבחינת ג'-כלילן-בג', ואח"כ בזמן היניקה הוא בבחינת ו' קצוות, ואחר כך בזמן הגדלות (הנקרא "עיבור שני" של המוחין) היה בבחינת י' ספירות גמורות. ולעיל בענין הקריאת שמע נתבאר קצת מזה איך נגדלים הו' קצוות ונעשים י' ספירות גמורות על ידי התחלקות השלישים שבו על ידי כניסת נה"י דאימא עלאה לתוכן, ואז נגדלים. וכבר נתבאר איך מוכרח הוא שהקטן מיום שנגמרה צורתו במעי אמו כבר נגמרו כל הרמ"ח איברים שבו, אמנם אח"כ בזמן היניקה נגדלים אבריו בהגדלה אבל לא שנתוספו בו מנין אבריו. וכן בזמן הגדלות ועיבור שני -- נגדלים איבריו יותר ויותר.
והנה בחינת הת"ת דז"א -- אשר היא אות ו' של ההויה הכולל ז"א כנ"ל. ושם נתבאר שבתחילה היתה ו' זו קטנה בלתי ראש ואח"כ נעשית ו' זו גדולה עם ראש. והנה לעולם בחינת אות ו' רומזת בז"א בערך שאר האצילות ורומזות בת"ת דז"א בערך שאר גופו וי' ספירות שבו. והנה בזמן קטנותו היה גופו קצר וקטן כדמיון ו' זעירא בלתי ראש, וכאשר הגדיל -- נגדל גופו יותר ונעשה כדמיון צורת ו' גדולה עם ראש. והנה ראש הו' היא בחינת יוד קטנה, כי צורת אות ו' היא יוד קטנה על ו'. והענין הוא כי בהיותו בעיבור היה ו' בלא ראש ועתה ביניקה -- ובפרט אחר שנכנסו בו ו' קצוות המוחין דגדלות בעת קריאת שמע -- כבר הגדיל ונעשה לו ראש באות ו' שבו. ואם כן נמצא כי שני בחינות יש אל הת"ת דז"א -- אחד בזמן קטנות ואחד בזמן הגדלות; וכנגדם הם ב' זקיפות הנ"ל -- האחד להעלותה עד מקום התחלת ראש הת"ת הראשון דזמן הקטנות, והשני להעלותה עד ראשית הת"ת שנגדל אח"כ יותר בעת הגדלות. והנה הת"ת הראשון הוא בחינת ו' בלי ראש והת"ת השני הוא בחינת ו' עם ראש שהוא זמן ההגדלה.
ונבאר עתה סדר שני זקיפות אלו. הנה בתחילה תתחיל לזקוף גופך בלבד ותכוין לזקוף המלכות (הנקרא ה') לגבי ו' -- שהוא מקום הת"ת הראשון (שהם שני-שלישי הת"ת של ההגדלה). ואח"כ תזקוף ראשך ותכוין לזקוף ולהעלות את המלכות (הנקראת ה') לגבי י' -- שהוא הי' שבראש הו' זו (היא שליש העליון של הגדלת הת"ת).
ובזה תבין ג"כ טעם אל מה שנתבאר לעיל שאעפ"י שבמלת "ברוך אתה" עלתה המלכות אל נה"י דז"א -- עם כל זה עדיין הראש והגוף דז"א הם כפופים בכריעה. אבל עתה במלת 'יהו"ה' (שהם ב' זקיפות), הנה הת"ת דז"א -- בחינת אות ו' הכורע לגבי ה' -- הנה הוא עולה ונזקף במקומו. אבל בהיותו בנה"י עדיין היה כורע כל זמן שלא עלה אל מקומו, והרי עתה עלתה המלכות אל שרשה הראשון וכבר יש לה שיעור מדה ספירה אחד בלבד שהוא מדת הת"ת דז"א באחוריים שלו. וכל כוונה זו תהיה להעלותה על ידי שם ההויה במלוי יודין, והוא סוד "וכל הזוקף זוקף בשם", כי הכריעה היתה על ידי אהי"ה דמלוי יודין כנ"ל.
וצריך שנבאר עתה איך המלכות עלתה עד ראש הת"ת דז"א, כי שם הוא מקום לאה, לפי שרחל מתחלת מן החזה ולמטה. ולהבין זה נלע"ד לומר שהוא סוד עליית לאה ורחל שהם ב' הההין של ההויה שעל זה אמרו כל הזוקף זוקף בשם. וה' תתאה העולה לגבי ו' הוא הת"ת דקטנות (שהוא עתה עד כנגד החזה), וה' עלאה לאה עולה כנגד שליש העליון הנקרא י' - ראש הו', כי שם מקומה. כי כל אלו היו למטה בסוד "תהלות לאל עליון גואלם" כנז"ל ועתה עולים שתיהם. אבל לא קבלתי זה מפי מורי ז"ל.
אבל מה שאני מסופק ששמעתי ממנו ז"ל הוא בשני פנים:
- או אם נאמר כי הוא בסוד ותגנוב רחל את התרפים, כמבואר אצלינו בשער הפסוקים בפ' ויצא שפעמים רחל גונבתו אותו ועולה באותו השליש העליון כנגד אחורי הת"ת דז"א
- או אם נאמר שאע"פ שאנו אומרים שעולים ד' עליות אלו הכונה היא שעולה תחת אלו המקומות, ולא בהם עצמם כנגדם. והוא כי בתחילה היא עולה תחת היסוד -- כי שם הוא שורש ראשון של המלכות (כנזכר אצלינו בפירוש ברכת אבות של ראש השנה ועיי"ש), ואחר כך עולה תחת נצח-הוד, ואחר כך עולה תחת הת"ת (כי שם יש לה שרש אחר כנזכר שם ג"כ), ואח"כ עולה תחת הי' ממש כנגד החזה.
ואני מסופק אם שמעתי אחד משני דרכים אלו.
ואל תתמה איך בתחלה היתה עולה מדה אחת שלימה בכל פעם ועתה בב' הזקיפות לא עלתה רק מדת הת"ת בלבד. והטעם הוא כי אור הת"ת גדול ומעולה מכל מה שלמטה ממנו כנודע. ועוד כי גם בשיעור מדה -- הנה מדת הת"ת גדול מאד מהם.
והרי עד עתה נתקנה מדרגה אחד אל המלכות והוא כי בהיותה בבריאה היתה נקודה קטנה, ועתה העלינו אותה אל מקומה האמיתי שהיתה בעת שנאצלה והוא באחורי החזה דז"א. גם יש לה עתה תוספת אחר והוא כי עתה יש לה שיעור קומה של מדת ספירה אחת וזה נראה הפך ממה שהקדמנו בתחילת הברכה שכל הט' ספירות שבה ירדו בבריאה. וצ"ע גדול.
והנה עתה אנו צריכין לעשותה שיעור פרצוף גמור כנגד אחורי ז"א, מן החזה שבו עד סיום רגליו, ואח"כ תוכל לחזור עמו פנים בפנים. ונמצא כי הגדלת ז"א בסוד ו' קצוות של המוחין דקריאת שמע -- נגדלה המלכות כנגדו להיותה מדת ספירה אחת, ועמדה כנגד החזה שלו. וכאשר יבואו מוחין דג' ראשונות של ז"א וגם כל המוחין דאבא כולם -- אז גם המלכות תשתלם ליגדל ולהעשות פרצוף גמור שלם. ונמצא שעתה אנו צריכים להכניס ג' ראשונות דמוחין דז"א מצד אימא וגם כל המוחין מצד אבא. וענין זה אי אפשר לעשותו עד שנעשה זווג אחר מחדש של אבא ואמא, כמבואר אצלינו לעיל בתחילת הברכה הזו. וענין הזווג השני נרמז במלות אלהינו ואלהי אבותינו כמו שיתבאר בעזרת השם.
פירוש אלהינו ואלהי אבותינו (והמשך)
[עריכה]אלהינו -- תכוין כי הוא באימא, כי כל מקום שנזכר מלת "אלהינו" הוא או באימא או בקו שמאלי. וכיוצא בזה במלת 'אלהינו' שבשמע ישראל נתבאר על דרך זה שאלהינו הוא באימא.
ואלהי אבותינו -- תכוין באבא ובדעת המזווג לאבא ואמא.
וסוד הענין הוא כי הנה עולם האצילות כולו מתחלת בי' ספירות. וחכמה ובינה שבהם הם סוד הנקראים 'אבא ואמא'. ומחסד ולמטה עד סוף ו' תחתונות נקרא זעיר אנפין. ונמצא כי ג' אבות הם ג' ספירות חג"ת הכלולים בז"א. נמצא כי "אלהי אבותינו" הוא אבא, אשר הוא אלהי חג"ת (שהם "אבותינו" בסוד אברהם יצחק ויעקב).
- גם צריך לדעת מה שהודיענו מורי ז"ל והוא, כי ברכת אבות הזו שאנו מבארים עתה הוא בבחינת מוחין הפנימיים אבל עוד יש בה פירוש שני והוא בבחינת מוחין המקיפים. ונלע"ד שהוא הכונה השני דברכת אבות שכתבתיו לקמן אחר נוסח התפלה באותיותיה, ועיי"ש היטב מאד כי היא רבת התועלת אם תשים לבך ודעתך אליה.
- גם שמעתי ממורי ז"ל כי אותו הפירוש שביארנו בברכת אבות דראש השנה היא ממש כברכת של תפלת החול דשחרית ואין הפרש ביניהם אלא בענין הרי"ו אשר נתבאר שם בתפלת ראש השנה. כי להיות ראש השנה יום הדין והגבורה, ונודע כי הגבורה גי' רי"ו -- ולכן צריך לעשות כל בחינת תפלת ראש השנה בסוד רי"ו, ולכן כל בחינת הרי"ו שביארנו שם בברכת אבות דראש השנה איננו רק לאותו היום בלבד אבל כל שאר הביאור הוא על סדר של חול ממש. וזכור שני אלה הדברים אשר הודעתיך.
ונחזור לענין ראשון. כי הנה אלהינו רומז באימא ואלהי באבא לפי ש'אלהי' הוא בגי' מ"ו והוא חשבון אותיות מלוי הויה דע"ב דיודין.
ובאות הו' של ואלהי -- תכוין אל הדעת המזווגם ומחברם אשר הוא גם כן בחינת ו' כנודע.
גם תכוין כי הדעת העליון הוא בסוד
ו' פעמים ו' ו' פעמים ו' שווה 36 והוא בגי' ל"ו, ועם י' של 'ואלהי' -- הוא בגי' מ"ה, והוא הויה דמלוי דאלפין שהוא סוד הדעת המכריע בנתיים.
ואבותינו הוא בחינת שלשה מוחין אשר אנו רוצים להמשיך עתה על ידי זה הזווג; שהם ג' ראשונות דמוחין מצד אימא, וגם כל המוחין דמצד אבא. והנה תיבת 'אלהינו' הרומזת באימא -- תכוין בשני אותיות א"ל מאלהינו אל שם ס"ג אשר באימא אשר נרמז בו שם ייא"י העולה גי' א"ל כנודע. וזהו סוד 'אל' מ'אלהינו'.
- [ובברכת אבות דראש השנה נתבאר זה יותר באורך, וע"ש. וגם נתבאר היטב שם ענין ד' אותיות הנשארות שהם אותיות הינו שבמלת 'אלהינו'. גם נתבאר שם טעם למה אנו מקדימין אימא לאבא.
- ודע כי אע"פ שבברכת אבות דראש השנה ביארנו כונת מקיפין דמוחין דמצד אימא ומצד אבא -- עם כל זה עתה בימי החול אל תכוין אלא במקיפין דמצד אימא, כי המקיפין דאבא אינם נכנסין עתה עד ברכת כהנים (כמו שיתבאר במקומו לקמן).
ותכוין במלת ואלהי להמשיך בחינת לאה באחורי זעיר אנפין כמו שיתבאר בתיבות "אלהי אברהם כו'" כי ד' פעמים נזכרו כאן 'אלהי'. ועיין לקמן ב"אלהי אברהם".
והנה אחר שעשינו זווג אבא ואמא באלו התיבות הנזכר -- מורידין אנו המוחין ברישא דז"א. וזהו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ויובן זה כמו שנתבאר בדרושי המוחין-דקטנות-דשם-אלהים ענין סדר כניסת המוחין דז"א. ושם ביארנו כי נכנסים ג' ראשונות דמוחין דמצד אימא (הנקראים חב"ד), ואז תיכף נכנסים עמהם ביחד שלשה אחרונות נה"י-דמוחין-דמצד אבא. וזהו ביאור המלות הנזכר --
- "אלהי אברהם" הוא חכמה הנקרא אלהי אברהם שהוא החסד הנקרא אברהם
- "ואלהי יצחק" הוא הבינה, אלהי הגבורה שנקרא יצחק
- "ואלהי יעקב" הוא הדעת, אלהי הת"ת הנקרא יעקב
ובתחילה תכוין איך הם ג'-ראשונות-חב"ד מצד אימא הנכנסים בז"א והם הרמוזות באלהי אברהם כו' כנזכר.
גם תכוין במלות אלו אל מה שהודעתיך בענין הגדלת ז"א כי מן שני שלישים העליונים של מדת החסד נעשה כלי הגלגלת לז"א לקבל בתוכו מוח החכמה, ושליש תחתון של החסד עם שליש העליון דנצח נעשה כלי וגוף אל החסד כו'. וכן על דרך זה בקו שמאלי ובקו אמצעי וכמו שנתבאר בענין קריאת שמע של שחרית.
והנה עתה בברכת אבות הוא בחינת הגדלות -- כי עתה נכנסים כל המוחין בשלימותם. וכאשר נכנס עתה מוח של החכמה נקרא "אלהי אברהם", יען הוא הרוחניות והפנימיות הנכנס תוך חלל הגלגלת הימני הנקרא אברהם, כי הוא סוד שני שלישי החסד הנעשה כלי אל זה המוח הנקרא חכמה, כי פנימיות המוח יקרא 'אלהי' בערך החיצוניות שהוא הכלי שלו. וזה נרמז במלת "אלהי אברהם". ועל דרך זה תפרש ענין "אלהי יצחק ואלהי יעקב". והרי נתבאר ביאור מלת אלו בענין ג' מוחין ראשונות דמצד אימא.
והנה גם כן צריך שבמלות אלו הנזכר תכוין גם כן כונה אחרת, והוא בבחינת המוחין דג'-תחתונות-נה"י דמצד אבא הנכנסים יחד עמהם כנזכר. והנה הם ג' פרקין תתאין דנה"י דאבא. וכמו שהג' פרקין תתאין דנה"י דאימא נכנסו תחילה בג' ראשונות דז"א ואח"כ ירדו ירידה שניה אל ג' אמצעיות דז"א ואח"כ ירדו ירידה ג' במקום הראוי להם שהם נה"י דז"א -- כן הוא עתה באלו הג' פרקין תתאין דנה"י דאבא; כי תחילה נכנסין עתה בג' ראשונות דז"א ושם עומדים ביחד בתוך ג' ראשונות דמוחין דמצד אימא. וכיון שהדבר כן א"כ גם תכוין בהם על דרך מה שנתבאר במלת אלהי אברהם כו' כי הם עתה למעלה בג' עליונות ולכן הם גם כן יכולים להקרא אותם בשם אלהי אברהם כו' על דרך הנזכר לעיל בסוד ג' ראשונות דמוחין דמצד אימא על דרך השני כונות הנ"ל. אבל עתה תכוין עוד תוספת כונה אחרת גם כן, והיא -- כי אלהי בגי' מ"ו כמנין אותיות המילוי ההויה דע"ב דיודין הרומזת באבא כנודע. ותכוין כי אלו הג' מוחין הם מצד אבא (שהוא הויה דיודין דע"ב), ואלו הם הג' מוחין הנמשכין ממנו, והם ג' מלויי הויה-דע"ב-דיודין הנרמזים בג' פעמים "אלהי..אלהי..אלהי".
אמנם באלהי יעקב נתוסף אות ו' יתירה -- ואלהי יעקב. והטעם הוא כי הנה ביארנו בפסוק "כי אל דעות ה'" כי שני דעות הם בז"א -- אחד מצד אבא ואחד מצד אימא. עוד יש פירוש אחר, והוא כי גם במוחין דמצד אבא לבדם או במוחין דמצד אימא לבדם יש בכל בחינה מהם ב' דעות,
- והוא במה שהודעתיך כי הדעת דז"א הוא נמשך מן החסדים ומן הגבורות המתפשטים בו' קצוות גופא דאבא או דאימא (כמבואר אצלינו בדרוש ד' נכנסו לפרדס ובדרוש חטא אדה"ר). והרי זה ענין דעת אחד.
- עוד יש בז"א דעת שני יותר עליון מזה והוא נמשך ממוח הדעת עצמו העליון דאבא או דאימא המכריע בין מוחין דחכמה ובינה דכל חד מנייהו ברישא דילהון. וזה הדעת הוא גם כן בז"א למעלה ברישא דיליה מכריע בין חכמה ובינה דיליה. וזה הדעת העליון דז"א -- עליון ונעלם מאד, כי הוא מכריע ומזווג בין חכמה ובינה שבו. וזה הדעת העליון עליו נאמר "ונהר יוצא מעדן כו'", ולא אתגליא, ואיהו טמיר תדיר גו בינה דז"א ואינו ניכר, כי שם תדיר עומד נעלם בסוד הזווג התדירי.
- ובזה יובן טעם למה לא נזכר הדעת בכלל הג' ראשונות שבו. וכן בזוהר לא נזכר בחינת זה הדעת העליון לטעם הנזכר. רק אותו הדעת התחתון אשר בו. ולכן אותו הדעת התחתון השני הנכנס במספר, אשר הוא נמשך מן התפשטות החו"ג שבו' קצוות דאבא ואמא כנזכר -- הוא הנקרא באדרא בשם "תרין עיטרין" (כמבואר אצלינו שהם בחינת ב' כתפין דאריך אשר אינם נחשבים מכלל אבא ואמא כי אינם בתוכם רק גנוזים בסוד פקדון). האמנם הדעת העליון דז"א הנמשך ממוח הדעת עצמו דאבא ואמא אינו נחשב בחשבון לפי שהוא נעלם מאד ומכריע בין חכמה ובינה דז"א כנזכר. וזכור היטב ענין שני דעות אלו שבז"א.
ונחזור לעניננו. כי כאשר תכוין ב"אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" אל המוחין דמצד אבא או דמצד אימא -- תמיד תכוין אל זה הדעת העליון דז"א; בין במוחין דמצד אבא, בין במוחין דמצד אימא. והכונה תהיה באות ו' היתירה שבמלת ואלהי יעקב כנ"ל.
גם תכוין כונה אחרת על דרך מה שהודעתיך בענין כונת המהלך ד' אמות בארץ ישראל שהוא להמשיך ד' אמות, שהוא מלוי ארבע הויות דע"ב דיודין (כי כל מילוי שבו הוא מ"ו, בגי' אמ"ה). ותכוין להמשיכם אל ד' פרצופי לאה שיש בז"א (כמבואר בדרוש תאומה יתירה דהבל, יע"ש), ולכן הוזכרו פה ד' פעמים 'אלהי', והם אלו: אלהי אבותינו, אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב. וכולם מצד החכמה דמצד מוחין דמצד אבא או ממוחין דמצד אימא; להמשיכם אל ארבעה בחינות לאה הנזכר. וכן 'אלהי' גם כן שהוא בגי' מ"ו כמנין אמ"ה.
פירוש תיבת האל (והמשך)
[עריכה]תיקון ראשון דדיקנא וה' פעמים א"ל
[עריכה]האל תכוין בתחלה כי אחר שנכנסו ג' מוחין עלאין דמצד אימא והשלשה מוחין תתאין דמצד אבא -- כבר נגדל ז"א ונקרא גדול, ומתחיל לצמוח שערי זקנו, ונעשים בו י"ג תיקוני דיקנא שהם רמוזים בי"ג מדות אל רחום וחנון כו'. והתיקון הראשון מכולם נקרא א"ל. וזה נרמז במלת "האל".
ואות ה' יתירה שבמלת 'האל' הוא לרמוז למה שהודעתיך במקום אחר וכן באדרת נשא כי זה תיקון העליון הנקרא 'אל' הוא מתפשט בג' עולמות בי"ע, והוא מנהיג כל העולמות בי"ע כמבואר אצלינו, והוא סוד -- 'אל שדי' שבבריאה, 'אל יהו"ה' ביצירה, 'אל אדני' בעשיה. ונמצא כי 'אל' זה דתיקונא קדמאה דדיקנא מתפשט ומתחלק אל ג' א"ל.
והנה שני פאות הזקן הם בשתי צידי הפנים למעלה, וכל פאה מהם יש בו שלשה שמות 'אל'. [ וטעם היותם שלשה פעמים 'אל' בכל צד הוא כי הנה נמשכין מן ג' מוחין דחב"ד שבו דבתלת חללי גלגלתא, וסיום מקומם הוא עד המצח, ומשם ולמטה יורדת ומתפשטת הארתם ומאירה דרך צדדי הדיקנא והפנים, ומהארת המוחין האלו נעשו בו י"ג תיקוני דיקנא. וההארה הראשונה שלהם הוא בתיקונא קדמאה ונקרא אל. והנה כאשר יוצאת הארה זו של הג' מוחין -- מאירה שלושה 'אל' בלחי הימין ושלושה 'אל' בלחי השמאל מכח ג' המוחין. ונמצא שהם ו' פעמים א"ל ו' פעמים א"ל שווה 186 ] . אמנם אינם מתגלים רק החמשה 'אל' בלבד. וה'אל' הששי נעלם.
וטעם הדבר הוא לפי שמוח החכמה מאיר בלחי הימין (א"ל שד"י) וכן בלחי השמאל, ומוח הבינה מאיר בלחי ימין (א"ל יהו"ה) וכן בלחי השמאל -- והרי ד' פעמים א"ל. אמנם מוח הדעת להיותו כלול מחסד וגבורה ושניהם בחינת מוח אחד בלבד (לפי שהגבורות נכללות בחסדים) -- ולכן גם כשיוצאות הארתם לחוץ הם יוצאות כלולות ביחד; כי מן הארת החסדים יוצא אל אדני בלחי הימין ומהארת הגבורה יוצא אל אדני בלחי השמאלי, אמנם שניהם כלולים זה בזה, ולכן אינו ניכר רק ה'אל אדני' אשר בלחי הימין הכולל את השמאלי עמו. ונמצא כי אינם ניכרים ונגלים רק ה' פעמים 'אל'. וזהו סוד האל - ה' א"ל.
וכוונתינו עתה לעשות בז"א י"ג תיקוני דיקנא ולהמשיך הארתם
- [ ולזה קשיא לי כי הרי בסוד ויעבור נעשה הדבר הזה כמשי"ת שם. והנלע"ד בזה הוא -- אעפ"י שלא קבלתי ממורי ז"ל -- כי אלו הם מצד מוחין דאימא אשר כבר נכנסו המקיפים שלהם כנ"ל, ואותם של ויעבור הם מן המקיפים דמצד אבא אשר עדיין לא נכנסו עד ברכת כהנים כנ"ל (וכמשי"ת במקומו). ובזה תבין כי יען אלו הם מן המקיפין דמצד אימא -- לכן אינם צריכין בקיעה לפי שהם עומדין מחוץ אל נה"י דאימא. אמנם אותם דויעבור הם ממקיפי אבא אשר הם מלובשים תוך נה"י דאימא ולכן צריכין בקיעה הנה"י דאימא כדי שיצאו הארת מקיפי אבא לחוץ בסוד ויעבור כמבואר שם.
- גם אפשר לומר כי עתה נעשים ט' תיקוני דיקנא דז"א בלבד ואח"כ על ידי ויעבור נשלמים בו כל י"ג תיקוני דיקנא. וכל זה נלע"ד אבל לא שמעתיו ממוז"ל. ]
ונחזור לבאר ביאור הנזכר איך אינם רק ה' פעמים א"ל בלבד.
והוא כי הנה ג' מוחין הם -- חב"ד, וכל אחד מאיר בשני צידי הפנים; בלחי הימין ובלחי השמאל.
- והנה מוח הדעת מלובש תוך היסוד דאימא הנקרא 'שדי' כנודע. ונמצא כי שני שמות אל שדי שיש בפאת הראש, הימנית והשמאלית, נמשכים ממוח הדעת.
- ומוח הבינה מאיר בשני צדי הפנים, שני שמות אל אדני, לפי שהבינה היא דינין וגבורה ולכן נקרא אל אדני.
- ומוח חכמה מאיר בשני צדי הפנים שני שמות אל יהו"ה.
ועם כל זה סדרם הוא -- אל שדי למעלה, ואחריו אל יהו"ה, ואחריו אל אדני. וה"ס דעת ובינה וחכמה שבו. ונודע כי אל שדי הוא בגי' משה הנמשך מהדעת שהוא בחינת יסוד. וטעם הדבר הוא לפי שהנה הג' מוחין האלו הם סתומים תוך נה"י דאימא ואינם מאירים עד שירד אור שלהם ומתפשט למטה בפאתי הזקן בב' צדדי הלחיים. ובהכרח הוא שהדעת -- שהוא תחתון מן חכמה ובינה -- שהוא יקדים לצאת בתחילה. ומתגלה בדיקנא. ומניח מקום פנוי לשירדו חכמה ובינה גם הם דרך הדעת אשר שם הוא פתח היסוד דאימא (כי דרך הקוים שלהם אין להם פתח לצאת). וכיון שמוכרח הוא לדעת לצאת בתחילה -- ולכן כאשר יוצא נשאר במקום ההוא העליון והפנוי והריקם, ונעשה שם אל שדי. וכאשר יורדין אח"כ החכמה ובינה, ונודע כי למעלה במקומם הם יושבים זה בצד זה שוים (משא"כ בדעת שהוא למטה מהם), וכיון שהם שוים למעלה וכאשר יורדים אין שניהם יכולים לרדת ביחד -- ולכן החכמה שהיא יותר מעולה יוצאת בראשונה (כי גם הדעת לולי שהוא תחתיהן היה ממתין עד שיורדין היותר עליונים וגדולים ממנו. ולכן עתה יורדת החכמה). ואינה מוצאת מקום פנוי אלא תחת מקום הדעת שהוא אל שדי, ויורד למטה ממנו ונעשה שם בחינת אל יהו"ה. ואח"כ יורדת הבינה למטה מן החכמה ונעשית אל אדני תחת החכמה. והרי נתבאר טעם אל הסדר שלהם .
ולפי שהדעת לא נתרחק ממקומו (לפי שמקומו הוא יסוד דאימא, והנה יסוד דאימא התפשטותו הוא עד החזה -- ונמצא שאין הדעת יוצא ממקומו, אמנם הוא מתפשט בלבד ואינו יוצא ממקומו) -- לכן אינו נחלק לשנים, ו'אל שדי' דימין ושמאל כלולים ביחד ונעשים 'אל' אחד. אבל החכמה ובינה -- יצאו יציאה גמורה מן הקוים שלהם ונכנסו דרך קו יסוד דאימא -- ולכן הם מתגלים לגמרי ונעשים שני שמות 'אל יהוה' ושני שמות 'אל אדני', מימין ושמאל. ולכן הם חמשה 'אל' בלבד. וזהו ענין הא"ל - ה' א"ל.
והנה בענין ויעבר שאז נבקע ממש יסוד דאימא -- אז ניכרין ב' שמות אל שדי אשר בו. ולכן התיקון הראשון שבי"ג תיקוני' הוא א"ל כמש"ה אל רחום כו'. ולפי שחמשה 'אל' כבר נתגלו כאן במלת "האל", ושם הוא שנגלה ה'אל' הששי -- לכן לא נזכר שם רק 'אל' אחד בלבד. והנה אותו שם 'אל' שנגלה הוא שם 'אל' שבלחי השמאלי (כנ"ל. כי עתה ב"האל" לא נגלה רק הימיני לפי שהשמאל לעולם נכלל בימין. ונמצא כי ה'אל' הששי הנגלה שם הוא השמאלי).
והנה שני דרכים ביארנו בענין סדר אל שדי אל יהו"ה אל אדני, זה הפך מזה. ואני מסופק איזה מהם הוא ששמעתי ממורי ז"ל. ונלע"ד שזה הדרך האחרון הוא אמיתי אשר שמעתי. והאמת יורה דרכו.
פרצוף לאה
[עריכה]ואח"כ תכוין במלת האל שהוא אותיות לאה. והענין הוא שתכוין לעשות עתה פרצוף של לאה קודם שתעשה פרצוף רחל. כי פרצוף רחל מתחיל לעשות במלת "אל עליון גומל חסדים כו'" (כמשי"ת בע"ה). ותתחיל עתה בבנין פרצוף לאה כי צריכין אנו לעשותו לצורך זווג הנעשה אח"כ עמה במלת ויעבר כו' בי"ג מידות (כמשי"ת שם בע"ה). ולפי שאין לאה יוצאה רק אחר סיום ג' מוחין דז"א (שהוא בתחילת ב' שלישי הדעת דז"א. כדוגמת רחל שיוצאה בתחלת שני שלישי הת"ת דז"א) -- ולכן אין אנו מתחילין בבנין פרצוף לאה עד אחר "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" שהם בחינת ג' מוחין. ואחר "ואלהי יעקב" שהוא מוח הדעת דז"א -- אז אנו אומרים "האל" לרמוז אל בנין לאה אשר כאן מקומה.
ואל תתמה במה שכתבנו לעיל כי ד' פעמים נזכרו 'אלהי' לצורך ד' פרצופי לאה כנז"ל -- כי הנה אין זה רק בחינת המשכת האורות מן המוחין לאותם ד' בחינות של לאה (כמבואר אצלינו בדרוש ח"י נשים שהמלך מותר בהן), וזו אשר אנו עושים עתה במלת "האל" היא האחרונה שבכולם אחר אשר יצאו כל ד' הארות אלהי אלהי כו' לחוץ. ולפי שרחל איננה רק נקודה קטנה -- לכן צריך לבנות לה פרצוף גמור (כמו שיתבאר), אבל לאה שהיא אחוריים דאימא עילאה ממש כמבואר אצלינו -- אין צורך כאן לעשות לה פרצוף ממש, אמנם רק זכר בעלמא לכוין בה במלת "האל" ולהעלותה כאן ולהדביקה מבחוץ כנגד נה"י דאימא במקורה ושרשה האמיתי הראשון. ובענין נשיאות כפים שבברכת כהנים נתבאר זה היטב ועיי"ש.
מוחין דקטנות
[עריכה]גם תכוין במלת "האל" אל מה שהודעתיך כי בעת כניסת המוחין דגדלות של הויות -- יורדים למטה המוחין דקטנות של שמות אלהים.
גם הודעתיך כי אינם יורדים מוחין דקטנות רק עד שיכנסו גם ג' ראשונות דמוחין של הויות דגדלות כי אין כח במוחין דגדלות דו"ק לדחותם ולהורידם.
גם נתבאר שם כי כאשר יורדים אלו המוחין דקטנות הנה מסעם ונסיעתם הראשון היא אל הגרון דז"א, וזהו סוד גרון שהוא בגי' ג' אלהים ג' אלהים שווה 258 דג' מוחין דקטנות. ולכן תכוין עתה במלת "האל" כי עתה הגרון דז"א נעשה מבחינת ג' מוחין דקטנות אלו היורדים שם. כי לפי שכבר נכנסו ג' מוחין ראשונים דמצד אימא -- לכן נדחו וירדו ירידה ראשון אלו המוחין דקטנות והוא בגרון דז"א כנזכר. וזה נרמז במלת "האל" כמו שנבאר. ויען כי גם שלשה מוחין תחתונים דמצד אבא נכנסו עמהם בז"א -- לכן אלו המוחין דקטנות נסעו עוד נסיעה שנייה יותר למטה בחג"ת דז"א. וגם זה נרמז בתיבת "האל" כמו שנבאר.
ונמצא שאעפ"י שג' מוחין ראשונים דמצד אימא נכנסו ביחד בז"א עם ג' מוחין תתאין דמצד אבא -- עם כל זה גרמו ב' מסעות אל המוחין דקטנות; כי בתחלת כניסת ג' מוחין עלאין דאימא אז ירדו המוחין דקטנות ירידה אחד, ובהתחלת כניסת ג' מוחין תתאין דאבא ירדו ירידה שנית (אל חג"ת דז"א כנזכר).
ונבאר עתה ענין מסע הראשון איך נרמז במלת "האל". והוא אותיות ה' אל. פירוש -- כי הנה אלו שלשה שמות 'אלהים' דמוחין דקטנות נודע שהם בסוד מילוי, ואין הפרש ביניהם אלא במילוי אות ה' של 'אלהים'; כי אלהים דמוח החכמה מלוי הה"א שבו היא ביודין, ומילוי אלהים דבינה הוא בההין, ומלוי האלהים דדעת הוא באלפין. וסימנם יה"א (כמבואר אצלינו בדרוש דקדיש בענין אמן יש"ר כו'). ונמצא כי הה"א של שם אלהים משתנים בג' מילויים, וסדרן הי הה הא, ושלשתם בגי' א"ל. והרי איך אות ה' יש בה שלשה מלויים שעולים בגי' א"ל. וזהו הא"ל -- ר"ל אות ה' אשר ג' מלוים שבה הם בגי' א"ל. והוא רמז אל ג' אלהים דקטנות. ואינן נרמזין כאן אלא בבחינת השינוי שבהם שהוא באות הה"א לבדה כפי בחינת המלוי שבה.
גם תכוין כי עתה כבר נכנסו ג' ראשונות דאימא וצריכים לרדת אותם ג' אמצעיות שהיו בראש בתחילה ועכשיו ירדו במקומם שהם חג"ת דז"א. ואינם יורדים תיכף אמנם נוסעים שתי מסעות. הראשון נוסעים אל הגרון דז"א וזה תכוין במלת "האל" כדמיון שביארנו במוחין דקטנות.
ואח"כ נסיעה השנייה היא במקומם האמיתי שהם חג"ת דז"א. וזה תכוין במלת "הגדול הגבור והנורא" שהם חג"ת דז"א. ואז ממילא ג"כ הג' תחתונות שעדיין היו עומדים כאן הנה עתה הם יורדים למטה במקומם (שהם נה"י דז"א), והרי נגמר ונשלם תיקון המוחין דגדלות דמצד אימא.
גם תכוין להוריד המוחין דקטנות ג"כ מסע שני אל מקום ג' האמצעיות כנזכר. ואמנם כאשר תכוין בבחינת המוחין דג' האמצעיות תכוין בסוד הה"א הרמוזה כאן בסוד ר"ת ה'גדול ה'גבור וה'נורא, ה' יתירה בכל תיבה לרמוז שהם מוחין דאימא הנקראת "ה' עלאה" היורדת אל ג' אמצעיות הנקרא 'גדול' ולא 'הגדול'. וזהו "הגדול" -- ר"ל ה' גדול. פירוש -- מוח החסד מן אימא הנקרא ה"א וגם יורדת בחסד דז"א הנקרא 'גדול'. וזהו "הגדול". וכן על דרך זה יתבאר "הגבור והנורא".
וכאשר תכוין בבחינת המוחין דקטנות אז תכוין בסוד ג' הה"ין דאלהים דקטנות בג' מילויים היורדים כאן שבמילת גדול גבור נורא, וכמו שנתבאר במלת "האל" -- ה' א"ל כי מפני שאין שינוי באלהים דמוחין דקטנות אלא בההין שבהן לכן לא נרמזו כאן אלא ההין. וזהו הגדול -- ה' גדול, הגבור -- ה' גבור, הנורא -- ה' נורא.
גם תכוין כי הה' חסדים דמצד אימא הם עתה מתחילין להתפשט בו"ק דז"א ועתה נתפשטו הג' מהם והם הגדול הגבור והנורא שהם חג"ת.
גם תכוין שעתה נתקנים הג' אמצעיות עצמם של ז"א בבחינת הכלי והגוף עצמו זולת המוחין הנכנסים בהם. וענין זה הוא בסוד ההגדלה שביארנו לעיל איך על ידי אותם ג' פרקים דאימא הנכנסים בהם הם נעשים מדה שלימה. ובאות ו' יתירה שבמילת "והנורא" תכוין כי הנה יסוד דאבא הוא ארוך היסוד דאימא ותכוין שעתה אשר נכנסו ג' תחתונות דאימא כבר נכנסו התחלת קצה התחתון דיסוד דאבא ליכנס, והארתו יורדת ומגעת דרך קו האמצעי עד הת"ת דז"א. וזה נרמז באות ו' של "והנורא". וע"י זאת ההארה כבר יש בה כח להתחיל אח"כ תיקון הנוקבא דז"א בסוד ה' בחכמה יסד ארץ.
ולכן אחר ו' ד"והנורא" אנו אומרים "אל עליון" -- פי' כי עתה צריך לתקן גם כן מקום החזה דז"א המגולה, כי יש בו שינוי ממה שיש בשאר חלקי הת"ת המכוסים, כי כאן מתגלה היסוד דאימא ונוסף בו אור גדול; בין לז"א בין לנוקביה. והנה מן החזה דז"א מתחיל ראש בנין יעקב ורחל. ונמצא כי שלש הארות אנו צריכין להמשיך.
- האחד לת"ת ז"א עצמו
- והב' לכתר דיעקב
- והג' לכתר דרחל
לפי שמן החזה דז"א עד סיום כל הת"ת דז"א הוא שיעור גובה כל הכתר דיעקב מצד פנים דז"א, והכתר דרחל מצד אחור ז"א.
ותכוין תחלה כי על ידי גילוי היסוד דאימא ניתסף אור בז"א עצמו בבחינת האורות היוצאים ופוגעים זה בזה ומכים זה בזה וניצוצו' הארתם. והכאתם היא באופן זה.
- תחילה תכוין כי
יו"ד פעמים ה"א יו"ד פעמים ה"א שווה 120 הוא בגי' ק"ך. והיא הכאת החכמה דז"א בבינה שבו ומוציאה ק"ך אורות.
- ואח"כ מכה הוא"ו בה"א, והוא בגי' ע"ח שהם
וא"ו פעמים ה"א וא"ו פעמים ה"א שווה 78. ואם תחבר שניהם ביחד -- ק"ך וע"ח -- יהיו בגי' אל עליון. ולפי שהוא בחינת הת"ת דז"א עצמו אשר בחינה זו היא הויה דמ"ה דאלפין -- ולכן הכאה זו היא בהויה דמלוי אלפין כנזכר.
- אח"כ תכוין להמשיך אור אל יעקב לעשות הכתר שלו. וזה תכוין במלת "אל".
- אח"כ תכוין להמשיך לעשות הכתר דרחל במלת "עליון".
ונמצא שבתחילה תכוין להמשיך הארת ז"א בב' תיבות "אל עליון", אח"כ תחלק אור זה לשתים -- "אל" ליעקב שהוא זכר, ואחריו "עליון" לרחל. לפי שהז"א מקבל בתחילה כל האורות ואח"כ מחלקם אל יעקב ורחל.
והענין הוא כי עתה בזה המקום נתגלה היסוד דאימא ויוצא אורו לחוץ בגילוי גדול. ולכן יש עתה כח להוציא פרצוף יעקב ורחל מכאן ולמטה. ונודע כי אימא היא הויה דמילוי ס"ג. והנה בחינת הפנים של הויה זו לוקח יעקב לפי שעומד במקום צד הפנים דז"א, והוא בחינת שם ייאי שבהויה דס"ג כנודע, והוא בגי' א"ל. ואינו לוקח כל ההויה דס"ג לפי שעיקר אחיזת יעקב הוא ביסוד דאבא המתגלה עתה. ואף על פי שעדיין לא נכנס -- עם כל זה כבר רמזנו בחינת הארתו באות ו' של והנורא כנ"ל. וע"י הארה זו יכול יעקב לצאת אעפ"י שעדיין לא נכנסו המוחין דמצד אבא לגמרי. ולכן צריך יעקב לקחת קצת הארה מן אימא. ולא כולה, רק קצתה, שהוא שם 'ייאי' מן הויה דס"ג כנזכר (אשר זה השם הוא עיקר כל הוית ס"ג כנזכר בדרוש הציצית וק"ש וע"ש).
ואח"כ תכוין לתת אחוריים דס"ג לרחל היושבת באחורי ז"א. והנה אחוריים דס"ג הם בגי' קס"ו כמנין עליון.
גם תכוין שהכתר נקרא "אל עליון", והיא בחינת הכתרים דיעקב ורחל כמו שיתבאר בעזרת השם בדרושים אחרים. ויבואו אחר סיום הדרוש הזה גם כן בענין כונות התפלה.
פירוש גומל חסדים טובים (והמשך)
[עריכה]גומל חסדים טובים תכוין בתחילה לתקן נה"י דז"א עצמו על ידי המוחין דמצד אימא שנתפשטו בתוכם, והוא סוד (ישעיהו נה, ג) "חסדי דוד הנאמנים". ולכן נקראו "חסדים". גם הם נקראו "טובים" לפי שהם ממשיכים שפע אל היסוד, צדיק יסוד עולם, הנקרא "טוב" (בסוד אמרו "צדיק כי טוב"), והם גם כן טובים כמוהו. ותכוין כאן בתרין פרקין עלאין בלבד דנצח-הוד דז"א.
גם תכוין בה' חסדים שהג' מהם כבר נתפשטו במלת "הגדול הגבור והנורא" כנזכר ועתה מתפשטים השני חסדים האחרים בנצח-הוד דז"א.
אח"כ תכוין כונה שנייה גם כן והוא כי עתה נכנסים ג' אמצעיות דמצד אבא בראש ז"א, וג' תחתונות נדחות בג' אמצעיות שבו. וכנגד ג' האמצעיות האלו שמצד אבא אומר גומל שהוא בגי' ג' הויות דאבא, ועי"ז גורם להעשות התפשטות נצח-הוד דז"א כנזכר. וזה נרמז במלת חסדים כנזכר. והרי ב' כוונות אלו בז"א.
אח"כ תכוין במלת טובים אל יעקב ורחל. והוא כי כבר עתה ירדו ג' תחתונות דמצד אבא בחג"ת דז"א, ויעקב יוצא במקום הת"ת דז"א ולוקח ג' הארות דג' תחתונות דמצד אבא, ומשם נעשה פרצוף יעקב כנודע; ואע"פ שהם רחוקות. ובתחילה נעשה לו בחינת הכתר שבו במלת "אל עליון" כנז"ל, ועתה במלת "טובים" נעשים לו שני מוחין הנקראים "חכמה ובינה" שבו. שעדיין לא יש בג' אמצעיות רק נצח-הוד דאבא אבל היסוד דאבא הוא קצר מן הנצח-הוד ועדיין לא נתפשט הוא עצמו זולתי ההארה בלבד המתפשטת ממנו והוא נרמז במלת "טובים", כי הם מוחין ממש אל יעקב אבל בז"א אינם רק בחינת חסדים בלבד ולא בחינת מוחין. וכן ברחל הם טובים כי על ידי ג' תחתונות דאבא העומדים בחג"ת דז"א הם מאירים ויש כח בנה"י דאימא אשר כבר הם במקומם למטה ויוצאים להאיר ולעשות ב' מוחין הנקרא טובים אל רחל כי כבר הודעתיך כי רחל נעשית מן נה"י דאימא ויעקב מן נה"י דאבא אבל אע"פ שכבר נכנסו בתחילה כל נה"י דאימא אינם יוצאים אל רחל עד שנכנסין נה"י דאבא. וזהו סוד ה' בחכמה יסד ארץ.
והנה אעפ"י שאמרנו כי רחל אינה נעשית אלא מנה"י דאימא -- עם כל זה לוקחת גם היא מנה"י דאבא בהיותם מרחוק. ר"ל כי בהיות נה"י דאבא תוך חג"ת דז"א ורחל בנה"י דז"א -- אז נה"י דאבא רחוקים מן רחל מדרגה א' ואז היא יכולה לקבל הארה משם. אבל כשהם מכוונים יחד ועומדים במקום אחד (והוא כאשר נכנסו כל נה"י דאבא תוך נה"י דז"א) -- אז אין רחל יכולה לקבל אור מנה"י דאבא מן ג' פרקין תתאין דילהון המכוונים כנגדה, כי אין בה כח לקבלם מקרוב. אבל היא מקבלת הארת פרקין אמצעים דנה"י דאבא העומדים בחג"ת דז"א אשר הם רחוקים ממנה מדרגה אחת, ואין הארתם מכה בה בחוזק בקרוב. ויכולה לקבל הארתם להיותם רחוקים -- עם היות מדרגתם עליונה יותר -- מלקבל הארת פרקים תתאין להיותם קרובים אליה. וזהו סוד "ותתצב אחותו מרחוק" ופירשוהו בזוהר כי "אחותו" היא כנסת ישראל, ו"מרחוק" היא חכמה כד"א "מרחוק ה' נראה לי", ומלת "נראה" הוא בגי' ע"ב קפ"ד -- שהם פנים ואחוריים דאבא כנודע. והנה בהיותם מרחוק תוכל הנקבה לקבלם כנזכר ולסיבה זו נקרא אבא 'רחוק' כנזכר.
קונה הכל עתה נכנסין ג' ראשונות דאבא ברישא דז"א ויורדין ג' פרקים אמצעיים במקומם הראוי להם (שהם חג"ת דז"א), גם יורדין ג' פרקים תתאין במקומם (שהם נה"י דז"א). ועתה נשלמו כל המוחין דאבא ודאימא לכנוס במקומם; כל אחד במקום הראוי לו. וזה רמז קונה הכל, כי עתה כבר נגמר לקנות ולהעשות הכל לגמרי.
גם תכוין כי קונה הכל הוא גי' רי"ו שהם ג' פעמים ע"ב ג' פעמים ע"ב שווה 216, והם ג' הויות דמילוי ע"ב דיודין, והם בחינת ג' ראשונות דאבא (שהם ג' הויות דמילוי יודין) שהם בגימ' קונ"ה הכ"ל. כי אלו הם מוחין ממש. אבל ג' אמצעיות היו ג' הויות פשוטות לפי שלא היו מוחין ממש, ולכן נרמזו במלת "גומל". ושלש תחתונות לא הוזכרו אפילו בבחינת הויות פשוטות רק בסוד מלוי ההויות בלבד שהוא סוד אלהי אברהם כו' כנ"ל (כי מילוי אותיות הויה דע"ב דיודין הוא בגי' אלהי שהוא מ"ו).
גם תכוין -- כי המוחין דאימא כשנכנסו הג' ראשונות דאימא וירדו ג' אמצעיות למטה -- לא ירדו בפעם אחד. אמנם בתחילה ירדו אל הגרון במלת "האל", ואח"כ נסעו נסיעה שנית במקומם במלת "הגדול הגבור והנורא" כנזכר. [ והטעם הוא לפי שהגרון הוא מקום צר מאד והראש הוא רחב ואין כח אל המוחין לירד דרך הגרון שהוא מקום צר בפעם אחד, ולכן בתחלה נוסעים נסיעה אחת עד הגרון בלבד ומתעכבים שם לסיבת היותו מקום צר, ואח"כ על ידי מעשינו באומרנו "הגדול הגבור והנורא" נוסעים ויורדים למטה יותר. ]
והנה גם אלו דאבא היה ראוי להיות כן; שבתחילה ירדו אל הגרון אותם ג' אמצעיות דאבא, ואח"כ ירדו בחג"ת דז"א. אמנם אין הדבר כן אלא שבפעם אחד יורדין עד חג"ת דז"א. וזה נרמז במלת "קונה הכל", כי הכל נגמר ברגע אחד ובנסיעה אחד ואין צורך אל נסיעה אחרת כמו באימא. והטעם לזה הוא כי עתה אנו מעוררים את האור העליון דמזלא עלאה קדישא דאריך, שהוא תיקון י"ג של "ונקה" שהוא אותיות "קונה" ממש, וע"י אור גדול הנמשך עתה מזה המזל במוחין דאבא -- יש להם כח גדול לרדת במרוצה בנסיעה אחד ולא יצטרך לב' מסעות. וקרוב הוא שנאמר כי זהו סוד ענין זווג במזלא עלאה עצמו, וע"י הזווג ההוא נוסף אור הנזכר. ואין להאריך בזה. וכבר הארכנו בזה במה שהודעתיך כי זווג אבא ואמא במזלא אתכללו. וכמו שלהכניס שלשה תחתונות דאבא הוצרך זווג במלת "אלהינו ואלהי אבותינו" כנ"ל -- גם עתה יש זווג אחר לענין שלשה ראשונות.
גם תכוין לענין הנ"ל כי על ידי מזלא עלאה הנרמז במלת 'קונה' כנזכר נעשה יסוד דז"א הנקרא 'הכל'. כמבואר אצלינו בכמה מקומות איך נה"י דז"א הם באים תמיד על ידי תוספת, ולכן החיצוניות נאחזים בהם, ואלו הנה"י הם סוד תחום שבת. ולפי שתמיד באים מחדש לכן צריך לאור עליון דאריך ולזווג שלו כנ"ל כדי לתקן ולהאציל מחדש את הנה"י דז"א. ולכן נרמז כאן אריך ב' פעמים.
- הא' היא במלת "אל עליון" שהוא סוד הכתר הנזכר דאריך. ונקרא "אל עליון" אשר על ידו נגמלים החסדים טובים (שהם הנה"י דז"א), שהוא מוציאם אותם לחוץ ומגלה אותם כענין "ויגמול שקדים".
- וגם נרמז שנית במלת "קונה הכל" כי הוא 'קונה' בסוד 'ונקה' בסוד מזלא עלאה דדיקנא דאריך אשר הוא מוציא את הכל (שהוא היסוד כנזכר).
גם תכוין במלת "הכל" כי כל בגי' חמשים שהוא כללות החמשה חסדים הנמשכים ביסוד דז"א, וכל אחד כלול מעשר כנודע. וגם מתפשטים ויורדים בתוכו הה' גבורות לצורך רחל נוקבא דז"א. וזה נרמז במלת הכל -- ה’ לנוקבא, כל ליסוד עצמו דז"א. וכל מציאות התפשטות זה החסדים וגבורות אלו הם ביסוד עצמו.
גם תכוין כי עד עתה לא היו ביעקב וברחל רק ב' מוחין מנצח-הוד, אבל עתה אשר נגמרו וירדו כולם במקומם -- אז נעשה מוח הדעת ביעקב מן היסוד דאבא שנכנס עתה למטה, והיסוד הזה נקרא כ"ל (כנודע כי כל בחינת כל הוא ביסוד). גם נעשית מוח הדעת ברחל מן הה' גבורות דאימא הנרמזים באות ה' מן הכל כנודע. וכבר נודע כי מקום הדעת דיעקב ורחל הוא כנגד היסוד דז"א, אמנם הדעת דרחל איננו רק בסוד 'דעתן של נשים קלה' כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ובפרט בדרוש תפילין דר"ת.
גם תכוין כי כל זה שביארנו שנמשך ליעקב ורחל הם באופן זה: כי מן הארות דאבא נמשכות ליעקב, והארות דאימא לרחל. ולכן תכוין מלת "קונה" ברחל שהוא גי' אהיה דמלוי יודין (שהוא הנקרא צלם דז"א מצד אימא), ומלת "הכל" ביעקב שהוא אבא הויה דמלוי יודין שהוא גי' ע"ב.
- וכבר נודע כי בחינת האור שקדם לעולם שאחז"ל -- הנה הוא בחינת היסוד דאבא (אשר היה מאיר מסוף העולם עד סופו) שהוא בפי היסוד דז"א ויוצאת הארתו מפי היסוד אור גדול מאד ואח"כ גנזו הקב"ה לצדיקים, ר"ל בתוך היסוד הנקרא 'צדיק', ושם הוא מתלבש ונגנז בתוך היסוד ההוא דז"א, ושם נקרא בסוד "אור זרוע לצדיק". ואומרו שהיה "מאיר מסוף העולם ועד סופו" -- ר"ל כי הוא מתפשט ומתגלה בו' קצוות ז"א הנקרא 'עולם'. ואח"כ גנזו תוך היסוד דז"א.
- והנה כאשר יוצא אור מזה היסוד דאבא (כדי להוציא כנגדו פרצוף יעקב כנודע) -- אין כל האור שלו יוצא להיותו נגנז שם, אמנם נשאר בתוך היסוד דז"א כמנין טו"ב גנוז שם. וזהו סוד "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי כולי" הנזכר בפר' תרומה בדף קס"ח ע"ב (ח"ב קסח, ב) וז"ל אמאי אקרי טוב ואמאי אקרי חסד? טוב איהו כד כליל כולא בגויה ולא אתפשט לנחתא לתתא חסד כד נחתא לתתא ועביד טיבו עם כל בריין בצדיקי וברשיעי ולא חייש ואע"ג דדרגא חד הוא מנ"ל דכתיב אך טוב וחסד ירדפוני כו' . והענין הוא כי היסוד ההוא הוא הויה דמלוי יודין הוא בגי' חסד וכולו הוא מתפשט ויוצא אל יעקב חוץ מחשבון טו"ב דלא התפשט ונשאר גנוז תוך יסוד דז"א. והנה אם תסיר חשבון הכ"ל מן ע"ב ישאר בגי' טו"ב והרי נמצא איך האורות שהם כמספר "הכל" ניתנים אל יעקב, והשאר הם בגי' טוב והם גנוזים לצדיקים שהם צדיק וצדק, ר"ל לצורך זווג ז"א (הנקרא ישראל) עם רחל; כי גם אז יש זווג מבחי' חו"ג דאבא ואמא. ונמצא כי אז בזווג ההוא נכנסים ברחל ג' יסודות -- יסוד דאבא, ויסוד דאימא, ויסוד דז"א המלביש את שניהם בתוכו. וזהו הטעם שנתבאר אצלינו כי הזווג דז"א -- שהוא הזווג ישראל עם רחל -- הוא עליון מאד ואינו נעשה רק ביום שבת כמשי"ת במקומו.
גם תכוין כונה כוללת לשלשתן במלת "הכל", והוא כי עתה יש בחינת ה' ליעקב. וביאור ענין ה' זו אני מסופק איך שמעתי ממורי ז"ל.
( א ) - כי שמעתי מאדם אחד ששמע ממורי ז"ל שענינה הוא כי בתחילה היו לו ב' מוחין הנקראים "חסדים טובים" כנ"ל ועתה להיות שנכנסו ג' מוחין עלאין לכן עתה לקח הארה מהם ונמצא שיש לו ה' הארות.
( ב ) - אבל מה שנלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל הוא באופן זה והוא כי הנה יעקב לוקח הארת מן אבא ואמא. ומן אבא לוקח ג' מוחין שהם חב"ד, אבל מן אימא אינו לוקח אלא הארת ב' מוחין בלבד לפי שהנשים דעתן קלה (כמשי"ת באות כ' של הכל). ונמצא שחמש הארות לקח יעקב ואות כ' של הכל תכוין בה אל רחל. כי הנה עתה לוקחת ב' מוחין בשלימותה. משא"כ במלת "גומל חסדים טובים" כנ"ל, לפי כי עתה שנגמר אבא ליכנס נמצא כי עתה המוחין שלה הם בשלימותם, והנה הם שני מוחין בלבד שהם חכמה ובינה שבה, כי דעת אין בה לפי שהדעת מצד אימא הם בחי' חו"ג והחסדים נתפשטו בו"ק דז"א ולא נשאר לה רק הה' גבורות, והוא סוד ה' הויות שעולים בגי' ק"ל בסוד נשים דעתן קלה כנזכר בזוהר פ' שלח לך. ובאות ל' מן הכ"ל תכוין אל הג' מוחין עלאין דמצד אבא הנמשכין עתה בז"א כנ"ל.
גם תכוין כי הנה גם יעקב הוא דכורא ויש בו בחינת דיקנא קדישא וצריך לתקן בו דיקנא זו במלת "קונה הכל" שהוא בגי' רי"ו שהוא בגי' אל אלף למד. ונודע שהתיקון הראשון די"ג תיקוני דיקנא הוא 'אל' כמו שאמר הפסוק "אל רחום וחנון כו'" והוא על דרך מה שנתבאר לעיל במלת "האל" שהוא תיקון דיקנא דז"א.
וזוכר חסדי אבות הנה כבר נתבאר שעשינו כתר-חכמה-בינה-דעת ליעקב ורחל באופן זה:
- כי ב' השלישים המגולים התחתונים שבת"ת דז"א -- הם בחינת שני הכתרים ליעקב ורחל,
- וב' פרקין עלאין דנצח-הוד -- הם חכמה ובינה שלהם לשניהם,
- והיסוד הוא הדעת לשניהם.
ועתה מן שני פרקין האמצעים דנצח-הוד דז"א ומן העטרה דיסוד דז"א -- נעשית חג"ת ליעקב ולרחל. וזה נרמז באומרו וזוכר חסדי אבות. ( ויען כי כולם נכללים בחסד נקראו "חסדי אבות". גם פירוש שני לפי שהאבות הם הג' ראשונות וחג"ת הם הבנים שלהם ונקראו "חסדי אבות", ר"ל חסדים הנמשכים מן הג' ראשונות הנקראים אבות. ויען כי כולם נכללים בחסד נקראו חסדים גם הם. )
ואמנם יעקב הוא מצד פנים דז"א על ידי אור דאבא, ורחל מצד אחור דז"א על ידי אור דאימא, ולכן תכוין במלת וזוכר שהוא בגי' הויה דע"ב דיודין דאבא ואהיה דיודין באימא, ושניהם בגימטריה זוכר:
ומביא גואל לבני בניהם כאן תכוין לעשות שלשה אחרונות (שהם נה"י) דיעקב ורחל מן ג'-פרקין-תתאין דנה"י דז"א (כנודע), ותכוין באומרך לבני בניהם שהם נצח-הוד הנעשים עתה ליעקב ורחל. והענין מבואר עם הנ"ל, כי ג' ראשונות חב"ד נקראו "אבות" (כי הם סוד אברהם יצחק ויעקב כמבו' לעיל במלת אלהי אברהם כו'), והג' אמצעיות חג"ת הם בנים שלהם ונקראו "חסדי אבות" (כנ"ל שהם חסדים נמשכים מן האבות כנזכר), והג' אחרונות נה"י נקראו "בני בניהם" של האבות הנזכר.
ובמלת גואל תכוין אל היסוד דיעקב ורחל (לפי) [ולפי] שהיסוד הוא נקרא "מגדל הפורח באויר" לפי שאין כנגד היסוד דיעקב ורחל שום אחיזה בז"א (כנודע לז"א), ומביא גואל לבני בניהם -- כי הוא הבאה מחדש ממש. משא"כ בשלשה אמצעיות שלהם שיש להם אחיזה כנגדם בז"א ולכן לא נאמר בהם אלא לשון זכירה כמ"ש "וזוכר חסדי אבות", כי היא זכירה אל מה שכבר היה במציאות. ונודע כי סוד גאולה הוא ביסוד.
אבל היסוד דרחל אע"פ שגם בו שייך לשון 'גאולה' -- עם כל זה תכוין באופן אחר; והוא במה שנודע כי נקודת ציון שבנקבה -- פטר רחם שבה הוא בחינת היסוד שבה, והוא בחינת מ"ם סתומה שהוא סוד הרחם שבה העשוי בצורת ם סתומה (בסוד "כי לא סגר דלתי בטני", כי שני דלתות רחמה הם מצויירות בציור חיבור מם סתומה כזה ם). והנה גואל הוא בגי' ארבעים, כמנין מ"ם סתומה.
למען שמו עתה נשלם בחינת המלכות שביעקב ושברחל והם בחינת העטרה אשר ביסוד שבהם ונקראו "שמו"; יען שכל בחינת המלכות נקרא 'שם' כנודע. ולפי שאין שום אחיזה כנגדם בז"א -- ולכן לא נזכר בה שום המשכה, לא בלשון הבאה ולא בלשון זכירה, כמו שאמרנו "ומביא גואל כו' וזוכר כו'", אמנם אמר "למען שמו" בלבד.
ומה שצריך לכוין עתה הוא כי הנה עד עתה המשכנו כל אלו הפרצופים ואין אנו מזכירים של מי הם, ועתה ביאר כי כל אלו ההמשכות הם "למען שמו" -- ר"ל לצורך עשיית פרצוף יעקב ורחל אשר כל אחד מהם נקרא "שמו" באופן זה:
- כי הנה ענין יעקב הוא סוד משה שהוא בגי' קפ"ד (אחוריים דהויה דיודין) וקס"א (פנים דאהי"ה דיודין) לפי שיעקב נמשך מיסוד דאבא על ידי יסוד דאימא שהם סוד קפ"ד וקס"א הנזכר שהם בגי' "שמו".
- וגם רחל -- פשוט הוא שנקראת [ "שם" ] ("שם ה'").
פירוש תיבת באהבה
[עריכה]באהבה -- הנה עתה כבר נשלם פרצוף ז"א ויעקב ורחל, אמנם עדיין רחל עומדת עתה אחור באחור עם ז"א וצריך להחזירה פנים בפנים עם יעקב. והנה הוא צריך אל הנסירה כדי להחזירה פנים בפנים. ואמנם הנסירה הוא על ידי "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם" (כמשי"ת בברכת המפיל חבלי שינה על עיני), אמנם עתה -- אף בלא הפלת תרדמה -- מספיק. לפי שעתה כבר קבל ז"א עד עתה מוחין שלמים מן אבא ואמא כנ"ל, ולכן אף אם יסתלקו ממנו כדי לתתם אל רחל עדיין נשאר בו רשימו יתירה ואינו צריך להפלת התרדמה. אבל בלילה שאפילו בחינת רשימו לא נשאר בו (כנודע שאחר סיום התפילה מסתלקים המוחין מן ז"א ולא נשאר בו רק הרשימו ואח"כ בלילה מסתלק אף גם הרשימו, כמו שנתבאר אצלינו בדרוש התפילין) -- ולכן צריך להפיל התרדמה בלילה כדי לנסור אותם. וביום ראש השנה שצריך אז שינה והתעוררות בסוד השופר כמו שנתבאר שם -- הנה גם שם יש בחי' הנסירה, נזכרה בפירוש בברכת אבות, והוא סוד תיקון מה שתיקנו "זכרנו לחיים" בברכת אבות (כמבואר שם). וטעם הדבר הוא לפי שיום ראש השנה הוא רמז אל בריאת העולם בתחילת האצילות, ובתחילת ביאת המוחין בז"א -- אשר לא היה אז בו עדיין לא מוחין ולא רשימו דילהון כלל, אבל עתה בברכת אבות של כל ימות השנה אין צורך להזכיר בהם ענין הנסירה, כי כיון שננסרו ביום ראש השנה אין צורך להזכיר הפלת תרדמה בשאר ימות השנה מפני הרשימו שנשאר בו כנזכר, וגם אין צורך להזכיר ענין הנסירה בפירוש כי כבר היא נעשית מאליה שלא על ידינו כיון שביום ראש השנה ננסרה על ידי תפלותינו באומרנו זכרינו לחיים כנזכר.
וביאור מלת באהבה ר"ל ב' אהבה. והענין הוא כי הנה ביארנו בענין הק"ש כי הטעם מה שנתקנה בברכת אהבת עולם (שהוא כנגד היכל אהבה שבבריאה), הטעם הוא לפי שע"י העלאת מ"ן משם עד למעלה באימא אשר באצילות נמשכים אותם המוחין הנזכר אל זו"ן. והנה כדי להביאם פנים בפנים צריך להעלאת מ"ן אחרים. וכבר ידעת כי כל העלאת מ"ן הוא לצורך הזווג; ופעם הראשונה שבק"ש היה לצורך זווג אבא ואמא (לתת מוחין לזו"ן בהיותם אחור באחור), ועתה צריכין מ"ן אחרים לצורך זווג אבא ואמא פעם ב' כדי להחזירם פנים בפנים.
- [ ואל תתמה מן הזווג הנרמז לעיל במלת "אלקינו ואלקי אבותינו" שלא היו שם מ"ן -- שהטעם הוא לפי כי שם לא היה חסר רק בחינת כניסתם בז"א אבל הם כבר היו קיימים ועומדים. אבל עתה הוא דבר מחודש, כי הוא ענין הנסירה אשר מציאות' הוא כי אימא מסתלקת מתוך ז"א ומזדווגת עם אבא כדי להוליד מוחין אחרים לרחל לבדה, זולת המוחין הראשונים שניתנו לז"א. ]
וזהו סוד "ויבן ה' אלקים את הצלע", כי יהו"ה אלהים הם אבא ואמא אשר נזדווגו והולידו אלו המוחין האחרים, ואז נכנסים נה"י דאימא עלאה עם התלבשות אלו המוחין האחרים החדשים בתוכם, והכל יחד מתפשטים תוך רחל לבדה כדמיון שהיו בתחילה -- נה"י דאימא עם המוחין שבתוכם מתפשטים תוך ז"א, ועל ידי כן נגדלת רחל אחור באחור בכל שיעור קומת ז"א, ממש שוה בשוה, עד בחי' הכתר שבו.
וענין הגדלת רחל הנזכר הוא באופן זה: כי להיות ששם באחורי ז"א עומדים לאה ורחל זו למעלה מזו, ולכן מתחילין נה"י דאימא לכנס בלאה ואח"כ מתפשטת גם ברחל. ואז מתחברות לאה ורחל שתיהן ונעשות פרצוף אחד בלבד, ועי"כ נגדלת ונעשית פרצוף אחד גבוה כשיעור קומת ז"א.
והנה לצורך ענין הנסירה הזו צריך בהכרח העלאת מ"ן פעם אחרת כנזכר. וכולם יהיו מבחי' היכל אהבה שבבריאה בסוד "והוכן בחסד כסא" על דרך מה שהיה בעת קריאת שמע, אלא שהיכל אהבה שהיה בקריאת שמע היה היכל אהבה שבבריאה -- שהוא היכל חמישי מתתא לעילא, אבל היכל אהבה לצורך מ"ן אלו של עתה הוא היכל אהבה של קדש הקדשים דבריאה. והענין הוא כי הנה היכל קה"ק הם ג' עליונות שבבריאה אשר שם עומדים אריך אנפין ואבא ואמא דבריאה. וכמו שבז"א למטה שבבריאה עצמה יש שית היכלין וחד מינייהו הוא היכל החסד והאהבה -- כמו כן למעלה בהיכל קדש הקדשים שלו עצמו יש היכל עליון הנקרא 'אהבה' גם כן.
- וכמו שהודעתיך כמה פעמים כי ז'-היכלין-דבריאה דיוצר-דשחרית-דחול הם ז' היכלין שבז"א הכוללין כל י' ספירות דז"א (כנודע כי לבנת הספיר הוא ב' היכלות והיכל קה"ק כלול מג' היכלות, והרי הם עשרה היכלות, והם י' ספירות דז"א רק שהם נכללין בבחינת ז' היכלין בלבד). ואלו הן ההיכלות דיוצר-דשחרית-דחול.
- וכנגדם יש ז' היכלות דנוקבא דז"א, והם ההיכלות של יוצר דתפלת ערבית דחול,
- וכנגדם יש ז' היכלות דיוצר דשחרית דשבת, והם ז' היכלין עלאין דאבא דבריאה.
- וכנגדן יש ז' היכלין דאימא דבריאה וכולם הם בסוד שבעה ושבעה מוצקות כפולות. ואין כאן מקום ביאורם.
והנה הז' היכלות דיוצר-דשחרית-דחול הם בז"א דבריאה. וגם ז' היכלות האלה עצמן הם כפולים ומכופלים כי כמו שיש ו' היכלין מתתא לעילא עד היכל הרצון -- גם בהיכל הרצון עצמו יש בו שית היכלין אחרים בתוכו. וזהו סוד ו"ו - כפולה. ואח"כ בהיכל קה"ק (שהם חכמה ובינה שבז"א) יש שם כללות כל אלו גם כן. ויש שם היכל אהבה אחד יותר עליון. וזה ההיכל הוא המעורר ומעלה עתה המ"ן האלו.
ונמצא כי שני היכלות יש ושניהם נקראים "אהבה" וזהו פירוש באהבה -- ב' אהבה. ופשט הלשון הוא כך: "למען שמו באהבה" -- ר"ל כי כל הנזכר עד עתה היה על ידי אהבה, וז"ש "באהבה" כי על ידי העלאת מ"ן היכל אהבה התחתון בעת קריאת שמע נעשה כל זה הנזכר עד עתה בברכת אבות. ואח"כ תכוין כי באהבה ר"ל ב' אהבה, והכוונה היא לעורר היכל אהבה העליון שיעורר מ"ן עד שתגדל רחל נוקבא דז"א אחור באחור. ואז תכוין גם כן להביאה עי"ז פנים בפנים עם ז"א, כי אין לה יכולת לחזור פנים בפנים אלא עד שתהיה היא שוה כמוהו אחור באחור (דאי לאו כן אין בה כח כדי לקבל הארתו). ותכוין שע"י הכהן -- שושבינא דמטרוניתא (שהוא היכל אהבה) -- על ידו חוזרת פנים בפנים. וכל אלו הכוונות תכוין במלת אהבה(?)[4].
פירוש תיבות מלך עוזר ומושיע ומגן
[עריכה]והנה אחר חזרתה פנים בפנים עמו -- מתמעטת ונופלת לרגלי ז"א בסוד 'נקודה קטנה'; כי כל מה שנגדלה אחור באחור הלואי יספיק לשתוכל לישאר בבחינת נקודה קטנה בהיותה פנים בפנים. ונמצא שאז היא עומדת למטה בבחינת נקודה קטנה כנגד עטרה של היסוד דז"א, ואז תכוין לחזור ולבנותה כבתחילה בבחינת פנים בפנים. וזה יהיה במלות מלך עוזר ומושיע ומגן כמו שנבאר.
- ודע כי אני מסופק אם שמעתי ממורי ז"ל שהנה"י דאימא נכנסים ברחל גם בהיותה אחור באחור או שאינם נכנסים בה אלא אחר שחזרה פנים בפנים עמו. אמנם בהיותה פנים בפנים פשיטא לי שנכנסים בה.
- גם אני מסתפק בדבר אחר והוא כי שמעתי ממורי ז"ל טעם א' ונראה בעיני עתה כי הטעם ההוא היה על תירוץ קושיא א' שהקשיתי לעיל, והוא, כי הרי לענין הנסירה צריך בהכרח הפלת הדורמיטא (אשר לסיבה זו אנו מברכין בכל לילה המפיל חבלי שינה על עיני כמבואר במקומו), ואם כן עתה אשר נכנסין נה"י דאימא ברחל בהיותה אחור באחור (כפי הנלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל בלי ספק כנ"ל), אם כן היכן הוא עתה הפלת התרדמה במקום הזה? [5].
- והטעם לתירוץ קושיא זו יובן עם מה שיש לנו הקדמה; שכאשר צריך לתת מוחין לזו"ן -- אז צריכין שניהם לעלות בסוד מ"ן, אבל כשהמוחין ניתנין אל רחל לבדה -- אז הז"א לבדו עולה בסוד מ"ן.
- והנה הטעם הזה שמעתי ממורי ז"ל, ונלע"ד שאמר אותו לתירוץ קושיא הנזכר, והוא, כי עתה כבר יש לו מוחין שלימים וגמורים אל ז"א, וכוונתינו עתה לתתם גם אל רחל, ולכן ז"א לבדו עולה בסוד מ"ן. אבל בשאר המקומות עולה גם נוקבא בסוד מ"ן, ואז צריך הפלת התרדמה אלינו ואנו ישנים, יען כי אנחנו בני השכינה רחל אמנו. ואיני זוכר יותר מזה.
ונחזור אל ביאור המלות מלך עוזר ומושיע. הנה אחר שכבר חזרה עתה פנים בפנים עם ז"א, והיא עומדת בבחינת נקודה קטנה למטה בסוף היסוד דז"א כנ"ל -- הנה היא צריכה ליגדל בכל קומת ז"א כולו. וטעם הדבר הוא במה שנתבאר לעיל כי בהיותה אחור באחור צריכה ליגדל בכל שיעור קומת ז"א כולו כדי שכאשר תחזור עמו פנים בפנים תספיק כל אותה ההארה שקבלה בהיותה באחור לשתהיה עתה בחינת נקודה קטנה בלבד בהיותה פנים בפנים. ג"כ עתה בהיותה פנים בפנים ונכנסים בה הנה"י דאימא צריכה ליגדל עד כל קומת ז"א כולו ותקבל כל אותה ההארה הגדולה ועי"כ כאשר אחר כך יסתלקו ממנה נה"י דאימא ויכנסו בז"א (כמו שנבאר במלת בא"י מגן אברהם) תשאר אח"כ גדלותה מן החזה דז"א ולמטה בלבד כמו שנבאר, ומכח תוקף ההארה הגדולה שקבלה בהיותה גבוהה ככל שיעור קומת ז"א תספיק לה עתה להיות שיעורה מן החזה ולמטה בלבד אחר שיסתלקו ממנה נה"י דאימא; והלואי יספיק לה.
והנה מתחילה מסתלקין המוחין מתוך ז"א, ואח"כ ג'-פרקים-דנה"י-דאימא-תתאין (עם בחינת המוחין שבתוכם) נכנסין תוך רחל העומדת עתה בבחינת נקודה קטנה (כנזכר) כדי להגדילה ולהיות בה י' ספירות כמו הז"א.
- ואמנם תחילה נכנסת עטרת היסוד דאימא תוך הנקודה הזו ואז נגדלת הנקודה הזו בבחינת מלכות שבה ואז נקראת מלך.
- ואח"כ נכנסין בה תלת-פרקין-תתאין-דנה"י-דאימא ואז נגדלת כשיעור ג' (שהם נה"י שלה), ולזה אנו אומרים עוזר, כי כל העוזר הוא על ידי סמכי קשוט, נה"י דילה, העוזרים וסומכים אותה להקימה מנפילתה.
- ואח"כ נכנסין בה ג' פרקין אמצעים דנה"י דאימא ואז נגדלים בה שיעור ו' קצוות שבה. וכנגדו אנו אומרים ומושיע בסוד "כוס ישועות אשא" שהם חג"ת, תלתא אבהן שבה, הנקראים ישועות. וכמו שאמר הכתוב "הושיעה ימינך וענני", כי הישועה בזרועות היא.
- אח"כ נכנסים בה ג'-פרקים-עלאין-דנה"י-דאימא ואז נגדלים בה ג' ראשונות שבה. וכנגד זה אומרים ומגן לב' טעמים.
- האחד הוא כי בג' ראשונות יש הגנה והצלה מן הקליפות שאין להם שום אחיזה בהם.
- ועוד כי תרגום "חנם" הוא מגן ומגנא, והענין הוא כי בג' ראשונות אין אל הקליפה אחיזה ובחנם הם נאחזים שם.
- גם טעם אחר שלישי עמוק, והוא במה שכתבנו במקום אחר כי מגן הוא סוד ג' פעמים א"ל א"ל א"ל, והוא סוד ב' שמות א"ל שיש בתרין תפוחין קדישין ושם א"ל שלישי בחוטמא באמצעיתא. וזהו נרמז באדרא רבא בסוד שע"ה נהורין דאית בתרין תפוחין קדישין, והוא סוד שני שמות א"ל במלואם[6] שהם בגימטריה ש"ע. וע"ש באדרת נשא.
וזהו הסדר ממטה למעלה; כי מתחיל מן העטרה דיסוד דאימא והולך ומונה עד ג' פרקין עלאין שבנה"י דאימא. אמנם בערך רחל צריך להיות סדרן מלמעלה למטה. והוא כי הנה כאשר מתחילין לכנס שלשה פרקין תתאין דנה"י דאימא -- הנה הם מתלבשין תוך ג' ראשונות דרחל; וכשנכנסין גם ג' פרקין אמצעיים -- אז נכנסין ג' פרקין תתאין בג' אמצעיות שבה. וכשנכנסו גם ג' פרקין עלאין -- אז נכנסים ג'-פרקין-תתאין-דנה"י-דאימא בג' תתאין דרחל. ונמצא כי בערך נה"י דאימא הסדר הוא מתתא לעילא ובערך רחל הסדר הוא מעילא לתתא. וא"כ צריך שנבאר סדר מלות אלו בערך רחל מעילא לתתא באופן זה:
- מלך הוא הכתר דרחל בסוד כתר מלכות; כי הכתר שבה נקרא 'מלך' לפי שהוא ראש המלכות. ובחינה זו נתקנת בהכנס עטרה דיסוד דאימא (אשר גם היא נקרא 'מלכות דאימא' כנודע).
- ועוזר הם ג' ראשונות דרחל שנכנסו בהם ג' פרקין תתאין דאימא,
- ומושיע הם ג' פרקין אמצעיים בתלת אמצעיות שבה,
- מגן הם פרקין עלאין בג' אחרונות שבה.
ודע כי בספר הזוהר פרשת פקודי אמרו שצריך לכוין בברכת אבות בשם בוכ"ו. והנה מקום כונת השם הזה היא בד' תיבות האלו שהם "מלך עוזר ומושיע ומגן". וראוי לכוין כי על ידי אות ב' נעשית מלך, וע"י אות ו' נעשה עוזר, וע"י אות כ' נעשה ומושיע, וע"י אות ו' נעשה מגן.
והענין הוא במה שהודעתיך כי אימא נקראת אהי"ה. ונמצא כי הנה"י דאימא הם שם אהי"ה (וכמו שביארנו בפסוק שופך דם האדם באדם ענין שם אהיה המתלבש תוך ז"א שהוא שם מ"ה דאלפין, ועי"ש במקומו). והנה אעפ"י שהארות אימא אלו הם שמות של אהי"ה -- עם כל זה כשיוצאות אלו ההארות מתוך ז"א דרך החזה שלו מן אחוריו כדי לתקן ולבנות את המלכות, אינם הם עצמם רק הארות המתפשטות מהם, ולכן אינם נקראים שם אהי"ה רק תמורתו וחילופו שהוא שם בוכ"ו הנזכר, אשר הוא תמורת שם אהיה באלפא ביתא דאבג"ד באותיות שלאחריו. כי אות א' נחלפת באות ב', ואות ה' נחלפ' באות ו' שלאחריה, ואות י' באות כ', ואות ה' באות ו' שלאחריה. ונמצא כי בנין המלכות אינו אלא בשם בוכ"ו ולא בשם אהי"ה
- [ וכמו שנתבאר אצלינו בשער השביעי בתיקון העבירות בענין תיקון עון הנדר והשבועה ושם נתבאר כי קו המדה שבו נעשה ז"א הוא שם אהי"ה וקו המדה של נוקבא הוא בשם בוכ"ו גי' ד"ל בסוד המלכות הנקרא "אורך היריעה האחת שלשים באמה ורוחב ארבע באמה", כי זהו שיעור קו מדתה כנזכר שם. ועיין שם היטב ביאור ענין זה. ]
והנה צריך לבאר עתה ענין חזרת רחל פנים בפנים עמו ומה ענינה. דע כי ענין חזרה זו איננה עם ז"א עצמו אלא עם יעקב. ויובן זה במה שנתבאר לעיל כי ד' זווגים הם:
- הא' הוא זווג ישראל עם רחל. והוא בשחרית ביום השבת.
- הב' הוא זווג ישראל עם לאה. והוא במנחה בימי החול, ואז לאה היא מן החזה דז"א ולמעלה בחציו העליון.
- הג' הוא זווג יעקב עם לאה בלילה בערבית דחול.
- הד' הוא זווג יעקב עם רחל. והוא בשחרית דחול.
וזווג הד' הזה הוא אשר אנו עסוקים בו עתה, וביאורו הוא כך:
דע כי יעקב הוא נמשך ונאצל ויוצא מן יסוד דאבא המתפשט מן החזה דז"א ולמטה, והארה זו יוצאת לחוץ מן החזה דז"א ונעשה שם בחינת יעקב מצד פנים דז"א. והם פנים ואחור; ר"ל פנים דז"א כנגד אחור יעקב. וכנגד יעקב ממש יוצאת גם כן רחל מן החזה דז"א -- אלא שהיא באחורי הז"א -- ועומדים שם אחור באחור, רחל עם ז"א. והנה כאשר רחל חוזרת פנים בפנים עם ז"א -- אין לה מקום לעמוד שם, כי שם עומד יעקב כנזכר והוא עומד פנים באחור, רוחבו כנגד רוחב ז"א. ואמנם צריך שיתהפך יעקב ויצדד עצמו כדי לתת מקום אל רחל גם היא. ואז עומדים יעקב עם רחל פנים בפנים זע"ז, ויעקב מצדד עצמו ועומד בצד ימין דז"א, ורחל מצדדת עצמה בצד שמאל דז"א. ונמצאו צדי יעקב וצדי רחל בצד פנים דז"א אבל אינם ממש פנים בפנים עמו.
ונודע כי יעקב נמשך מהארת יסוד דאבא המתפשטת מחוץ אל ז"א כנגד החזה ורחל מהארת יסוד אימא היוצאת גם היא לחוץ. ונמצא כי עתה השני יסודות דאבא ואמא הגנוזים תוך ז"א הם שניהם מאירים דרך הפנים דז"א. ואז מן היסוד דאימא אשר ממנו יוצאים הגבורות הם בונים ומתקנים את רחל, והיסוד דאבא מאיר ובונה ומתקן את יעקב. ובתפילת (ראש חדש) [ראש השנה] יתבאר שם דרוש זה יותר באורך, ועיי"ש. ונמצא כי יעקב ורחל שניהם עומדים זע"ז פנים בפנים יחד, מן החזה דז"א ולמטה; יעקב בצד ימין דז"א, ורחל בצד שמאל.
וכבר נתבאר כי מן הת"ת דז"א נעשים ב' הכתרים דיעקב ורחל, ומן הנה"י דז"א נעשים כל שארית ב' פרצופים דיעקב ורחל. והנה עתה אשר נתהפכו יעקב ורחל פנים בפנים -- ונמצא יעקב כנגד קו הנצח דז"א ורחל כנגד קו ההוד דז"א; לפי שהזכר יונק מן הימין לעולם והנקבה יונקת מן השמאל לעולם.
- וזהו סוד מ"ש בתיקונים איהו בנצח ואיהי בהוד , ר"ל איהו -- יעקב -- עומד בנצח דז"א, ואיהי -- רחל -- עומדת בהוד דז"א. ונודע כי כל הנצחים דאריך אנפין ואבא ואמא כולם מתלבשים זה בזה וכולם בנצח דז"א. נמצא כי בהיות יעקב בנצח דז"א גם כן הוא עומד בכל שאר הנצחים. ועל דרך זה רחל -- בהיותה בהוד דז"א עומדת ג"כ בכל שאר ההודות. וא"כ מ"ש בתיקונים איהו בנצח ואיהי בהוד רוצה לומר כי יעקב עומד בצד ימין אשר שם כל הנצחים (דא"א ודאבא ואמא ודז"א) ורחל עומדת בצד שמאל אשר שם כל ההודות (דא"א ודאבא ואמא ודז"א).
- גם זהו מ"ש בתיקונים דנצח אקרי אספקלרייא דנהרא והוד אקרי אספקלרייא דלא נהרא . והכוונה היא על יעקב ורחל. כי יעקב העומד בנצח אקרי "אספקלרייא דנהרא" ורחל העומדת בהוד איהי "אספקלרייא דלא נהרא".
- גם זהו מה שאמרו בספר התיקונים כי יהו"ה אדני אינון פרודות דא בנצח ודא בהוד וכד אינון בת"ת אינון כחדא יאהדונה"י. והכוונה היא על רחל ויעקב העומדים פרודים דא בנצח ודא בהוד. וכד יעקב ורחל אינון בת"ת -- אז שניהם חיבור אחד, כי אין שם הפרש שתי קוים כמו בהיותם בנצח והוד.
- וכן על דרך זה בחזרת העמידה של ש"ץ אשר אז יעקב ורחל בחסד וגבורה דז"א אשר אז שניהם פרודות, ובהיותם בדעת הם ביחודא חדא. וכן בעלייתם כנגד חכמה ובינה דז"א (שהוא בשחרית דשבת) -- אז שניהם פרודות; יהו"ה יעקב בחכמה, ואדני רחל בבינה. ובעלותם עד הכתר דז"א קו האמצעי -- תרוייהו בחיבורא חדא. וכן על דרך זה בתפילת ערבית -- בזווג יעקב עם לאה מן החזה דז"א ולמעלה -- הוא ג"כ על דרך זה. כי בהיותם בשני הקוים הם פרודות ובהיותם בקו האמצעי הם מחוברים. ודי להאריך.
ונחזור לענין ראשון, כי מ"ש שחוזרים פנים בפנים בתיבות "מלך עוזר ומושיע ומגן" כנ"ל אין זה אלא ביעקב ורחל ששניהם עומדים פנים בפנים. ועיין בסיום ברכת שים שלום כי שם נתבאר אמיתות ענין זה הדרוש.
והנה נתקנה רחל בכל שיעור קומת ז"א על ידי אלו התיבות, ואח"כ -- מאליו, בלתי כוונתינו בשום תיבה -- נעשה הדבר הזה. והוא שיוצאין נה"י דאימא מתוך רחל (כי ענין ההכנסה צריכה אל תיבות - שנכוין בהם להכניסם. אבל בצאתם יוצאים מאליהם שלא על ידינו). והנה תיכף בצאתם מתוכה היא מתמעטת משיעורה אשר בתחילה ונשארת גובה קומתה מן החזה דז"א ולמטה בלבד, לא פחות מזה, לפי שכבר קבלה הארה גדולה כאשר גדלה פנים בפנים בכל שיעור קומת ז"א, והספיקה אותה ההארה להשאירה עתה בבחינה זו כנ"ל. [ אבל עדיין צריך לתת טעם למה שיעורה היתה בצמצום עד החזה; לא פחות ולא יותר? והענין הוא מפני שמקום אצילותה הוא כנגד החזה כנודע ושם נתבאר טעם לזה לפי ששם נשלם יסוד דאימא והאורות מתגלים בגלוי. ]
פירוש ברוך אתה ה' מגן אברהם
[עריכה]ועתה אנו צריכים להחזיר ולהכניס הנה"י דאימא תוך ז"א. וכבר אמרנו שלענין ההכנסה והבאת התועלת צריך שיהיה על ידינו -- והנה זה אנו עושים על ידי ברכת ברוך אתה ה' מגן אברהם אשר אנו חוזרים לכרוע בו עתה כריעה שנית, והוא כדי להכניסן תוך ז"א על ידי כריעה זו. וזה ביאור המלות:
ברוך אתה פירוש כמו שביארנו בפסוק שמע כו' כי בק"ש נכנסו המוחין דגדלות דו' קצוות דז"א ברגע אחד -- גם עתה בתיבת "ברוך" נכנסין המוחין דו' קצוות דגדלות בז"א ברגע אחד. ואח"כ במלת "אתה" נכנסין ג' ראשונות דמוחין דגדלות. והרי נשלם ז"א כבראשונה.
והנה צריך לכוין עתה בכריעה זו על דרך מה שכתבתי בענין כריעה הראשונה בתחילת הברכה, והוא כמו שנתבאר שם כי אותה הכריעה כלולה בשתי כריעות -- אחת במלת 'ברוך' (בסוד ו' לגבי ה') והשני במלת 'אתה' (בסוד י' לגבי ה') -- כן על דרך זו כל כריעה וכריעה מן הד' כריעות שיש בתפלת י"ח; כלולה מן ב' כריעות על דרך הנזכר. ונבאר עתה ענין כריעה זו.
הנה כאשר נסתלקו הנה"י דאימא מתוך רחל נוקבא דז"א -- נתמעטה ועמדה בחזה דז"א משם ולמטה, ואז עדיין היו חופפין הנה"י דאימא על ראשה מלמעלה. ואמנם כשיתחילו לכנס הנה"י דאימא תוך ז"א -- מתעלמין המאורות ההם ממנה, ונחשכת מאור רחל. ובהכנס המוחין דו' קצוות תוך ז"א -- אז נחשכת רחל יותר, ויורדת ומתמעטת עד היסוד דז"א. ויורדת בפעם אחד מן החזה שבת"ת דז"א עד היסוד שבו בפעם אחד. ואח"כ -- בהכנס ג' ראשונות בז"א -- אז נחשכה יותר, כי כל האורות דאימא החופפת על ראשה נתעלמו תוך ז"א ונחשכה לגמרי, וחוזרת לקדמותה להיותה נקודה קטנה תחת היסוד דז"א בסוד העטרה שבו. וכפי מה שהרויח ז"א כך ערך הפסד רחל.
ושתי מחשכים וגרועים אלו נרמזו בשתי מלות אלו ברוך אתה;
- כי בכריעה ראשונה שבמלת 'ברוך' תכוין בסוד ו' לגבי ה', פירוש -- כי יורדין על ידי כריעה זו ו' קצוות המוחין ונכנסים בז"א עד סיום הת"ת שבו, ואמנם מקום אצילות כתר רחל נוקביה הוא בשני שלישי התחתונים דת"ת דז"א, ורחל היא ה' תתאה דשם ההויה. וזה סוד ו' לגבי ה'; כי אעפ"י שלכאורה דבר זה הוא גרעון והפסד לרחל לפי שעה, אבל התכלית הזה הוא לתועלתה, כי אחר כניסתם יאירו בה כמשי"ת.
- ואח"כ במלת 'אתה' תכרע כריעה שנית בסוד "רישא לגבי גופא", והיא י' לגבי ה'. כי הי' הם הג' עליונות כמבואר לעיל בתחלת הברכה; כי הז"א בהיותו בסוד ו' קצוות בלתי ראש נקרא ו', ובהכנם בו גם הג' ראשונות נעשית ראש אחד אל אות ו' הנזכר (והיא בציור אות י' על ו'), ואז נשלם הז"א בי' ספירות. והרי כי עתה הוא סוד י' לגבי ה'.
גם תכוין כי כמו שבשתי כריעות הראשונות היו שם אהי"ה בכריעה ושם הוי"ה בזקיפה -- גם עתה תכוין בב' כריעות אלו שהם על ידי אהי"ה במילוי (אלפין) [יודין].
יהו"ה -- עתה תכוין בשתי זקיפות; הראשונה ה' לגבי ו' והשני ה' לגבי י'. והענין הוא להורות כי זקיפת רחל ועלייתה היא גם כן בשני פעמים על דרך מיעוטה שהוא בשתי כריעות. וזה ענינה.
כי הנה בהיות שרחל נתמעטה עתה בשני כריעות אלו עד שחזרה לשיעור נקודה קטנה, וכראות את עצמה במיעוט הזה רוצה לחזור לעמוד באחור במקום אצילותה הראשון מיראתה שאין עתה בה כח לקבל הארות האלו -- ולכן היא יורדת מדרגה אחר מדרגה עד שירדה כנגד עטרת היסוד דז"א שהוא סיומו ואז בנקל תוכל לחזור ולהתהפך ולחזור דרך אחור (כמו שנבאר אח"כ טעם הדבר). ולכן תכף אחר הכריעות צריך לזקוף ב' הזקיפות במלת "יהו"ה" כדי לזוקפה ולהעמידה פנים בפנים עמו. וזקיפה זו היא על ידי הויה זו שהיא מילוי ס"ג. וזקיפה זו נעשית בשני הדרגות.
- הראשונה היא בסוד ה' לגבי ו’. פירוש, כי אחר שנכנסו כל המוחין בתוך ז"א והיתה נוקבא רוצה להתהפך אל אחור כנ"ל (והטעם היה לפי שטבע האורות דאימא לצאת מתוך ז"א דרך אחוריו מן החזה, להאיר אל המלכות. ולכן היתה היא רוצה להתהפך ולחזור לאחור כדי לקבל האורות שהם שם) -- ולכן אנו זוקפים אותה עתה בהיותה פנים בפנים טרם תחזור אל האחור, ועל ידי כן גם האורות דאימא (שהיה מטבעם לצאת דרך האחור) יצאו עתה מן החזה דרך פנים להאיר אליה.
- והנה כבר נתבאר לעיל במלת "מלך עוזר ומושיע ומגן" שענין חזרתה עתה פנים בפנים הוא בחינת יעקב ורחל אשר שניהם הם החוזרים פנים בפנים. ונמצא שבזו הזקיפה הראשונה בשם הויה צריך שתכוין להאיר מן ו' אל ה', ר"ל מן ו' קצוות דז"א אל המלכות הנקרא ה' תתאה, ועל ידי כן זו הה' עולה עד הו' קצוות שבת"ת דז"א עצמו (כמבואר לעיל) בשם ההויה שבתחילת הברכה בזקיפה הראשונה.
- ואמנם בזקיפה הב' תכוין להעלות ה' לגבי י’, שהיא ראש הת"ת דז"א (כמבואר לעיל בענין שתי זקיפו' הראשונות של ברכה זו ועיי"ש).
ואמנם דע כי אני מסופק בזה. כי אפשר ששמעתי ממורי ז"ל באופן אחר והוא, כי ב' זקיפות אלו הם כדמיון ב' כריעות עצמן, והוא כי בזקיפה הראשונה עלתה ה' לגבי ו' (שהוא היסוד, ו' זעירא) ובזקיפה הב' עלתה עד הת"ת (שהוא י' שע"ג צורת הו' שהוא היסוד), וצ"ע.
גם תכוין כי כמו שבשתי זקיפות הראשונות שבתחילת ברכת אבות היתה הכונה להעלותה על ידי שם ההויה דע"ב דיודין -- הנה עתה תכוין בהויה דשם ס"ג. ונמצא כי הכריעה היתה על ידי שם אהי"ה דיודין והזקיפה על ידי שם הויה דס"ג. והרי עתה עומדים יעקב ורחל פנים בפנים.
מגן עתה תכוין כי הנה בבחינת הפנים הנקראים "תרין תפוחין קדישין" יש בהם שני שמות א"ל במלויים שהם בגימטריה ש"ע נהורין וא"ל השלישי באמצעם שהוא מקום החוטם (כמו שנזכר לעיל). וג' שמות של א"ל א"ל א"ל הם בגי' מגן, ר"ל כי עתה -- בהיותה עמו פנים בפנים עם יעקב בעלה -- יש לה ג' שמות א"ל האלו.
גם תכוין לחבר זה ה'מגן' עם ה'מגן' הראשון של "מלך עוזר ומושיע ומגן". והנה ב' פעמים מגן ב' פעמים מגן שווה 186 בגימטריה מקו"ם, והוא שם ההויה העולה בגימטריה מקו"ם באופן זה: י' פעמים י' י' פעמים י' שווה 100, ה' פעמים ה' ה' פעמים ה' שווה 25, ו' פעמים ו' ו' פעמים ו' שווה 36, ה' פעמים ה' ה' פעמים ה' שווה 25 -- גי' מקו"ם. והענין הוא כי מכח הכאות האלו שמכה י' פעמים י' וכו' הוא מאיר אל המלכות נוקביה. וזהו סוד "כל הקובע מקום לתפלתו כו'". והבן זה.
אברהם עתה תכוין כי כל זו הברכה היתה על ידי אברהם שהוא החסד הנרמז לעיל במלת "באהבה"; כי היכל אהבה הוא הגורם שתבנה המלכות. וגם גורם לה להחזירה פנים בפנים בסוד "והוכן בחסד כסא"; כי החסדים העליונים דז"א הנקראים "אברהם איש החסד" -- הם הגורמים תיקונים אלו במלכות הנקרא "כסא". וזהו סוד מ"ש בזוהר כי בברכת אבות בעלה אוחזה ביד ימינו ומעלה אותה אליו. וזהו "מגן אברהם".
ודע כי אעפ"י שאמרנו שעל ידי החסד שהוא ברכת אבות אנו מעלים אותה -- אין הכונה אלא על התפשטות אותו האור של חסד דז"א אשר בעת הגדלתו חוזר להיותו בחינת חכמה דז"א (כמבואר במקומו), והתפשטות אור החסד הזה הוא הגורם אותה לעלות מדרגה אחר מדרגה. וזהו סוד "והוכן בחסד כסא", כי על ידי החסד הנזכר מתקן המלכות הנקרא 'כסא', אשר היא בסוד נקודה קטנה, אשר היא נחלקת אל י' ספירות ונתמעטה וירדה ונתלבשה בכסא שהוא עולם הבריאה; כמבואר לעיל בתחילת ברכה זו ועיי"ש.