שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ב/דף כח

דף כח עמוד א

במאי עסקינן אילימא בחצר שלו פשיטא — אם תאמר: תקשי לך נמי סיפא, דקתני: "אם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה", פשיטא? יש לומר, כל היכא דשמעינן רבותא ברישא, איכא למימר דסיפא תנא משום רישא. מ"מ יצ"ו.

ויש אומרים, בסיפא לא קשיא ליה, דקא משמע לן שלא תאמר טלטולא דגברא קשי מדאיתתא, נהי דלא הוה פשיטא לן דמהאי טעמא בחצר של שניהם היא נדחית, אבל סברתינו היתה נוטה דטלטולא דגברא קשי טפי. ויש לי להוכיח דהשתא נמי הוה סבירא לן דטלטולא דגברא קשי, מדדחינן: דילמא דאגור מיגר; והא איכא דאגור מיגר דתרווייהו שוין בה, והיא נדחית מפניו. מיהו בחצר של שניהם הוה מספקא לן אם היא נדחית, משום דכל כבודה בת מלך פנימה ולאו אורחה לשכור בתים. שיטה ישנה:

ודילמא דאגור מיגר — ואם תאמר, מה לי אגור מיגר, או שיש לשניהם בית בחצר? דהא והא שניהן שוין בחצר. ויש לומר, דאפילו [הכי] קיל טפי להודיע כחה טפי מיניה כשהיא דרה במקום מושכר, מלהוציאה מחצר שלה כשיש לשניהם בית בחצר. הריטב"א ז"ל:

תנו רבנן: לוה הימנה בנכסי אביה — פירש רש"י ז"ל: לוה ממנה כשהיתה יושבת תחתיו מנכסי מלוג שלה. ויש אומרים, שלותה היא מאביה והלותה לבעלה, וגרשה, ומת אביה ותובעת חובה. ואם תאמר: אמאי לא נקט אינה נפרעת כתובתה על ידי אחר? יש לומר אורחא דמילתא נקט, דאילו כתובתה, לאלתר כשגרשה מתרעמת ונפרעת ממנו. שיטה ישנה:

נגודי נמי וכו' — פירוש, שמותי ונגודי; דאי אמרת נגודי בלבד, נמצא שהוא מיקל. דהא שמתא חמירא מנגודי, כדאמרינן בפסחים (דף נב.): במערבא ממנו אנגידא וכו'. ורב הונא ודאי להחמיר אתי, דהא קאמר נגודי נמי. שיטה ישנה והריטב"א ז"ל. וכן כתבו התוספות ז"ל, אלא דלא מכרעי מדקאמר נמי, דאפשר דלא הוו גרסי נמי; אלא מדהוה בתרא, עיין בתוס':

באבל רבתי — כתב רש"י ז"ל: מסכת היא, וקורין אותה מסכת שמחות, וזו היא משנה ראשונה: "הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו". פירוש לפירושו: הוקשה לו ז"ל אמאי קראו אותה "מסכת שמחות", ולא קראו אותה על שם תחילת המסכת, כמו "מסכת משקין", "מסכת ביצה". ותירץ ז"ל, לפי שהמשנה הראשונה "הגוסס", לכך לא קראו אותה על שם תחילתה, דאין קוראין שם של פורעניות. כן נראה לי:

ואי גייסי בהדדי — כלומר, שאנו מכירין בהן שאין מתביישין זה מזה, אפילו מהאירוסין נפרעת על ידי אחר. ר' יהונתן ז"ל:

מתניתין: אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן — פירוש, דאף על גב דלעדות – גדול בעינן, כדכתיב: "ועמדו שני האנשים", ובעדים הכתוב מדבר, ובעינן נמי שתהא תחילתו וסופו בכשרות, כדאיתא בפרק מי שמת ומסכת גיטין. ובדברים אלו שבמשנתנו הקלו אף על פי שתחילתן היה בפסלות, מטעמא דמפרש בגמרא:

נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא — פירוש, ואף על פי שלא הכירו אלא כשהוא קטן. והוא הדין נמי דשרינן הכא ממילא להעיד על חתימת קרובו. והכא לא אתא לאשמועינן הא, משום דפשיטא ליה, דהכא אינו מעיד על קרובו בשום דבר אלא על כתב ידו, ואין זה מעלה ומוריד לקרובו כלל. ונראין הדברים דהוא הדין שהדיינין המקיימין העדות יכולין להיות קרובים לעדי השטר, שהרי אינן דנין על קרובם כלום. אבל צריך שלא יהיו העדים המעידים על הכתב והדיינין המקבלין עדותן קרובין אלו לאלו, ואף על פי שהדיינין המכירין חתימות ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם, ואפילו העד נעשה דיין, משום דקיום שטרות דרבנן, כדאיתא לעיל; אפילו הכי יש לחוש בזה משום לתא דעלמא, שלא יהיו הדיינין קרובים לעדים, שהוא פסול כדאמרינן בירושלמי: אין מעידין לא זה על זה ולא זה עם זה ולא זה בפני זה. ושם פירשו הטעם, שאם הוזמו הרי הן נהרגין על פי קרוביהן שהעידו עמהם או שדנו אותם. ולפי הטעם יכולין דיינין לדון שטר שהוא חתום בקרוביהם, דהא בעדות בשטר ליכא הזמה, שמא איחרוהו וכתבוהו וכדפירש רש"י בסנהדרין. אבל אין זו שיטת גמרא דילן, דהזמה מילתא אחריתי הוא ומעלמא קאתי להו עונש, וכדאיתא במסכת סנהדרין (דף כח.) גבי הא דתנן: שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן הרי אלו שלש עדיות, והן עדות אחת להזמה. וטעם פסול דקורבא בגמרא דילן גזרת מלך הוא, שלא יהא הדבר נגמר על פי קרובין, שהם כגוף אחד, וכשהעדים קרובים זה לזה אינן חשובים אלא כעד אחד, וכשהעדים קרובים לדיינין הרי הוא כאילו העד עצמו נעשה דיין אחד שהעיד, ואין כאן דין שלם; וכיון שכן, יש לגזור זה אפילו לקיום שטרות דרבנן, שלא יקבל דיין עדות קרוביו. וכן דעת מורי הר"א הלוי ז"ל. אבל יש מרבותי אומרים, דבקיום שטרות, כיון שהעד שהעיד נעשה דיין, אף נעשה דיין על עדות קרובו. וכן היתה הדעת מכרעת. ודכולי עלמא צריך שלא יהו עדי הקיום קרובים זה לזה, דאם כן אין כאן אלא עד אחד, וכן אתה אומר בדיינים; [ו]צריך גם כן שלא יהיו העדים ולא הדיינים קרובים לא למלוה ולא ללוה, שאם כן, הרי השטר נגבה בעדות קרובים או בדיינים קרובים. נמצאת אתה אומר שלא הותרה קורבה בקיום, אלא שיהיו המקיים או הדיין קרוב לעד החתומים, או שיהא העד קרוב לדיין לדעת קצת [רבותי] ודעתי. ובשאר מילי כולהו הקרוב פסול. הריטב"א ז"ל:

גמרא: הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: והוא שיש גדול עמו — לא קאי אלא אקיום שטרות ואיצתה בהינומא, דאפוקי ממונא נינהו; דאילו אתרומה ובית הפרס ובתחום שבת, אי כשיש גדול עמו, תיפוק ליה דאותו גדול נאמן לבדו. שיטה ישנה:

והוא שיש גדול עמו — דייקי קצת רבנן ז"ל דדווקא גדול עמו בעינן, אבל רחוק לא בעינן; כי אף על פי ששני העדים המקיימין קרובים לעדים החתומים, הרי הם כשרים אם אינם קרובים זה לזה. וכן נראין הדברים, אף על פי שהיה אפשר לדחות הראיה, דהכא מאי דאצטריכא ליה למימר לפום מתניתין נקט, דאילו במתניתין לא אתא לאשמועינן מידי אלא לענין קטנות. והא דבעינן גדול עמו היינו לדברים השנויין במשנתינו שצריך שני עדים, כגון זה אומר כתב ידו של אבא, וכגון שמעיד על האשה שיצאת בהינומא; אבל לעניין תרומה אין צריך לצירופו של גדול, ואם כן באותו גדול סגי, דהא מעלין לתרומה על פי עד אחד. ואף על גב דאוקים להא דתרומה כרבי יהודה דסבר אין מעלין לתרומה על פי עד אחד, וכדאיתא בגמרא, הא מתניתין בתרומה דרבנן היא ואפילו לרבי יהודה מעלין לתרומה על פי עד אחד, דמתרומה דרבנן ליוחסין לא מסקינן כדאיתא בפירקין דלעיל. ולעניין תחומין דרבנן נמי בעד אחד סגי, וכן לטומאת בית הפרס. הריטב"א ז"ל:

משום דאית ליה אימתיה — וכשמלמדו נותן עיניו בכתיבתו, וכדי לכתוב כמותו. אבל אביו דליכא אימתא כו'. תלמידי הר"י ז"ל:

אבל אחיו דלא הא ולא הא אימא לא קמ"ל — פירוש, ומתניתין לא זו אף זו קתני, ומסתברא דכיון דקתני אחיו דלא הא ולא הא, הוא הדין לאדם רחוק דעלמא, דמאי שנא. ותנא דמתניתין נקט הנהו, דמסתמא שכיח גביה וידע כתבא דידהו. הריטב"א ז"ל:

וכבר כתבתי במתניתין מה שכתבו תלמידי הר"י ז"ל בזה. והרא"ש ז"ל כתב בתוספותיו וזה לשונו: זה כתב ידו של אחי. ודווקא אהני תלת, אבל איניש דעלמא לא מפורש בירושלמי, ע"כ. ועיין בפסקין:

הימנוהו רבנן בדרבנן — ואם תאמר: וכיון דמילתיה דרבנן הוא, למה אינו נאמן להעיד אפילו כשהוא קטן, לגבי תרומה וכולהו איסורין? דהא נאמן קטן בבדיקת חמץ, כדאמרינן בפרק קמא דפסחים: "הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו קטנים", ופירש טעמא התם משום דבדיקת חמץ דרבנן. ויש לומר דהתם רגלים לדבר, לפי שבדיקת חמץ מצויה בכל שנה וכולם מתעסקין בה, הילכך אפילו תינוקות דייקי בה [מה שאין כן באידך דמתניתין, דלא דייקי בה] טפי ואמר בדדמי. ובפרק הגוזל האמינו קטן לומר: בכאן יצא נחיל זה, כשהיו בעלים מרדפין אחריהם ואלו מסיחין לפי תומם ואומרים: מכאן יצא נחיל זה. והיינו טעמא משום דהתם קנין דרבנן, כדאיתא התם; ובכהאי גוונא שבעלין מרדפין אחריהם והם מסיחין לפי תומם, רגלים לדבר דקושטא אמרו, והוא שאומרים כן לאלתר כדאיתא בירושלמי. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון שיטה ישנה: ואית דגרסי התם בדיק ליה. ויש לתרץ לאותה גירסא, דהתם מהמניה משום דאי בעו מצו למבדקיה השתא בפנינו, והרי בידם לתקן. וליכא לאקשויי תרומה נמי הרי בידו להאכילו בתרומה, דאיכא למימר קטן לא יכול להחזיקו בתרומה דאין מעשיו כלום. וקשיא לי, אם כן בית הפרס דבידו לתקן ולנפח אמאי לא הימנוהו עליו בקטנו? ויש לומר, דילמא קטן לא ידע למנפח, וידע לבדוק מחמץ, שרגיל בו. אמי"ץ. ועוד יש לומר, התם דשב ואל תעשה הוא, הימנוהו שלא להצריכו בדיקה; אבל לעשות מעשה על פיו, כגון לתת תרומה ולעשות טהרות בבית הפרס ולאפוקי ממונא, לא מהמנינן להו. אי נמי יש לומר, דברים הקבועים לעולם, כגון מצות בדיקה שקבועה בכל שנה, בההיא מהמנינן להו בדרבנן. ולא נהירא, דאם כן בתחומין אמאי לא? ובעירובין פרק כיצד מערבין נמי גרסינן גבי תחומין: לא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל, ואפילו עבד ושפחה נאמנין; ואילו קטן לא קתני. וטעמא דעבד ושפחה דמהימני, מפני שגם הם מוזהרין במצות שבת כמו האנשים; ועוד, דשבת היא מצוה תדירה בכל שבוע, ובדברים שהם ענין צרכי הבית ותדיר בכל יום נשים נאמנות אפילו בדאורייתא, כגון בניקור בשר ובמליחתו ובספירת נדה. ע"כ:

וזה לשון הרשב"א ז"ל: יש לומר דהתם שאני, דהא מוקמינן לה כדאמרי: אנן בדקנוה, דכיון דאינהו גופייהו בדקו לה, דייקי טפי; אבל הכא דילמא אמרי בדדמי. ואפילו לספרים דגרסי התם: כגון דאמרי בדיק ליה, איכא למימר דכיון דבדיקת חמץ שכיח בכל שתא וכלהו מתעסקין בה, אף תינוקות, דייקי בקטפי. אבל בדמיון כתיבות, אי נמי באשה יוצאה בהינומה, ודאי לא דייקי בה כולי האי, דבשמחה בעלמא תינוקות עסוקין ולא דייקי בעיקר מילתא שפיר, כן נראה לי. ע"כ:

כיון דרוב נשים וכו' גלויי מילתא בעלמא הוא — אין פירושו דכיון דגלויי מילתא הוא לא משקר, דהא אין אנו חוששין שישקר מדעת, אלא שיטעה במחשבתו, משום דבקטנו לא דק. ועוד, אם כן בתחומין דגלויי מילתא בעלמא היא, מאי שנא דמהימנינן ליה משום דתחומין דרבנן? אלא הכי פירושו: כיון דרוב נשים בתולות נישאות, לא היינו צריכין לעדות גמורה, אלא בפרסום דתרי בעלמא סגי, ובגלויי מילתא שיצא הדין לאור ויתפרסם הדבר בלא גמגום, וכך פירש רש"י ז"ל. שיטה ישנה:

וליחוש דילמא עבד כהן הוא — ואם תאמר: וכי הוי עבד מאי הוי? דהא ראוי לאכול בתרומה, [ו]למכירה ולשחרור ליכא למיחש כדמוכח בסמוך, ואפילו לרבי יוסי. ותו, כי אמרינן בפרק דלעיל: חלוק גרנות חזקה לכהונה, אמאי לא פרכינן כי הכא, דניחוש דלמא עבד כהן הוא? ולא עוד, אלא דבההיא ליכא לאוקמה דלא כר' יוסי כדאמר הכא, דההיא על כרחך ר' יוסי היא כדמוכח לעיל. ויש לומר, דמתניתין קתני שהוא נאמן עליו לתרומה בתורת כהן גמור, וכדאמרינן לעיל: "כי אמרינן דנהיג ביה מנהג בנים", דאלמא נאמן עליו להאכילו לו ולבניו בתרומה בתורת כהן; וכיון שזה המעיד הוא קטן באותה שעה, איכא למיחש שמא עבד, ונהי דהוא גופיה אכיל בתרומה, אבל לבני ביתו אין להאכיל. אבל בההיא דלעיל, שהמעיד הוא גדול ומעיד בפירוש שהיה מחלק בתורת כהן, תו ליכא למיחש מידי. ע"כ הריטב"א ז"ל:

מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי וכו' — והילכך הכא נמי, כיון שמעיד שהיה יוצא מבית הספר לטבול, ודאי מוכחא מילתא, שכן בדין, שאם היה עבד לא מניחו רבו ללמוד תורה בקביעות עם מלמד, דאסור לאדם שילמד את עבדו תורה. תלמידי הר"י ז"ל:

ולא והתניא וכו' — פירוש, ובלא זה לרבי יהושע בן לוי בלחודיה לא תקשי ולא מידי, דהוה יכילנא לשנויי דשאני בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, וכמו שחילק הרמב"ם ז"ל בהלכות תלמוד תורה לגבי לימוד הבת דהויא לה כאילו מלמדה תיפלות. ומיהו במתניתין דקתני יוצא מבית הספר, דסתמו היינו תורה שבכתב, הילכך קשיא, כן נראה לי:

לאכול בתרומתו בתרומה דרבנן — פירוש, לתרומה דרבנן מהימנינן להו אבל לא להאכילו בתרומה דאורייתא. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. וקשיא ליה למורי יצ"ו, והא אתי לאסוקיה מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא? ותירצה, בתרומה דרבנן בחוצה לארץ, דליכא למגזר משום תרומה דאורייתא. אי נמי בתרומה דרבנן בארץ, ולרבי יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, שאין מעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא, דהוי כמאן דמסקא ליה ליוחסין, כדאמר רבי יהודה דאין מעלין לתרומה על פי עד אחד משום דהוי כמאן דמסקינן ליה ליוחסין. וכן משמע מדתריצנא לעיל: וכי מסקינן ליוחסין מתרומה דאורייתא, מתרומה דרבנן לא מסקינן; ומינה משמע דמתרומה דרבנן לא מסקינן לדאורייתא, כיון דלא מסקינן מינה ליוחסין. ומתניתין ודאי ר' יהודה כדמוקים לה לקמן, דאמרינן: תנן כמאן דאמר אין חולקין וכו', ומפרשינן טעמא דר' יהודה משום דמעלין מתרומה ליוחסין. ר"ת. שיטה ישנה:

דף כח עמוד ב

וזה לשון הרשב"א ז"ל: לטבול ולאכול בתרומתו וכו' — ואם תאמר: אתי לאסוקיה מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא? איכא למימר בתרומת חוצה לארץ, דליכא למיחש. ע"כ:

ושהיה חולק וכו'. ודילמא עבד כהן הוא וכו' — פירוש, היכי יהבינן ליה אפומא דהאי אפילו תרומה דרבנן, ודילמא עבד כהן היה כשחלקו לו על הגורן, ועכשיו נשתחרר או נמכר לישראל? שיטה ישנה:

תנן כמאן דאמר אין חולקין וכו'. וכיון דפלגו ליה לדידיה, הרי זה כמי שמעיד שראו חולק על הגרנות בחזקת כהן ולא בחזקת עבד, [ו]מהמנינן ליה להאכילו בתרומה דרבנן:

וכתב הריטב"א ז"ל: תנן כמאן דאמר אין חולקין תרומה לעבד וכו' — כלומר, כרבי יהודה דאמר הכי, וכדמפרש ואזיל.

איכא דקשיא ליה, דהא טעמא דרבי יהודה לפי שבמקומו היו מעלין מתרומה ליוחסין, [ו]ההיא בתרומה דאורייתא היא, ואילו למתניתין אוקימנא בתרומה דרבנן, [ו]לדברי הכל אין מעלין ממנה ליוחסין. ויש לומר, שזה שמעיד עליו – בתרומה דאורייתא הוא מעיד שראהו חולק בגורן, אלא דאנן לא מהמנינן ליה אלא לתרומה דרבנן. וכן תירץ השר מקוצי ז"ל:

במקומו של רבי יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין וכו' — פירוש, לאפוקי מעבד ולאסוקיה לכהונה נמי. אין מעלין מתרומה ליוחסין, פירוש, ואפילו לאפוקיה מחזקת עבד ולהשיא בת ישראל ולישא ישראל את בתו, דדילמא בתורת עבד חלקו לו תרומה. שיטה ישנה:

דילמא עבד הוא — פירוש, [ו]עכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין. תנן כמאן דאמר דאין חולקין תרומה לעבד וכו'. ואם תאמר, אכתי קשה, דילמא עבד כהן הוה, ואפילו ר' יהודה לא קאמר אלא בתרומה דאורייתא, דמעלין ממנה ליוחסין, אבל בתרומה דרבנן דאין מעלין ממנה ליוחסין מודה דחולקין לו בלא רבו, ומתניתין אוקימנא בתרומה דרבנן. ולאו מילתא היא, דוודאי הא דמהימנינן ליה לקטן היינו דווקא בתרומה דרבנן. אבל הא דאמר קטן שהיה חולק עמו בגורן, בתרומה דאורייתא קאמר שראו שחלקו לו תרומה דאורייתא בגורן, דליכא לספוקי בעבד, ועל פיו הוא אוכל בתרומה דרבנן.

ואם תאמר, לרבי יוסי נהי דאין מעלין, מכל מקום הוה ליה למימר שאין חולקין, שמא אחר שישתחרר, כדפריך הכא תלמודא. ויש לומר, משום דלא שכיח כלל שישאל תרומה לאחר שנשתחרר, לא בתורת עבד ולא בתורת כהן, שירא דילמא יבדקו אחריו ויוציאו עליו קול עבד. ולא חיישינן שמא ימכרנו לישראל וישאל תרומה, שהרי מזונותיו על רבו, ואין אדם חוטא ולא לו, ולכולי האי לא חיישינן שיאמר לו צא(י) מעשה ידיך למזונותיך. ותדע שכך הוא, שהרי בפרק נושאין מפרש תלמודא טעמא שאין חולקין תרומה לעבד, משום דילמא אתי לאסוקיה ליוחסין. ואמאי תולה הטעם בזה? לוקמיה אפילו כמאן דאמר אין מעלין, והא דאין חולקין משום דחיישינן פן ישאל אחר שישתחרר, כדפריך הכא תלמודא. וכן מפרש התם טעמא דאין חולקין לאשה, משום גרושה. אלא ודאי משום דלא שכיח כלל, ומכל מקום פריך הכא שפיר דילמא עבד כהן הוה, משום דבחששא כל דהו אין להעלותו לתרומה. הרא"ש ז"ל:

תנן כר' יהודה דאמר אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו — דסבר מעלין מתרומה ליוחסין, ואם כן האי דיהבו ליה בלא רבו, בוודאי לאו עבד הוא. הרא"ה ז"ל:

במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין — קשיא לן, והא מכל מקום נפיק מינה חורבה, דזמנין דמשחרר ליה או דנפק בשן ועין ואתי למיתן ליה תרומה. ואפשר דלכולי האי לא חיישינן, משום דסבירא לן המשחרר עבדו עובר בעשה, וכדאמרן לעיל דסמכינן אאסור לאדם שילמוד עבדו תורה. וליוצא בשן ועין, כיון דמילתא דלא שכיח הוא לא חיישינן, ועוד דאית ליה קלא ולא מהדר איהו בבית הגרנות למיתן ליה תרומה, דעון מיתה הוא. אבל ליוחסין ודאי חיישינן, משום מעלה, דילמא רוצה לישא מיוחסת כדי לבא בקהל. ומיהו מקשי, וניחוש שמא עבד כהן הוא ועכשיו נשתחרר, שהרי הוא בחזקת בן חורין ואין רשות רבו עליו, וכל שכן לעניין יוחסין דחוששין שמא ברח ולא נשתחרר נמי כלל. הרמב"ן. וכן כתב הרשב"א ז"ל:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: במקומו של רבי יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין — איכא דקשיא ליה, אכתי היכי חולקין תרומה לעבד אם אין רבו עמו? והא נפיק מינה חורבה, דזימנין דנפיק לחירות, או דזבין ליה ישראל, ואזל ושקיל תרומה. ויש לומר, לשחרור לא חיישינן כיון דקיימא לן כל המשחרר עבדו עובר בעשה. דנפיק נמי בשן ועין לא חיישינן, דמילתא דלא שכיחא הוא. דזבין ליה לישראל נמי לא חיישינן, דמשוי נפשיה בעון מיתה דקא אכיל, כיון שרבו חייב במזונותיו.

והא דאמרינן דמהימני לומר שהמקום הזה בית הפרס, ליכא לפרושי כגון שהיה בחזקת טומאה. דאהא לאו מהימני, לאפוקי מחזקה דאורייתא. אלא כגון שהיה בחזקת טהרה, ובזו נאמנים לעשותו בית הפרס, לומר שהם תולין עליה, לא אוכלין ולא שורפין, כיון שהוא מדבריהם. והא דאמר רב יהודה: מנפח אדם כו' עד ברגל, כתיבנא לה בעירובין. ועד כאן היינו באין בשבת וכו' עד סוף פרקא, ותו לא מידי:

סליק פרק שני