שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ב/דף כד

דף כד עמוד א

וזה לשון הרמב"ן: נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה — איכא דרמי הכא, להשיאו אשה אמאי לא? הא אמרינן בפרק עשרה יוחסין: ותבדוק נמי איהי בדידיה? ומהדרינן: לא הוזהרו [כשרות לינשא לפסולות, אלמא לפסולי כהונה לא הוזהרו]. ולממזרים ולשאר פסולי קהל לא חששו, משום דמכירין ישראל פסולין שביניהם. וביבמות בפרק החולץ נמי אמרינן: זיל גלי או נסיב בת מינך, אלמא אי גלי למקום שאין מכירין אותו יהבה ליה אתתא ולא חיישינן לפסולי קהל?

איכא דמפרש, דבאיכא עליה קלא דהוא פסול, ולעניין יוחסין חוששין לקול, דהא דאמרינן אין ערעור פחות משנים, לפסלו ממש שלא להעלותו על פי היחיד; אבל כי ליכא קלא לא. ואיכא למימר נמי דהך ברייתא סתמא כר' מאיר, דסבירא ליה כל המשפחות בחזקת פסולות עד שיודע לך שזו כשרה, ומתניתין דקידושין – אי כרבנן, דסבירא להו כל המשפחות בחזקת כשרות עד שיודע לך שזה פסול, משום הכי לא בדקינן בפסול קהל, וסיפא דההיא לוים וישראל מוסיפין בשקרא עליה הערעור. ואי כר' מאיר, בין ברישא בין בסיפא בדקינן אפילו בפסולי קהל, ואפילו איהי בדידיה. וכי אמר דזיל גלי או נסיב בת מינך, משום דסבירא לן כרבנן, דהכי הלכתא, ומעשים בכל יום שמשיאין להם נשים על פי עצמן ולא ידעינן אי מישראל נינהו או פסולין, דכיון דקיימא לן דמי שבא ואמר ישראל אני נאמן היכא דלא איתחזק לן דע"ג הוה, כדאמרינן בפסחים (דף ג:): ההוא ע"ג דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אלמא מחזיקין ליה בישראל, וקיימא לן דכל ישראל בחזקת כשרים הם עומדין עד שיודע שזה פסול, משיאין להם ואין חוששין.

ובספר הישר מתרץ, דלהשיאו אשה לאו דווקא, אלא באומר אינו נאמן ליוחסין, לומר שאין כהן שהוא בדוק נושא בתו. וכן משפחות שבודקות, כגון של מזבח ודוכן וסנהדרין, אין משיאין לו, שלא יעשה משפחתם עיסה שאין בה כשר לעבודה ולדוכן. ודמיא לההיא דתניא בפרק קמא: אבל עדות אשה לבתה הוולד שתוקי, כלומר "ובתה" לאו דווקא, הכא נמי להשיאו אשה, לייחס זרעו לכהונה קאמר. והוא הדין דהוה ליה למיתני: ואין נאמן לעבודה, אלא חדא דאית ביה כולהו נקט. וזה הדרך עיקר. אבל הלשון אינו מחוור.

ולפי דעתי, שכל כהן בודק בפסולי כהונה, ויתברר מדברינו שם במסכת קידושין. ולהשיאו אשה, היינו להכשיר בתו ואלמנתו לכהן. ודעת רבינו תם ז"ל, שאין בודק אלא משום עבודה ולא להכשיר זרעו בכך, והוא מותר בכל הנשים כישראל:

וזה לשון הרא"ש: ואינו נאמן להשיאו אשה — פירש רש"י, להשיאו אשה מיוחסת, משום מעלה דיוחסין. וקשה לרבינו תם, דהא אמרינן בעשרה יוחסין גבי ההיא, משום דהנושא אשה צריך לבדוק בד' אמהות, דדווקא כהן בודק אבל אשה אינה בודקת, דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין? ונראה לרבינו תם, דלהשיאו אשה דכוליה שמעתין היינו אשה בדוקה מארבעה אמהות, כדתנן בעשרה יוחסין: הנושא אשה צריך וכו'. ואז אין צריך לבדוק אחר בתו, ומותרת לכהן המשמש על גבי המזבח, ובנו נמי משמש על גבי המזבח בלא בדיקה. והכי קאמר: אינו נאמן להשיאו אשה בדוקה להתיר בנו ובתו.

ומיהו תמיה לי, אמאי קאמר דאינו נאמן לגבי מזבח לעניין בנו ובתו? בדידיה נמי מצי למיתני: נאמן להאכילו בתרומה, ואינו נאמן לעבוד על גבי המזבח. וכולה שמעתין דמצרכינן בדיקה היינו כר' מאיר, דאמר: הנושא אשה צריך לבדוק בקרובותיה בארבע אמהות; אבל רבנן דאמרי התם: כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות, אין צריך עד אחד אפילו ליוחסין, כל שכן לתרומה. ואיבעי לאוקמי שמעתין כרבנן? אית לך למימר, לאוקמי במקום שיש ערעור קול, כדאמרינן התם: וקרא עליו ערעור, צריך לבדוק אחריו. פירוש, ערעור דקול. וכן הני דאתו לקמיה דרבי חייא ולקמיה דרבי, ומצרכינן להו עדות אף לתרומה, היינו דנפק עליו קול. והכי קיימא מההוא דאתא לקמיה דרב, א"ל זיל גלי או נסיב בת מינך; ומה מועיל לו שיגלה? הלא יבדקו אחריו? אלא ודאי היכא דליכא ערעור דקול אין צריך בדיקה:

שלי חדש ושל חברי ישן — לקמן פירש רש"י: חדש, לפני העומר. ולא נהירא, דכי משני הכא: בדמאי הקילו, בחדש מאי איכא למימר? ועוד, לא מצינו שנחשדו עמי הארץ על החדש. ועוד, הוה ליה למימר: שלי חדש ושל חברי אינו חדש. ורשב"ם פירש, דבשנת שביעית קיימינן, וקאמר: שלי חדש וגדל בשביעית, ואסור להשהותו עד לאחר הביעור, ושל חברי ישן וגדל בשנה שעברה, ומותר להשהותו. והכי תנן במסכת שביעית: וורד ישן שכבשו בשמן חדש, וקרי ליה של שביעית חדש ושל אשתקד ישן. ולא תיקשי להא דמתרץ בדמאי הקילו, איסור שביעית מאי איכא למימר? דאיכא למימר דלא חייש לתרוצי אשביעית, דפשיטא ליה לתלמודא דר' יהודה מקיל בשביעית, משום דבאתריה דר' יהודה חמירא להו שביעית, כדאיתא בגיטין פרק הניזקין: ההוא דאמר ליה לחבריה, דיידא בר דיידתא. א"ל: תיתי לי דלא אכלי פירות שביעית מעולם.

ולא נהירא לרבינו תם, שהרי סתם עמי הארץ, דהיינו חמרין, אין חשודין על השביעית, דתנן בבכורות בפרק קמא: החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית; החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר. פירוש, מעשר שני. מדקתני "חשוד", מכלל דמסתמא אין חשודין לא על מעשר שני ולא על שביעית. אבל מעשר ראשון נחשדו עמי הארץ. ובמסכת דמאי תנן: הנותן לפונדקית, מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה; אבל אשביעית לא חיישינן, אלמא דעמי הארץ אינם חשודין על השביעית. אף על גב דתנן במסכת דמאי: המוליך חטים לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ, אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית, דלא חשידי למיחלף? משום כותי נקט שביעית. או אי נמי מיירי בחשוד ודאי. וכן הא דמייתי בפרק קמא דחולין: הנותן לשכנתו עיסה לאפות, אינו חושש וכו', ואם אמר: עשה לי משליכי, חושש משום שביעית ומשום מעשר? התם נמי מיירי בחשוד ודאי, אבל סתמא אינם חשודין.

ופירוש רש"י נראה לרבינו תם עיקר, ומשום רבותא נקטיה, אף על פי שמזלזל את שלו ומוסיף שבח על חברו, לא מיחזי כגומלין. ומיהו כי פריך מדרבנן לרבנן, לא משני דילמא הכא ודאי חיישינן לגומלין משום שמוסיף דברים אחרים לשבח את של חברו, משום דאם תמצי לומר דלא חיישינן לגומלין, משום הכי לא חייש טפי.

בשכלי אומנותו בידו — פירש רבינו חננאל: זה שאומר עליו כהן הוא, כלי אומנות הכהן בידו, שדרך הכהן להוליך בידו כלי גללים וכלי אבנים שאינם מקבלים טומאה; ובזה ניכר שהוא כהן ומשתמש בכלים טהורים, ומתרחקין ממנו טמאים מלטמאו:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: ואינו נאמן להשיאו אשה וכו' — קשיא לן: להשיאו אשה אמאי לא? דפסולי קהל לא חיישינן מסתמא, והכי אמרינן התם ביבמות: זיל גלי או נסיב בת מינך, אלמא דאי גלי מוקמינן ליה בחזקת כשר ומנסבי ליה. אי משום פסולי כהונה נמי, הא קיימא לן: לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין. ואיכא דמוקים לה כגון דנפק עלה קלא דפסלות, ואף על גב דקיימא לן דאין ערעור פחות משנים, הני מילי לפסולין ממש, אבל לעניין יוחסין חיישינן דמעלה עשו ביוחסין, והיינו דנאמן לתרומה ולא להשיאו אשה.

ואיכא מאן דאמר דמתניתין ר' מאיר, דאמר: כל המשפחות בחזקת פסולות, ופליגא [א]רבנן דקסברי דכל המשפחות בחזקת כשרות, וקיימא לן כוותייהו, וזהו שנוהגין עכשיו להשיא כל אדם על פי עצמו, דוודאי נאמן לומר ישראל הוא כדמוכח בפסחים בההוא עובדא דאמרינן בההוא נכרי דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, וכיון דנאמן לומר שהוא ישראל, הרי הוא בחזקת כשר כרבנן.

ורבינו יעקב ז"ל פירש, להשיאו אשה לאו דווקא, אלא כלומר לעניין יוחסין שיהא אצלנו בחזקת מיוחס, להעלות בנו לעבודה או לסנהדרין, או להשיא בתו לכהן הבא לישא ורוצה לבדוק. ולפי דעת רבינו נ"ר חובה עליו לבדוק, שאין שום כהן רשאי לישא בלא בדיקה משום משפחה שאינה מוחזקת, כמו שמוכיח במסכת קידושין, ואינו נאמן אצלנו שיהא בחזקת מיוחס על פי עד אחד בלא שנים.

ופרישנא דר' יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מפלגי, לאו אדינא פליגי, כלומר: אי דינא לאסוקי מתרומה ליוחסין, דאם כן אשתכח דבלא כלום פליגי. אלא בהא פליגי, דר' יהודה [סבר] דחיישינן דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין, ולאו מן דינא, אלא דמאן דחזי ליה דאכיל תרומה מחזיק ליה בכהן כשר ומיוחס ויבא להעיד עליו ליוחסין, הילכך כל אסוקי לתרומה נמי כאסוקי ליוחסין דמי, וכיון דכן, לאסוקי לתרומה נמי בעינן שנים. ורבנן סברי אין מעלין, דקסברי דלא חיישינן דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין, הילכך לאסוקי לתרומה בעד אחד סגי לן.

והא דאמרינן: היכי דמי? אילימא דכתיב ביה אני פלוני כהן עד, מאן קא מסהיד עילויה? פירשו בתוספות דדווקא ליוחסין הוא דאמרינן האי טעמא, אבל לתרומה מהימן, דלא גרע ממסיח לפי תומו. ואליבא דרבנן דסברי אין מעלין מתרומה ליוחסין, דאלו לרבי, כיון דליוחסין לא מסקינן ליה הוא הדין לתרומה:

איבעיא להו: מהו להעלות משטרות ליוחסין? היכי דמי? אילימא דכתיב ביה הכי: אני פלוני כהן עד, מאן מסהיד עילוהי? לא צריכא דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי מפלוני וחתימי סהדי. מאי? אמנה שבשטר מסהדי או דילמא אכולה מילתא מסהדי? רב הונא ורב חסדא, חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין — פירוש, האי דמספקא לן, דווקא בלישנא דידיה כי האי דאמר אני פלוני כהן, אבל בלישנא דמסהדי ודאי מהני. וכי מספקא לן נמי, דווקא בהך דשייך למידק בשמא דידיה, אבל אידך מילי דמימרי בשטרא משמא דחד ובלישנא דידיה הא וודאי לא לאסהודי סהדי אתא אלא דאינהו אמר להו הכי. [ע"כ הרא"ה ז"ל]:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: ואינו נאמן להשיאו אשה — תמיה מילתא, להשיאו אשה מאי עדות בעי? דאי להשיאו בקהל ישראל, כל ישראל בחזקת כשרות הם עומדים כדאמר התם: זיל גלי או נסיב בת מינך, מכלל דכל היכא דלא ידעי פסולא דידיה, כי אמר ישראל כשר אני מהימני ליה להשיאו בת ישראל כשרה. ואי משום חללות דהוי פסול לכהונה, להא נמי לית לן למיחש מסתמא, ועוד, הרי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין. ותירץ רבינו תם דלהשיאו אשה לאו דווקא, אלא לומר שאין מעלין אותו ליוחסין שיהא אצלנו בחזקת כהן כשר ומיוחס להעלות בנו לעבודה או לסנהדרין, ולהשיא בתו לכהן בלא בדיקה. דאיתא בפרק בתרא דקידושין, דכהן הנושא אשה חייב לבדוק בד' אמהות ואינו רשאי לסמוך על חזקה של משפחה שהיא בחזקת כשרה.

ואיכא למימר להשיאו אשה ממש, לומר שאין אצלנו בחזקת כהן מיוחס לעבודה ולסנהדרין עד שנתחייבו להשיא אשה בדוקה כהן מיוחס.

למימרא דר' יהודה חייש לגומלין — פירוש, בעד אחד, דאלו בשני עדים הא לא חייש כדקתני סיפא בהדיא.

שלי חדש ושל חברי ישן — פירש רש"י דלא לעניין איסורא קאמר לה, אלא להשביח מקחו של חברו, לפי שהישן משובח מהחדש, כדתניא: ישנות מג' וחדשות מד', וכן עיקר. אבל יש שפירש דלעניין איסורא קאמר; להכי שלו חדש, שלא התירו העומר, אי נמי שלי חדש מג' שנה שביעית, ושל חבירו ישן משנה שלישית. ולא נהירא, חדא דלא אשכחן שנחשדו סתם עמי הארץ לא בחדש ולא בשביעית, וכדכתיבנא בפרק הנזיקין ובפר קמא דחולין. ועוד, כי פרכינן לקמן: "בדמאי הקלו דרוב עמי הארץ מעשרין הן", ניחא לעניין של חברי מתוקן; לעניין של חברי ישן מאי איכא למימר?

עוד הקשה רבינו תם, מדתנן במסכת דמאי: "הנכנס לעיר ואינו מכיר מי הם, ואמר: מי כאן נאמן מעשר? אמר לו: אני איני נאמן אבל חבירי נאמן, הלך ולקח ממנו, ואמר לו: מי כאן מוכר ישן? אמר לו: מי ששלח אותך אצלי מוכר ישן. אף על פי שאין גומלין זה לזה והרי אלו נאמנין", עד כאן. ומדקאמר לשני: "מי כאן מוכר ישן?" מכלל דעד השתא חדש לקח; ואי לעניין איסור הוא, אחר שלקח חדש ולא חש לאיסורא חוזר אחר הישן דהיתרא? אלא ודאי לעניין שבח המקח הוא כדפירש רש"י. וקיימא לן דאף על גב דמוסיף בו דברים אחרים לא אמרי לה להשביח תבואת חברו מתכוון.

וניחוש לגומלים? בשכלי אומנותו בידו — פירוש, דמוכחא מילתא דתגר קבוע הוא ורוצה למכור שלו, ומשום גומלין דאמר הכי:

דף כד עמוד ב

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין – הך בעיא הכי פירושא: אם תמצא לומר מעלין, צריכין שנים להעיד עליו לנשיאות כפים; ואם תמצא לומר אין מעלין, בעד אחד סגי, כדאמרינן "במעלין מתרומה ליוחסין קא מפלגי", דבכל שאר איסור עד אחד במילתא דעבידא לאיגלויי מהימן. אבל ביוחסין בדוקין, כגון מזבח ודוכן, שנים בעינן, דבעד אחד אינו בדיקה. והא דאמרינן: הני מילי תרומה דעוון מיתה, הכי נמי קאמר, דכיון דעוון מיתה הוא, דין הוא שנעלה ממנה ליוחסין, ומיהו כיון שמעלין, צריכין שנים לתרומה תחילה.

ורבינו תם פירש בספר הישר, דכיון דעוון מיתה הוא צריך שנים, וכיון שעל פי שנים – מעלין, או דילמא התם דבצנעה אין מעלין ליוחסין, כיון שעל פי עד אחד, אבל בנשיאות כפים כיון דבפרהסיא, אף על פי שעל פי עד אחד, מעלין ממנו ליוחסין.

דכתיב ביה אני פלוני כהן עד מאן קא מסהיד עלויה — פירשו בתוספות, דהני מילי ביוחסין, אבל לתרומה מסיח לפי תומו הוא ונאמן כדלקמן.

הכי נמי כיון דפרשי ידייהו אתו לאסוקינהו — פירוש, ומיהו שאמר הכתוב: "ויגואלו מן הכהונה ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו בקדש הקדשים", דמשמע שלא העלם ביוחסין וזהו "ויגואלו", ופסלם עוד מלאכול בקדשי הקדשים, ולא קשיא ליה אמאי לא העלם ליוחסין? דהתם הוראת שעה היתה, לפי מה שראה שחזקתם שבבבל אינה חזקה כל כך להעלותם לכהונה בשבילה.

ומפרקינן, שאני הכא דריע חזקייהו משום דלא אכלי בקדש הקדשים — ולקדשי קדשים גופייהו לא אתו לאסוקינהו, דכיון דאמר להו שלא יאכלו מקדש הקדשים קלא איכא עלייהו בהכי. אבל ביוחסין איכא למיחש דילמא גלי ואתו לאסוקיה בעדים דקא חזו דאכיל בתרומה.

ואקשינן, אלא מאי גדולה חזקה. פירוש, בעיא דתלמודא היא, ולא מאן דמקשה מעיקרא קשיא ליה הכי, אלא דגמרא קשיא לה: אי אמרת בשלמא מעלין מתרומה ליוחסין, היינו דגדולה חזקה, דאף על גב דאיכא למימר לא ניכלו כי היכי דלא ניסקינהו ליוחסין, כיון דמעיקרא אכלי לא חיישינן. אלא אי אמרת אין מעלין, אי נמי משום דריע חזקייהו, הכא מאי גדולה חזקה? דמשמע דאף על גב דהשתא אית לן למימר מדינא דלא ניכול משום חששא דאיתיה לידא בה, לא חיישינן להכי. ולאו היינו תבריה דמאן דמקשה. ואין פירוש זה נכון.

ורש"י ז"ל פירש כן: מאי גדולה חזקה? מה לנו להשבית חזקה ושלא להעמידן על חזקתן? ומפרקינן, דאף על גב דאיכא למגזר משום תרומה דאורייתא, לא גזור.

ואיכא דאמרי הכי קשיא ליה: אלא מאי גדולה חזקה? אי אמרת בשלמא אין מעלין ליוחסין לא מנשיאות כפים ולא מתרומה, היינו דגדולה חזקה, דמוקמינן להו בחזקתייהו. אלא אי אמרת מעלין, אי הכי בבבל היתה להם חזקה שהיו ראויין לעלות ממנה ליוחסין, וכי אסקינהו עזרא לארץ ישראל גרע חזקתם לפי מה שראה בדורו ואמר דלא אכלי בקדשי הקדשים ואין מעלין אותן ליוחסין, אם כן מאי גדולה חזקה? הא מיגרע גרעה לה, והיאך אנו למדין מכאן שגדולה חזקה? והרי אם היו מעמידין אותן (ונ"ל) על חזקתן – היו מעלין אותן, ואדרבה מכאן נראה שאינה גדולה, וכל מקום שיש לחוש אין הולכין אחר החזקה. ומיהו הא לא מקשינן, אמאי לא העלם? שהוראת שעה היתה, כדאמרן.

ומפרקינן, אין הכי נמי דגריעא דלא מסקינן ליוחסין, ועדיפא דאכלי בתרומה ואף על גב דאיכא למגזר. וזהו פירוש נכון:

וזה לשון הרא"ש ז"ל: אי בעית אימא רבי יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מיפלגי האי אי בעית אימא לא קא מתרץ, אלא קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה.

הקשה ר' שמואל מורדוס, היכי בעי למימר מעיקרא דטעמא דרבי יהודה משום גומלין? הא על כרחך בלא טעמא דגומלין נמי סבר רבי יהודה בהדיא דמעלין מתרומה ליוחסין, כדאיתא בסוף פרקין, דרבי יהודה סבר דאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו. ויש לומר, דסלקא דעתין מעיקרא, אי לאו טעמא דגומלין לא היינו מפסידין לכהן זה תרומתו שראוי לחלוק לו על פי חברו כדי לומר מעלין, אדרבה היה לנו לומר דאין מעלין כדי שלא יפסידוהו תרומתו. ואף על גב דגבי עבד אמרינן לקמן דרבי יהודה דאין חולקין לו תרומה משום ד(אין) מעלין, ולא אמרינן יחלקו לו ולא יעלו, דאין כל כך הפסד אם לא יחלקו בלא רבו.

במעלין מתרומה ליוחסין קא מיפלגי — תימה, מאי פלוגתא שייך בה ובאיזו סברא נחלקו? נימרו תרווייהו מעלין ולא צריכי בתרומה שני עדים, או נימרו תרווייהו אין מעלין ולא היה צריך אלא עד אחד בתרומה. ויש לומר דבהך סברא פליגי, מר סבר חיישינן שמא יעלו מתרומה ליוחסין, לפיכך מצריך שני עדים, ומר סבר לא חיישינן.

מאי אמנה שבשטר קא מסהדי — תימה, אי לא מסהדי אכולה מילתא ולא ידעי אי כהן הוא, אם כן הא דתנן בגט פשוט גבי שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת, אם היו משולשין יכתבו כהן. והיכן מפקינן ממונא מכהן? כיון שאין העדים מעידין עליו, יש לחוש שמא ישראל הערים וכתב שטר בשם חברו כהן. יש לומר, דהיכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון פשיטא דאכולא מילתא קא מסהדי, והתם ודאי מעלין משטרות ליוחסין. כי קא מיבעיא ליה היכא דלא הוחזקו, חד אמר מעלין.

ואם תאמר, אמאי לא חשיב ליה בהדי הנך דתנן בעשרה יוחסין, אין בודקין מן המזבח ולמעלה? ויש לומר משום דפשיטא היא, דהיינו עדים גמורים, ועדים לא קא חשיב. ואם תאמר: אמאי לא חשיב תרומה ונשיאות כפים, למאן דאמר מעלין? ואומר רבינו תם דתרומה בכלל מזבח, [ו]נשיאות כפים בכלל דוכן, אף על גב דדוכן דהתם מיירי בשיר כדמשמע בגמרא, מאן דאמר מעלין מוקי לה בדוכן דכהנים בגבולין:

מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין — פירוש, חיישינן שמא יעלו מנשיאות כפים ליוחסין, ועד שמעידין עליו שנים לא ישא את כפיו, או לא.

שאני הכא דריע חזקייהו – פירש רש"י, שהכל רואין ששאר כהנים אוכלין קדשי מזבח והם לא אכלי.

וקשה לפירושו, דאכתי תיקשי למאן דאמר מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, מאי איכפת לן אם לא מצאו כתבם? הא הוו פרסי ידייהו בגולה, וליסוקינהו מנשיאות כפים ליוחסין.

ומפרש רבינו תם, דהיינו דריע חזקייהו, כיון שנקראין בני ברזילי הגלעדי ולא מצאו כתבם, משמע דזרים נינהו. מיהו קשה, מעיקרא קודם שידע דריע חזקייהו, אמאי פריך "אתי לאסוקינהו"? הוה ליה למפרך "ליסקינהו", ואמאי נגואלו מן הכהונה?

ויש לומר דלאו פירכא היא מעיקרא, דבגולה לא הפרישו הפסולין עד שעשאם עזרא כסולת נקייה, ואף המחזיקין עצמן בחזקת כשרות פסל, כדכתיב "ויגאלו מן הכהונה", הילכך פשיטא ליה דאותה חזקה של נשיאות כפים בגולה לא הועילה להם ליוחסין, דאף אותם שנתערבו בגוים היו מחזיקין עצמם בחזקת כהנים עד שפסלם עזרא. אלא הכי פריך: אתי לאסוקינהו על ידי נשיאות כפים של עכשיו, הואיל והפריש הפסולין. ומשני דריע חזקייהו, כדפרשינן. [עד כאן הרא"ש ז"ל]:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין – כלומר, אי חיישינן דילמא אתי לאסוקי ליוחסין.

תיבעי למאן דאמר מעלין, הני מילי תרומה דעון מיתה – כלומר, דכיון דחמירא כולי האי, דינא הוא דניחוש דילמא אתי עלמא למיטעי לאסוקי מינה ליוחסין, אבל נשיאות כפים דאיסור עשה לא, וכיון דכן, מעלין לנשיאות כפים בעד אחד. או דילמא אפילו למאן דאמר אין מעלין, הני מילי תרומה דמתאכלא בצינעא; אבל נשיאות כפים דבפרהסיא, כולי האי לא מחציף איניש, ובהא ודאי דינא הוא דחיישינן דילמא אתי למיטעי עלמא בתריה לאחזוקי בכהן גמור לאסוקי ליוחסין. וכיון דכן, לא מסקינן לנשיאות כפים אלא בשני עדים, דומיא דיוחסין, לאסוקי לנשיאות כפים כאסוקי ליוחסין דמי, כדאמרן. והיינו נמי בעיין מעיקרא, אם מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, אי בעינן להעלותו לנשיאות כפים שנים, או מעלין על פי עד אחד, דהא בהא תליא כדפירשתי.

כיון דפרסי ידייהו אתו לאסוקינהו – דמשמע לן דבבבל בכל דיני כהונה היו נוהגין בכל מה שאיפשר בחוצה לארץ, והיינו דקשיא לן, ניחוש דילמא אתי לאסוקינהו. וכי תימא, ואמאי לא קשיא ליה היא גופא, כיון דפרסי ידייהו אמאי לא אסקינהו? יש לומר דהא לא קשיא ליה, דעזרא לפי מה שראה בבבל חזקתן בכל אחד נהג בהן, ואיהו ידע טעמא אמאי לא אסקינהו, דלא הוי מוחזקין גביה במעלי. אבל הא אכתי קשיא לן, כיון דהכי הוא, אמאי לא חייש עזרא דילמא אתי לאסוקינהו כיון דפרסי ידייהו, אם איתא דקיימא לן דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין. ומהדרינן: שאני הכא דריע חזקתייהו. ומסברא לפרושי, לפי שאבד כתב היחוס שלהן, חוששין שמא נאבד לדעת, ודבר מפורסם היה וידוע לכל. ורבינו שלמה ז"ל כתב דריע חזקתייהו, כיון שלא היו אוכלים בקדש קדשים. והראשון מחוור יותר:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אי בעית אימא ר' יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין — פירוש, וטעמא דר' יהודה לא משום גומלין הוא, אלא משום דסבירא ליה מעלין מתרומה ליוחסין, וכיון דכן, כל אסוקי לתרומה כאסוקי ליוחסין ובעי תרי. ורבנן סברי דאין מעלין מתרומה ליוחסין, הלכך לתרומה בחד סגי, דעד אחד נאמן לאיסורין.

ואם תאמר, מכל מקום שמע מינה נמי דרבנן לא חיישי לגומלין בחד, ותיקשי רבנן אדרבנן? ויש לומר, דלרבנן משנינן כדאמר כשכלי אומנתו בידו, ולא אתיא השתא אלא לשנויי מדר' יהודה אדר' יהודה, דלא מצטרכי לומר כדשנינן לעיל דבדמאי הקלו.

איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין – פירוש, נקט יוחסין, משום דכל היכא דסמכינן אשטרא ונימא דאכולה מלתא קא מסהדי הרי הוא כשר אף ליוחסין. ומיהו בכלל בעיין הוא אם מעלין משטרות לתרומה, דכל דאמרת דאמנה שבשטר בלחוד מסהדי, אף הוא ודאי אפילו לתרומה אין מעלין אותו.

דכתיב ביה אני פלוני כהן לויתי וחתימי סהדי מאי וכו' – דווקא בהא הוא דמבעיא לן, אבל בשטר שכתוב בלשון "פלוני כהן לוה" פשיטא דאכולא מלתא מסהדי. והא דתנן לקמן בפרק בתרא דמכילתין: העורר על השדה וכו', עשאה חברו סימן לאחר והוא חתום עליה בעד – איבד את זכותו, ההיא אפילו כתוב השטר בלשון בעל דבר, דכיון דממונא דידיה ועבד ביה חבריה מעשה וחתם עליה, הא ודאי (אודי אודוי) [אודויי אודי] ליה. ולא דמיא להא דהכא, ולא שייכי עדים במילתא וליכא דררא דממונא גבייהו, וכיון דכן, איכא למימר דלא קפדי אלשון בעל דבר, דאינהו אמנה שבשטר מסהדי. ומאי דדמיא להא דהכא היינו כגון שיש בשטר אחד קרקע ממונא לשם ראובן, אם יש ראיה לראובן בשטר זה שהשדה שלו, מי אמר כן, אמכירת קרקע בשטרא מסהדי, או דילמא אכולה מילתא מסהדי ואף על פי שכתוב בלשון בעל דבר. ונראין דברים דלאו סהדותא היא, דעד כאן לא איבעיא לן הכא אלא בדבר שהוא משמו של בעל דבר, דאפשר דדייקו עדים אמכירתו, אבל בההיא דאתי למה להו למידק? והיינו דקתני התם: "והוא חתום עליה עד, איבד את זכותו"; הא אין עצמו חתום עליה, לא איבד את זכותו. ודווקא כשכתוב בלשון בעל דבר, אבל כתוב בלשון עדים, אכולה מילתא מסהדי ואי לאו דידעי דדידיה היא לא הוו כתבי הכי, וכן היה אומר מורי ז"ל. אלא שהוא אומר, דכי הא מילתא מפיהם ולא מפי כתבם ואין למדין ממנו. לגבי תרומה ויוחסין היא דמייתינן לראיה, דאפילו בעדים מסיחין לפי תומם מסקינן לתרומה ויוחסין; אבל לעניין ממונא, עדות בעל פה בעינן או בשטר גמור, אבל עדות זו שכתב אגב גררא אינו נדון בשטר לעניין זו ואין מוציאין בו ממון מרשות אחרים. והא דאמרינן: אילימא דכתוב אני פלוני כהן עד, מאן מסהיד עליה? פירשו בתוספות דמכל מקום לא גרע ממסיח לפי תומו שמעלין אותו לתרומה, כדלקמן, ונראין הדברים. מיהו ההיא דלקמן אינו אלא לתרומה דרבנן, דהא בפרק הגוזל אמרינן: אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד. ופרכינן מהא כדלקמן, ואוקימנא בתרומה דרבנן. וכיון דכן, ליכא למיחש בהא דילמא מסקי ליה ליוחסין, דלכולי עלמא מתרומה דרבנן לא מעלין ליוחסין, וכדאיתא לקמן:

איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין תבעי למאן דאמר וכו' — הקשו בתוס': מאי קא מבעיא ליה? דהא כולה מלתא תליא בהעלאה לנשיאות כפים גופיה בכמה, ואי אמר: מעלין לנשיאות כפים על פי עד א', אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין. ותו, הא דאמר: תבעי למאן דאמר מעלין מתרומה, הני מילי תרומה דמתאכלה בצנעה וכו', מאי קאמר? דהא ודאי אין מעלין לתרומה על פי עד א', אפילו יש בו עון מיתה אין מעלין ממנה ליוחסין, ואין מעלין לתרומה על פי ב', ואפילו אין בו איסור עשה מעלין אותו ליוחסין.

ויש שפירשו, דהכא קים לן ששורת הדין להעלות לנשיאות כפים על פי א', כיון דמיירי דמפרסם ולית לה הנאה במילתא, וממילא שאין מעלין ממנה ליוחסין. אבל אנן מבעיא לן אם יש לנו לחוש דטעי ומסקי ליה ליוחסין, וכיון דכן, נחמיר ביה השתא דלבעי תרי, או לא חיישינן להאי ונוקמיה אדיניה ולסגי ליה בחד. ותיבעי למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, אם יבואו העולם ללמוד מתרומה ליוחסין לנשיאות כפים או לא. והפירוש הזה היה נכון, אלא דלישנא דמהו להעלות לא משמע אלא דדינא ממש מיבעיא לן, וכי אמרינן נמי: חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין – הכי משמע.

והנכון כמו שפירש רבינו תם, דהכא עיקר בעיין אם מעלין לנשיאות כפים על פי עד א' או לא, ומינה שמעינן אם מעלין ממנה ליוחסין, דהא בהא תליא. ונקטינן הא בידן, משום דהיא עיקר טעמא לאידך, ובדידה תלי, ומשום דבעי לומר תיבעי למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין. והא דאמר תיבעי למאן דאמר מעלין, הני מילי תרומה דעון מיתה, וכיון דחמירא כולי האי בעיא תרי, ומשום הכי מעלין ממנה ליוחסין, אבל נשיאות כפים דאיסור עשה – בחד סגי לאסוקי לדידיה, ומינה אין מעלין ממנה ליוחסין. ותיבעי למאן דאמר אין מעלין, הני מילי תרומה דמתאכלה בצנעא, וכיון דכן לא מסקינן מינה ליוחסין, והיא הנותנת שמעלין לה על פי עד א', אבל נשיאות כפים דבפרהסיא – הא ודאי ראויה להעלות ממנה ליוחסין, והיא הנותנת, ותיבעי תרי סהדי לאסוקי לכהונה:

עד עמוד כהן לאורים ותומים — פירוש, אף על גב דבבית שני לא הוו אורים ותומים, שזה מה' דברים שחסרו בבית ב', כדאיתא במסכת יומא, הכא במילתא בעלמא אוקמינהו, כאדם שאומר לחבירו: עד שיבא משיח:

שאני הכא דריע חזקייהו — פירש רש"י, דלא אכלי בקדשים. והקשה רבינו תם, דהא איכא למיחש דמסקי להו לקדשים, כיון דמעלין ממנה אף ליוחסין. לכך פירש רבינו תם, דריע חזקייהו, שאבד כתב הייחוס שלהם וכל העולם מרננין עליהם, כדכתיב: "ויגואלו מן הכהונה". ואם תאמר: ודקארי לה, היכי לא חזי דריע חזקייהו? ויש לומר, דאיהו סבר דהיה לנו לחשוב, לדורות ישתכח ריעותא זו ואתו לאסוקינהו:

ואלא מאי גדולה חזקה — פשיטא דמספיקא לא מפקינן להו מחזקתייהו. ואם תאמר, אי אין מעלין, הא ליכא למיחש למידי, ואם כן מאי גדולה חזקה? ויש שפירש, האי קושיא דתלמודא היא, דפריך לכולי עלמא. ולא דייק הכי לישנא דאמרינן ואלא:

הכי פירושא: בשלמא לדידי לית לי טעמא דריע חזקייהו לדורות, הא ודאי לא טעו בהכי, אדרבה, אילו היו יכולין היו מורידין אותם, שהכל הוא ישתכח. וכיון דכן, אף על פי דמדינא אין מעלין, איכא למיחש שמא יטעו ויעלו אותו ליוחסין, אי לאו משום דגדולה חזקה. אלא לדידך דאמרת דריע חזקייהו לדורות, הא ודאי לא טעו בהכי, אדרבה, אילו היו יכולין היו מורידים אותם מחזקתם וכמו שעשו בימי עזרא אי לאו דאוקמינהו עזרא בחזקתייהו, ואם כן מאי גדולה חזקה?:

ואי בעית אימא בתרומה דרבנן וכו' — וכי מסקינן מתרומה ליוחסין, הא ודאי לא הוה צריכין לומר השתא כי מסקינן מתרומה ליוחסין, אלא דקושטא דמלתא קאמר השתא, דאפילו הכי ליכא למימר הא דאמר לעיל למאן דאמר מתרומה, כיון דאכלי תרומה אתו לאסוקינהו וליכא לאכרוחי מינה דריע חזקייהו [כדאמרינן לעיל. ואף על גב דקושטא דמילתא דריע חזקייהו] למאן דאמר אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, מכל מקום בעינן למימר קושטא דמילתא, דליכא לאוכוחא מתרומה כדמוכרח לעיל, והכי אורחא דתלמודא בדוכתי טובא:

אכילת חלה גופה לתרומה דאורייתא — פירוש, וסבירא ליה להאי תנא שאין מעלין מתרומה ליוחסין. ומסקינן, מחלת דרבנן לתרומה דאורייתא. ואם תאמר, כיון דחלה דרבנן היא, מאי איריא סוריא? אפילו בבל נמי, דבשלמא אי חלה בזמן הזה דאורייתא, משום הכי נקט סוריא, משום דסבירא ליה דכיבוש יחיד שמיה כיבוש וחלה דידיה דאורייתא. ויש לומר דאף על גב דחלה בזמן הזה דרבנן אפילו בארץ, מכל מקום חמירא חלה דסוריא כיון דאית ליה עיקר מן התורה בזמן שבית המקדש קיים, משום דכיבוש יחיד שמיה כיבוש. וכן יש לנו לפרש באידך מתניתא דבסמוך, קתני חלוק גרנות בארץ ישראל, ואוקימנא דקסבר דתרומה בזמן הזה דרבנן, ואפילו הכי דווקא בארץ ישראל חמירא דאית ליה עיקר דאורייתא, מה שאין כן בסוריא, דקסבר האי תנא דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש, וכן פירש רש"י ז"ל. [ע"כ הריטב"א ז"ל]: