שיחות לחג הפסח (צמח מורי)/ד
הבית היהודי כבית מקדש-עיון בקורבן "פסח מצרים" שנערך בבתים
קורבן פסח
[עריכה]איסור הקרבת קורבנות מחוץ לבית המקדש
"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה ה' לאמר.
איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא
הביאו להקריב קורבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. למען אשר
יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה והביאם לה' אל פתח אהל מועד אל הכהן וזבחו זבחי
שלמים לה' אותם. וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד והקטיר החלב לריח ניחח לה'. ולא יזבחו
עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם. ואלהם תאמר איש איש מבית ישראל
ומן הגר אשר יגור בתוכם אשר יעלה עלה או זבח. ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אתו לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו"
(ויקרא י"ז, א-ט)
"השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עלתיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך"
(דברים י"ב, יג-יד)
קורבן "פסח מצרים" בבתים
"ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח. ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר
בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ועבר ה' לנגף את מצרים
וראה את הדם על המשקוף ועל שתי מזוזת ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף"
(שמות י"ב, כא-כג)
א. קורבן "פסח מצרים" – דווקא בבתים
[עריכה]הנה כי כן התורה אסרה להקריב קורבנות מחוץ למקום "אשר יבחר ה' ". וכדי להדגיש עד כמה העניין חמור, התורה החמירה בעונשו של המקריב קורבנות בחוץ: "ונכרת האיש ההוא מקרב עמו". והנה להפתעתנו הרבה, הקורבן הראשון שעם ישראל הקריב, קורבן "פסח מצרים", נעשה דווקא בבתים. ובאשר להזאת הדם – זו נעשתה על המשקוף והמזוזות.
חז"ל בדרכם שלהם הדגישו שכל בית הפך להיות מעין בית מקדש, והמשקוף והמזוזות הפכו להיות המזבח. ואלה דברי המדרש:
"נמצאנו למדין, שלושה מזבחות היו להם במצרים: המשקוף ושתי המזוזות. רבי שמעון אומר: ארבעה היו: הסף המשקוף ושתי המזוזות"
להלן ננסה לבדוק, מדוע התורה מצוה אותנו ערב יציאת מצרים להקריב קורבן בבתים. זאת למרות שלאחר מכן התורה תאסור מכל וכל להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש.
ב. "פסח מצרים" נעשה ביציאת מצרים ממש
[עריכה]כדי להבין מדוע "פסח מצרים" נערך דווקא בבתים, צריך לשים לב לרגע המיוחד בו נערך הקורבן. "פסח מצרים" נערך ב"רגע הסטורי" מיוחד במינו, בי"ד בניסן בערב, בדיוק בערב בו ה' היכה את בכורות מצרים. זהו הערב שהמצרים יזדרזו לשחרר את עם ישראל ממצרים.
בערב זה עם ישראל בבחינת עם שנולד. הערב של מכת בכורות, זהו ערב הגאולה של ישראל. זהו הרגע של היווצרותו של העם. כדברי הנביא: "עם זו יצרתי לי..." כלומר קורבן פסח נעשה בד בבד עם יצירתו של עם ישראל. העם יוצא לחירות, והוא כמו תינוק "היוצא לאויר העולם". הווא אומר, שערב היציאה ממצרים, ברגע בו העם נוצר, התורה מצוה שכל משפחה תחגוג בביתה את קרבן פסח. כלומר ברגעים בעלי משמעות עצומה הבית היהודי הפך להיות למקום קדוש, לבית מקדש.
ג. כל חומר שואף למקורו
[עריכה]נשאלת השאלה, למה כל כך חשוב לתורה לעשות מהבית היהודי בית מקדש ברגעים הראשונים של היווצרות העם? מה הרווחנו בכך? נראה שהתשובה נעוצה בתהליך הטבעי שכל חומר שואף למקורו, כפי שנסביר להלן.
כידוע, כל חומר שואף למקורו. גם בעולם הטבע הגשמי וגם במציאות הרוחנית. כלומר, כל דבר בעולם במהלך קיומו יש בו התכונה שהוא שואף לחזור למקור שלו . מאחר וכך הבית היהודי בעת היווצרו היה מקום קדוש, ואשר על כן הוא ישאף במשך כל שנות קיומו לחזור למקורו ולהיות מקום קדוש.
להלן נביא מספר דוגמאות מהתורה ומחז"ל לרעיון זה, שכל חומר שואף לחזור למקורו. בכוונת מכוון הקב"ה יטבע תכונה בנברא בעת היווצרו. זאת מתוך מגמה שהנברא ישאף כל ימי קיומו להשיג תכונה זו. מבחינה מסויימת זוהי תכליתו של הנברא – לשאוף לחזור לאותה תכונה.
דוגמה א: תינוק במעי אמו
[עריכה]חז"ל מתארים את העובר ברחם אמו כבעל יכולות אין סופיות וכאחד שלומד את כל התורה כולה:
"דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנאמר: 'בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך' (איוב כט)... ומלמדין אותו את כל התורה וכולה... וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה..."
אגדה זו עוסקת בבריאתו של האדם, והיא מתמקדת בשלב טרם לידתו, בשלבי היצירה ממש "במעי אמו". באגדה זו אנו מבחינים בשני חלקים, ובכל חלק התייחסות לפן אחר בנשמת האדם.
חלק א: "ונר דולק לו על ראשו"
נר זה נותן לולד אור כדי שיוכל להיות "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו". כלומר הנשמה הינה בעלת כוחות אין סופיים. הביטוי "מסוף העולם ועד סופו" בא להדגיש עניין זה של הכוחות הבלתי מוגבלים שבנשמה. אפשר לאמר כי עניין זה מציג את הכוחות הפסיביים שבאדם, את הסקרנות האין סופית.
חלק ב: "מלמדין אותו את כל התורה כולה"
בעוד שבחלק א' ציינה האגדה והדגישה את הכוחות הטמונים בנשמה, הרי שבחלק ב' האגדה הדגישה שכוחות אלה באים לידי ביטוי, ואף יוצאים מן הכח אל הפועל: "מלמדין אותו את כל התורה כולה". "מלמדין"- ודאי מורה על מעבר מן הכח אל הפועל. אם מלמדין, משמע שהולד לומד , משמע שהוא מסוגל ללמוד ואפילו לזכור. אלא שבצאתו לאויר העולם "בא מלאך...ומשכחו כל התורה כולה" ניתן לאמר כי בחלק זה האגדה מדגישה את החלק הפעיל יותר באדם לעומת החלק הראשון.
כל התורה כולה
אין ספק, יש כאן הדגשה של מיצוי כל היכולות. הולד לומד במעי אמו את "כל התורה כולה".
הנשמה היא היא החלק אלוק ממעל, היא הביטוי של "נעשה אדם בצלמנו...". לכן כאשר אין "מעכבים" (במעי אמו לפני שיוצא לאויר העולם), אפשר ללמד את הנשמה "את כל התורה כולה".
יש להניח שהאגדה רצתה ללמדנו על הנשמה ועל האדם לאחר לידתו, יותר מאשר ללמדנו עליו כאשר הוא במעי אמו. רצו חז"ל לאמר כי הולד נולד עם כוחות אדירים, כמעט כוחות בלתי מוגבלים. אמנם נכון, "בא מלאך וסותרו על פיו ומשכחו את כל התורה כולה", אולם אין הדבר מבטל את הכוחות והיכולות האדירים הטמונים בנשמה.
הכל שואף לחזור למקורו
בטבע כל דבר שואף לחזור למקורו. הן בתחום החומר והן בתחום הרוח. הנשמה נוצרה עם יכולות אין סופיים, הולד במעי אמו היה במצב של יכולות עצומים: "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ומלמדין אותו את כל התורה כולה". אשר על כן האדם במשך כל ימי חייו ישאף לחזור למצב זה. אמנם בא מלאך ומשכחו, אך הכוחות קיימים בו. ממילא לפי חוקי הטבע שהחומר והרוח שואפים לחזור למקורם, לפי חוק זה הרי שהנשמה תמצא את עצמה כל ימי חלדה שואפת לחזור למצבה המקורי הבראשיתי של "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו...ומלמדין אותו את כל התורה כולה".
הרצון לדעת וללמוד- מצב טבעי באדם
נמצאנו למדים מאגדה זו כי הכמיהה המתמדת של האדם להחכים וללמוד, להעמיק ולדעת "את כל התורה כולה", זוהי כמיהה טבעית הנטועה בו עמוק בתוך נשמתו. זהו הטבע האמיתי של האדם. כל עוד והאדם אינו מתכחש לטבעו, הרי שהוא ימצא את עצמו עם שאיפה עצומה ללמוד עוד ועוד ולדעת עוד ועוד. זהו מצבו הבראשיתי, ובטבעו ישנו הרצון העז לחזור למצבו הבראשיתי.
ההבדל בין "צופה ומביט..." לבין "מלמדין אותו..."
יש לדייק בדברי האגדה. באשר לכוחות הטמונים בו בולד, אלה מובעים ע"י "נר דולק" וממילא הוא "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו". אולם באשר לתורה- זו אינה נתונה לו מאליה. כאן דרושה יגיעה, כאן אנו נמצא תהליך. כאן הולד בבחינת "מלמדין אותו...", לא כתוב שהוא ידע את כל התורה כולה, ולא שהוא זכר את כל התורה כולה. כתוב רק שמלמדין אותו. עניין זה בא ללמדנו כי לימוד תורה, אינו בא מאליו, אינו בא במתנה. כל ימיו האדם ישאף ללמוד ולדעת, ואשרי מי שזוכה ללמוד.
מאידך, אין זה מחייב שהאדם יצליח להבין הכל ולזכור הכל. האדם ילמד כפי יכולתו, ויזכור לפי כוחותיו. בבחינת "ולא עליך המלאכה לגמור" . הלימוד הינו תהליך איטי ומתמשך. אין מחויבות לדעת את כל התורה כולה, יש מחויבות ללמוד את כל התורה כולה, כל אחד לפי יכולותיו.
הולד במעי אמו- בניין אב
הולד במעי אמו הינו בניין אב וסמל לחוקי הטבע הטמונים בחומר וברוח בפרט ובכלל. כאשר גם החומר וגם הרוח שואפים לחזור למקורם. אנו מבחינים בשלושה שלבים באשר לולד במעי אמו.
- המצב האידיאלי: לפני הלידה, במעי אמו, זהו מצב בראשיתי המסמל כוחות עצומים הטמונים באדם.
- המשבר: שלב זה נעשה עם לידתו של הולד. הולד מתנתק ממצבו האידיאלי. "ומכיוון שהוא יוצא לאויר העולם, בא מלאך ומשכחו את הכל". הולד מתנגש עם המציאות החדשה ונפרד ממצבו האידיאלי ברחם אמו.
- השאיפה לחזור למקור: במשך כל חיי האדם הוא שואף לחזור למקורו, למצבו הבראשיתי- האידיאלי. האדם יהא מלא סקרנות לראות את כל העולם וללמוד את כל התורה.
דוגמא ב: אדם וחוה
[עריכה]המדרש כותב, כי אדם וחוה נבראו כשהם מחוברים, ורק אחר כך הקב"ה הפריד אותם.
"א"ר ירמיה בן אלעזר דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון שנאמר 'אחור וקדם צרתני' (תהילים קלט, ה) " "אמר רב שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון דיו פרצופים בראו ונסרו ועשאו גבים, גב לכאן וגב לכאן"
מדוע הקב"ה ברא את האיש והאישה מחוברים, אם בסופו של דבר הוא הפריד אותם? יכול היה בורא עולם לברוא אותם מראש כשתי יחידות. אלא שכאמור, כל חומר שואף לחזור למקורו. משום כך האיש והאישה ישאפו תמיד לחזור למקור ולהיות ביחד. אכן עינינו רואות כי קיימת משיכה טבעית אצל שני בני הזוג להתאחד ולהיות אחד. וכדברי הפסוק: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" .
המסקנה העולה מן המדרש, שיוצר האדם רצה שהאיש והאישה יחיו יחד. הוא רצה שתהיה משיכה טבעית אצל שני בני הזוג להיות יחד. אשר על כן הוא ברא אותם מחוברים ורק אחר כך הפריד ביניהם. מאחר וכל חומר שואף לנקודת המוצא, הרי שהאיש והאישה תמיד ישאפו לחיות יחד.
דוגמה ג: האדם בגן עדן
[עריכה]כשהאדם נברא, הוא הונח מיד בגן עדן. כדברי הכתוב:
"וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן-בְּעֵדֶן—מִקֶּדֶם, וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר...
וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" חז"ל אומרים כי באותו יום שהאדם נוצר והונח בגן עדן, באותו יום הוא צווה שלא לאכול "מעץ הדעת טוב ורע", באותו יום חטא, נדון, נענש וגורש מגן עדן:
"כיצד ברא הקב"ה את האדם? א"ר יהודה בן פדיה בשעה ראשונה- עלה במחשבתו של הקב"ה לברא את האדם בשניה- נמלך במלאכי השרת ואמר נעשה אדם בצלמנו בשלישית- כינס עפרו ברביעית- גבלו בחמישית- ריקמו בשישית- העמידו גולם בשביעית- נפח בו נשמה בשמינית- הכניסו לגן עדן בתשיעית- ציוהו זה אכול וזה לא תאכל בעשירית- עבר על הציווי באחת עשרה- נדון בשתים עשר- נתגרש מגן עדן שנאמר 'ויגרש את האדם' "
לכאורה ישאל השואל, מה הרווחנו? לשם מה הונח האדם בגן עדן, אם אין לו סיכוי להיות שם אפילו יום אחד?! לאור דברינו לעיל, הדבר מובן וברור. יש כאן תוכנית אלוקית, לברוא את האדם ולהניחו מיד בגן עדן, ואח"כ להוציאו משם. כלומר גן עדן הפך להיות חלק מיצירת האדם. האדם חי וחוה את מציאות גן עדן מיד עם בריאתו. מאחר וכך האדם ישאף תמיד לשוב למקורו, כלומר לשוב למציאות של גן עדן.
תכלית האדם לשאוף לגן עדן
נמצאנו למדים, שהעולם הינו עולם של תיקון. האדם נולד ונוצר כדי לתקן. הרצון הפנימי והעמוק של האדם הוא להגיע לייעודו, הגם שלרוב רצון זה נסתר מהאדם. התכלית היא להגיע לנקודת המוצא, ונקודת המוצא של האדם היתה גן עדן. לסיכום, תכלית האדם היא לתקן את עצמו ולהגיע לנקודת הבראשית שלו. זוהי מציאות טהורה וזכה, מציאות של גן עדן.
דוגמה ד: מעמד הר סיני
[עריכה]ארבעים ותשעה יום אחרי יציאת מצרים עם ישראל עמד למרגלות הר סיני וחוה אירוע עצום, חד פעמי בהיסטוריה העולמית, אירוע של התגלות ה' לעם שלם. במעמד זה העם קיבל עשר מצוות, עשרת הדברות. לכאורה אין התאמה, מחד מעמד עצום ונשגב, מאידך רק עשר מצוות. אין זאת אלא ללמדך שהמטרה העיקרית של המעמד היתה החויה של התגלות ה' ולא קבלת המצוות.
כידוע לאחר ארבעים יום העם קילקל וחטא בעגל. בשל כך נלקחו מהעם אותם עדיים שניתנו להם במעמד. כדברי הכתוב:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ, וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב"
גם בלי להבין מה היו בדיוק אותם עדיים, הרי פירוש העניין הוא שעם ישראל הפסיד ואיבד את מה שקיבל במעמד הר סיני.
אם כן שוב ישאל השואל: מה הרווחנו? כל מעמד הר סיני, לכאורה, נגוז ואיננו?! גם כאן נענה אותה תשובה: מעמד הר סיני התרחש עם היווצרותו של עם ישראל. תהליך יצירתו של עם ישראל נעשה ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני (לאחר מכן תהליך זה נמשך עוד 40 שנה במדבר).
כלומר, עם "לידתו" של עם ישראל הוא זכה למעמד נבואי מרומם ומיוחד במינו. העם חוה במו עיניו את התגלות ה' במציאות. הפשט הוא שכל העם הפכו להיות נביאים. עניין זה שהעם הופך לעם של נביאים לעם שמסוגל לראות בגילוי שכינה נעשה לאורך כל תהליך יציאת מצרים. והדבר בולט בקריעת ים סוף. עוצמת הנס הייתה בדרגה של גילוי שכינה. וכדברי חז"ל: "א"ר אליעזר ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ושאר נביאים" .
העולה מכך, שעם ישראל נולד לתוך מציאות של גילוי שכינה. אשר על כן העם ישאף תמיד למצב של נבואה והתגלות ה'. הנבואה הופכת להיות חלק מעם ישראל. ואכן נביאים, נביאי אמת קמו רק לעם ישראל. העם כולו שואף למקורו, לאותה מציאות שבה הוא נוצר, מציאות של נבואה. זה חלק בלתי נפרד ממהותו של עם ישראל.
לאור כל זאת ברורים לנו דברי הכוזרי שחילק את כל הבריאה לחמישה מינים: דומם, צומח, חי, מדבר, ועם ישראל שמסוגל לקבל נבואה .
ד. הבית היהודי – בית מקדש
[עריכה]נחזור אם כן לקורבן "פסח מצרים" שנעשה בבתים. י"ד בניסן בלילה, זהו הרגע בו נוצר עם ישראל. העם היוצא לחירות "יוצא לאויר העולם". העם נוצר מתוך מציאות שהבית של כל משפחה ומשפחה הפך להיות בית מקדש ובו שלושה מזבחות.
לאור האמור לעיל, שכל עניין שואף למקורו, הרי שעם ישראל שנולד כשהבתים הפכו לבית מקדש, ישאף שביתו יהיה מקום קדוש. כלומר, עם ישראל יחיה לנצח עם השאיפה העמוקה בקרבו, להפוך את הבתים למקום קדוש. הבית היהודי במקורו היה מקום קדוש, כמו בית מקדש, והוא שואף לחזור למקורו ולהיות שוב מקום קדוש.