שיחות הר"ן/קנה
שַׁיָּךְ לְסִימָן י”ז בְּ”לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא”, הַמַּתְחִיל: “צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת” וְכוּ’.
כָּל זֶה אָמַר בְּלֵיל שַׁבָּת קֹדֶשׁ. וּבִתְחִלָּה שָׁאַל אוֹתִי: “הַאַתָּה שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת?” הֵשַׁבְתִּי: “אֲנִי לִפְעָמִים נִתְעוֹרֵר עָלַי אֵיזֶה יִרְאָה בְּשַׁבָּת” (שֶׁקּוֹרִין ״פְרוּם״). וְאָמַרְתִּי לוֹ בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: “אִיךְ בִּין אַמָאל פְרוּם”. וְהֵשִׁיב: “לֹא כָּךְ הוּא, הָעִקָּר הוּא שִׂמְחָה”.
וְאָז הוֹכִיחַ אוֹתִי הַרְבֵּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה דַּיְקָא בְּשַׁבָּת. וְאָז אָמַר כָּל הָעִנְיָן הַנִּדְפַּס (בְּ”לִקּוּטֵי תִּנְיָנָא” סִימָן י”ז הנ”ל) מֵעִנְיַן מַעֲלַת הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת. וְנִכְלָל שָׁם שֶׁגַּם הַיִּרְאָה עִקַּר עֲלִיָּתָהּ - עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת דַּיְקָא, הַיְנוּ: שֶׁעִקַּר הוּא רַק הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת. וְאָז דַּיְקָא עוֹלָה הַיִּרְאָה שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה שֶּׁקּוֹרִין ״פְרוּם״.
וְהֶאֱרִיךְ הַרְבֵּה בַּשִּׂיחָה הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת, וְהוֹכִיחַ אוֹתָנוּ -וְאוֹתִי בְּיוֹתֵר - לְהִתְגַּבֵּר לִהְיוֹת שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב בְּשַׁבָּת, וּלְהַרְבּוֹת בְּתַעֲנוּגֵי שַׁבָּת וְכוּ’ (כַּנִּדְפַּס שָׁם).
וְאָמַר: ״הֲלֹא כָּל הוֹצָאוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין חוּץ מֵהוֹצָאוֹת שַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב״ וְכוּ’ (א״ה: ראה ביצה טז.).
וְאָמַר: ״הֲלֹא גַּם בַּעַל הַבַּיִת פָּשׁוּט הוּא שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת בְּהַדָּגִים וְהַזּ’וּפִּיצֶא שֶׁלּוֹ״.
וְאַחַר כָּךְ אָמַר לִי: “עַתָּה יְהֵא לְךָ מִמַּה לִּהְיוֹת בְּמָרָה שְׁחוֹרָה”. כַּוָּנָתוֹ, כִּי מֵאַחַר שֶׁהוֹכִיחַ אוֹתִי הַרְבֵּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֶהְיֶה ח”ו בְּמָרָה שְׁחוֹרָה בְּיוֹתֵר מִזֶּה בְּעַצְמוֹ, מֵחֲמַת שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת וְאֵינִי זוֹכֶה לָזֶה. (וּבֶאֱמֶת כִּוֵּן מְאֹד לְמַחֲשַׁבְתִּי בָּזֶה, כִּי תֵּכֶף בְּעֵת אֲמִירָתוֹ כָּל הנ”ל הִתְחִיל לַעֲלוֹת עַל מַחֲשַׁבְתִּי דְּאָגוֹת אֵיךְ זוֹכִין לְשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת). וּבָזֶה שֶׁאָמַר דִּבּוּרָיו הַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ - “עַתָּה יִהְיֶה לְךָ” וְכוּ’ - בָּזֶה נִחֵם וְחִזֵּק אוֹתִי הַרְבֵּה, שֶׁעַל כָּל פָּנִים לֹא יִהְיֶה לִי מָרָה שְׁחוֹרָה מִזֶּה בְּעַצְמוֹ, שֶׁאֲנִי מְחֻיָּב לִשְׂמֹחַ בְּשַׁבָּת, וכנ”ל.
גַּם בְּעֵת שֶׁהָיָה מַרְבֶּה לְהוֹכִיחַ אוֹתִי עַל זֶה לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּשַׁבָּת, אָז עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי: “אֲנִי חָפֵץ וְרוֹצֶה מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת” (וְכַוָּנָתִי הָיָה: אִם אֵינִי זוֹכֶה לְשִׂמְחָה בְּשַׁבָּת, עַל כָּל פָּנִים אֲנִי רוֹצֶה מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה. וּכְבָר שָׁמַעְתִּי הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ מִגֹּדֶל מַעֲלַת הָרָצוֹן וְהַכִּסּוּפִין וְכוּ’), עָנָה וְאָמַר לְהָעוֹלָם: “הַשְׁמַעְתֶּם מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר? הֵיטֵב אֲשֶׁר דִּבֵּר!״.
גַּם הוֹכִיחַ אוֹתָנוּ אָז לְזַמֵּר זְמִירוֹת בְּשַׁבָּת הַרְבֵּה, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם מוֹנֵעַ מֵאֵיזֶה בְּנֵי אָדָם הַיּוֹשְׁבִים עַל הַשֻּׁלְחָן, שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁאֵין רְצוֹנָם בָּזֶה, רַק לְהִתְחַזֵּק לְזַמֵּר זְמִירוֹת בְּשִׂמְחָה, וּלְהַנְהִיג הַשֻּׁלְחָן כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, כִּי עִקָּר הוּא הַשִּׂמְחָה בְּשַׁבָּת.