שולחן ערוך יורה דעה שצט א
שולחן ערוך יורה דעה · שצט · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
הקובר מתו קודם הרגל בענין שחל עליו אבילות ונהג בו אפילו שעה אחת קודם הרגל -- מפסיק האבלות ומבטל ממנו גזרת שבעה.
וימי הרגל עולים לו למנין שלשים, הרי שבעה לפני הרגל וימי הרגל, ומשלים עליהם השלשים. ודוקא שנהג אבלות באותה שעה, אפילו לא נהג אלא דברים שבצינעא, כגון ששמע שמועה קרובה ביום שבת שחל להיות בערב הרגל, שאע"פ שאינו נוהג אלא דברים שבצינעא הרגל מפסיק. אבל אם שגג (או) הזיד ולא נהג אבילות, או שהיה קרוב לחשכה ולא היה יכול לנהוג -- אין הרגל מבטל האבלות. וכל שכן אם לא ידע במיתת המת קודם הרגל שאין הרגל מבטלו, אלא נוהג ברגל דברים שבצינעא ומונה שבעה אחר הרגל. ובאותה השבעה מלאכתו נעשית ע"י אחרים ועבדיו ושפחותיו עושים בצינעה בתוך ביתו. דכיון דכבר נתבטל בשבעת ימי הרגל ממלאכה אע"פ שלא נתבטל מחמת האבל אלא מחמת הרגל סוף סוף נהג בדין אבילות בענין מלאכה הילכך אין להחמיר בו כמו בשאר אבילות ומלאכתו נעשית ע"י אחרים, וכל ימי הרגל רבים מתעסקים בו לנחמו. הילכך אין מתעסקין בו לנחמו אחר הרגל, ורגל עולה למנין שלשים, שהרי דין שלשים דהיינו גיהוץ ותספורת נוהגים ברגל ולא מתורת רגל בלבד אסור בהם אלא אף מתורת אבל, שהרי מתורת הרגל מותר ללבוש כלים מגוהצים חדשים ולבנים ונוטל צפרניו במספרים ושמח שמחת מריעות. והבא ממדינת הים ומבית השביה והשאר שמנו חכמים מותרין לספר ולכבס, ומדין אבילות אסור בכלם כמו בחול:
מפרשים
(א) אפילו שעה אחת. פירוש כל שהוא ולא בעינן שעה זמניות וכ"כ בתשובת משאת בנימין סי' ע"ד:
(ב) וימי הרגל עולים כו' ומשלים כו'. היינו ע"פ שנתבאר לקמן מסעיף ז' ואילך:
(ג) אלא נוהג ברגל דברים שבצינעא. ולענין מלאכה במועד דינו כמ"ש הרב בסעיף ב':
(ד) הלכך אין מתעסקין בו לנחמו ורגל עולה למנין (ז') [שלשים]. היינו בנודע לו מיתת המת ברגל אע"פ שלא נודע לו קודם הרגל והיינו שכתב ר' ירוחם דרגל עולה למנין (ז') [שלשים] מדלא גרע מקובר מתו ברגל עכ"ל ולא כמ"ש בב"י דבנודע לו מיתת המת קודם הרגל מיירי ואולי ל"ד קאמר או ט"ס הוא וצ"ל ברגל:
(ה) ונוטל צפרניו במספרים. היינו לדעת המחבר בא"ח סי' תקל"ב אבל אנן קי"ל להחמיר כמ"ש הרב שם וסתם כאן הדברים לפי שאין כאן מקום דיני מועד:
אפי' שעה אחת. פירוש אפי' חליצת מנעל לחוד שנהג מעט די בכך. כ"פ מהר"ר בנימין בתשובה:
ולא מתורת רגל לבד כו'. זהו סברת הרמב"ן והוכיחה מדמיבעיא לן אי רגל עולה למנין ל' או לאו ולענין ז' לא מבעיא ליה דודאי אינו עולה כיון דלא נהגא מצות ז' ברגל דהא אין איסור בנעילת סנדל וכפיית מטה כי קא מבעיא ליה לענין ל' דקא נהגא מצות ל' ברגל פירש"י דהא ברגל נמי אסור בגיהוץ ותספורת והקשה הרמב"ן הא מקצת דין ז' נמי נוהג ברגל דהא אינו מכבס כסותו אפילו במים לחוד ורבים מתעסקים לנחמו כדין אבל אלא ודאי במנין ל' צריך להיות דכל דין ל' אף מה שאין אסור מחמת הרגל נוהג בו משא"כ בדין ז' שאין נוהג בו אלא מעט והלכך כתב כאן שאף דין גיהוץ ותספורת נוהג באבל בלא דין הרגל וכמ"ש כאן. והטור כ' שמדברי הרא"ש נראה שאין איסורן מדין אבל יותר מאיסור דרגל והיינו דסבר אע"פ שאין נוהג איסור מחמת אבילות טפי מרגל אלא מה שאסור ברגל מ"מ עולה הרגל למנין ל' כיון דעכ"פ נוהג בו איסור ופסק ב"י כרמב"ן דמסתבר טעמיה וכן פסק בש"ע ובתשובת מהר"ר בנימין חולק על הש"ע דלא מסתבר לפסוק כרמב"ן דדבריו דחוים דאין קושיתו קושיא ממנין ז' דעיקר דין ז' הוא פח"ז נת"ר סי' של ז' דהיינו פריעת ראש חליצת סנדל) כו' ואע"ג שנוהג דין כיבוס במי' אין זה עיקר דין אבילות משא"כ דין ל' שעיקר הדין הוא גיהוץ ותספורת והוא נוהג גם ברגל ע"כ עולה ועוד מאן לימא לן שהקובר מתו ברגל אינו מכבס כסותו במים לבד דילמא אין ה"נ דמותר עכ"ד ואינם נראים כלל דמה שכ' דעיקר דין אבילות הוא פח"ז נת"ר מי הגיד לו שזה עיקר דלא הזכירו אלו בגמ' אלא לענין שבת דפח"ז חוב ונת"ר רשות אבל כיבוס במים אין שייך לענין שבת כלל ע"כ לא חשביה בכלל פח"ז נת"ר ובאמת אין חילוק בין אלו לכיבוס כלל וכיבוס הוא נזכר בירושל' ואי ס"ד דבמקצת דין ל' סגי ה"נ היה לנו לומר בדין ז' במקצת ומ"ש דילמא כיבוס במים ברגל אין אסור מחמת אבל לא דק כלל בזה דודאי איסור גמור הוא לכ"ע דהא דבר שבצינעא נוהג בו איסור וזה ודאי צינעא הוא דמי ירגיש בזה שאין מכבס כסותו במים. והרא"ש אין חולק אלא על תוספת דגיהוץ ותספורת דהויין מילי דפרהסיא ע"כ אין בהם איסור נוסף על הרגל והרמב"ן חשב גם זה לצינעא דהיינו מה שאין לובש בגד מגוהץ באותן ימים דמי יאמר שיש לו בגד מגוהץ ואינו לובשו גם מה שחשב עוד הרמב"ן לאיסור נוסף במה שאינו מגלח אף שבא ממדינת הים אין זה מפורסם כ"כ וכן שאר הדברים שחשבן כאן ובאמת דברים נכונים הם לומר כן ויפה דן הב"י כרמב"ן:
וראיתי עוד בתשו' הנ"ל שמעשה היה בחתן שנשא אשה בערב הרגל ובתוך הרגל מת לו מת פסק שם דאע"ג דחתן דעלמא שאירע לו אבילות בתוך ז' ימי משתה אין מונה ל' אלא אחר ימי המשתה מטעם דהוא עדיף מימי הרגל דאיהו מותר בגיהוץ ותספורת כמ"ש סי' שמ"ב משא"כ חתן זה דימי משתה שלו הם ברגל ממילא אסור בגיהוץ וכו' משום הכי להרמב"ן דלעיל דס"ל דהרגל עולה למנין ל' מטעם איסור נוסף ממילא זה החתן שמותר באותו תוספת ע"כ [אין] עולין לו ימי המשתה שלו ולהרא"ש (נמי) דעולה לו [נמי] אפי' אם ימי האבילות אין להם איסור יותר מן הרגל א"כ הכי נמי דנוהג איסור גיהוץ מחמת הרגל עולה לו ג"כ למנין שלשים וכ"פ שם למעשה ובעיני יפלא מאד דברים אלו דודאי גם להרא"ש אין עולה אלא כשיש איסור לאבל מחמת אבלותו אלא שאותו איסור הוא ג"כ מחמת הרגל בזה אמר דשפיר עולה כיון דמ"מ הוא נוהג באותו איסור דהוא יכול לומר אני עושה מחמת האבילות ואם יש איסור נוסף מה לי בכך משא"כ בחתן זה שאין בו חיוב אבילות כלל וזה שנוהג איסור הוא מחמת הרגל לחוד היאך מצאנו ידינו ורגלינו לומר שיהיה זה נחשב לימי השלשים הלא אנו רואין שזה נהג איסור דוקא מחמת הרגל לא מחמת אבילות הא למה זה דומה לחתן שהוא תוך שבעת ימי משתה שלו במקום שאי אפשר לו לגהץ או שהיתה שבועה עליו שלא לגהץ וכי נימא שיהיה זה נחשב לו למנין ל' הא ודאי ליתא. על כן נראה דהאי מילתא שכתב דעולה לחתן ימי משתה שלו למנין ל' חידושא הוא ולא ילפינן מיניה ואינו עולה לכולי עלמא כמו בשאר חתן ואין זה דומה למ"ש בסימן שמ"א דיכול החתן לדחות שבעת ימי משתה ולהקדים שבעת ימי אבילות לטובתו דהתם בימי אבילות תליא מילתא בקום עשה שצריך לעשות מעשה להראות האבילות דהיינו חליצת סנדל וכפיית מטה וכיוצא בו שפיר אמרינן דעל ידי מעשה ההוא מבטל שבעת ימי המשתה שלו מה שאין כן בדין ל' שאין תלוי במעשה אלא במה שאנו אוסרין לו גיהוץ ותספורת בזה ודאי אנו אומרים שאין בידו לבטל ואם הוא אומר שרוצה לבטל מחמת שבלא"ה יהיה אסור לו מחמת הרגל הרי אנו רואים בפירוש שהוא אינו רוצה לעשות שום אבילות רק מה שצריך לעשות מחמת הרגל ובזה ודאי אין עולה לו כן נראה לע"ד בדבר זה:
(א) שעה: פי' כל שהוא ולא בעינן שעה זמנית ואפילו חליצת מנעל לחוד שנהג מעט די בכך. וכ"כ בתשו' מ"ב. ט"ז וש"ך.
(ב) ללבוש: כ' בתשו' מ"ב שמעשה היה בחתן שנשא ערב הרגל ובתוך הרגל מת לו מת ופסק דאע"ג דחתן דעלמא שאירע לו אבילות בתוך ז' ימי המשתה אינו מונה שלשים אלא אחר ימי המשתה מטעם דהוא עדיף מרגל דאיהו מותר בגיהוץ ותספורת משא"כ חתן זה דימי משתה שלו הם ברגל ממילא אסור בגיהוץ וכו' מחמת הרגל הלכך עולה לו למנין שלשים וכתב הט"ז דבעיניו יפלא מאד דברים הללו דע"כ לא אמרו דעולה אלא כשיש איסור מחמת אבילותו אלא שאותו האיסור הוא גם כן מחמת הרגל בזה שייך שפיר דעולה כיון דעכ"פ הוא נוהג איסור ויכול לומר אני נוהג האיסור מחמת האבילות. משא"כ בחתן זה שאין בו חיוב אבילות כלל וזה שנוהג איסור הוא מחמת הרגל לחוד היאך יעלה על הדעת לומר שיהיה זה נחשב לימי השלשים. ע"כ נראה דליתא להאי דינא אלא דימי הרגל אינם עולים לו כלל כמו בשאר חתן וכו' ע"ש. והאי דימי הרגל עולים למנין שלשים שכתב המחבר כתב הש"ך דהיינו אף בנודע לו מיתת המת ברגל אע"פ שלא נודע לו קודם הרגל ודלא כמ"ש בב"י דבנודע לו קודם הרגל דוקא הוא דעולה ואולי גם הב"י לאו דוקא קאמר או ט"ס הוא וצ"ל ברגל עכ"ל.
(ג) צפרניו: היינו לדעת המחבר באורח חיים סי' תקל"ב אבל אנן קי"ל להחמיר כמ"ש הר"ב שם וסתם כאן הדברים לפי שאין כאן מקום דיני מועד. ש"ך.