שולחן ערוך יורה דעה קפט טו
<< · שולחן ערוך יורה דעה · קפט · טו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שינתה ראיותיה ולא השוה אותם, כגון ששינתה פעם אחת ליום ל' והשני לל"ב, והג' לל"ד, נעקר וסת הראשון ואין לה וסת כלל. ואם חזרה לראות ביום הוסת הראשון, חוזר לקביעותו הראשון וחוששת לו תמיד עד שיעקר ממנה שלש פעמים. והוא הדין להפסיקה מלראות שלש עונות, ואחר כך חזרה לראות ביום הוסת הראשון:
מפרשים
(מב) נעקר וסת כו'. וא"ת כיון שראתה פעמים בדילוג ב' ימים ה"ל לחוש ליום ל"ו י"ל שמאחר שלא ראתה בדילוג אלא ב"פ א"צ לחוש כלל שכבר נתבאר שוסת הדילוג כל זמן שלא הוקבע בג"פ אינה חוששת לו כלל. ב"י ומביאו הפרישה סנ"א והיינו לשמואל אבל למאי דאמרינן לעיל ס"ו כרב אם כן ה"ה הכא צריכה לחוש לוסת הדילוג כיון שדילגה ב"פ וכמ"ש בס"ק ח' והב"ח השיג על הב"י וז"ל וב"י כתב כאן שראתה פעמים בדילוג כו' וליתא שאין כאן כ"א ג' ראיות ל' ול"ב ול"ד ואין כאן אלא דילוג אחד כמו שכתבתי לעיל בדברי הרמב"ן דוסת הפלגה בדילוג לא נקבע אלא בה' ראיות דאף על גב דכאן נמי היה לה וסת לראות ליום כ' ודילגה לל' אין ראית כ' מן המנין כיון דאינו שוה לדילוגים מל' לל"ב לל"ד שהרי דילגה מן כ' לל' וצריך אתה לה' ראיות דל' ול"ב ול"ד ול"ו ול"ח אז נקבע הוסת בג' דילוגים שוים ואם כן כשלא ראתה אלא ל' ול"ב ול"ד אין כאן אלא דילוג אחד עכ"ל ודבריו תמוהים שהרי כשראתה ל' ול"ב ול"ד ול"ו יש כאן ה' ראיות כ' ל' ל"ב ל"ד ל"ו וקבעה וסת אף להרמב"ן דפסק כשמואל ולדידן דמחמירין כרב קבעה וסת בראתה לל' ול"ב ול"ד וכדפי' דאף על גב דאין ראיית כ' מן המנין כיון דאינו שוה לדילוגה מכל מקום כיון שהפליגה מכ' לל' אם כן כל שחזרה וראתה אחר כך לל"ב דילגה שני ימים אם כן הדילוג הא' הוא בל"ב וזה ברור ומכל מקום מוכח להדי' מדברי הדרישה וב"י וב"ח דלעיל דראית ל' לא חשיבא דילוג כלל אף על גב שדילגה מוסתה שהיתה רגילה לראות ליום כ' ודילגה וראתה לל' מכל מקום כיון דאין הדילוג ב' ימים שוה לל"ב ולל"ד אין שם דילוג עליו ומכאן סתירה לדברי הפרישה דלעיל סעיף קטן ח' ע"ש ודוק:
(מג) ואין לה וסת כלל כו'. מיהו חוששת להפלגה אחרונה דהיינו ליום ל"ד וכדלעיל ס"ק ל"ו וכמה דוכתי וכ"כ הב"ח. עוד כתב בב"י ושאר אחרונים דחוששת לעונה בינונית וכבר כתבתי בס"ק ל' דהיינו לימי החדש כגון אם חל יום ל"ד שלה ט"ו בחודש זה חוששת אח"כ ליום ט"ו לחדש וחוששת ג"כ ליום ל"ד והשתא ניחא הא דלא כתבו הט"ו והפוסקי' דמ"מ צריכה לחוש ליום ל"ד להפלגה ולעונה בינוני' מפני שהוא מכלל מש"ל דכל אשה שראתה צריכה לחוש לוסת החדש ולהפלגה עד שתקבע וסת כו':
(מד) וה"ה להפסיקה מלראות שלש עונות. כל שלא שינתה בינתיים בג' ראיות אחרות ואחר כך חזרה לראות ביום הוסת הא' חזרה לקביעותו הא' וצריך ג' פעמים לעקרו:
שינתה ראיותיה. זה קאי גם כן אאשה שהיתה להוסת ליום ך' שזכר בסעיף שקודם לזה אלא דשם אמר ששינתה ראייתה לראיות שוות דהותר יום ך' ונאסר יום ל' וכאן מיירי בשינתה לאינן שוות הותרה לגמרי כל שלא חזרה וראתה אח"כ:
ביום הוסת הראשון. כיון דמיירי בוסת הפלגה לימים לא בימי החדש כמ"ש לעיל צ"ל דהך ביום הוסת הראשון פירושו שראתה בשיעור הפלגת הראשון מיום ל"ד שראתה באחרונה כי היכי שיהיה היכר שהוא עדיין בתוך הוסת הראשון:
וה"ה להפסיקה כו'. בטור לא כתב לשון וה"ה אלא ואם הפסיקה כו' ופי' ב"י דמיירי גם כן מהא דלעיל דהיינו שעברו עלי' ג' עונות ג"פ כ' יום שהיתה רגילה לראות בהם ולא ראתה בהם ומ"ש משעברו עליה כ' יום רצונו לומר ג"פ כ' יום הוה מסולקת דמים אינה חוששת אחר כך משמע דאם קודם שעברו עליה ג' עונות של כ' לא הותר לה כל היום כ' שבתוכם אע"פ שלא ראתה ביום כ' השני נאסר' ביום עשרים השלישי וע"כ הוכרח לפרש מ"ש הטור ואם הפסיקה קאי דוקא אעברו ג' עונות ולא ראתה ומ"ש הטור אחר כך חזרה לראות כו' פירושו ביום הוסת כמ"ש כאן בש"ע וכן הביא ב"י לעיל סי' זה ד"ה כ' הראב"ד כו' מ"מ אם חזרה לראות בו ביום אפילו לאחר כמה הפסקות כו' וקשה לי כיון דמוכח כאן דמיירי בהפלגת ימים כמו שכתבתי לעיל היאך תמצא כאן שחזרה לראות ביום הוסת הא וסת שלה בהפלגת סך ימים חד ראיה מחברתה וכאן לא ראתה זמן רב ואין לך ראיה לחשוב ממנה הפלגה ועיין בסוף דיבור זה מה שכתבתי מזה. אבל רש"ל פירש דברי הטור כאן וז"ל מ"ש ואם הפסיק' כו' אני אומר דאין הטעם כאן משום דהיא מסולקת דמים ולא איירי הכא דהפסיק' ג' עונות דוקא אלא אפילו כשהפסיק' פעם אחת לגמרי ולא שינתה ראיותיה כלל שוב אינה חוששת לאותו יום לעולם כדמשמע הלשון להדיא והטעם דאינה חוששת ליום עשרים הכא משום דאין כאן הפלגה של עשרים כיון שהפסיקה ולא ראתה ואם ניחוש ליום עשרים הוה הפלגת מ' מראיה אחרונה דאין סברא לומר דחשבינן אותו יום שהפסיקה ולא ראתה דהוה מקרה וכאלו ראתה דמי דסוף סוף לא ראתה ולא דמי לשינתה ראייתה ליום אחר כגון לשלשים דחוששת ליום עשרים הבא אחר ראיית שלשים דהוה זמן הפלגת ראייתה דוסת קבוע כדלעיל אבל באינה רואה כלל לא שייך לומר כלל הפלגה ומש"ה כתב לעיל היכא דשינתה מכ' לל' דכשיגיע יום כ' לראיית ל' אסורה ולא אמרינן דחוששת ליום העשירי שלאחר ראיית שלשים שהוא יום עשרים לוסת הא' שהרי ראוי לבוא אלמא דמסתבר לן טפי למתלי בראיה מלמיתלי ביום שהיתה ראויה לתלות וכדרב הונא בריה דרב יהושע בסוף פ' בנות כותים כ"ש היכא דליכא ראיה כלל דלא תלינן במאי דלא בא לעולם ולפיכך אינה חוששת אפילו לעונה בינונית דהיינו שלשים יום לראיה האחרונה דדוקא באשה שאין לה וסת קבוע אמרינן הכי אבל זו שיש לה וסת קבוע אלא שהפסיקה לראות ביום הקבוע אין לנו לחוש כלל ליום ל' מאחר דליכא ריעותא לפנינו ומ"ש הטור חזרה לראות חוששת כו' מיירי אפילו הפסיקה מלראות בשלש עונות חוששת ליום עשרים דלעולם כל היכא שהפסיקה וחזרה לראות חוזרת לוסת הראשון וחוששת לו מראיה זו אלא דבהפסיקה ג' עונות הוה מסולקת דמים ואינה חוששת אלא ליום עשרים מראיה זו דתלינן דחזרה לוסת הראשון אבל בדלא הפסיקה שלש עונות וראתה חוששת נמי לשיעור ההפלגה מראייה האחרונה עד ראייה זו שראתה עכשיו כמ"ש הטור לעיל דזה וזה אסורים וחוששת ליום עשרים ול' וה"ה למ' ונ' דאלו עברו ג' עונות אינה חוששת להפלגה זו כיון דמסולקת מדמים ולא דמי לוסת החדש דאם עבר עליה ר"ח ולא ראתה חוששת לר"ח הבא אחריו עד שיעברו עליה ג' ר"ח ולא תראה דצריך לעקרו ג"פ ואם לאו תלינן דמקרה היה דלא ראתה בר"ח שעבר וחוששת לר"ח הבא אבל בוסת ההפלגה מיד כשהגיע יום כ' והפסיקה ולא ראתה אין כאן וסת לאותו יום דהפלגה תלויה בראיה שאחריה ראיה זו והיא אינה יודעת לאיזה יום מפלגת ולא כב"י עכ"ל. הגם שאין משיבין את הארי וגם מו"ח ז"ל הביא דעתו של רש"ל בזה וקלסיה עם כל זה נ"ל פירושו תמוה. חדא דהרי כ' הטור חזרה לראות כו' בין אם פסקה לראות כו' והרי ע"כ מיירי בהפסיקה ג' עונות וכן הוא משמעות הלשון שכתב בין אם פסקה לראות או שינתה בראיות שאינן שוות כו' דכי היכי דשינתה מיירי בכל הג' עונות ה"נ פסקה לראות וכמו שכתב גם רש"ל בזה ואם כן גם מה שכתב הטור לפני זה אם הפסיקה כו' גם כן מיירי מדרך זה דהא עלה קאי. ותו דלמה כתב הטור הפסיקה ולא ראתה משעבר יום כ' יש כאן תרי שנויים חדא למה אמר הפסיקה שהוא כפל לשון שנית שאמר משעבר יום עשרים ולא אמר לא ראתה ביום עשרים אינה חוששת אע"כ דעל ג' עונות קאי דמיירי שלא ראתה ביום עשרים ואחר כך הפסיקה עוד ג' עונות אחר שעבר יום הכ' ולא ראתה בהם כלל ותו דלפי דברי רש"ל יהיה חילוק בין הפלגת ימים לחודש בזה והלא בפירוש כתב הטור אחר כך כעקירת וסת ההפלגה כן עקירת וסת החדש משמע דשוין הם לגמרי רק שזו חוששת ליומה וזו לחודש. ומו"ח ז"ל רוצה להכניס חילוק דרש"ל בלשון זה דזו חוששת ליומה ר"ל דוקא אם תראה ביומה ובוסת החדש לחדש אף אם לא תראה בו ואין פירוש זה צריך סתירה כי אינו במשמעות כלל. תו דהרי כתב הטור בריש הסימן דווסת הפלגה ווסת הימים שוין הם לענין שאיו נעקרין בפחות מג"פ מבואר כי היכי דוסת הימים לא נעקר כשלא תראה בו ה"נ וסת ההפלגה דהא בחדא מחתא מחתינהו. תו נראה להביא ראיה ממ"ש ת"ה הארוך דף קע"ד וז"ל כיצד הרי שראתה ולבסוף עשרים חזרה וראתה לכשיגיע יום עשרים חוששת לאותו יום. אם חזרה וראתה הרי זו חוששת ג"כ ליום עשרים אחרים אם ראתה ה"ז וסת קבוע ואם לא ראתה ה"ז נעקר ושוב אינה חוששת לו עכ"ל. הרי לפניך דדוקא אם לא נקבע הוסת מחמת שלא ראתה בפעם הג' אז אינה חוששת אחר כך ליום עשרים אבל אם נקבע ואח"כ לא ראתה ביום עשרים ודאי חוששת לה כשיגיע אח"כ יום עשרים. תו נראה ראיה ברורה ממקום שהביא הרב רש"ל לדבריו נראה לע"ד להוכיח משם איפכא דבסוף פרק בנות כותים קיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע דמנינן הפלגת עשרים מיום ששינתה דהיינו יום ל' ולא יום עשרים שהיתה ראויה לראות וכתב בת"ה הארוך דף קע"ד וז"ל ואלו זו מונה עשרים מזמן העשרים שהיתה ראויה לראות נמצא שהיא חוששת שמא יקדים האורח לבוא ואינו בדין שזו שינתה לרחק ואנו ניחוש שמא תקרב עכ"ל הרי שהיה מסתבר לחשוב ההפלגה מיום שהיתה ראויה לראות אלא שאין אומרים כן כיון ששינתה לרחק בראיית שלשים משמע דאלו לא ראתה כלל היינו חושבים ההפלגה של כ' מיום שהיתה רגילה לראות שלא כדברי רש"ל דלפי דבריו אין צריך לומר כלל משום ריחוק וקירוב אלא שאין שום אפשר לחשוב הפלגה מזמן שהיתה ראויה לראות ולא ראתה באמת אלא על כרחך שזה אינו והחילוק שחילק הרב בין וסת הפלגת ימים לחדש לענין אם לא ראתה פעם אחת לא הבנתיו כלל דודאי כמו שאם לא ראת' בר"ח אחד שחוששת לר"ח השני שאחריו עד שיעקר ג"פ ה"נ בהפלגת ימים דאטו ראיה זו היא גורמת לראיית הפלגה שאחריה עד שתאמר כיון שזה בטל ג"כ זה בטל דמנא לן לומר כן דכיון שאין סילוק דמי' באשה זו נאמר מה שלא ראתה פעם א' בהפלגה היה דרך מקרה וממילא יש בה עדיין דמים יתרים ואורח בזמנו יבוא לימי הפלגתו כדרכה ואין להביא ראיה ממ"ש בית יוסף בסוף הסימן בדין עברו ימי עיבור והנקה כו' וז"ל דאל"כ א"א לומר שחוששת ליום ההפלגה שהיתה למודה לראות שהרי אין כאן עכשיו שום ראיה שנשער בהפלגה ממנה עכ"ל דהתם כבר מסולקת אשה זו מכל וסתות בשעת עיבורה והנקתה ועכשיו היא כאשה חדשה על כן צריכה לעשות ההפלגה מחדש מה שאין כן כאן שהיא בתוך עונתה שלא נעקרה ג"פ ודאי שייך הפלגה מיום שהיא ראויה וכאלו ראתה דמי. הלכך נלע"ד כפי' הב"י כן עיקר דמיירי הטור בהפסיקה ג' עונות דוקא אלא שמ"ש הטור אחר זה חזרה לראות נראה דנתכוין לכל אחד כדינו דהיינו בשינתה ראייתה צריך לומר דחזרה לראות כשיעור הפלגה ראשונה שהיא ך' דהיינו מן ראיית ל"ד ממילא הוי כוסת הראשון ובהפסקה לגמרי די בכך כל אימת שתחזור לראות מכ"מ תחוש ליום ך' שלאחריו והיינו כדעת הרמב"ן דסוף סימן זה שכתב שמשעברו ימי העיבור והנקה ותראה פעם אחת חוזרת לוסתה אפילו אינה רואה בזמן וסתה עכ"ל וכ"ש הכא דנימא כן דהלא גם כאן הם דברי הרמב"ן וכ"פ בש"ע סוף סימן זה ואם כן תימה על הש"ע שכתב כאן גם בהפסיקה ואח"כ חזרה לראות ביום הוסת דהא א"צ לזה כמ"ש הוא עצמו בסוף הסימן ותו דכאן דמיירי בהפלגת ימים א"א להמצא הפלגה רק אחר ב' ראיות על כן נראה דמ"ש הש"ע ביום הוסת בסוף הסעיף הוא שלא בדקדוק וכאשר כתבתי נראה נכון מכל צד בס"ד:
(כט) ששינתה: כתב הט"ז דזה קאי ג"כ באשה שהיה לה וסת ליום כ' וכמ"ש בסעיף הקודם אלא דשם שינתה לראיות שוות דהותר יום כ' ונאסר יום ל' וכאן מיירי דשינתה לאינן שוות הותרה לגמרי כל שלא חזרה וראתה אחר כך.
(ל) כלל: כתב הש"ך ולמאי דמחמרינן לעיל בס"ז כרב א"כ ה"ה הכא צריכה לחוש לוסת הדילוג כיון שדילגה ב"פ וחוששת ליום ל"ו ואפילו לשמואל חוששת מיהו להפלגה אחרונה דהיינו ליום ל"ד. עוד כתב בב"י דחוששת לעונה בינונית דהיינו לימי חודש כגון אם חל יום ל"ד שלה ט"ו בחודש זה חוששת אח"כ ליום ט"ו לחודש וחוששת ג"כ ליום ל"ד עכ"ל.
(לא) הראשון: כתב הט"ז כיון דמיירי בוסת הפלגות לימים לא בימי החודש צ"ל דהך ביום הוסת הראשון פירושו שראת' בשיעור הפלגת הראשון מיום ל"ד שראתה באחרונה כי היכי שיהיה היכר שהוא עדיין בתוך הוסת הראשון.
(לב) הוסת: כתב הט"ז וקשה לי כיון דמיירי כאן בהפלגת ימים וכמ"ש לעיל היאך תמצא כאן שחזרה לראות ביום הוסת הא וסת שלה בהפלגת סך ימים חד ראיה מחברתה וכאן לא ראתה זמן רב ואין לך ראיה לחשוב ממנה הפלגה וכו' ומסקנתו דבאמת מ"ש הש"ע ביום הוסת הוא שלא בדקדוק עכ"ל ובנה"כ פירש דר"ל שתראה ראיה א' ואח"כ ראיה ב' ליום כ' דאז חוזר וסת הראשון למקומו לכל דבר וא"צ לחוש לוסת החדש ויש לו שאר דיני וסת קבוע וכל זה ברור עכ"ל.
(יד) הוסת הראשון חוזר. ונראה דמיירי שראתה בשיעור הפלגת וסת הראשון מיום ל"ד שראתה באחרונה. ח"ד:
(טו) ביום הוסת הראשון. הכא דמיירי בוסת הפלגה ע"כ מיירי שראתה שתי ראיות שיהיה מינכר הפלגתה לכ' יום ועי' ח"ד שכתב דחוששת להפלגה גדולה של ג' עונות שהפסיקה וגם לעונה בינונית ע"ש: